רעש הבאגרים ממלא את האוויר. הכלים ההנדסיים חוצבים באבני הבזלת, מיישרים את השטח שבו ייבנו מאות יחידות דיור. חיים רוקח, ראש המועצה הטרי של רמת הגולן, מביט בהם ומתקשה להאמין שכבר בשנה הראשונה לכהונתו הוא זוכה לראות יישוב חדש נולד, דבר שלא קרה בגולן זה למעלה משלושה עשורים.
על ההחלטה להקים בגולן יישוב שיישא את שמו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שמע רוקח במהדורת החדשות ברדיו. "בחול המועד פסח הסתובבתי באזור לראות שהכול בסדר, ופתאום שמעתי על ההכרזה של נתניהו. מיד אחרי החג, ביום ראשון, כבר יצרו איתי קשר ממשרד ראש הממשלה, ומאז הדברים מתנהלים בקצב שלדעתי לא נראה במדינת ישראל. כשראש הממשלה רוצה, הדברים כנראה רצים מהר יותר, ופתאום יש יכולת להתגבר על כל הבעיות".
אבל לא כל הבעיות נפתרו כל כך מהר. לכמה מהן אפשר למצוא רמז עבה במבנה שנבחר לארח את פעילות הלוגיסטיקה והעיתונות שתלווה את ישיבת הממשלה החגיגית ביום ראשון הקרוב. השרים שיעלו לגולן, לטקס הנחת אבן הפינה לרמת־טראמפ, יקיימו את ישיבתם השבועית ביישוב שלמעשה כבר קיים שם, ברוכים שמו. במתחם מבני הציבור הישנים והסדוקים שבמרכז היישוב הזעיר, המונה כיום ארבע משפחות בלבד, נעשו השבוע עבודות שיפוץ נמרצות כדי להכשיר את המקום לתפקיד המכובד והחד־פעמי שהוטל עליו. כל החזיתות הפרוצות נסתמו ונצבעו, צמחיית הבר נוכשה, ובחדר אחד הותקנו מזגנים, תקרה אקוסטית ותאורה נעימה. ולדימיר בלוצרקובסקי (75), המשמש כמזכיר ברוכים, ביקש מאנשי החטיבה להתיישבות שאם כבר, יתקינו מזגנים גם במועדון החברתי של היישוב, שם הוא ורעייתו פרידה מבלים או מכינים יצירות מקליפות אצטרובלים. "הם כתבו מה אנחנו צריכים כאן, והבטיחו לבוא שוב ולדאוג לנו. בינתיים אני רואה שהתקינו מזגנים רק בחדר ההוא, ואצלנו לא. אולי יעשו את זה אחר כך. מדובר בלא יותר מכמה גרושים, לעומת מה שהשקיעו בחדר ליד", הוא אומר כמנסה לשכנע את עצמו. כשביקש מהפועלים, בסיום יום העבודה, לאפשר לו לשבת ולשוחח איתי בחדר המשופץ והמקורר, הם סירבו למסור לו את המפתח.
את רוזה ז'רנקוב אנחנו פוגשים כשהיא עוסקת בתיקון ממטרה בגינת הירק הביתית שבקדמת דירתה. לפני 15 שנים התאלמנה, וכיום היא גרה בגפה באחת האשקוביות הקטנות של ברוכים. "אני לא מתרגשת לראות את נתניהו כאן, אני כבר ראיתי הכול", היא אומרת. "אריאל שרון עמד מולי בשנת 91' כמו שאתה עומד עכשיו, ואני האמנתי לו. המקום הזה היה יפה מאוד לפני שכולם התפרקו פה. ניסינו לבנות משהו מיוחד כאן. עכשיו אני חייבת ללכת, לפני שהברחשים הורגים אותי".
רגע לפני שתגיף את דלת הבית, היא מוסיפה: "אם ההחלטה הזאת של נתניהו תהיה לטובת היישוב, אז בסדר. הייתה לי במשך המון שנים אכזבה גדולה מאוד, עכשיו אולי יש תקווה. מצד שני, אני לא כל כך מאמינה בזה. כפי שאני רואה את העבודות שעושים במשרדים, הכול מהר־מהר־מהר. בוא נדבר בעוד שנה, נראה שכולנו בחיים".
שרון אמר: הגיע תורכם
סיפורו של היישוב שיהפוך בקרוב לרמת־טראמפ מתחיל ב־16 בספטמבר 1984, אז נוסד שם קיבוץ קלע של התק"ם, שאכלס 36 מתיישבים מגרעין זמני. הקיבוץ ידע שנים קשות, התפרק והוקם מחדש כמה פעמים, עד שבשנת 1988 נסגר ובמקומו קמה היאחזות נח"ל. בשנת 1991 החליט אריאל שרון, שכיהן אז כשר הבינוי והשיכון, שהמקום זקוק באופן מיידי ליישוב קהילתי. לשם כך פנה אל ולדימיר בלוצרקובסקי, שנחשב אז לנציג עולי בריה"מ במרכז הליכוד. "אתם רוצים להקים יישוב? לכו לקלע", אמר לו שרון.
בלוצרקובסקי היה אז בעשור החמישי לחייו, גמלאי־מוקדם של חברת החשמל. הוא מספר כי רבים מחבריו, אנשים איכותיים שעלו ממדינות ברית המועצות ממניעים ציוניים, מצאו עצמם כאן בארץ בעמדה של מהגרים תלושים. כך התגבשה קבוצה של עולים שלא רצו להיטמע בתוך קהילות קיימות בערי המרכז. "אשתי ואני גרנו בעיר רחובות עם שני הילדים, אבל רצינו לעזוב את האורבניזציה, את הערים הגדולות. הקימו אז בסיני מושב של אנשים בעלי השכלה גבוהה וניסיתי להתקבל, אבל עד שהשלמנו את התהליך, כבר החזירו את סיני. כשיצאתי לפנסיה בחנו עוד כמה אפשרויות, ואז אריאל שרון קרא לי ואמר: 'כל הזמן אתם אומרים 'תן, תן', עכשיו תורכם לתרום ולהתייצב למשימה'. וכך באפריל 91' מילאנו אוטובוסים במתעניינים, ויצאנו לדרך. בגלל ועידת מדריד לחצו עלינו לעלות מיד, כי היה לשרון חשוב ליישב את המקום במהירות".
העולים מברית המועצות – שחלקם הגיעו לישראל עשור או שניים קודם לכן, וכבר הספיקו להשתקע במקומות שונים – התאהבו בנופים שנגלו לעיניהם כשירדו מהאוטובוס. כ־35 משפחות החליטו להתיישב במקום, שקיבל כעת את השם ברוכים. זו הייתה חבורה ציונית גאה של בני חמישים פלוס, שביקשו לפתוח פרק חדש בחייהם ולהפריח את השממה. היו שם לדברי בלוצרקובסקי קצינים בכירים לשעבר בצבא האדום, ובהם אדם שהיה אחראי על תוכניות הטילים הסובייטיות, והגיע לישראל לאחר שני עשורים כמסורב עלייה. גם סופר מדע בדיוני הצטרף לחבורה, וכן אנשי תיאטרון ושישה רופאים. לנגד עיניהם עמד חלום נאיבי: יישוב קהילתי מעורב שיאכלס ישראלים צברים לצד עולים ותיקים יחסית ועולים חדשים, שיגיעו לכאן עם גל העלייה הענק מהאימפריה הסובייטית הקורסת.
הם חיו אז – וחיים גם היום – באשקוביות שהובאו בן לילה משומרון ומהתיישבות ישנה בערבה, נאחזים בהבטחה ליישוב מרכזי בן 500 יחידות דיור שעוד יקום שם. בלוצרקובסקי אומר בבדיחות כי ברוסיה הם לא הכירו את המציאות של חילופי שלטון, שבמסגרתם מושלכות לאשפה ההבטחות וההתחייבויות של השלטון הקודם. ראש מועצה חדש שנבחר בגולן החליט שדווקא קיבוץ מרום־גולן צריך להיות המרכז האזורי בצפון הרמה, וכל התקציבים שהיו אמורים להגיע לברוכים הועברו לשם. כך נשארו 35 המשפחות לבדן, בלי מבני ציבור ובלי הרחבה, והיישוב שלהן המשיך להיות מוגדר כ"מחנה זמני". התוכניות להקמת יישוב גדול ומבוסס ירדו מסדר היום.
תושבי ברוכים התאמצו לפתח לעצמם חיי תרבות עשירים וקהילה מגובשת, אך הקשיים הנערמים, ובראשם היעדר מקורות פרנסה ותעסוקה, רבצו כעננה מעל ראשם. אנשים בעלי מקצועות מבוקשים, או אמנים יצירתיים, הפכו באחת למבקשי עבודה שמוכנים לקבל כל מה שיציעו להם. "היינו קבוצה במצב סוציו־אקונומי חלש", אומר בלוצרקובסקי. "הייתי היחיד ששלט בשפה העברית, ולכן החברים הלכו אחריי כאילו אני החלילן מהמלין. הייתי האבא והאמא של הקבוצה הזאת, ובמיוחד של עשר המשפחות הראשונות שעלו לקרקע. לאף אחד לא היו אמצעי בישול או מקררים, ולכן דבר ראשון הקמתי כאן חדר אוכל. גרנו כמו בקיבוץ: כולנו אכלנו ובישלנו יחד, והיה חדר כביסה משותף לכולם. הקמתי פה אולפן לעברית, ובמקביל התחלתי לחפש עבודה לכל אחד ואחד. היו כאלה שלא ידעו מילה בעברית, ובכל זאת הצלחנו למצוא להם עבודה, בסיוע קיבוץ מרום־גולן".
ד"ר אבשלום קור, חבר ועדת השמות הממשלתית: "זו הבעת הוקרה למנהיג ששנים רבות לא קם בעולם כמוהו. לא קוראים לו בשם עברי, אבל אין ספק שהוא נתן לישראל יותר מנשיא צ'כוסלובקיה שעל שמו נקרא קיבוץ כפר־מסריק, ויותר מראש ממשלת דרום־אפריקה שעל שמו נקראת רמת־יוחנן"
בעיות היומיום החלו לתת את אותותיהן במישור הפנים־משפחתי. רוב הגברים רצו להישאר בתקווה שהמצב השתפר, הנשים ביקשו לעזוב, ולפחות בחמישה מקרים הדבר הוביל לגירושין. לכמה מהתושבים היו רעיונות להקמת מפעלים ותעשייה מקומית, אך הם לא הצליחו להשיג תקציבים או תמיכה מהרשויות. בתוך שנים מעטות נטשו את ברוכים מרבית התושבים. בשנה החמישית לקיומו של היישוב נעשה ניסיון לחולל מפנה באמצעות הבאת ישראלים ותיקים. אולי כך, חשבו העולים, יתחילו הרשויות לשים לב ליישוב שלא הוקם. ארבע משפחות צבריות הצטרפו לברוכים, אך הדבר לא הביא לתוצאות המיוחלות. "בשנים האחרונות לגמרי שכחו אותנו", אומר בלוצרקובסקי בכאב. "את האשפה פינו רק פעם בשבוע. אפילו לכסח את הדשא וצמחיית הבר לא זכרו, והיינו צריכים לטפל בהם לבד. פשוט נותרנו מאחור".
בפתח השביל המרכזי המחבר בין הבתים מתנוסס דגל ישראל בוהק, היחיד בברוכים. פעמיים בשנה מקפיד בלוצרקובסקי להחליפו בדגל חדש. בצעדים איטיים הוא מוביל אותי לסיור ביישוב, חיוך שובב של מהפכן עדיין מתנוסס על פניו, אבל הרעד שתופס אותו מפעם לפעם מעיד כי מאחוריו דרך ארוכה. במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו נעים הכלים ההנדסיים שכבר התחילו בעבודות תשתית, על קרקע שממנה מזדקרים כמה עמודי בטון מכוסים בצמחיית בר. "לפני שנים לחצנו על המועצה שתכין כאן שטח להקמת שכונת קרוואנים, כחלק מהרצון להחיות את היישוב", אומר לי בלוצרקובסקי. "הכול נתקע, כמו שנתקעו הרבה דברים. המועצה מימנה אז הנחת תשתיות, והן התבזבזו לחינם. זו הייתה מכה, להיפרד בכל פעם ממשפחות שעזבו והתייאשו. הייתה לנו תקווה שככל שיש יותר חברים ביישוב, יהיו יותר כוח ויותר אפשרויות. כל אחד שעזב החליש את התקווה".
מה השאיר כאן את ארבע המשפחות האחרונות, אחרי שכולם עזבו?
"אני נשארתי כי היה לי טוב כאן. התרגלתי. יש כאן איכות חיים. הבנתי שאין לנו מקום אחר, ותמיד היה חלום שיום אחד עוד יבוא איזה צדק לעולם. ואם לא, אז נו, טוב לי ככה עם מה שיש".
תחושת הבדידות לא הפריעה לך?
"אחרי כל כך הרבה שנים, הבדידות היא לא אובייקטיבית אלא סובייקטיבית. כל כך הרבה פעמים ניסו לגרש אותנו, ולגרום לנו לעזוב את האדמה כאן, ולא נשברנו. אז גם הבדידות לא יכולה לשבור אותנו. אני חושב שהשינוי הנוכחי הוא לטובה, כי פשוט חבל להשאיר את המקום הזה כמו שהוא. האזור הזה הוא נכס אסטרטגי מיוחד, שהרבה דם ודמעות נשפכו בו".
אפשר גם טראמפיאדה
על הכוונה להקים את היישוב החדש הכריז נתניהו במהלך חופשה משפחתית בגולן, לאחר הבחירות. "לפני כמה שבועות הבאתי הכרה רשמית של הנשיא טראמפ, המכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן לנצח. יש צורך לבטא את ההערכה שלנו בקריאת שם של יישוב או קריה על שמו של דונלד טראמפ ברמת הגולן. אני אביא את זה לממשלה בקרוב", הודיע נתניהו. זמן קצר לאחר מכן חשפנו במקור ראשון את מיקומו המיועד של היישוב החדש, על אדמות ברוכים.
נתניהו גם פנה לוועדת השמות הממשלתית, וביקש שהיישוב ייקרא "רמת־טראמפ". במכתב שהגיע לידינו מסביר רונן פרץ – אז סגן מזכיר הממשלה, ומהשבוע ממלא מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה – מדוע ראוי טראמפ לכבוד השמור ליחידי סגולה. "בימי כהונתו של הנשיא טראמפ קיבל הממשל האמריקני שורה של החלטות המחזקות את מדינת ישראל בהיבטים רבים, ומבססות את מעמדה במישור הבינלאומי וכן במישורים נוספים", כותב פרץ, ומונה את זכויותיו של טראמפ: העמידה האמריקנית לצד ישראל בנושא האיום האיראני, ההחלטה ההיסטורית בדבר ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה, הצו הנשיאותי המכיר בריבונות הישראלית על הגולן ועוד. הוא מודה כי הנוהג הקיים הוא לא לקרוא יישובים חדשים על שמות אישים, אולם "עמידתו הנחרצת של הנשיא טראמפ לצידה של מדינת ישראל והפעולות חסרות התקדים שנקט בשנות כהונתו, יש בהן כדי להוות צידוק לחריגה מעמדתה העקבית של ועדת השמות הממשלתית".
פרץ מציין כי בישראל יש כבר כמה יישובים הקרויים על שם מנהיגים זרים שתרמו לפיתוחה ולשגשוגה של המדינה. כזה הוא למשל כפר־טרומן, על שם הנשיא האמריקני שהיה הראשון להכיר במדינת ישראל עם הקמתה; המושב בלפוריה, על שמו של שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור; קיבוץ כפר־בלום, שנקרא על שם ראש ממשלת צרפת לאון בלום, ועוד.
לבקשה של נתניהו קמו מתנגדים, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, שטענו כי לא ראוי להקדיש יישוב לדמות שנויה במחלוקת כמו טראמפ. ועדת השמות הממשלתית מצידה החליטה לאמץ את הצעתו של ראש הממשלה נתניהו. ד"ר אבשלום קור, חבר הוועדה, מספר כי ההחלטה התקבלה בהתרגשות רבה. "ירושלים הוכרה כבירת ישראל אחרי שבעים שנה, והריבונות בגולן זכתה להכרה אחרי 52 שנה. האיש הזה הוא בעל זכויות. מדובר בהבעת הוקרה למנהיג ששנים רבות לא קם בעולם כמוהו". בחיוך מתנצל מוסיף קור: "מה לעשות שלא קוראים לו בשם עברי, אבל אין ספק שהוא נתן לישראל יותר מנשיא צ'כוסלובקיה תומאס מסריק, שעל שמו נקרא קיבוץ כפר־מסריק, ויותר מראש ממשלת דרום־אפריקה יאן סמאטס, שעל שמו נקראת רמת־יוחנן".
רוקח חושף בפנינו כמה הצעות נוספות שעלו, בטרם הוחלט סופית על שמו של היישוב. "מתוך בורסת השמות: נווה טראמפ, גבעות טראמפ. אפילו טראמפיאדה הציעו", הוא צוחק. "אני מצידי מוכן לבנות בגולן עוד ארבעה יישובים, באיזה שם שאתה רוצה. הכול מקובל עליי".
טראמפ יזכה להנצחה נוספת ברחבי הגולן?
"כל מה שהוא ירצה, מגיע לו. ברמת הגולן לא נבנה לעת עתה מגדלים בנוסח 'מגדלי טראמפ', אבל נמצא דרך אחרת".
אולי מרכז מבקרים, שיספר את סיפורו של היישוב ויבטא את ההערכה הרבה שרוחשים לנשיא בישראל?
רוקח מיד שולף פנקס. "זה רעיון בכלל לא רע. רשמתי לפניי".
לא הייתה לו כל התלבטות בשאלה מהיכן יביא את המתיישבים ליישוב החדש. "אחרי שנבחרתי לראשות המועצה, הגיעה אליי קבוצה של חבר'ה צעירים מ'גרעין חגי', גרעין דתי־חילוני שנקרא על שם רב־סרן חגי בן־ארי ז"ל מרמת הגולן (בן־ארי, שעמד להתמנות למפקד סיירת צנחנים, נפצע אנושות במבצע צוק איתן, ובינואר 2017 הלך לעולמו – י"ק). הם ביקשו להקים יישוב חדש, ואמרתי להם 'חברים, אין סיכוי'. ניסיתי לראות איך אפשר לשלב אותם במקום קיים, אבל זה לא הסתדר עם הרעיון שלהם לבנות קהילה של דתיים וחילונים. לשמחתי כי רבה, פתאום הגיעה ההודעה של טראמפ על ההכרה הרשמית בריבונות ישראל בגולן. כמו שזכינו השנה לגשם המטורף והמאגרים המלאים והתיירות הפורחת, הברכה פשוט ממשיכה להתעצם, והנה גם יישוב חדש".
רוקח נהנה לתאר את חדוות היצירה שפוקדת את האזור המנומנם. "לפני ימים אחדים נפתחו עבודות התשתית להקמת בתי היישוב. התחלנו בחשיפה של השטח שבו תיבנה השכונה הראשונה. במקביל אנחנו בודקים אפשרויות להבאת קרוואנים או מגורונים כדי לקלוט כבר עכשיו משפחות. הליך הבנייה אמור להימשך כשלוש שנים, ובינתיים הן יגורו צמוד לשטח, במעין מחנה קליטה. התקווה שלנו היא שעד חנוכה כבר יהיו 25 מגורונים, ובינתיים נתחיל לראות את עבודות הפיתוח, ואנשים יוכלו לבנות את בתיהם כמה שיותר מהר. במקביל יוקמו כאן גני ילדים, מעונות, בתי כנסת, צרכנייה ומזכירות. אנחנו רוצים לראות בתוך שנה עד שנה וחצי בתים עומדים, לצד תשתיות של מעונות ומבני ציבור. הכול כבר נמצא בתכנון מתקדם".
בשלב הראשון אמורות להיבנות ביישוב כ־94 יחידות דיור, בשטח ממוצע של כחצי דונם לכל משפחה. בשלב השני יוכשרו שטחים לכ־450 יחידות נוספות. הבתים יגיעו לגובה שתי קומות לכל היותר, תוך הקפדה על בנייה כפרית. "קרקע ברמת הגולן עולה אפס שקלים. התשלום היחיד יהיה על הוצאות הפיתוח, וגובהו תלוי בתשתיות ובתכסית המגרש", מסביר רוקח. להערכתו, מגרש מוכן לבנייה יעלה כ־200 אלף שקלים.
במועצה האזורית כבר התקבלו כמאתיים פניות של משפחות המתעניינות במגורים במקום. רמת־טראמפ תהיה כאמור יישוב משותף לדתיים וחילונים, ברוח מאחדת ומכילה. מי שירכזו את האכלוס ויתוו את הקריטריונים לקבלה ליישוב יהיו אנשי המועצה יחד עם הנהגת גרעין חגי.
שגיא חדשי (29), מייסד הגרעין שיעלה לרמת-טראמפ: "רצינו להקים משהו חדש בגולן. התחלתי את כל הדבר הזה כי אשתי דתייה ואני דתל"ש, ופה באזור אין יישובים שיודעים להכיל חיבור שכזה. היישוב המעורב היחיד הוא נטור, ושם יש רשימת המתנה ארוכה. אנחנו מחפשים מקום בלי הגדרות"
את הגרעין הדתי־חילוני ייסד שגיא חדשי (29), תושב רמת־מגשימים, נשוי ואב לבן. "בין ארבעים המשפחות החברות בגרעין, יש רבים שהם בני הגולן, כמוני", אומר חדשי. "הגרעין שלנו נוסד מתוך רצון אמיתי לעשות ולהקים משהו חדש בגולן. אני באופן אישי התחלתי את כל הדבר הזה כי אשתי דתייה, ופה באזור אין יישובים שיודעים להכיל חיבור שכזה. היישוב המעורב היחיד הוא נטור, ושם יש רשימת המתנה של שנים ארוכות. אנחנו מחפשים מקום בלי הגדרות. הרצון שלנו הוא לשמור לכל אחד את האפשרות להקפיד על אורחות חייו. אין לנו כוונה לעמוד על יחס של חמישים־חמישים בין דתיים לחילונים, אך יהיה איזון. כרגע אנחנו עוד לא מתעסקים בשאלות כמו איוש ועדת הקליטה, אלא יותר בהרחבה וביסוס של הגרעין.
"הרעיון שלנו הוא הרבה יותר גדול מלהקים בית ברמת הגולן. אנחנו רוצים לפתח את האזור מבחינת חקלאות, יזמות ותיירות. יש לנו חזון נרחב לצפון הגולן, שהיום לצערי הוא שומם. ביישוב שלנו יהיה חיבור של אדם ואדמה, מתוך רצון להגן גם על הסביבה ולקדם מעורבות חברתית והתנדבות. ייתכן גם שנצרף לקהילה אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים".
בסוף יוני ייפגשו חדשי וחבריו עם כלל הגורמים הרלוונטיים במועצה האזורית, לישיבת עבודה ראשונה. "אנחנו מבינים שזכינו להזדמנות נדירה. כשהקמנו את הגרעין, לא דמיינו מציאות שכזו. אני כמובן שמח על ההכרה בריבונות הישראלית כאן, ועל ההחלטה של ראש הממשלה להקים יישוב".
נוכחים נפקדים
רוקח מקפיד ללוות מקרוב את העבודות להקמת היישוב, ומקווה שהכול יעבוד כמו שעון כשיגיעו לכאן שרי הממשלה וצמרת השגרירות האמריקנית. הוא מודע לכך שזקני ברוכים צופים בו בחשדנות מסוימת, ואולי קצת מוצדקת. "כשהגעתי לכאן בתקופת הבחירות לראשות המועצה, הייתי המום ומזועזע. השאירו קבוצה של משפחות יוצאות ברית המועצות בלי כלום. אין כאן מרפאה או צרכנייה, רק קוצים ודרדרים. מיד אחרי הבחירות התחלתי בתהליך כדי להכניס ליישוב מכינה קדם־צבאית, כדי שאם יקרה משהו באמצע הלילה, יהיו כמה צעירים שיוכלו לעזור לגרעין המייסד המזדקן. ובכלל, שיהיה מישהו שיראה מה קורה עם החבר'ה המבוגרים האלה".
במועדון של ברוכים אנחנו פוגשים את חיים בלוצר (בלוצרקובסקי), בנו של ולדימיר, שהגיע לביקור. הוא מנסה לייצג את קולות התושבים, לבטא בפה מלא את העלבון המושתק שלהם. "המתיישבים של ברוכים לא קיימים למעשה בהיסטוריה של היישוב החדש. המדינה מקימה את רמת־טראמפ בלי שום קשר לחזון ולאנשים ולרעיון המקורי. מטרת המועצה היא לאכלס את המקום באנשים צעירים, והתוצאה היא שהשירותים שיסופקו כאן לא יעזרו לאוכלוסייה מזדקנת. הוותיקים יראו אמנם שכנים בנוף, אבל זה לא ישנה את חייהם של אנשים שבמשך 25 שנה התרגלו לחיות בסגפנות. זה שתבוא משאית זבל עוד פעם בשבוע, לא יתרום למה שהם רואים כאיכות חיים.
"למעשה, כל מה שיש כאן להורים שלי ולחברים שלהם הם שקט, שלווה ונוף. הם למדו לחיות עם המציאות הזאת ולאהוב אותה, ועכשיו פתאום לוקחים להם הכול. במשך שנתיים לפחות הבית שלהם יהיה בתוך אתר בנייה. חפירת יסודות באבני הבזלת בגולן זה הדבר הכי מרעיש ביקום, ואותם בני שבעים־פלוס, שמבקשים רק שקט וכבוד עצמי בשלב האחרון של חייהם, שוב יאכלו קש. כמו תמיד הם יהיו כלי בידי כוחות גדולים מהם, שמחליטים על גורלם. הם נעבעכים, ולכן הם ישלמו את המחיר".
"אני יודע שאנחנו עומדים בפני שנים קשות ולא נעימות עם עבודות הבנייה כאן. יש דברים שאלחם עליהם, כמו הבית שלי והמועדון שלי, אבל אני מבין שאין טעם להיות כלב שנובח על השיירה שעוברת. אנחנו מבקשים בסך הכול שיתחשבו בנו. שיזכרו מי היה כאן כל השנים ושמר על המקום"
האב מצטרף לדברים: "אני יודע שאנחנו עומדים בפני שנים קשות ולא נעימות עם עבודות הבנייה כאן. יש דברים שאלחם עליהם, כמו הבית שלי והמועדון שלי, אבל אני מבין שאין טעם להיות כלב שנובח על השיירה שעוברת. אנחנו מבקשים בסך הכול שיתחשבו בנו. שיזכרו מי היה כאן כל השנים ושמר על המקום. מגיע לנו הכבוד האחרון הזה. אם היינו עוזבים, המקום היה נשכח ונהרס ולא היה לו זכר. אנחנו שימרנו את היישוב, ומתברר שהיינו הבסיס ליישוב אחר בכלל. העיקר שידברו איתנו וישתפו אותנו במה שקורה".
"התחייבתי בפני התושבים שאף אחד לא יפגע בהם, חס וחלילה", אומר רוקח, כשאני מציין בפניו את חששותיו של בלוצרקובסקי. "אין שום תכנון לפנות את הבתים הקיימים. האנשים האלו נאחזו בקרקע במשך עשרות שנים, לא נטשו את היישוב, ומגיע להם כל הכבוד על זה. מבחינתי אקשיב לרצונות שלהם, ונעשה כמיטב יכולתנו. אני באופן אישי אהיה איש הקשר שלהם.
"לצערי אין לנו כאן כל מה שנדרש בשבילם – כמו שירותי רפואה מתקדמים, או מקום לשבת ולהיפגש עם בני גילם – אבל אנחנו עובדים על זה. אנחנו מחויבים להם, כמו שאנחנו מחויבים לכל מייסדי ההתיישבות שהגיעו לכאן צעירים ויפים, ובמשך השנים עבדו קשה כדי להפוך את הגולן למה שהוא היום".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
