להציל את המציל: "ג'נוסייד הוא חלק ממציאות חיינו"

היה לי צורך בנשימה עמוקה במיוחד לפני הכניסה למרכז הרוחני בנווה־שלום. רק 24 שעות קודם לכן ראיתי בצד הכביש את אנשי הביטחון מטפלים במכוניתו המנוקבת בכדורים של הרב רזיאל שבח ז"ל. תחושת הפיוס הייתה רחוקה ממני כמרחק טבח מנאיביות.

בתוך המבנה העטור שתי כיפות עגולות, בשולי הכפר הערבי־יהודי, נאספו כבר כשלושים איש להשקת הספר "מצילי 1929 – סיפורי הצלה של יהודים ופלסטינים בחברון", שערך פרופ' יאיר אורון. וילונות תכולים ארוכים תלויים מעל החלונות, משרים במקום אווירה רגועה. על הקירות ממוסגרים משפטים באנגלית, הגורסים שאין דרך אל השלום – השלום עצמו הוא הדרך. אני וכיסוי הראש שלי בולטים למדי בנוף האנושי המצומצם. כשהטלפון של אחד מבאי המקום משמיע קול באמצע הרצאה, מתברר שהאינטרנציונל הוא שנבחר לשמש לו כצלצול.

בספר כמו בערב ההשקה בחר פרופ' אורון להתמקד בסיפורי הצלה שהתקיימו בשולי מעשה הטבח. בטוב שבצד האכזריות. "ג'נוסייד הוא חלק ממציאות חיינו", אומר אורון למתכנסים. "הוא תופעה אוניברסלית שהייתה, הווה ותהיה. הרוצחים הם חלק מהחברה האנושית, אנשים רגילים שבנסיבות מסוימות הופכים את אינסטינקט הרצח לקונקרטי. בכל ג'נוסייד היו מצילים. גם המצילים הם אנשים רגילים, אבל הם אנשים טובים". בהמשך הוא מנסה לגזור גזרה שווה, או לפחות דומה, בין חסידי אומות העולם שהצילו יהודים בתקופת השואה וזוכים אצלנו לכבוד ויקר ובין מקרים שבהם ערבים ארצישראלים הצילו כאן יהודים מרצח.

מעשי ההצלה שהספר מתמקד בהם התרחשו באותה שבת איומה ומדממת בחברון, 24 באוגוסט 1929, י"ח באב תרפ"ט. 67 יהודים נרצחו אז באכזריות מחרידה בידי המון משתולל. ערבים מחברון ומהכפרים שסביבה התנפלו על בתיהם של היהודים – שחלקם היו מכריהם, שכניהם ועמיתיהם לעבודה ולמסחר, עד היום ההוא. מעשי ההרג והעינויים שהתרחשו אז בחברון הם משיאי הזוועה בסכסוך ארוך השנים המתחולל כאן.

לאירוע בנווה־שלום הגיעו שתי נשים שנכחו בגופן ברגעי האימה החברונית. "באותו יום מר, הכובסת הערבייה אום־שוכרי אספה אותנו ועוד 47 בחורי ישיבת סלבודקה שגרו בקרבת מקום", מספרת לקהל עליזה קמחי לבית שניאורסון, ונראה שהדברים כבר שגורים בפיה. "היא אחסנה אותנו במרתף ביתה, כשהיא יושבת בפתח. אני, תינוקת בת שנתיים, לא מצא חן בעיניי המקום ופרצתי בבכי. אותם בחורי ישיבה אמרו לאמי, 'אם את לא משתיקה את התינוקת, אנחנו נדאג להשתיק אותה'. סתמו לי את הפה במגבות. כשהפורעים עברו ליד הבית, אום־שוכרי אמרה להם 'איחרתם, הם כבר ברחו', והם המשיכו הלאה. מאז אותו יום אמי נשבעה שכף רגלה לא תדרוך יותר בחברון.

"ב־1967, כשחברון שוחררה, נסענו בעלי ואני לירושלים, והצענו להוריי לנסוע לחברון ולראות מה נשאר מרשת החנויות שהייתה לאבי שם. אבי באמת נסע, אך אמי עמדה בשבועתה. היא לא התקרבה עוד לחברון. בהמשך אבי סייע למשפחתה של אום־שוכרי להביא את אחיה שחיו בחו"ל, במסגרת איחוד משפחות".

בתום ההרצאה אני ניגשת אל קמחי, קשישה מטופחת המתגוררת כיום בכפר־שמריהו. ניכר בה שהיא נרגשת עדיין מהעמידה בפני קהל. היא הגיעה לכאן עם העובדת הזרה הצמודה ועם בתה, שהיא כבר סבתא בעצמה. "הנינים שלי הם דור עשירי בארץ", מציינת קמחי בגאווה.

כשאני שואלת אם היא חזרה אי פעם לבקר בחברון, היא משיבה בשלילה ומוסיפה: "אין לי זיכרונות משם. הייתי תינוקת". אני מנסה לגשש: האם מדובר בהתנגדות פוליטית להתיישבות היהודית המתחדשת בעיר האבות? תשובתה, שנלחשת בקול נמוך מרצון שלא לפגוע בנוכחים בני שני העמים, מצליחה להפתיע.

 

הניצולה השנייה, שהגיעה לכאן מלווה בשתי בנותיה, היא שושנה אלטמן לבית אונגר. היא הייתה בת שבעה שבועות בלבד כשהוריה, שלמה ונחמה אונגר ז"ל, נרצחו בידי הפורעים שפרצו לביתם. רגע לפני כן הצליחו ההורים להצפין את ילדיהם הרכים. אלטמן מעדיפה לא לספר בעצמה, ואחת מבנותיה מקריאה מתוך ספר: "את אמא שלי, שושנה, הניחו בתוך ארגז הכביסה המלוכלכת. דודה ציפורה, שהגיעה לשבת מירושלים, החביאה את דודי שהיה בן שנתיים מאחורי הווילון בבית השכנים. הדודה נפצעה קשה, וכשהגיעו מהצלב האדום היא הצליחה בכוחות אחרונים לומר שיש עוד שני ילדים מוחבאים. שניהם נאספו אל בית שטראוס בירושלים, יחד עם שאר היתומים".

גם הדודה שרדה את פציעתה. אלטמן, מתברר, דווקא מחוברת מאוד להתיישבות היהודית הנוכחית בעיר. "ביקרתי שם הרבה בעבר, ואני בקשר עם נעם ארנון (דובר היישוב – הכ"ח). עד שבעלי נפטר, היינו נוסעים בכל שנה לאזכרה לנרצחי תרפ"ט".

 

עוד דובר בערב הוא אשרף עיד אל־עג'רמי, שר האסירים הפלסטיני לשעבר, שבעצמו ישב 12 שנים בכלא הישראלי. כיום הוא חבר בוועדה הפלסטינית לאינטראקציה עם החברה הישראלית. "לפעמים אנחנו צריכים שמישהו יזכיר לנו ערכים שכמעט נעלמו בסכסוך הישראלי־פלסטיני", הוא אומר בנאומו. "אני מתקומם כשאני שומע בתקשורת שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. זה לא מתיישר עם המציאות. גם כשפלסטינים מהללים רצח של אדם חף מפשע, אפילו אם הוא מתנחל, זה מקומם אותי. בסכסוך המתועב הזה, כמעט שכחנו שהאחר הוא אדם.

"לצערי, בתקשורת שולטים רק הקולות הקיצוניים ביותר. הם מושכים את תשומת הלב. כשאדם מתון או רציונלי מדבר, אף אחד לא מתעניין", מוסיף אל־עג'רמי. לדבריו, החברה הישראלית הולכת ונמשכת לימין הקיצוני, והחברה הפלסטינית נעה לכיוון של אסלאם קיצוני. "הצעירים מושפעים מהרשתות החברתיות. הקיצוניים ביותר הם הכי פעילים. אני חושש מהעתיד של שני העמים, במיוחד בזמן טראמפ המשוגע שבא מארה"ב ושופך דלק על המדורה. הוא מעודד את הממשלה בישראל להרוס כל תקווה שנגיע להסכם. כתוצאה מהרצח של המתנחל אתמול, יש החלטה של שר הביטחון לבנות עוד התנחלויות. כאילו הוא אומר – אם יש אלימות, בואו נוסיף עוד אלימות".

גם אליו ניגשתי בתום הרצאתו, רוצה לוודא שאכן, בעיניו זו המשוואה: רצח מטווח אפס או בניית בתים – שניהם אלימים באותה מידה. "כן", עונה אל־עג'רמי. "במקום לחפש דרך להפסיק את האלימות, ליברמן מתגרה בפלסטינים ומוסיף מתח באזור. בכך הוא מעודד אלימות מצד הפלסטינים, כי אין להם תקווה לפתרון מדיני צודק".

איזה אחוז מהאוכלוסייה הפלסטינית היה עושה כמוך ומגיע לכאן, לאירוע שמהלל ערבים שהצילו יהודים?

"אני לא יודע", הוא משיב בכנות. "כשמדברים עם אנשים באופן פרטי, אני חושב שהרוב תומך בהצלת אנשים במלחמה. אבל בפומבי קשה לאנשים לדבר על זה, כי זה לא פופולרי".

המורשת של בת פרעה

פרופ' אורון (72), העומד מאחורי הערב הזה, הוא היסטוריון וחוקר ג'נוסייד בעל שם עולמי. את המונח "ג'נוסייד", הוא מסביר, טבע רפאל למקין, משפטן יהודי שבתחילת מלחמת העולם השנייה הצליח לברוח מפולין לארצות הברית. "עד אז המשפט הבינלאומי לא התייחס כל כך למעשי טבח שאירעו במדינות אחרות. כל מדינה עסקה במה שמתרחש בשטחה".

אני מבקשת ממנו להסביר כיצד דווקא הוא, שמכיר לעומק את האכזריות האנושית, מסוגל להתמקד במקרי השוליים הספורים של מעשי הצלה. כדי לענות על כך אורון מספר כיצד הגיע לעיסוק בפרקים האפלים ביותר בתולדות האנושות. "התחלתי מהג'נוסייד הארמני, שהתחולל ב־1915. מאות אלפי ארמנים נרצחו אז, אולי אף למעלה מכך, והטורקים ממשיכים להכחיש את האירועים האלה עד היום. הארמנים מנסים להיאבק למען הכרה באסון שלהם, והטורקים נאבקים נגדה. בנובמבר 1989 נידונה בקונגרס של ארה"ב הצעה לכלול את 24 באפריל, יום הזיכרון לג'נוסייד הארמני, בלוח האמריקני. הארמנים רצו משהו דומה ליום השואה העברי – שיש לו מעמד רשמי בארה"ב, והנשיא או סגן הנשיא מפרסמים הצהרה שמתייחסת אליו. לפי ידיעה שפורסמה אז, גורמים ישראליים רשמיים פעלו להכשלת היוזמה הארמנית. ישראל עזרה לצד הטורקי, ולא יכולתי להבין למה. כבר היו יחסים דיפלומטיים וצבאיים בין ישראל לטורקיה. אני חשבתי שצריך להפריד בין האינטרס הכלכלי והפוליטי לאינטרס המוסרי. כעם שעבר שואה, אנחנו חייבים להיות לצידם של הקורבנות. כך התחלתי להתמקד בנושא של השמדת עם".

בשביל האוניברסיטה הפתוחה ערך אורון סדרה של 12 ספרים שעוסקים בג'נוסייד. הם מתייחסים כמובן להשמדת היהודים בידי גרמניה הנאצית, וגם על השמדת העמים האינדיאניים של אמריקה, רצח העם בארמניה, ברואנדה ובטיבט, והטיהורים הפוליטיים והאתניים בברית המועצות. "השואה בפרט וג'נוסייד בכלל הם הדבר הכי נורא שהמין האנושי עושה. רוצחים אלפי בני אדם, או אפילו מיליונים, רק כי הם שייכים לקבוצה מסוימת שמחולל כלשהו מחליט שהוא רוצה להכחיד. זה גורם לאנשים הכי רגילים להצטרף לזוועות. ברואנדה היו מקרים של בני זוג – גבר שרצח את אשתו או אישה שרצחה את בעלה, כי אחד מהם הוטו והשני טוטסי.

"הקורס שערכתי הוא הכי פופולרי באוניברסיטה הפתוחה, למרות שסירבתי שהוא יהיה קורס חובה. כי זה קשה. לעסוק בג'נוסייד זה מאוד קשה נפשית. גם לי היה קשה. במשך שנים נסעתי ושמעתי תיאורים ועדויות ממקרי רצח עם שאירעו בכל מיני מקומות בעולם. ואני אדם שהולך עם המחקרים שלו הביתה, זה האופי שלי. בשלב מסוים זה היה יותר מדי. חשבתי איך אוכל לחקור את הג'נוסייד, ובכל זאת לבוא ממקום אופטימי. ואז הפוקוס שלי עבר למצילים. זה הצד השני של הירח, הצד האנושי של האדם. בזה אני מתמקד בשש השנים האחרונות. בהתחלה עסקתי במצילים באופן בינלאומי, ואחר כך הגעתי להקשר הישראלי. עד אז ידעתי שהיה בחברון טבח וידעתי באופן שטחי שהיו גם מעשי הצלה, אבל לא הכרתי את הנושא לעומק".

המצילה הראשונה במקורות היהודיים, אומר אורון, היא בת פרעה שחילצה את משה מהיאור. הוא מזכיר את המדרש שלפיו מושיעם של ישראל המשיך לשאת את השם שהעניקה לו אישה מצרייה, בגלל החסד שגמלה איתו. "היכן שיש רוע, יש גם טוב. נכון, הטוב מצומצם הרבה יותר, אבל הוא קיים. 'המציל' שאני מדבר עליו הוא לא רופא שמציל את החיים שלנו כי זה תפקידו; זה אדם שמסכן את חייו כדי להציל אדם אחר. לפעמים הוא מכיר אותו, אבל לרוב לא. אני חושב שזה מעשה אלוהי".

הכוכבים של שירי החתונות

אורון, פרוד ואב לשלושה, מתגורר זה 20 שנה בנווה־שלום, או, בשמו הנוסף, ואחת אל־סאלם. ב־2015 הוא הקים שם את "גן המצילים הבינלאומי". "בעיניי זה אחד המקומות היפים בארץ. חורשת עצי זית שצופה על עמק האלה, ומכבדת ומנציחה את אומץ ליבם, גבורתם ואנושיותם של אנשים מכל העולם שבחרו לשים נפשם בכפם ולהציל אחרים. יש הרבה מאוד סיפורי הצלה בעולם. הארמנים לא רוצים לעסוק במצילים טורקים, בגלל שטורקיה מכחישה את הג'נוסייד, אבל היו הרבה כאלה. חלקם ניצלו את הנערות שהסתתרו אצלם, אבל יש לי גם שמות של כמה עשרות טורקים שעשו לשם שמיים והצילו חיים".

אורון נסע בעצמו לרואנדה, לפגוש מצילים מימי הג'נוסייד שהתחולל שם ב־1994. "פגשתי אישה אצילת נפש, שחיה בכפר שאין בו חשמל או מים והביוב זורם בין הבתים. היא לקחה אותי והראתה לי את השביל לבקתה שבה הצילה שבעים מבני שבט הטוטסי. אנשי ההוטו שרפו לה בהמשך את הבית. שאלתי אותה בעזרת המתרגמת למה עשתה את זה, והיא ענתה 'כי אני מוסלמית'.

"פגשתי אדם נוסף שהיה פקיד בכיר בממשלה. הממשלה היא מההוטו. בשלב מסוים הוא נעמד בין משפחה של טוטסי ובין הרוצחים, ואמר 'תרצחו אותי'. כך הוא הציל את המשפחה הזו. גם הוא הסביר לי שעשה זאת כי הוא מוסלמי, ואבא שלו גידל אותו על 'כל המציל נפש אחת'. אני לא קורא ערבית, אבל היה חשוב לו שאראה את הפסוק בקוראן שאומר זאת. בנו נרצח כי גם הוא הציל אנשים, כחייל בצבא. שאלתי אותו בעדינות אם לא היה מעדיף שבנו יהיה איתו. הוא ענה שכמובן, אבל גם הבן חונך לאותם ערכים. אני רוצה להביא אותו לפה, לחורשת המצילים".

לקראת הקמת החורשה נשמעו בנווה־שלום קולות שתהו אם ההתמקדות במצילים באופן גלובלי היא רלוונטית כשמסביב סוער סכסוך מקומי ועכשווי. אורון החליט לקיים ערב מיוחד שיתייחס למעשי הצלה של יהודים וערבים. "בועז כיתאין – תושב הכפר ואביו של תום כיתאין, שנפל באסון המסוקים – סיפר על אבא שלו, שהיה ילד בן שבע במאורעות בחברון. השכן שלהם, ערבי ממשפחת כורדייה, פרץ חור בקיר בין שני הבתים, העביר את בני משפחת כיתאין לביתו והציל אותם. כשבועז סיפר על זה, תושב אחר ששמו יובל אדמוני סיפר שגם המשפחה שלו ניצלה בחברון. חשתי שיש כאן לא מעט סיפורים מיוחדים, ובעקבות זאת ערכנו את הספר".

בערב ההשקה נשא דברים גם פרופ' הלל כהן, מחבר הספר "תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי". הוא הזכיר לנוכחים שההתמקדות ביוצאי הדופן שבלב הפוגרום עוררה תמיד חוסר נחת. "כשהעיתון 'דבר' סיקר את הטבח, הוא גם כתב על מעשי הצלה תחת הכותרת 'אורות מאופל'. בימין הציוני היו שזעמו על כך: 'בחברון עיר הזוועה, שזכרה מעביר ויעביר עוד במשך דורות סמרמורת על בשרו של כל יהודי – הם יצאו לחפש צדיקים', כתב יהושע ייבין (ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, הכ"ח). המשורר אורי צבי גרינברג לעג: 'אורות מאופל חיפשו אצל הגזע החברוני'".

26 מהרוצחים נידונו למוות בידי הבריטים, סיפר כהן, ועל אחרים נגזרו מאסרי עולם. "הנציב העליון בארץ וההנהלה הציונית חרדו מההשלכות של הוצאת 26 אנשים להורג. בהסדר סודי הוחלט בסופו של דבר להוציא להורג רק שלושה, אלה שעשו את המעשים הנוראיים ביותר. אותם שלושה נחשבים בזיכרון הפלסטיני כשהידים הראשונים. עד היום שרים עליהם שירי הלל, למרות שהם הרוצחים הכי שפלים.

"בשבוע שעבר", אמר פרופ' כהן לקהל, "הייתי בחתונה פלסטינית, שמעתי את אחד השירים האלה, וסיפרתי לאנשים סביבי במי מדובר. לא היה להם מושג. אילו ידעו, הם לא היו מעוניינים שביום שמחתם ישירו אצלם שירי הלל לאדם שהרג תינוקות, או לאדם שהרג איש זקן שהכיר אותו והתחנן על חייו".

פרופ' כהן גם הסביר את המציאות הפשוטה שלא מאפשרת לכולם לראות במצילים דמויות נאצלות. "מעשה הצלה כזה, על רקע מאבק לאומי, יכול להיחשב כגבורה או כבגידה. יש גם אנשים שעצם האזכור של מעשי הצלה נראה להם פסול, כי הוא נותן נקודות זכות לצד השני. המצילים לרוב לא עושים זאת מחשיבה פוליטית מורכבת. בתרפ"ט רוב ההתקפות היו בידי ערבים, אבל היו גם מעשי לינץ' בידי יהודים. היו פועלים ערבים שהותקפו במאה־שערים וביפו, והיו שם כאלו שהוסתרו בידי יהודים מפני היהודים המתקיפים. במקרים מסוימים, המצילים אפילו לא הכירו את מי שהצילו, וסייעו רק כי אדם נקש על דלתם וביקש עזרה. מה שמשותף לכל המצילים באשר הם הוא ההכרעה שקיבלו ברגע של מבחן עליון: להציל חיי אדם, תוך שהם יודעים שהם עלולים לשלם מחיר על הכרעתם – מחיר חברתי, נפשי או פיזי".

בספר של אורון מספר גם אברום בורג על אמו, רבקה לבית סלונים, שהיא וכמה מבני משפחתה ניצלו בזכות השכן אבו־שאכר: הוא ישב בפתח הבית וסירב לתת לפורעים להיכנס. התוקפים הזועמים כרתו את רגלו במכת חרב. הסיפור עליו מופיע בספר אחר, "חברון שוברת שתיקה", שכתבה תושבת חברון ציפי שליסל, מדריכה במוזיאון לתולדות היישוב היהודי בעיר. סבתה של שליסל הייתה גם היא באותו בית, וניצלה בזכות אבו־שאכר. כמעט שבעים שנה אחר כך נרצח אביה של שליסל, הרב שלמה רענן, בידי מחבל שחדר לביתו בחברון.

אחד העצים בחורשה ניטע לזכר הוריו של הזמר הצרפתי־ארמני שארל אזנבור, שסייעו להצלת יהודים בשואה. "אזנבור, שנכח כאן בטקס, כותב בספרו 'לאחוז בחיים' שהוא שואל את עצמו מה היה עושה במקום הוריו, במציאות דומה. 'אני מקווה שהייתי עוזר, אבל לא בטוח', גם הוא מודה.

"אני מלמד במרכז הבינתחומי סטודנטים למשפטים, אנשים מאוד מעשיים. אמרתי להם שבעיניי ג'נוסייד הוא לא שאלה משפטית, הוא שאלה מוסרית. השאלה שלי היא איך אני כאדם יכול לתרום את חלקי הצנוע לכך שזה יצטמצם. והתשובה שלי לעצמי היא – לעבוד עם אנשים צעירים בדרך של חינוך. קיבלתי המון מכתבים מסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, שאמרו שהקורס שלי שינה את השקפת עולמם. אחד סיפר לי שבזכות זה הוא התחיל להתנדב עם ילדי פליטים בדרום תל־אביב. אז אני יודע שהרווחתי את לחמי ביושר, וזה מרגש אותי".

שגיאה מחקרית כפולה

בקיץ הקרוב עתיד אורון להוציא קבוצה של נוער פלסטיני וישראלי לעבודת סיוע משותפת במחנה פליטים ביוון. מדי פעם הוא יוצא לארמניה, ללמד גם שם על ג'נוסייד. חלק מהספרים שהוציא באוניברסיטה הפתוחה תורגמו גם לכורדית ולערבית, "כולל הספר על השואה, וזו גאווה גדולה עבורי. הייתה לי פגישה עם שר החינוך הכורדי במטרה להכין תוכנית לימודים על ג'נוסייד. כרגע המצב בכורדיסטן נוראי, וזה תוקע את העניינים".

כשאני שואלת מהי בעיניו המשמעות הפוליטית העכשווית של ההתמקדות בהצלה, הוא משיב: "לומר לאנשים שמעבר לעובדה שאנחנו והפלסטינים נמצאים במלחמה ארורה וקשה, אנחנו בני אדם. האויב שלי הוא זה שאני צריך לעשות איתו שלום. נקודת המבט שמנחה אותי היא קידוש ערך חיי אדם באשר הוא אדם, ושוויון ערך חיי אדם באשר הוא אדם. יהודי, צועני או טוטסי – בצלם אלוהים ברא אותנו. אני חושב שיש לזה חשיבות במציאות שלנו, כי הסכסוך המתמשך, שלא רואים את סופו, גורם לשני הצדדים לשנאה ולגזענות שהולכות ומתגברות.

"גזענות היא אמנם לא ג'נוסייד, אבל היא הכרחית למציאות שתאפשר ג'נוסייד. יש קבוצה רצינית של חוקרים אמריקנים שמאבחנים מדדים מקדימים לג'נוסייד, וישראל הופיעה אצלם כמקום שיכול לחולל ג'נוסייד, וגם ככזה שעלולים לעשות לו רצח עם. פגשתי אותם ואמרתי להם שאני מעריך את העבודות שלהם, אבל בהקשר של ישראל הם שגו פעמיים. ישראל לא יכולה לחולל ג'נוסייד, כי כוחות מבפנים לא ייתנו שזה יקרה; וישראל גם לא תיתן שיעשו לה ג'נוסייד".

מה הם זיהו בישראל שלדעתם יכול לגרום לה לחולל רצח עם?

"למשל, שיש כאן אנשים, גם בדרג בכיר מאוד, שאומרים שצריך לעשות טרנספר לערבים. הרצון לטיהור אתני, גירוש קבוצת אוכלוסייה מסוימת מטריטוריה מסוימת, עלול לפי המחקר להוביל לג'נוסייד".

ומהצד השני – לא יעשו לנו רק כי אנחנו, ברוך השם, מסוגלים להגן על עצמנו.

"כי הערבים יודעים שהם לא יכולים. אני גם חושב שחלק גדול מהם לא רוצים לעשות ג'נוסייד. קחי את הרואנדים למשל – הם אנשים אדיבים ויפים, ואתה מסתובב ביניהם ואומר לעצמך: איך הם עשו את זה? תשעה מכל עשרה אנשים שאתה רואה שם בסופרמרקט שייכים לשבט ההוטו, ומי שמעל גיל 35 כנראה השתייך לרוצחים. זה היה הג'נוסייד הכי מהיר בהיסטוריה. ברואנדה נרצחו פחות או יותר מיליון בני אדם – לעולם לא נדע כמה בדיוק – בתוך מאה ימים. עשו שם רצח עם במצ'טות ותתי־מקלעים. ראינו את זה בזמן אמת, זה היה בטלוויזיה בכל העולם. כמה פעמים עשיתי את החישוב של קצב הרצח, והפסקתי. זה עשרת אלפים ביום, מאות בכל שעה. והעולם לא עשה כלום. הוא ראה את זה, והעביר ערוץ כי לא היה נעים לצפות. כולם אוהבים לומר 'לעולם לא עוד', אבל זה ממשיך וקורה. למשל בדרום־סודן, וגם בסוריה. אני לא יודע מספיק על ההתרחשויות בסוריה כדי להגדיר זאת כג'נוסייד, אבל ברור שמתחוללים שם פשעי מלחמה, והם נמשכים כבר שש שנים".

הסיוע שישראל נותנת לפצועים סורים נכנס להגדרתך תחת הכותרת של מצילים?

"זה מעשה הצלה. מציל הוא גם מי שנתן פרוסת לחם למישהו ברחוב. אנשים פרטיים, ארגונים וגם מדינת ישראל הובילו מעשים של הצלת חיים בסוריה. מעשים מאוד ראויים".

זה בדיוק העניין. בעיניי אנחנו עם של רחמנים, לא של גזענים. היחס שלנו לפלסטינים נובע ממאבק קיומי איתם.

"אני לא חושב שהמלחמה היום היא על הקיום. אני נפצעתי במלחמת ששת הימים בקרבות על ירושלים. לצידי נהרג חבר טוב שלי, שגדל יחד איתי מגיל שלוש. זו הייתה טראומה לא פשוטה. היום קיומה של ישראל מובטח בזכות הצבא, והפלסטינים ברובם הגדול מקבלים את עובדת קיומה. הם רוצים מדינה משלהם לצד ישראל, לא במקומה. אני משוכנע בזה".

והגזענות שדיברת עליה מתקיימת לדעתך במידה שווה בשני הצדדים?

"אני לא יודע. שמעתי את הטענה שבספרי הלימוד הפלסטיניים קוראים להשמדת ישראל, אבל אדם שעוסק בזה אמר לי שזה לא נכון. אין שם אהבת ישראל גדולה, אבל גם לא קריאה להשמדה".

ואת הספר שלך על המצילים יאהבו אצל הפלסטינים?

"אמר לי מישהו מהרשות הפלסטינית שהספר הזה הוא הדבר הטוב ביותר כדי להילחם נגד גזענות. האמת שהייתי בטוח שהוא כבר יופיע גם בשפה הערבית, אבל אני לא מצליח להשיג את התקציב כדי להוציא לאור תרגום. אשרף אל־עג'רמי אמר כאן ששני העמים צריכים לחיות כשכנים, לשמור זה על זה. אהבתי מאוד את הדברים שלו, ואני מקווה שאינשאללה, עוד נעשה ערב דומה ברמאללה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il