"אני זוכר את עצמי בתוך גל ענק, שוחה עם דגי מרלין כחולים, מהשחיינים המהירים ביותר בים. אני נמצא בתחתית הגל, מרים את הראש למעלה, והם חגים מעליי – דגים מרהיבים במשקל של כמה מאות קילוגרמים. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מוקף ביצורים הענקיים האלה, ששוחים במרחק של כמה סנטימטרים ממני. זו חוויה שלא שוכחים".
"פעם אחרת צילמנו בים השחור. הורדנו ציוד ומצלמות לעומק של יותר משני קילומטרים, לאזור ללא חמצן. מצאנו בפרויקט הזה 73 שרידי ספינות מציוויליזציות עתיקות. לילה אחד קיבלנו ממכשירי האיתור שלנו אות שמראה שהתגלתה עוד ספינה. הפעלנו את המצלמות ומצאנו אותה: היא נראתה כמו ספינת דיג מודרנית מעץ, הכול היה במקום. שלושים חוקרים ישבו איתנו בחדר והסתכלו על המחזה שלא ייאמן. הם ניסו לפענח מה אנחנו רואים, עד שהבינו שזו ספינה רומית מלפני 2,000 שנה, שאפשר ממש להיכנס אליה ולשוט משם. רגע הגילוי היה מדהים. כל מה שהארכיאולוגים הימיים ראו אלה חלקי הספינה המופלאים ששרדו את הזמן, וכל מה שאני ראיתי זו המדוזה שהופיעה בחלק הרדוד יותר של המים", צוחק המפיק והבמאי הבריטי אנדי בייאט, אחד היוצרים החשובים ביותר בעולם סרטי הטבע התיעודיים.
המדוזות החביבות עליו כל כך כיכבו ב"הכוכב הכחול" – סדרת המופת של רשת בי־בי־סי, שבייאט מילא תפקיד מפתח ביצירתה, והמדוזות הן גם אלה שהביאו אותו לישראל בפעם הראשונה. "הגעתי לתל־אביב בשנת 1991 במסגרת העבודה על הסרט הרציני הראשון שלי, שעסק במדוזות. באתי כדי לעבוד עם בלה גליל, ביולוגית ימית מקסימה מאוניברסיטת חיפה. הייתה כאן באותה תקופה מכה של מדוזות שהגיעו מתעלת סואץ. אפילו נעקצתי על ידי אחת, וזה היה ממש כואב, ברמה שהקפיצה לי את המוח".
בשבוע שעבר נחת כאן בייאט שוב, הפעם כדי לקחת חלק ב"שוּק קוֹפּרוֹ", אירוע בן ארבעה ימים שהפך לאבן שואבת עבור בכירי תעשיית הדוקו העולמית. נציגים של נטפליקס, הניו־יורק טיימס, הטלוויזיה הציבורית בארה"ב (PBS) ואפילו של רשות השידור הטורקית TRT התכנסו בשוק הזה, שכל מטרתו היא גיוס משאבים ממקורות בינלאומיים עבור הפקות תיעודיות ישראליות. בייאט, יוצר עצמאי שמחזיק בוותק של עשרים שנה בחטיבת חקר הטבע של בי־בי־סי (NHU), הגיע לכאן כדי לקדם הפקה חדשה שקברניטיה ישראלים למשעי. הפרויקט, שנמצא עדין בשלבי צילום, שאב אותו לגמרי. אם בסדרות עטורות הפרסים "הכוכב הכחול" ו"עולם מופלא" נתנה המצלמה לטבע לדבר בעד עצמו, הסרט החדש שמקדם בייאט הוא אקטיביסטי ונפיץ הרבה יותר. "לפני שעבדתי בבי־בי־סי רציתי לעשות סרט דוקומנטרי סביבתי, כשעבדתי שם רציתי לעשות סרט דוקומנטרי סביבתי, כשעזבתי רציתי לעשות סרט דוקומנטרי סביבתי – ועכשיו סוף־סוף אני עושה את זה", הוא צוחק.
"Game Over Fishing" נוגע בתופעה שמערבת דם, שחיתות והעלמת עין, ומטלטלת את המאזן האקולוגי הימי: תעשיית ציד הכרישים. הטורף הימי אמנם אינו חלק אינטגרלי מהתפריט הישראלי, אבל במדינות רבות הוא נחשב לרכיב תזונתי אליטיסטי. לצד סטייקים מבשר כריש, ידוע גם מרק הסנפיר – מנת דגל שפוקדת כמעט כל אירוע שמכבד את עצמו בסין. גם סגולות מרפא שונות ומשונות שמיוחסות לכריש, תורמות לשגשוג הענף שמגלגל סכומי עתק. אפילו מול חופי ישראל פורח ההרג הלא־חוקי של כרישים, ולא פעם נערכים באזור מבצעי אכיפה במטרה לעצור את הדייגים.
ההערכות מדברות על עשרות מיליוני פרטים שניצודים בכל שנה, כריש אחד בכל שנייה. בעשורים האחרונים הידלדלו אוכלוסיות הכרישים באזורים שונים עד כי נותרו מהן פחות מעשרה אחוזים, ובאזור הים התיכון נחשב מצבם לחמור במיוחד. השם הרע שיצא לטורף הימי הוא שאשם באדישות המופגנת כלפי התופעה, אבל רוב האנשים לא מודעים לתפקיד המרכזי שממלא הכריש באיזון המערכת האקולוגית. הסוגיה החשובה כבר נידונה בעבר בקולנוע הדוקומנטרי, אבל "גיים אובר פישינג" מציג את תעשיית המוות הזו מזווית שלא נראתה עד היום.
"הסרט שלנו מתבסס על העבודה הנפלאה ויוצאת הדופן של רג'ינה דומינגו, אישה צעירה מאזור ברצלונה", מספר בייאט. "רג'י בסך הכול נסעה לצלול באיי קוקוס (ארכיפלג באוקיינוס ההודי הנחשב גן עדן לצוללים – י"א), ונחשפה לדיג הבלתי חוקי הנורא של כרישים בתחומי הפארק הלאומי שם. היא נכנסה לעומק הנושא, ובתוך כמה שנים הפכה למובילת המאבק בתופעה. היום רג'י עושה הכול כדי לגרום לאנשים להבין שהכריש הוא לא חיה רעה ומפחידה, ושאנחנו חייבים לשמור עליו מפני הכחדה. מעבר לחשיבות של הכרת הנתונים ומה שמאחוריהם, אני חושב שזה באמת סרט עוצמתי מאוד. הצענו אותו לכמה גורמים והוא בהחלט מייצר עניין, הרבה יותר משדמיינו לעצמנו".
יום קודם לפגישתנו הוצג הפרויקט במסלול הפיצ'ינג שמציע שוק קורפו. בייאט ושותפיו המקומיים – זאב גירש, רועי קמחי ויונתן ניר – הקרינו את מרכולתם בפני פאנל של נציגים מרשתות טלוויזיה ומנהלי קרנות בינלאומיות, ואלה כנראה ראו כי טוב. אמנם חובבת סרטי טבע אנוכי, אבל יש לי תחושה שסרט כזה ימשוך גם את מי שפחות מתחברים לבהייה ביצורים ימיים המשייטים על המסך. הפוליטיקה, השחיתות שמגיעה עד לדרגים הגבוהים ביותר בתעשייה, האנשים הקטנים שנגררים לקחת בה חלק – כל אלה מייצרים לצערנו אקשן פוטוגני. ניסיונותיה של דומינגו להיאבק בטבח האכזרי נבלמים שוב ושוב, ובינתיים היא מגלה את רזי התחמון שמאחורי הציד המואץ – למשל נתחי כרישים שמוחזקים במקררי המרכולים ונמכרים תחת שמות עמומים, כדי להסתיר את העובדה שמדובר במינים מוגנים האסורים בציד. העשייה שלה הפכה למיזם מצולם שעובר בין קוסטה־ריקה, פנמה, קובה, איי גלפאגוס ועוד, וכעת מתכוון בייאט להביא אותה למסכים.
כמי שצבר רזומה עשיר ביצירה דוקומנטרית ענפה, עד כמה לדעתך סרטים תיעודיים יכולים באמת לחולל שינוי ולעורר מודעות ציבורית?
"זו שאלה קשה למענה. אני לגמרי לא משוכנע שסרטים שמציגים יופי 'נקי', יגרמו לאנשים להיקשר לטבע או יניעו אותם לעשות משהו. גם אם אתה רואה על המסך ציפור נפלאה, תוכי יפה כמו זה שראיתי הבוקר, זה לא שביום המחרת תאמר לעצמך – 'רגע, איפה הציפור היפה ההיא? מה אני אעשה למענה?'. אני חושב שזה תלוי־יצירה. סרט שיש בו פרוטגוניסט, דמות שדרכה לומדים מה קורה, יכול להצית רגשות ולהפעיל את הצופה. רג'י למשל היא גיבורה כזאת. פרויקט 'נקאווי' שייסדה מגיע להמוני עוקבים ברשתות החברתיות, ויש ממש פעילים שהולכים באופן אקטיבי לסופרמרקטים ומחפשים במקפיא בשר כריש. זו כבר עשייה של ממש, ואנשים מתחילים לשים לב מה הם רוכשים. בשבילי הסרט הזה הוא הזדמנות נפלאה להראות שכולנו, האנשים הקטנים, יכולים לשפר את מצב האוקיינוס. רג'י לא הייתה מומחית לנושא, אבל היא עשתה משהו יוצא דופן, וכולנו יכולים לקבל ממנה קצת השראה".
לנצח את הכדורגל
לגמרי במקרה, ובשל הלו"ז הצפוף של שוק קורפו, הריאיון מתקיים בין מגוון פסלי חיות בר. אנחנו נפגשים בקומה השנייה של בית העיר בתל־אביב, שם הוצבה לאחרונה תערוכה המציינת מלאת 80 שנה להקמת גן החיות העירוני. אחד המוצגים, תנין שזרוע של אדם נעוצה לו בפה, משמיע מפעם לפעם קול שאגה בלתי אמין ומקשה על השיחה. מצד שני, התערוכה הזו מספקת לבייאט בן ה־59 סביבה דמי־פראית, התואמת להפליא את המחוזות בהם ביקר.
כשאני שואלת אותו מתי נוצר החיבור שלו לחיי הטבע, במיוחד לאלה שמתחת לפני המים, מתברר שהחיידק תפס אותו בשלב מוקדם מאוד. "אבא שלי היה דיפלומט, וכשהייתי בן שנתיים עברנו לקובה. בעקבות משבר הטילים נוצר במדינה מחסור חמור במזון, ולכן בכל סופשבוע נהגנו – המשפחה שלי וקבוצות נוספות של דיפלומטים – לצאת לדוג. זה לא הדבר הכי ירוק לעשות, אבל זאת הייתה הדרך היחידה להשיג אוכל. במשך שנתיים כל מה שרציתי לעשות היה להיכנס למים ולשחות, אבל לא הרשו לי. הוקסמתי מהטבע כבר אז, ואני משוכנע שזה מה שגרם לי להתחיל לצלול. דבר אחד גרר דבר אחר, והנה אנחנו פה". בייאט אפילו ניהל במשך 12 שנים את יחידת הצלילה של NHU, ואולי היינו ממשיכים לדון בזה לולא שוב השמיע התנין קול.
איך נכנסת לתחום העשייה הדוקומנטרית?
"אם אני לא טועה, כבר בשנת 1988 שימשתי שוליה בצלילה במהלך הפקת סרט באנגליה. אחר כך ביליתי שלושה חודשים עם חֲברה בצלילה, שוב לצורך סרט טבע, ומפה לשם קיבלתי ג'וב בעריכת תחקיר. זו הייתה עבודה בקנדה, ואני חשבתי שבמהלך שישה חודשים אוכל ללמוד את כל מה שצריך. בפועל גם היום, אחרי למעלה מעשרים שנה, אני עדיין לומד איך להפיק ולביים".
עד עכשיו לא הבנתי מה תפקידו של במאי בסרטי טבע. אתה צריך להיות בכל אתרי הצילום? אתה רק עורך את החומרים? איך זה מתבצע בפועל?
"זה משתנה מאוד, גם ממדינה למדינה. באנגליה, לפחות על סמך הניסיון שלי, הבמאי הוא גם המפיק שצריך לארגן את התקציב. חלק גדול מהתפקיד הוא להבין את הטבע, לעשות מחקר, לאסוף הרבה אינפורמציה, לדעת לבחור מתי לצלם ואיפה, להבין את הסיכון ולנהל אותו. לדוגמה, אתה צריך לדעת האם צפוי גשם מחר – ובהתאם לכך, האם בעלי החיים יופיעו במזג האוויר הזה או לא יופיעו, יהיו לווייתנים או לא יהיו לוויתנים. לאחד החלקים של 'הכוכב הכחול' צילמנו במשך 200 ימים, ובסופו של דבר היו לנו בידיים שתיים־שלוש דקות של סרט. זה אומר שנכשלנו. כמפיק סרטי טבע אתה תמיד זקוק לתוכנית ב', לאופציה חלופית.
"הנוכחות שלי בצילומים תלויה מאוד בגודל ההפקה ובסוג ההפקה. אם היא קטנה – אני אוכל להיות חלק מהצוות שיוצא לשטח; אם היא גדולה, המפיק לא יכול להימצא בכל מקום, והוא ייאלץ לבחור איפה כדאי לו להיות. כך שבסופו של דבר זה מיש־מש. בהפקות מתחת למים אני אישית אוהב להצטרף לצוות, כי אז אפשר להיות חלק מהסיפור: לפתח אותו, לצבוע אותו ולשנות אותו. בכל מקרה, זה בוודאי לא ג'וב שבו אתה יושב במשרד ושולח אנשים אחרים לעשות את העבודה".
הפרויקטים שבהם היה בייאט שותף לאורך השנים הניבו שלל פרסים יוקרתיים, בהם אמי ובאפט"א (פרס האקדמיה הבריטית לקולנוע וטלוויזיה), פרס הסרט הטוב בפסטיבל שנגחאי ועוד כיבודים. הסדרה "הכוכב הכחול", שהפנתה זרקור לשוכני האוקיינוסים, נמכרה ללמעלה מחמישים מדינות. "עולם מופלא", שחשפה בפני הצופה סביבות מחיה שונות על פני כדור הארץ ומגוון מינים, זכתה גם לפופולריות חוצת יבשות. הפרק הראשון שלה, ששודר בארץ בשנת 2017, זכה כאן לשיעורי צפייה של כמעט עשרה אחוזים – לא דבר של מה בכך עבור הערוץ הראשון. פרויקט מצליח אחר של בייאט היה הסרט "כחול מופלא" (תרגום לא מוצלח במיוחד ל־Deep Blue), שהפקתו דרשה חמש שנות עבודה ואלפי שעות צילום ב־200 אתרים שונים. הסרט, שסיפק הצצה ראשונה לעולם החי המתקיים בעומק 5,000 מטרים מתחת לפני הים, הכניס 34 מיליון דולרים. סדרה שביים בייאט בצרפת והתמקדה בהוריקן, נבחרה על ידי משרד החוץ הצרפתי לייצג את המדינה בוועידת האקלים בפריז.
סרטי טבע הם איטיים, נעים בקצב שלהם, עם קריינות רגועה. האנושות לוקה היום בהיפראקטיביות, ולמרבה הפלא הצופים עדיין מוצאים סבלנות לשבת ולהסתכל בלווייתנים, פינגווינים ואלמוגים. איך אתה מסביר את זה?
"בז'אנר הזה של טבע דוקומנטרי יש כמה סגנונות שונים של יצירה קולנועית או טלוויזיונית. כמו שאמרתי, בימים אלה אני לא עושה דוקו טבע רגיל – אני מעוניין יותר בחקר בעיות סביבתיות, או חקר מערכת היחסים בין אנשים לסביבה – אבל בהסתמך על עבודות העבר שלי, אני חושב שזו דרך מעולה לברוח קצת מהיומיום, למצוא אסקפיזם. שלא תביני לא נכון: סרטי טבע, רגועים ככל שיהיו, עדיין זקוקים לנראטיב ולדינמיקה ולסיפור שמסופר בהם, אבל אתה לא רוצה לשנות את הקצב של הסרט, אלא להעניק לצופים דקות יפות של רגיעה. קחי למשל את 'הכוכב הכחול', שעלתה באנגליה מיד אחרי אסון התאומים. הסדרה שודרה במקביל למשחק כדורגל, ואנחנו בצוות ההפקה אמרנו לעצמנו שאף אחד לא יצפה בזה. להפתעתנו, הרייטינג היה גבוה מאוד".
ההתעסקות עם הוריקנים הייתה מן הסתם קצת פחות מרגיעה.
"זה נכון. נקלעתי במהלך העבודה לסופת הוריקן – שהיא אירוע טבעי, אבל פתאום אתה מוצא את עצמך נטול כל שליטה בחיים שלך. המילה הכי מתאימה לתיאור החוויה היא humbling, ענווה. זה אירוע שמראה לך כמה אתה קטן. אנחנו שמים כל כך הרבה משקל על החיים האישיים שלנו ועל הערך שלהם, ובצדק, אבל פתאום אתה מבין שבתוך הסיפור הגדול, אתה הקטן ממש לא רלוונטי".
חשבת פעם לשנות ז'אנר? לנסות ליצור סרט הוליוודי, עם יותר זוהר וכוכבי קולנוע?
"חטאתי בזה קצת בעבר. העניין הוא שאני חירש, והפקה כזאת היא סיפור מתיש. יש לך צוות של ארבעים־חמישים איש, שזה מרגש מאוד ויוצר הרבה דרמה, אבל בשבילי זה יותר מדי. כשאתה מסתכל על הטבע ויוצר סביבו, הכול מתנהל בסקאלה נמוכה יותר. זה הכי רחוק שאני יכול להגיע, ומבחינתי זה מצוין".
רק בשלב הזה אני מבחינה בחוטים שמחוברים לאוזנו, ומתמלאת פליאה. מוזיקה היא הרי חלק בלתי נפרד מסרטי הטבע התיעודיים, ובנוסף למלאכת הקריינות המוקפדת – דיוויד אטנבורו עשה ממנה קריירה – יש דגש על הצלילים ועל הנוכחות המתוזמנת שלהם במאורעות. את פסקול הסרט "כחול מופלא" ניגנה הפילהרמונית של ברלין בכבודה ובעצמה. אני תוהה בעדינות איך אפשר לסבול מליקוי שמיעה ולנצח על כל זה. "האמת היא שכבר כילד ניגנתי, ויש לי חוש טבעי לקצב, אבל בסופו של יום אני מוגבל. אני שומע מספיק כדי לעבוד עם מעצבי סאונד, אני שומע את הקצב של המוזיקה ויכול לדמיין איך היא נשמעת. המרכיב המוזיקלי חשוב לי מאוד. אני חושב שהרבה אנשים ששומעים באופן מושלם לא מבינים כמה יקרה היכולת הזאת".
בינתיים מגיחים גירש, קמחי וניר בין פסלי החיות. "אני רוצה להגיד משהו כמי שעובד עם אנדי", מצטרף ניר לשיחה. "אולי היית מצפה מבמאי לקוי שמיעה להתמקד באופן טבעי בחלק החזותי של הסרט – אבל אצלו זה כל כך לא נכון. אנדי משקיע המון בעיצוב המוזיקה, הוא חושב על הסאונד לא פחות מהוויז'ואל, גם בטריילר הקצר שאנחנו מוציאים".
אני מופתעת קלות מגילם הצעיר של רועי קמחי וזאב גירש, הבימאים שעובדים על הפרויקט כבר כמה שנים טובות. "מה קורה עם הטיול אחרי צבא?", אני שואלת בציניות ממרום גילי. "בדיוק שם זה התחיל", הם עונים. שניהם צברו אינספור שעות צלילה וצילום שהביאו אותם עד הלום.
הקשר החם בין ניר לבייאט נוצר דרך עמוס נחום, מגדולי צלמי החי מתחת למים. נחום הוא גיבור סרטו האחרון של ניר, "תמונות חייו", שפתח לאחרונה את פסטיבל דוקאביב. עכשיו עובדים ניר ובייאט יחד על פרויקט נוסף שלא ניתן להרחיב עליו, מעבר לעובדה שבמרכזו יעמוד ההר הגבוה בעולם, האוורסט.
זה הזמן לשינוי
למחרת פגישתנו ישוב בייאט לכפר הצרפתי הקטן והמרוחק שהוא מתגורר בו. בימיו בבי־בי־סי גר בבריסטול, וכשעזב את הרשת הבריטית יצא עם אשתו סו ושני ילדיו להפלגה שנמשכה שלוש שנים. "הילדים למדו בחינוך ביתי על הסיפון, וזה הלך טוב מאוד, בהתחשב בעובדה שאנחנו היינו המורים שלהם", הוא צוחק. "וברצינות, אני חושב שנתנו להם חוויית למידה שונה, חזקה ותרבותית. הם ביקרו במקומות מגוונים, הכירו אנשים שונים ותרבויות אחרות. הם באמת גדלו אחרת, ויצאו בסדר גמור".
גם הם מחוברים לטבע, כמוך?
"לצערי הרב שניהם היום בעולם הסרטים, כמוני. כנראה עשיתי משהו לא נכון. אולי הייתי צריך להגיד להם שהם חייבים ללכת לתחום שלי וליצור סרטים, ושיש בזה כסף נפלא. כן, עשיתי טעות".
אחרי שבילית חלק גדול מחייך באוקיינוס, איזה עתיד אתה צופה לו?
"זו שאלה קשה. לחשוב שדבר לא השתנה לאורך השנים – זו אשליה. קשה להיות אופטימי, גם אם הייתי רוצה. כולנו באופן גלובלי נצטרך לעשות שינוי. אולי נצטרך לדוג פחות, ייתכן שנצטרך לאכול פחות בשר, או שנשתמש פחות במכוניות, אבל לא יהיה מנוס משינוי גדול.
"יש לנו עכשיו צ'אנס אחרון. אני רואה שהדור הצעיר מחובר מאוד לסביבה באופן חיובי ומבין את התמונה. יש מתקפה על האוקיינוס – התחממות יתר, הלבנת אלמוגים, ציד כרישים, חלקיקי פלסטיק שמתפזרים בו. יש גם נקודות אור – על דיג אנחנו יכולים לשלוט באופן ישיר; ברחבי העולם יש אוכלוסיות אלמוגים עמידות יחסית, ואולי הן ישרדו; ולגבי הפלסטיק מוקדם עוד לומר מה אפשר לעשות, אבל לפחות אנשים מודעים עכשיו לבעיה, ובאנגליה למשל משתדלים להפחית את השימוש. הייתי רוצה לראות פחות פלסטיק גם בישראל. אנחנו לא יכולים לחזור אחורה, אבל אפשר להאט את הקצב".
אתה צמחוני?
"לא במאה אחוז, אבל לרוב אני צמחוני".
כרישים אתה אוכל?
"לחלוטין לא".
במהלך כמה עשרות שנות יצירה וצלילה, היו לך מפגשים מעניינים עם כריש או שניים?
"בהחלט. אפשר לומר שהיו לי כמה שיחות צפופות עם כרישים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
