אין צורך לקרוא את כל הספר "במזל סרטן הערמונית" כדי לזהות את חוסר האמון שחש המחבר, אלוף במיל' גיורא איילנד, כלפי מערכת הבריאות. כותרת־המשנה שעל הכריכה כבר מסגירה את רוח הדברים: "כל מה שחשוב לדעת ומוסתר ממך על ידי הרופאים". לאיילנד יש סיבה טובה להזהיר חולים מפני הסתמכות עיוורת על המערכת: לפני שלוש שנים התגלה בגופו סרטן הערמונית, הוא נשלח לניתוח להסרת הגידול, אך ההליך הזה נכשל בכל הפרמטרים. הערמונית הוסרה, הסרטן נשאר, ואיילנד נאלץ לעבור טיפול גם בהקרנות. מאז הניתוח הוא סובל מייסורים בלתי פוסקים.
הספר החדש, שיצא לאור שנה בלבד לאחר פרסום הביוגרפיה של איילנד, נכתב מתוך הכאב העז הזה. כראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, וכמי שעסק שנים רבות בתחקור אירועים מורכבים כמו ההשתלטות על המרמרה ונפילתו של גלעד שליט בשבי חמאס, הקדיש איילנד יותר משנתיים כדי לתחקר ביסודיות את האופן שבו מאובחן ומטופל בארץ סרטן הערמונית. לצורך כך הוא דיבר עם מאות חולים, עשרות רופאים מרחבי העולם ועשרות מדענים. התוצאה היא כתב אישום חריף, המופנה בעיקר נגד רופאים. אלה, לפי איילנד, שולחים את החולה להליכים רפואיים חסרי תוחלת, אפילו מסוכנים, בלי לקחת בחשבון את הסבל הרב שנגרם לו. מאחורי ההתנהלות הזו עומדים ניגודי אינטרסים, בעיה קשה של התמקצעות וניסיון לחסוך בכסף על גבו של החולה. המידע הבסיסי שיכול לתת למטופל אפשרות לעמוד על זכויותיו, אפילו להציל את חייו – מוסתר ממנו, או לכל הפחות אינו מונגש לו כראוי.
"כשאתה מגיע לרופא, אתה יושב מול מישהו שבאופן תיאורטי תפקידו הוא לתת לך את העצה הכי טובה עבורך", אומר לנו איילנד. "הבעיה היא שבאותו זמן מתנהל באופן סמוי, שלא באשמתו של הרופא, משא ומתן מול חמישה או שישה שחקנים. זה משא ומתן של הרופא עצמו מול שיקולים של אגו וכסף; משא ומתן מול בית החולים, אם שם הוא עובד; מול קופת החולים שיש לה אינטרסים כלכליים בעיקר; מול הסתדרות הרופאים, שרוצה לשלוט; מול משרד הבריאות, שסדרי העדיפויות שלו לא ברורים; ולפעמים גם מול חברת התרופות שעובדת או לא עובדת עם הקופה, ושמימנה או לא מימנה נסיעה של הרופא הזה לחו"ל. לכן זה לא ייעוץ נקי נטו, אלא נלווה אליו הרבה רעש חיצוני. זה כמו שבסלולר, נציג השירות יציע לך את החבילה הכי רווחית עבור החברה שלו. הבעיה היא שכשאתה הולך לרופא, בניגוד לפגישה עם מוכר הסלולר, אתה לא מבין שאתה במשא ומתן".
הטענות שלו, מבהיר איילנד, אינן מופנות כלפי הרופא הספציפי, אלא בעיקר כלפי נורמות שהשתרשו במערכת הרפואה. "כשהייתי מ"מ בצנחנים, היה מקובל אצלנו שכמה קצינים יוצאים לפשיטה שקטה על מחנה של גדוד שריון ולוקחים משם תחמושת לחיילים שלנו. לא היינו קרימינלים, זו הייתה התרבות. בעינינו עשינו את המעשה הראוי ביותר; היום על דבר כזה היו שולחים אותי לכלא וזורקים אותי מהצבא. גם במערכת הבריאות יש נורמות קלוקלות, שחלק מהן לא רק בגדר 'התנהלות לא אתית', אלא גם לא חוקית".
לא פחות משיפוץ מטבח
הריאיון עם איילנד נקבע לשעות הבוקר המאוחרות, לבקשתו. בשלב מוקדם יותר של היום, כך הסביר, הוא מתקשה לתפקד. גם בזמן שיחתנו הוא אוחז מדי כמה דקות במותניו, בניסיון להרגיע את הכאבים התוקפים אותו.
התחקיר העצמאי שערך הפך אותו למעין מומחה לתחום סרטן הערמונית, אך כשהמחלה התגלתה אצלו, זה כמובן לא היה כך. "הייתי בור והדיוט כמו כולם, אבל אין לך ברירה, במצב כזה אתה צריך לקחת את הגוף שלך יותר ברצינות. הרי לפני שיפוץ במטבח אנחנו שומעים את כל בעלי המקצוע, והגוף שלנו לא פחות חשוב משיפוץ במטבח. אחד הכשלים שלנו בתחום הזה הוא ההישענות על סמכות. התרגלנו להגיד 'הרופא אמר'. ואני אומר: אז מה? זה לא יכול להיות טיעון. אם הרופא מבין יותר ממני, שיסביר לי איפה אני טועה".
בעיית ניגוד האינטרסים של הרופא, שעליה מדבר איילנד, באה לידי ביטוי גם בשלב האבחון של סרטן הערמונית וגם בשלב הטיפול. לצורך האבחון נוטים האורולוגים לשלוח את החולים לבדיקת "ביופסיה עיוורת", שבה נלקחות דגימות מתוך הערמונית באופן אקראי. מדובר בבדיקה פולשנית הכרוכה בתופעות לוואי – ואילו הסיכוי לזהות סרטן בדרך זו עומד על כשלושים אחוזים בלבד. גם כשהביופסיה מאתרת גידול, ייתכן שהיא מחמיצה גידול מסוכן יותר בצד האחר של הערמונית. בנוסף, הבדיקה עצמה עלולה להאיץ את התפתחות הסרטן. יש בדיקות מתקדמות ואפקטיביות הרבה יותר, טוען איילנד, ובכל זאת הרופאים ימליצו על הביופסיה, כי היא זולה וזמינה יותר.
"כשהאורולוג שולח אותך לביופסיה עיוורת כמו ששלחו אותי, ולא מספר לך שיש אפשרות לעשות קודם אם־אר־איי ולקבל תוצאה מדויקת ומהימנה יותר – הוא בעצם מסתיר ממך מידע רפואי. אדם שלמד את הנושא ויתעקש על אם־אר־איי, הרופא יאשר לו, אבל זה לא אמור להתנהל כך שרק מי שדורש מקבל. צריך להציג בפני החולה את היתרונות והחסרונות של ביופסיה, ואת האפשרות לעשות קודם אם־אר־איי עם החסרונות של המתנה לתור והשתתפות עצמית, והאדם עצמו יחליט. הבעיה היא שרופאים לא עושים את זה, בגלל הנורמה ובגלל שיקולי תקציב".
למעשה, אומר איילנד, את הסרטן ניתן לאבחן בשלב מוקדם עוד יותר. "צריך רק לעשות שתי בדיקות דם פשוטות. הראשונה היא PSA, שבודקת חלבון שנמצא בערמונית ומהווה אינדיקציה ראשונה לסרטן. אם נרשמת עלייה רציפה ברמת ה־PSA, צריך לעבור בדיקה נוספת, K4, שיכולה לזהות סרטן במהימנות של 90 אחוז. כשמדובר באדם מעל גיל שישים, שבין כה וכה עושה בדיקות דם תקופתיות בגלל סוכר או המוגלובין, בדיקות כאלה הן דבר פשוט ויש להן עלות מזערית. לכן לא ברור לי למה משרד הבריאות לא ממליץ עליהן.
"לפני עשר שנים זה עוד היה מובן, כי הבדיקה היחידה אחרי ה־PSA הייתה אותה ביופסיה 'טיפשה', עם סיכויי גילוי נמוכים ותופעות לוואי קשות. היום יש שיטות חדשות, שאינן סובלות מהחסרונות של ביופסיה כזו, והסיבה העניינית מלפני עשר שנים כבר לא רלוונטית. לכל זה יש כמובן השפעה גם על הטיפול. בעבר המענה העיקרי היה ניתוח, ומי כמוני יודע כמה הוא קשה ונורא, אבל היום בזכות הגילוי המוקדם יש שיטות טיפול הרבה יותר יעילות וטובות".
ההבדל בין ברזל לנשמה
בשלב שבו אובחן הסרטן בגופו של איילנד, קיימות שתי אפשרויות טיפול מרכזיות – ניתוח או הקרנות. במקרים רבים, כמו שאירע אצלו, הניתוח לא מסיר את הגידול, ויש צורך לעבור בהמשך גם הקרנות. בינתיים המטופל סובל מפגיעה במערכת השתן ובתפקוד המיני בעקבות הניתוח, ונידון לכאבים עזים. למרות כל זאת, רוב הרופאים ממליצים תחילה על ניתוח. מדוע? לטענת איילנד, הסיבה פשוטה: הרופא המייעץ הוא גם האורולוג שמנתח, וכשהוא פועל במסגרת רפואה פרטית, יש לו אינטרס כלכלי מובהק להפנות לטיפול הזה. גם רופא שעדיין אינו מנתח בעצמו, ישאף לחזק את מערך הניתוחים, שממנו הוא עשוי להפיק רווח בעתיד.
איילנד מצביע גם על גישה בעייתית של הרופאים להשלכות הניתוח: "הרבה מהם לוקים בחוסר אינטליגנציה רגשית, ומידת המודעות, הערנות והאכפתיות שלהם לסבל של החולה אינה גבוהה. הם עושים את השיקול של חיים ומוות, אבל איכות החיים של החולה היא זניחה מבחינתם – בעוד לחולה זה חשוב לא פחות מהחיים עצמם, במיוחד בגיל מבוגר".
בעיה נוספת קשורה לנגישות המידע הרפואי. "דיברתי עם כ־300 חולים בשנה האחרונה: כולם יצאו מהרופא בלי להבין מה הוא אמר, גם כשהם התרשמו שמדובר ברופא טוב שרוצה לעזור. רופאים צריכים להנגיש מערכת של מושגים, ולרובם יש יכולת הנגשה גרועה. במקרה של סרטן הערמונית למשל, במקום לדבר במילים סתומות צריכים לצייר ולהסביר איפה נמצא הגידול, מה הגודל שלו ומה המרחק שלו מהקופסית, שהיא דופן הערמונית. לי לא הסבירו, וגם לא לאחרים שדיברתי איתם. ואני אומר לאנשים: תתעקשו על זה.
"מלבד הסבר ברור, רופאים צריכים לבחור מה חשוב להגיד לחולה. כשפורשים בפניך אפשרויות טיפול, יש הבדל בין להיות פרטני לבין להיות מעמיק. גם כשרופא מציג את כל האופציות, הוא עלול לעשות זאת בצורה שטוחה, בלי לומר לך מה השיקולים השונים בעד ונגד כל אפשרות, ומה הטיפול המתאים לך במצבך".
מכאן ממשיך איילנד לנושא מידת המקצועיות של הרופאים: "נוצר מצב אבסורדי – ככל שאתה רופא ותיק ומנוסה יותר, כך יש לך פחות זמן ואתה פחות מעודכן בכל החידושים שקיימים בתחום. הפירמידה היא הפוכה מזו שקיימת בצבא. כחייל וכמפקד מחלקה, המומחיות שלי הייתה איך לירות בנשק ואיך לאפס אותו. ככל שהתקדמתי, התרחקתי מהמיומנות הקונקרטית והתחלתי להבין דברים רחבים יותר. כשנעשיתי אלוף וישבתי במטה הכללי, המ"מ הממוצע היה בקיא ממני בירי, אבל הידע שלי נעשה יותר הוליסטי. ברפואה זה בדיוק הפוך: כשאתה צובר ותק, ההתמחות שלך נעשית צרה יותר. אתה אמור להיות מומחה גם בדברים חדשים שקורים – והם קורים בקצב מדהים – אבל הרופאים לא מעודכנים ברבים מהם".
בספר אתה מציע לכנס את כל הרופאים המטפלים – האורולוג, האונקולוג, הרופא שביצע את ההדמיות והפתולוג שבדק את הביופסיה – לבקש מהם להכין שרטוט גדול של הערמונית, ולהפוך את החולה לשותף בדיון על הטיפול. עד כמה ריאלי לדרוש דבר כזה?
"הרופאים בבתי החולים הציבוריים טוענים שהם כבר מקיימים ישיבה כזו, ואם ככה, אני כלקוח אמור להיות שם, לפחות בדיון שמתקיים אחרי האבחון ולפני הטיפול. בשלב הזה אני רוצה שיחזרו צעד אחורה ויתנו לי לראות את מצב הסרטן, ובשביל זה צריכים שרטוט. אפשר לתת הסבר ענייני ומעמיק על המצב בשבע דקות, ולהקדיש עוד שבע דקות לדיון באפשרויות הפעולה.
"הכינוס הזה חשוב משתי סיבות. גם משום שמדובר ברופאים מדיסציפלינות שונות, וגם מכיוון שאדם אחד יכול – בגלל קצר בתקשורת, נניח – לקחת אותך למקומות לא טובים. כששומעים שלושה או ארבעה רופאים, זה לא יקרה. יש גם תוכנה שעל בסיס הנתונים של החולה נותנת הערכה אובייקטיבית לגבי סיכויי ההצלחה של ניתוח. במקרה שלי, אגב, התברר בדיעבד שהסיכוי עמד על 19 אחוזים בלבד".
איך מגיבים רופאים לספר שלך?
"עד עכשיו לא שמעתי משום בר־סמכא הסבר כלשהו ששולל משהו מהטענות שלי. הרושם שלי הוא שלרוב הטענות אין להם תשובות. הם רואים שהמערכת נוסעת בכיוון מסוים ולא מבינה מה היא עושה.
"כשהייתי ראש אגף תכנון בצה"ל, התפקיד שלי היה לנסות להביא מקסימום ביטחון בתוך מגבלות משאבים כמו תקציב, כוח אדם ומקרקעין. ההסתכלות של צה"ל היא כוללת, והרבה פעמים הראייה היא כלכלית נטו. הצבא למשל לא מבטח את כלי הרכב שלו, ומעדיף לספוג אחוז מסוים של נזק במקום שחברות הביטוח ירוויחו – אבל שם מדובר בברזל ולא בנשמות. הגישה של המערכת הרפואית כלפי סרטן הערמונית היא 'רוב האנשים לא ימותו ממנו, אז הכי טוב לא לגעת'. במכוניות זו יכולה להיות גישה נכונה, אבל כאן מדובר באנשים, ואף אחד לא רוצה להיות בתוך חמשת האחוזים שכן עלולים למות".
גורם משוטה
איילנד הוא אב לשלושה וסב לארבעה. 33 מתוך 67 שנותיו עברו עליו במדים. ב־1970 הוא התגייס לצנחנים, ובמלחמת יום הכיפורים לחם כקצין בקרב החווה הסינית. שלוש שנים לאחר מכן השתתף במבצע אנטבה. במלחמת לבנון הראשונה פיקד איילנד על גדוד של קורס קציני חי"ר, בתחילת שנות התשעים מונה למפקד בה"ד 1, ובהמשך שימש כמח"ט גבעתי וכקצין חי"ר וצנחנים ראשי. תפקידיו האחרונים בצה"ל, לאחר שקיבל דרגות אלוף, היו ראש אגף המבצעים וראש אגף התכנון.
גם אחרי פרישתו מצה"ל המשיך איילנד לעסוק בסוגיות הביטחון של מדינת ישראל. הוא עמד בראש המועצה לביטחון לאומי בתקופת אריאל שרון, והיה שותף לגיבוש תוכנית ההתנתקות, על אף שהסתייג מחלקים ממנה. אחרי יישום התוכנית החליט לעבור לעולם העסקי, וכיום הוא עומד בראש חברה לייעוץ מדיני־אסטרטגי.
אתה עורך השוואות רבות בין המערכת הצבאית שממנה באת לבין מערכת הבריאות, אבל מתיחת הקו הזה לא תמיד הוגנת, בעיקר בגלל ההבדל בגודל התקציב.
"אני לא מסכים. בסוף, בשני המקרים התכלית היא להביא מקסימום תועלת מתוך תקציב, משאבים ואילוצים נתונים. אחת השאלות שמונחות לפתחו של משרד הבריאות היא אם להשקיע בעוד מכשירי אם־אר־איי. הם אמנם יכבידו על התקציב, אבל בזכותם נוכל לאתר סרטן בשלבים מוקדמים, ובראייה של עשר שנים קדימה נמנע הרבה סבל ואשפוזים. בלי לבדוק באופן ספציפי, אין לי ספק שמערכת הבריאות לא מתנהלת על פי שיקולים כאלה. הטענה שלי היא שחוץ מצה"ל, אין שום גורם במדינה שמבין מה זה תכנון. עוד כשהייתי ראש אג"ת הגיע אליי מאיר קראוס, שאותו הכרתי כמג"ד בצנחנים, ואמר לי ששרת החינוך הציעה לו להקים ולנהל אגף תכנון במשרד שלה. שאלתי אותו האם הוא ישלוט בתקציב, והוא ענה שלא. אמרתי לו – אל תתקרב לתפקיד, כי תכנון בלי שליטה במשאבים הוא חסר משמעות.
"בהמשך, כראש המועצה לביטחון לאומי, הייתי שנתיים וחצי במשרד ראש הממשלה, ואומרים ששנה שם זה כמו שבע שנים של אדם אחר. אתה לומד המון. היום אני מכיר את המערכות הישראליות, את משרדי הממשלה ואת תקציב המדינה, ואני חושב שהסיסטם הישראלי נורא ואיום, והוא משליך גם על מערכת הבריאות. כמעט בכל תחום צריכים לדעת להשתמש במערכת מושגים של עלות מול תועלת, והרבה פעמים נקודת האופטימום זזה בחלוף השנים – כי בעזרת טכנולוגיה חדשה אתה מסוגל, בעלות בינונית, להגדיל דרמטית את התועלת. אבל המערכת אצלנו לא מתעדכנת, ולא רואים מאמץ עקבי למצוא את האופטימום המקומי".
אתה מזכיר בספר כמה בתי חולים שמחזיקים מיכון חדש לביצוע הקרנות באופן הרבה יותר יעיל. כולם, משום מה, במרכז הארץ.
"אין ספק שהמרכז מתקדם יותר מהפריפריה גם בתחום הזה. לפני שנתיים, כשבדקתי את הנושא, ההבדלים היו דרמטיים. לכן כשמדברים איתי חולים מהפריפריה, אני אומר להם: קודם כול תוודאו שבאזור שלכם קיים המיכון החדש, או שתעשו טיפול במרכז. יש גם בדיקות מסוימות שלא כל בית חולים עושה, וזה עוד דבר שיכול להיות משמעותי, כי אורולוג בפריפריה לא יפנה אותך לבדיקה שאי אפשר לערוך אצלו.
"אחד הדברים שמרגיזים אותי בנושא הזה הוא שמשרד הבריאות לא מפרסם מספיק מידע. גם מאמרים שמתפרסמים באתרים הם לא ברורים ולא יעילים. אתה קורא את מה שנכתב על סרטן הערמונית באתר של האגודה למלחמה בסרטן, ולא מבין מה אתה צריך לעשות".
לפי איילנד, זו איננה ההחמצה היחידה של האגודה למלחמה בסרטן. "בסופו של דבר היא עובדת עם רופאים – הם כותבים לה, והם אלו שמדברים בימי העיון שלה. לדעתי האגודה יוצאת מנקודת הנחה שהרופאים מונעים רק על ידי הרצון לתת את המידע המדויק, הרלוונטי והמועיל ביותר לחולים. אלא שהיות שמדובר ברופאים בכירים, יש להם גם שיקולים נוספים. בעולם המודיעיני זה נקרא 'גורם משוּטה', כלומר – אתה עושה רע בלי שהתכוונת, רק כי שיטו בך.
"ביקשתי לדבר בכנס של האגודה למלחמה בסרטן, כי בעקבות הלמידה שביצעתי אני מעלה שאלות שמשרתות קהל רחב. באגודה כנראה חששו שהתשובות שלי לא כל כך טובות מבחינתם, ולכן מנעו ממני לשאת דברים. התלבטתי אם להגיע לכנס בלי הזמנה ולחלק שם לאנשים קטעים מתוך הספר, שעדיין לא יצא אז לאור, ובסוף החלטתי לכבד את העובדה שלא הוזמנתי. אין לי עניין להילחם. אם האגודה או משרד הבריאות ייקחו את הספר שלי, יתקנו בו מה שצריך, יוסיפו דברים ויוציאו מטעמם מדריך לציבור הרחב, אהיה מאושר".
קולה של החולה
בעקבות מאבקו האישי הפך איילנד לגורו של חולי סרטן הערמונית. הוא מספר שכרבע מזמנו כיום מוקדש לסיוע לחולים ולבני משפחותיהם, וכי זה הנושא היחיד שגורם לו להפגין סבלנות, חרף כאביו. "אני מקבל ארבע־חמש שיחות טלפון מדי יום. חלק מהפונים מדברים איתי כמה פעמים, כי אני שולח אותם לבדיקה והם חוזרים אליי. אגב, שני שלישים מהפניות הן מנשים; מתקשרות אליי אשתו של החולה או הבת שלו, כי גברים פחות מדברים על עצמם.
"אחת הסיבות לכתיבת הספר הייתה הרצון לייעל את העזרה שלי לאנשים. כשמתקשר אליך חולה ואתה מנסה לברר את מצבו, לפעמים אתה מגלה שהוא לא מבין כלום, ואז צריך ללכת אחורה ולהסביר לו הרבה דברים בסיסיים. כל זה לוקח המון זמן. היום אני פשוט ממליץ לאנשים לקרוא קודם את הספר, ורק אז להתקשר אליי. הבוקר למשל התקשר מישהו שקרא, הציג שאלה טובה מאוד, וגם התשובה שלי הייתה קצרה ועניינית".
מי ששכנעה אותו לכתוב את הספר הייתה אחת מבנותיו. "במסגרת לימודיה לתואר שני בהיסטוריה היא עברה קורס על ההיסטוריה של הפסיכולוגיה, ובין השאר למדה על הטיפול בחולי נפש בארה"ב במאה ה־20. בעבר הנשים היו מופלות לרעה בכל התחום הזה, עד שבשנת 1946 התפרסם ספר על מחלת נפש שנכתב על ידי אישה, מזווית של מטופלת. בעקבותיו החל גל של ספרים שכתבו נשים על המחלות שלהן, וכל התפיסה השתנתה. מתברר שגם אם בתחום מסוים יש ספרות מקצועית, זה עדיין לא מספיק; צריך גם ספר של אדם שעבר בעצמו את המחלה. לו יש נקודת מוצא אחרת ורגישות שונה לצורך להעניק עזרה לזולת. לכן רצוי שיהיו ספרים כמו שלי גם על מחלות אחרות. אם יש למשל אישה שרוצה לכתוב על סרטן השד מזווית של מי שעברה את זה, אשמח לעזור לה במחקר ובמתודולוגיה".
עד כמה הספר שלך רלוונטי לחולים בסוגי סרטן אחרים?
"גם סרטן שלפוחית השתן וסרטן הכליות הם מהעולם האורולוגי. אני לא מבין בהם, אבל כשפונים אליי, אני משתדל להפנות אל אנשים מסוימים שמבינים. היו לי שיחות מעניינות עם נשים שחלו בסרטן השד, ומתברר שיש דברים דומים בתהליך הגילוי וקיים מכנה משותף. יש למשל גן שמגדיל את הסיכון לסרטן השד בנשים ולסרטן הערמונית בגברים, אלא שאצל נשים תמצא מודעות גבוהה לקיומו של הגן הזה, ואילו אצל גברים אין מודעות. אם לאדם יש רמת PSA גבוהה ובכל זאת לא נמצא אצלו סרטן הערמונית, או שיש לו 'סרטן עצל במעקב פעיל' בלשונם של הרופאים – כדאי מאוד שיבדוק אם קיים אצלו הגן הזה. ההנחיות של הרופא נאמרו לו בלי לדעת שהוא נושא גן שמעלה את הסיכון, ולכן ייתכן שהן לא רלוונטיות. כל מה שצריך הוא בדיקת דם פשוטה שקופת החולים מממנת, וזו עלות מזערית מול תועלת גדולה".
יש סיכוי שתיקח את זה הלאה ותרחיב את המחקר שלך על מערכת הבריאות?
"אם מישהו היה מבקש ממני שאבצע בחינה מלמעלה למטה של מערכת הבריאות, ואבדוק את אופן תכנון המשאבים שלה – הקצאת האמצעים, הגדרת גבולות האחריות בין משרד הבריאות, הסתדרות הרופאים, בתי החולים, קופות החולים ומשרד האוצר, מי אחראי ואיפה כל דבר מוסדר – זה דבר שהייתי שמח לעשות".
איילנד פנה בעבר למשרד הבריאות בבקשה לקיים תחקיר על אודות כישלון הניתוח שעבר, אך סורב בנימוס. "בעקבות כתבה ששודרה עליי בתוכנית 'המקור' והלחץ של רביב דרוקר, החליטו להקים ועדה שבודקת פורמלית את המקרה שלי, ובוחנת בכלל את ההתנהלות בניתוחים של סרטן הערמונית. נפגשתי עם נציגי הוועדה לפני כחודשיים. היו שם שלושה רופאים בכירים, דיברתי איתם במשך שעתיים, והם האזינו לי בקשב רב. אני לא יודע מה מהדברים שלי הם קיבלו, אבל התרשמתי שהוועדה מתנהלת במקצועיות ובצורה אתית. התפתחות חיובית נוספת שחשוב לי לציין היא שהוזמנתי על ידי המבקרת של משרד הבריאות להרצות בכנס שיתקיים בתחילת חודש יולי, בהשתתפות כל המבקרים הפנימיים של בתי החולים ומחוזות משרד הבריאות. היא אפילו ביקשה ממני לא לייפות את הדברים אלא להביא את כל הביקורת שלי בצורה הכי גלויה, ישירה ובוטה, כדי שניתן יהיה להשתפר.
"אני מעריך מאוד את ההזמנה הזו ואת הרצון לשמוע אותי. אני לא אומר בשום שלב שהמערכת הרפואית היא אוסף של אנשים רעים, או שדברים נעשים מתוך רשעות. אני רק חושב שזו מערכת שקיבלה הרבה מאוד סטיות בלי שמישהו שם לב, והסטיות הללו יצרו נורמות לא נכונות. מהזווית הצרה שלי, אשמח לסייע לה לתקן מעט".
תגובות / "אולי במערכת הציבורית ההתנסות הייתה שונה"
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה לדברי איילנד: "המלצות משרד הבריאות נשענות על קווים מנחים שמפרסמים גופים בינלאומיים בני סמכא, על בסיס מחקר מדעי מעמיק ומתמשך.
"ראשית, חשוב להבין כי בדיקות סינון לגילוי מוקדם של סרטן מופעלות על אוכלוסייה שהיא ברובה בריאה, ומטרתן לסווג את הנבדקים לכאלה שככל הנראה לוקים במחלה וכאלה שככל הנראה לא לוקים בה. אלה אינן בדיקות אבחנתיות, וממצא חיובי בבדיקת סינון מצריך המשך בירור לקביעת האבחנה הסופית. כמו בכל בדיקה, גם לבדיקות סינון יש תוצאות מוטעות, חיוביות ושליליות, ולאלה יש 'מחיר' (בדיקה כוזבת שלילית תוביל לאיחור באבחנה; אבחנה מוטעית חיובית תגרום חרדה והמשך בירור מיותר). חייבים גם לזכור שגילוי מוקדם של סרטן באמצעות בדיקת סינון עדיין לא מבטיח מניעה של תמותה או מחלה קשה, אלא רק מגדיל את הסיכוי לכך. גם בין המקרים שיתגלו באמצעות בדיקות סינון, יהיו חולים שלא יפיקו מכך כל תועלת ממשית. כלומר, קיים מאזן עדין בין יתרונות וחסרונות שיש לשקלל כדי לקבל החלטה האם להמליץ על בדיקת סינון מסוימת ברמת האוכלוסייה.
"באשר לבדיקות PSA לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית, רוב המחקרים הראו כי החסרונות של הפעלת תוכנית סינון ברמה לאומית עולים על היתרונות, ולכן אין כיום המלצה כזו. אין בכך כדי לומר שאין לבצע את הבדיקה ברמת הפרט, אם רופא חושב שלפונה מסוים מתאים לבצע אותה, לאור שיקולים מקצועיים".
מהאגודה למלחמה בסרטן נמסר: "ימי העיון של האגודה נועדו להעניק מידע לחולים. המרצים בחלק הראשון של יום העיון הם אנשי מקצוע ממרכזי הטיפול הרפואיים הציבוריים, שעברו הכשרה והתמחות ארוכת שנים, ומציגים מידע שמגובה במחקרים מדעיים. לאלוף במיל' גיורא איילנד הוצע להשתתף ולומר את דברו בחלקו השני של יום העיון, שבו החולים יכולים להעלות שאלות, אך הוא דחה את ההצעה. בעבר נכווינו: אפשרנו לחולה בסרטן הערמונית, שעומד כיום בראש עמותה בנושא, לשאת דברים ביום עיון כזה. הוא שלח מצגת והגיע עם מצגת אחרת, שכללה את המלצתו החמה לחולים לצאת לטיפול יקר מאוד בחו"ל – טיפול שהוכח כלא יעיל.
"שוחחנו עם איילנד כמה פעמים, וגם נפגשנו איתו והקשבנו לו בקשב רב. בתוקף הידע, הניסיון והמוניטין העצום שצבר בזכות תרומתו המשמעותית לביטחון ישראל, יש לו במות רבות, והוא אכן התראיין בצורה נרחבת באמצעי התקשורת השונים. מבחינתנו הוא חולה, או אדם שהתמודד עם מחלת הסרטן, ואינו במעמד שונה מכל חולה אחר שהתנסה בהתמודדות כזו. כל אחד זכאי לומר את דעתו, אבל אז המידע מתקבל כדעה אישית. מכאן ועד להמלצה גורפת לציבור החולים, הדרך ארוכה – בדיוק כפי שלא כל חייל שהתנסה בקרב, יכול להפוך לגנרל הקובע אסטרטגיה בטרם הוכשר לכך.
"סיכם נכון רביב דרוקר בתוכנית שערך בנושא, כשאמר לצופים כי נראה שעדיף להגיע למערכת הציבורית לקבל אבחון וטיפול על ידי צוות רב-מקצועי. אילו אלוף במיל' איילנד היה מטופל במערכת כזו, ולא בעיקר במערכת הפרטית שבה בחר, אולי ההתנסות שלו הייתה שונה. במחלת סרטן הערמונית ישנן אופציות אבחוניות וטיפוליות שונות, לכל אחת מהן יתרונות וחסרונות, וההמלצה שלנו היא להקשיב, לשאול, לשקול ולבחור באופציה שמועדפת על החולה בהתאם למצבו.
"אנו מאחלים לגיורא איילנד בריאות טובה ואיכות חיים טובה יותר מזו שלמרבה הצער הוא מעיד עליה. אנו מזמינים את חולי הסרטן ובני משפחותיהם להתקשר לטלמידע שמספרו 1-800-599-995, שם יוכלו לקבל במשך 24 שעות ביממה מענה על שאלות או להיכנס לאתר www.cancer.org.il".
