לפני 75 שנים ושבועיים, לוחמי העילית בגדוד ריינג'רס של הצבא האמריקני טיפסו בחבלים ובסולמות רעועים במעלה הצוק שמשקיף על חוף אומהה. בזמן שהאויב המטיר אש כבדה ורימונים מלמעלה ופגע בהם שוב ושוב, הריינג'רס הצליחו לכבוש את הקרקע האסטרטגית ולהשתיק את סוללת התותחים ארוכי הטווח שהגרמנים הרחיקו מקו החוף.
קרב פואנט דו אוק נחשב לאחד הרגעים ההירואיים ביותר בפלישה לנורמנדי. הוא הפך לנערץ לאחר צאת הסרט ההוליוודי האגדי "היום הארוך ביותר", ובעקבות דבריו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, ששיבח את גבורתם של "בחורי פואנט דו אוק" בנאומו הבלתי נשכח בשנת ה־40 לפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה (ראו את סוף הכתבה).
אך במרחק של כחמישה קילומטרים בלבד מקו החוף סחוף הרוחות של נורמנדי, חפירה ארכיאולוגית בשטח חקלאי עצום מתחילה לחשוף סיפור אחר של מאורעות אותו היום. היסטוריון ואספן חפצים מתקופת מלחמת העולם השנייה נתקל בטעות במוצב ארטילריה גרמני עצום שנקבר לאחר הפלישה. גילויו, לצד התרתם לפרסום של מסמכים צבאיים אמריקניים ובריטיים, מאיים לשנות את הנרטיב של קרב פואנט דו אוק ואת חשיבותו כיעד צבאי במהלך הקרב הקשה.
רק עכשיו מתחילים היסטוריונים להתמודד עם ההשלכות. בשבילם, גילוי מה שמכונה כיום "סוללת מייסי" מעלה סימני שאלה מעל החוכמה שבמבצע פואנט דו אוק, או לחלופין הופך את הקרב לעוד הערת שוליים במלחמה מלאה הערות שוליים.
אבל דבר אחד בטוח: המיתולוגיה של פואנט דו אוק כבר התקבעה, ומי שקורא תיגר על הסיפור עושה זאת על חשבונו בלבד.
"היסטוריונים כל הזמן מנתצים אלילים, אבל אני אומר לך, כשהם עושים את זה הם זוכים להרבה התנגדות במכתבי דוא"ל זועמים באמצע הלילה", אומר רוב סיטינו, היסטוריון בכיר במוזיאון מלחמת העולם השנייה הלאומי בניו־אורלינס, שכתב עשרה ספרים על המלחמה ורק לאחרונה שמע על סוללת מייסי. "פואנט דו אוק הוא אדמה קדושה. זה כמו להביא מישהו לגטיסבורג ולהגיד, 'האמת היא שלחמו קרב גדול הרבה יותר כמה קילומטרים מכאן'".
אספן העתיקות וההיסטוריון גארי סטרן נתקל אך ורק בהתנגדות מאז שמצא בשוק פשפשים לפני 15 שנים מפה שהובילה אותו לגילוי סוללת מייסי, מתחם שמכסה כ־580 דונם במרחק קילומטר וחצי מהמים בין חוף יוטה לחוף אומהה – שמות הקוד של מוקדי הנחיתה העיקריים של הכוחות האמריקניים הפולשים. הוא פרסם אנציקלופדיה בת שני כרכים, 1,160 עמודים, עמוסה בתמונות, מסמכים צבאיים וראיונות עם חיילי הריינג'רס שטיפסו את מצוקי פואנט דו אוק.
מסקנתו המפעימה: המתקפה הייתה מיותרת; מפקד יחידת העילית לא מילא את פקודותיו כראוי, וסיכן בכך את חייליו; ומפקדי הצבא האמריקני היו צריכים לסמן כמטרה את מייסי וסוללת הארטילריה הכבדה שלה במקום את פואנט דו אוק, שהגרמנים צמצמו את כוחותיהם בו עוד לפני שכוחות בעלות הברית נחתו על החוף. "יש לי אך ורק הערכה כלפי הריינג'רס ומה שעשו בפואנט דו אוק", אמר סטרן לאחרונה בריאיון בביתו שבאנגליה. "המתקפה הייתה הירואית. אבל העובדות הן העובדות".
המלחמה על ההיסטוריה
סטרן אוסף מזכרות צבאיות מאז ילדותו סמוך למנצ'סטר, אנגליה. התחביב בשעות הפנאי הפך למשרה מלאה לאחר שרכש את ביתו בנורמנדי. ב־2004 הוא נסע ללואיוויל שבקנטקי, להשתתף באחד משווקי הפשפשים הצבאיים הגדולים ביותר בעולם. מתחת לאחד מ־5,000 השולחנות שהוצבו במקום, סטרן שם לב לקופסת קרטון. בתוכה היו מדי חייל אמריקני שלחם במלחמת העולם השנייה. סטרן קנה אותה תמורת 180 דולר. בתוך אחד מהכיסים הייתה מפה של נורמנדי שסומנה בכתב יד בעיגולים שבכל אחד מהם איקס והמילים: "אזור התנגדות קשה".
סטרן היה מבולבל. הוא ידע את המיקום המדויק של כל אחד מהאזורים האלו. "חשבתי לעצמי, 'אין שם כלום. רק שדות ריקים'", הוא נזכר. סטרן שב לנורמנדי, נסע לשדות, והחל להתהלך בדשא הגבוה. הוא נתקל באזור קירח מצמחייה ובלוח בטון גדול. בהתחלה נראה שהוא מצא יסוד של מבנה שנהרס לפני שנים רבות. אך כשהחל לרדת מהלוח, הוא נתקל בארובה קטנה שבצבצה מעל הבטון.
הוא עמד על גגו של מבנה, לא על רצפתו. "זה היה רגע של הארה", אומר סטרן.
הוא ואחיו נטלו איתים והחלו לחפור. הם גילו בונקר תחמושת גרמני עמיד בפני פצצות, ששרד בשלמותו. מאז, סטרן ובנו דן לא מפסיקים לחפור. הם חושפים בונקרים, צריפים ועמדות בטון כבדות שנועדו לארטילריה. הם גילו בית חולים שדה, מרכז בקרה ושליטה, עדות לכך שחוליית אס־אס שובצה בסוללה ושלד של חייל גרמני. כל אלו נקברו בידי כוחות בעלות הברית לאחר הפלישה, ומייסי אבדה בהיסטוריה.
במשך קרוב לשנתיים שמר סטרן על תגליתו בסוד, והמשיך לרכוש עשרות פיסות אדמה מבעליהן, ולהרכיב בשקט את פאזל מייסי, במטרה להפוך את המקום למוזיאון היסטורי. לדבריו, כשפרסם לראשונה את ממצאיו ב־2006 ופתח את האתר כעבור שנה, ההתנגדות הייתה עזה. היסטוריונים כינו אותו אופורטוניסט, בודה סיפורים ו"אנגלי משוגע".
סטרן השיב אש. לטעתנו, מייסי, ולא פואנט דו אוק, הייתה צריכה להיות המטרה המרכזית ביום הפלישה. הוא ציין שהארטילריה במייסי המשיכה לירות שלושה ימים לאחר הפלישה, והייתה יכולה לפגוע במטרות על חוף יוטה, במרחק של שמונה קילומטרים. מה שהוסיף לאחר מכן נחשב לכפירה בעולם ההיסטוריה הצבאית.
בהתבסס על דיווחי שדה ומודיעין שהיו מסווגים, שהשיג מארכיונים צבאיים בארה"ב ובריטניה, סטרן אמר שמפקד גדוד הריינג'רס השני בפעולת פואנט דו אוק, לוטננט קולונל ג'יימס ראדר, ידע שהגרמנים הסירו את תותחיהם מפואנט דו אוק סמוך לזמן הפלישה. כאשר ראדר וחייליו הגיעו לראש הצוק ב־6 ביוני 1944, התותחים כבר לא היו שם, וחלקם הוחלפו בעמודי חשמל מעץ שהוצבו כדי שייראו כמו קני ארטילריה. התותחים האמיתיים הועברו הרחק מהחוף. הריינג'רס מצאו חמישה תותחים שהוזזו מפואנט דו אוק באותו הבוקר, ונטרלו אותם בעזרת רימוני תרמיט.
סטרן הרחיק לכת עוד יותר. הוא קבע שראדר סיכן את חיי פקודיו בכך שהפר הוראה ישירה. הפקודות שהוסר סיווגן מראות שמשימתו של גדוד הריינג'רס השני הייתה לתקוף את פואנט דו אוק, להמשיך משם פנימה אל תוך השטח, ולחסל את סוללות הארטילריה הגרמניות בגרנדקאמפ ובמייסי. הפקודות, שניתנו ב־26 במארס 1944, הורו לריינג'רס של ראדר "לכבוש את סוללות האויב בגרנדקאמפ ובמייסי" לאחר שכבשו את פואנט דו אוק.
במקום למלא את ההוראות שקיבל, ראדר תקף את פואנט דו אוק – אף שהמסמכים מכילים דיווחים שהתותחים כבר הוזזו משם – ואז נשאר באזור בלי להמשיך למתקפה על מייסי. בהמשך טען שהוראותיו היו להחזיק בכביש גרנדקאמפ־ויארוויל כדי למנוע מתקפת נגד גרמנית. אך סטרן אמר שבכל אלפי המסמכים שעבר עליהם, הוא לא מצא פקודות שהורו לראדר לכבוש את פואנט דו אוק ואז לשלוט בכביש. 77 מהריינג'רס של ראדר נהרגו, 152 נפצעו, ו־38 דווחו כנעדרים.
ראדר, שמת ב־1970, הפך לגיבור מלחמה וזכה לאות צלב השירות המצוין, ומאוחר יותר הפך לנשיא של אוניברסיטת טקסס A&M. אחד מלוחמי הריינג'רס שאמר ששירת תחת ראדר, לוטננט ג'ורג' קליין, הפך למספר עלילות הקרב בפואנט דו אוק, ונודע בכל העולם. קליין הרצה על המתקפה פעמים רבות וסיפר שכידון גרמני פצע אותו והוא פונה לטיפול רפואי. כחלק מטקסי 73 שנים לפלישה, קליין הגיע לנורמנדי, והוכרז כ"אחד מכוכביו הגדולים ביותר של הקרב". הוא העניק חתימות. הוא הצטלם עם מעריצים. הוא נטע עצים בכפרי האזור. הייתה רק בעיה אחת: קליין אף פעם לא לחם בפואנט דו אוק.
סטרן אמר שקליין ביקר במייסי במהלך אחד הקיצים ואמר לו: "אתה טועה לחלוטין בהיסטוריה שלך". זה היה לאחר שסטרן כתב את הספר "הטיוח בחוף אומהה", שהתבסס על ראיונות שלו עם הריינג'רס שלחמו בקרב. כשסטרן שאל את קליין על תפקידו שלו בקרב, קליין השיב שהוא פוצץ עמדת ארטילריה בפואנט דו אוק. אך המסמכים מראים שהעמדה פוצצה חודשים קודם לכן. קליין אמר שהוא היה לוטננט בפלוגה F של הגדוד, אך לפלוגה F היה מספר מלא של סגנים בלעדיו. קליין לא הצליח לזכור את פרטי הקרב, אבל הריינג'רס שסטרן ראיין אף פעם לא הצליחו לשכוח אותו.
קליין אמר שאחרי שנפצע הוא שב ליחידת הארטילריה שבה שירת קודם לכן. סטרן והיסטוריונים אחרים מצאו מסמכים שתיעדו את פעולתה של היחידה הזו ביום הפלישה לנורמנדי: קליין והיחידה שלו היו באירלנד ב־6 ביוני 1944. בסופו של דבר, קליין הודה בהמצאת עברו הצבאי והסיפורים שסיפר על התקיפה, והסיפור פורסם בתקשורת בכל העולם.
כמו מייסי, גם קליין התמוסס אל תוך ההיסטוריה. כיום הוא בן 98 וגר באילינוי. הוא לא ענה לבקשה לתגובה.
כשמתפזר ערפל הקרב
בכל שנה, כמעט מיליון תיירים פולשים לחופי נורמנדי, רבים מהם אמריקנים. מדריכי תיירים מלווים אותם לחופי יוטה ואומהה, לבית הקברות האמריקני ולאתרים חשובים אחרים, כמו עיירת סנט־מר־אגליז. גולת הכותרת של כל סיור היא פואנט דו אוק.
אדריאן רידלי־ג'ונס (63), מדריך מומחה לשדה הקרב בנורמנדי, אמר לאחרונה שהוסיף אתר חדש לסיור שלו: סוללת מייסי. כקצין מודיעין לשעבר בצבא הבריטי, הוא אומר, הוא מבין את חשיבות גילויה של מייסי ואת חשיבותם של המסמכים שסטרן חשף. התחוור לו שככל שיום הפלישה התקרב, חשיבות כיבוש פואנט דו אוק פחתה. התותחים כבר לא היו שם, הגרמנים היו במהלך החלפת עמדות והמתקפה הייתה מסוכנת במיוחד. הוא תוהה מדוע ראדר לא התריע בפני מפקדיו שהתותחים הוזזו מהמקום, ולא דחק בהם להפוך את גרנדקאמפ ומייסי ליעד המרכזי במקום פואנט דו אוק. ראדר גם אף פעם לא אמר לפקודיו שהארטילריה שהיו אמורים לנטרל כבר לא הייתה שם.
"כאשר ראיות ארכיאולוגיות נעשות ברורות יותר, חלקים מההיסטוריה נכתבים מחדש", אומר רידלי־ג'ונס. "כשאתה עושה את זה, בעיות מתחילות לצוץ. אתה מערער את התפיסות המוקדמות והעמדות המחופרות. במקום שאנשים יבחנו את הנושא בקור רוח, הוא הופך לסוגיה פוליטית בוערת".
רידלי־ג'ונס מקפיד לציין את גבורתם של הריינג'רס בפואנט דו אוק. "לולא האמריקנים, לא היינו מנצחים במלחמה. אני לא מנסה להשמיץ אותם באף צורה".
היסטוריונים מומחים למלחמת העולם השנייה מציינים שהגרמנים הקימו סוללות ארטילריה רבות לאורך החוף כחלק מ"החומה האטלנטית" של אדולף היטלר. אף שהיו דיווחים שהתותחים שבפואנט דו אוק הוזזו, הצוק המשיך להיות נקודה אסטרטגית חשובה בקרקע הגבוהה מעל חוף אומהה, שבו ספגו האמריקנים את האבדות הכבדות ביותר שלהם בפלישה. תוכנית קרב בגודל "מבצע אוברלורד", כפי שכונתה הפלישה לנורמנדי, לא משתנה בקלות.
"ערפל הקרב אף פעם לא היה כבד יותר מאשר בבוקר 6 ביוני 1944", אומר ריק אטקינסון, סופר זוכה פרס פוליצר שכתב היסטוריה בת שלושה כרכים של מלחמת העולם השנייה. "מהי ההשפעה הכוללת של הקרב על מבצע אוברלורד, והאירועים הספציפיים של אותו בוקר? היא מזערית. תמיד היה שפע חלקים קטנים במבצע; חלקם היו בתזוזה, וחלקם זזו הצידה. האם האירוע גרם לפגיעה משמעותית כלשהי במבצע הכולל? אני לא חושב".
סיטינו, ההיסטוריון הבכיר במוזיאון מלחמת העולם השנייה בניו־אורלינס, מרצה על אירועי פואנט דו אוק כבר 35 שנים. זהו סיפור ששובה את הדמיון של כל מי ששומע אותו. "את מה שיש לך במייסי קצת קשה יותר להסביר", הוא אומר. "זה מעניין, ומרתק לראות את קווי המתאר של בסיס צבאי, אבל אתה לא יכול לקחת לשם ילד קטן ולהגיד, 'תראה ג'וני, הריינג'רס טיפסו בחבלים על הצוקים האלו'".
סיטינו מודה שמייסי הייתה מתקן גרמני אסטרטגי חשוב במהלך הפלישה לנומנדי, ומפקדי הצבא האמריקני כנראה היו צריכים להעלות אותו גבוה יותר בסדר העדיפויות המבצעי. לדבריו, התגלית מתחילה לשנות את הנרטיב של מה שאירע במקום לפני 75 שנים. אבל לשינוי ההיסטוריה דרוש זמן רב.
"אנחנו לומדים כל הזמן, וזה הדבר החשוב ביותר בסיפור סוללת מייסי", סיכם סיטינו. "קצת מתחת לפני השטח, יש אינספור סיפורים קבורים שיעוררו עניין או שערורייה אצלנו בדיוק כמו הסיפור של סוללת מייסי. ברור שהיה לה תפקיד ביום הפלישה לנורמנדי, ואף פעם לא שמעתי עליה עד לפני חמש שנים. ואני לומד את ההיסטוריה הזו כל החיים שלי".
"אלה הם הגברים שכבשו את הצוקים"
מתוך נאומו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן ב־6 ביוני 1984 בפואנט דו אוק, בטקס הזיכרון לרגל 40 שנה לפלישה לנורמנדי
אנו עומדים בנקודה בודדה וסחופת רוחות על החוף הצרפתי הצפוני. האוויר דליל, אבל לפני 40 שנה ברגע הזה, האוויר היה מלא בעשן ובזעקותיהם של חיילים, והאוויר היה מלא ברעש אש רובים ובשאגות תותחים. בשעת זריחה, בבוקר 6 ביוני 1944, 225 חיילי ריינג'רס קפצו מתוך סירת הנחיתה הבריטית ורצו לתחתית הצוקים האלו. משימתם הייתה מהקשות והנועזות ביותר בכל המבצע: לטפס על הצוקים התלולים והשוממים האלו וליטול את תותחי האויב. נודע לבעלות הברית שכמה מהתותחים האיתנים ביותר מוקמו כאן, ושהם יכוונו לעבר החופים כדי לבלום את התקדמותם.
הריינג'רס הביטו מעלה וראו את חיילי האויב בראש הצוק, יורים בהם במכונות ירייה ומשליכים עליהם רימונים. והריינג'רס האמריקנים התחילו לטפס. הם השליכו סולמות חבלים על פני הצוקים והחלו למשוך את עצמם לכיוון הפסגה. כשריינג'ר אחד נפל, אחר תפס את מקומו והחל לטפס שוב. הם טיפסו, והשיבו אש, והגנו על מדרך רגלם. עם הזמן, בזה אחר זה, הריינג'רס הגיעו לפסגה, ובכובשם את אדמתם המוצקה של הצוקים הללו, הם החלו לכבוש בחזרה את יבשת אירופה. 225 חיילים באו לכאן. לאחר שני ימי לחימה, רק 90 היו יכולים עוד לאחוז בנשק.
מאחוריי יש אנדרטה המסמלת את כידוני הריינג'רס שננעצו אל תוך פסגות הצוקים הללו. ולפניי יושבים החיילים שנעצו אותם.
אלה הם בחורי פואנט דו אוק. אלה הגברים שכבשו את הצוקים. אלה המנצחים שסייעו בשחרור יבשת. אלה הגיבורים שעזרו לסיים מלחמה.
