בדידות בצמרת

אלינה חייפץ, תושבת רמת־גן, לא מבינה את פשר הסערה סביב הסרטון שצולם במגדלי YOO בתל־אביב לפני שבועות אחדים. בסרטון שהועלה לאינסטגרם והפך במהירות לוויראלי, נראו בני זוג כשהם משליכים בחדווה צלחות לרחוב, וכמעט פוגעים בעוברי אורח. המשטרה הגיעה למגדל ולקחה את השניים  לחקירה, הרשתות החברתיות התמלאו בגידופים כלפי המצולמים – אך לדברי חייפץ, במגדל בן 32 הקומות שהיא מתגוררת בו, מדובר במציאות יומיומית כמעט.

"המרפסות בקומות הנמוכות נראות כמו מזבלה", אומרת חייפץ, שבשל פחד גבהים בחרה לא לקנות דירה גבוהה מדי. "אנשים משליכים מהקומות הגבוהות ביצים, ירקות ושאר אשפה, כי אין להם כוח ללכת לזרוק לפיר. היו פה גם דיווחים על מחבתות שנחתו במרפסות. כשבאנו בזמנו למשרד המכירות, אמרו לנו: 'זה מגדל יוקרה, יחיו פה אנשים ברמה סוציו־אקונומית גבוהה מאוד'. בפועל, הרבה דירות הושכרו, ונכנסים דיירים שקשה לפקח עליהם. אני לא מאמינה שאלה שזורקים את החפצים מלמעלה הם בעלי הדירות. כנראה מדובר בשוכרים".

דיתי מסר, שכנתה של חייפץ במגדל, מתארת פן שונה ונעים הרבה יותר של החיים במקום. "נוצרה אצלנו קהילה, בזכות קבוצות וואטסאפ ופייסבוק של הדיירים", היא מספרת. "יש קבוצה בשם 'ילדים במגדל', שמחברת בין כל ההורים. בתוך הבניין נרקמה גם פעילות עסקית: שכנה אחת היא קוסמטיקאית, השנייה נותנת שירותי גיהוץ ושלישית מלמדת נגינה, ואפשר לפנות אליהן בלי לצאת לרחוב".

גם להוויית השכנות הזו יש צד שלילי: מגורים במגדל יכולים ליצור מה שמכונה "קהילות מגודרות" – קבוצות סגורות ומבוססות שמכונסות בעצמן, ולעיתים מצמצמות למינימום את האינטראקציה עם רשות הרבים העירונית. "יש מעין פער מעמדות בשכונה שלנו", מודה מסר. "רוב המבנים בה הם בתי שיכונים מתקופת קום המדינה, ולצידם עומדים שני מגדלי יוקרה שבולטים כמו עב"מים. אנחנו נפגשים עם ילדי השיכונים במוסדות הלימוד, במתנ"ס או בגינה, אבל אחר הצהריים נפגשים יותר עם ילדי המגדל".

לא מעט ישראלים בוחרים היום לגור במגדלי מגורים, על כל הנלווה לכך. להיכנס ללובי מחופה שיש, שבו לעיתים יושב שוער, ולא לחדר מדרגות עמוס אופניים ועגלות ילדים. להשליך את הזבל לפיר, במקום לרדת עם שקית מטפטפת לחדר האשפה. לשלם לחברת ניהול מקצועית, במקום לוועד בית המורכב משכנים שנאלצו להתנדב למשימה. לראות מעל הראש מצלמות במעגל סגור, על חשבון כמה שניות של פרטיות מול המראה במעלית. רבים מהמגדלים כוללים גם שטחים המיועדים לפעילויות הפנאי של הדיירים: חדר כושר, חדר מסיבות ואפילו בריכת שחייה. כך אפשר לוותר בשעות הערב על יציאה מהבית, ולהישאר בתחומי פרויקט המגורים. המפעל הציוני, שהתבסס בעבר על היאחזות בקרקע, הולך ומתרחק ממנה בהתמדה.

"ישראל של שנת 2048 תמנה 19 מיליון תושבים", אומר ראול סרוגו – קבלן, יזם ונשיא התאחדות בוני הארץ. "המשמעות היא שבתוך שלושים שנה אנחנו צריכים לבנות את המדינה מחדש: להקים 3 מיליוני יחידות דיור, בקצב של 100 אלף בשנה, שזה פי שניים ממה שבונים היום. כדי לייצר כל כך הרבה דירות, חייבים לבנות לגובה רב, ויש שטוענים שצריך לבנות גם מתחת לאדמה. יהיה צורך במגדלים של חמישים עד מאה קומות, כי רק כך נצליח לשמור על ריאות ירוקות, שטחים פתוחים ומקומות משחק לילדים".

מנגד, יש מי שמזהיר מפני ההשלכות האפשריות של ריבוי המגדלים בארץ. "מדינת ישראל עושה ניסוי בבני אדם, אך ממאנת לערוך מחקר סוציולוגי בנושא", אומרת פרופ' (אמריטה) רחל אלתרמן, מתכננת ערים, משפטנית וחוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן בטכניון. "ישראל היא מדינה עירונית, עם השנים כ־98 אחוזים מהאזרחים שלה יחיו בערים, ומתוכם הרוב הגדול יגורו במגדלים. היום לוקחים את ראשי הערים שלנו לראות מגדלים בסין, בהונג־קונג, בסינגפור ובמנהטן, ואת הדבר הכי חשוב לא אומרים להם: אנחנו לא יודעים איך צורת הבנייה הזו משפיעה על הילדים שגדלים בתוכה. באף מדינה אין תופעה של כל כך הרבה ילדים שחיים במגדלים כמו אצלנו, כי רק פה הילודה ממשיכה לעלות. עושים שינוי פיזי כה משמעותי, עוד מעט אפילו לא תהיה לנו אפשרות בחירה בשוק הדיור – וכל זה בלי שיודעים מה יהיו ההשלכות".

"ישראל של שנת 2048 תמנה 19 מיליון תושבים. המשמעות היא שבתוך שלושים שנה אנחנו צריכים לבנות את המדינה מחדש. כדי לייצר כל כך הרבה דירות, חייבים לבנות לגובה רב, ויש שטוענים שצריך לבנות גם מתחת לאדמה. יהיה צורך במגדלים של חמישים עד מאה קומות"

חומה ומגדל

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים עלייה חדה בתופעת הבנייה לגובה בישראל. בשנת 1995 רק 7 אחוזים מהדירות נבנו בבניינים בני 8 קומות ומעלה; ב־2012 הן כבר היוו 30 אחוז מהדירות החדשות. בתוך עשרים שנה, מ־1996 ל־2016, עלה שיעור התחלות הבנייה של רבי־קומות כאלה מ־3 אחוזים לכ־20 אחוז.

המתיישבים שהגיעו מאירופה לארץ ישראל בסוף המאה ה־19 לא חשבו כלל לבנות כלפי מעלה. הם העדיפו בתים צמודי קרקע, שטבלו בירק ובלטו בגגותיהם האדומים. "הבנייה הזו התאימה להלך הרוח של אותה תקופה ולאידיאולוגיה השיתופית, שבמסגרתה כולם יוצאים אל מחוץ לבית ונפגשים תחת העץ או סביב מדורה", אומרת ד"ר אביבית אגם־דאלי, חוקרת מדיה ומרחב. "גם הערבים ציטטו את סגנונות הבנייה של המתיישבים הציונים, ובנו בתי קרקע על שטחים נרחבים".

כשקמה מדינת ישראל, בתי השיכון שנבנו בה הלכו ותפסו גובה, אך עדיין היו מעין יחידת דיור מורחבת. כולם הכירו את כולם, הילדים שיחקו יחד בחצר ורקמו קשרי חברות אמיצים, ואמהות היו משרבבות ראש מהחלון ומכריזות שהגיע הזמן לעלות ולאכול ארוחת ערב. בשלב הבא הגיע "הבניין המשותף", שכבר היה הרבה פחות משותף. "דלתות כהות, מפתחות כפולים (נגד גנבים), שטיחים לניגוב רגליים, עציצים. רק מי שיפתח את הדלתות ויכיר את הילדים שגרים בהן, ידע שהבית הזה איננו סתם בית", תיארה הסופרת רינה הראל בספרה "סיפורי הבית המשותף" (1981). ומיכה שטרית יענה לה לימים, גם אם לא במתכוון, בשירו "אב"מ" (איש בודד מאוד): "אני אפילו לא מכיר את השכן שגר קומה אחת מעליי / שזה עשרים מדרגות בדיוק. מין בדידות שכזאת".

כבר בסוף שנות החמישים דובר כאן בארץ על הצורך בבנייה לגובה רב, בשל מחסור עתידי בקרקעות. לצד זאת התפתח שיח על האינטנסיביות של מגורי אנשים רבים כל כך ביחידה מרוכזת. תערוכה שנדדה בארץ בשנת 1957 הביאה את תולדות גורדי השחקים בעולם, בניסיון להכשיר את לבבות הישראלים לחיים במגדלים. "מחלקת ההסברה שליד השגרירות האמריקאית והחברה לעידוד 'טיב המוצר' בישראל, מקווים שגם בישראל תאומץ השיטה של בניית גורדי שחקים לפי המתכונת הנהוגה עתה במדינות זרות, וכי גם בתל אביב, חיפה וירושלים יצוצו בנייני ענק שיפתרו את בעיית המגורים, ויאפשרו יתרונות סוציאליים וכלכליים שבאים בעקבותיהם", נכתב בעיתון "חרות" ב־28 באוקטובר של אותה שנה. קולות אחרים הזהירו מהסתמכות־יתר על המגדלים, וקראו לשילובם בצד טיפוסי בנייה אחרים. הארכיטקט מ' טורץ כתב בעיתון "דבר", בגיליון 22 באפריל 1959, כי "סיבות פסיכולוגיות… הגורמות להתנגדות ל'מגרד השחקים' בשיכון נעוצות ברמה התרבותית השונה של השכנים בבניין, במראה החיצוני של הבית (שהוא 'מסתיר את הנוף') או אף במראה השכונה כולה (שהיא מורכבת משורות מונוטוניות של בניינים אחידים הערוכים בסדר צבאי)".

כך או כך, גובה הבתים הלך והאמיר. מתכנני המגדלים נתפסו כחלוצים נועזים וכבעלי השפעה מכרעת על פני הנוף העתידי של ישראל. המגורים בבניינים רבי הקומות שווקו כעלייה ברמת החיים, אפילו כהגשמת חלום. "דירות בריאות ונוחות. לכל דירה שלושה כיווני רוח, מרפסות מרווחות, מים חמים, הסקה מרכזית ומעליות חדישות", כך הבטיחה מודעת פרסומת מתחילת שנות השישים.

"ישראל ניסתה לשדר על תדר של אמריקניזציה וגלובליזציה", אומרת אגם־דאלי. "המעליות שעולות ויורדות הן בעלות קונוטציה של קִדמה, שזה דבר שמאוד מתחבר לנפש הישראלית העכשווית וגם למוטיב ההתגברות על השממה, שאותו טיפחה הציונות מאז ועד היום. גם להסתכלות ממעוף הציפור יש משמעות בתודעה הישראלית והמערבית, כסמל להתגברות האדם על הטבע".

היום המגדלים כבר שזורים היטב באתוס הישראלי. המחשה לכך אפשר היה לקבל בטקס יום העצמאות תשע"ט בהר הרצל, כאשר הדגלנים יצרו את המילים "ממעברה לשיכון, ומאוהלים למגדלים". נראה שמארגני הטקס היו מתואמים עם משרד האוצר ומשרד השיכון; המדיניות של שני הגורמים הללו היא עידוד בנייה לגובה כדי לשמור על השטחים הפתוחים והמסדרונות האקולוגיים. "כשראיתי את מופע הדגלנים אמרתי לעצמי: המגדלים הפכו לחלק מהדי־אן־איי שלנו", אומרת סיגי בארי, מנהלת אגף פרויקטים לאומיים לתכנון אסטרטגי במנהל התכנון במשרד האוצר. "כשאנחנו מחליטים על בנייה לגובה, זה נעשה מתוך ראייה כוללנית, ולא סתם כי בא לנו להנחית מגדל על המרחב. בגיבוש תוכניות המתאר משתתפים גם יועצים כלכליים, סביבתיים וחברתיים. יש תמהיל של סוגי בנייה, וגם בתוך המגדלים יש דירות זולות יותר, כדי לאפשר למגוון אוכלוסיות להתגורר בהם. השאלה החשובה היא איך המגדל מתחבר לרחוב, ובשביל זה צריך 'לתפור' אותו בצורה נכונה ביחס למרחב שסביבו".

מי שרוצה להתריע מפני כאוס קולוסלי שאליו תוביל המגמה הזו, יכול למצוא לכך תימוכין כבר בספר בראשית. "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים", אמרו בני האדם כשביקשו לשלב זרועות במבנה אחד, גדול ומוגבה, אך אלוהים, שלא ראה בעין יפה את המיזם, בלל את שפתם וכך הם נפוצו לכל עבר. אותו מגדל בבל הוא גם נקודת הציון הראשונה בספר "40X40 – ארבעים מגדלים, ארבעים שנה", שפרסם בשנת 2007 האדריכל ישראל גודוביץ', לשעבר מהנדס העיר תל־אביב. "יצר האדם הזה, שמתחיל בספר בראשית, עומד מעל לכול", קובע גודוביץ'. "כולם רבים למי יהיה המגדל הכי גבוה. 'הבה נבנה לנו' – מה זה, הבה נגילה? את בתי השיכונים יהרסו, ובמקומם, לתפארת מדינת ישראל, יקומו מגדלים שרק כדי לממן את אחזקתם הדייר צריך לעבוד עוד שעות רבות ביממה. ובסוף הילדים שלך נכנסים למעלית ולא מגיעים ללחוץ על הכפתור של הקומה שבה הם גרים".

ולא שגודוביץ' מתנגד לעצם הרעיון של בנייה לגובה רב: "המגדלים הכי יפים בלילה, כי הם נוצצים ואתה חושב שאלה כוכבים", הוא אומר. "יש עוצמה ויופי לבניינים גבוהים, אבל כשהם מתחילים להתפזר על פני העיר בלי סדר ובלי היגיון, זה כבר פחות טוב. מרבית המגדלים בארץ לא תוכננו על איזשהו ציר, ואם קיים ציר – זוהי יד המקרה".

"כולם רבים למי יהיה המגדל הכי גבוה. 'הבה נבנה לנו' – מה זה, הבה נגילה? יקומו כאן מגדלים שרק כדי לממן את אחזקתם הדייר צריך לעבוד עוד שעות רבות ביממה. ובסוף הילדים שלך נכנסים למעלית ולא מגיעים ללחוץ על הכפתור של הקומה שבה הם גרים".

מגדל של קוביות בניתי

בעבר היו גורדי השחקים מזוהים בעיקר עם ארה"ב. בניין האמפייר סטייט בניו־יורק, שנחנך בשנת 1931, החזיק במשך יותר מארבעה עשורים בתואר "הבניין הגבוה בעולם", בזכות 381 המטרים שלו. לא בכדי החליט קינג קונג לטפס דווקא עליו כדי לחמוק משוביו, בסרט משנת 1933. רק ב־1972 נלקח ממנו הגביע, אך נשאר באותה עיר – המלך החדש היה הבניין הצפוני של מגדלי התאומים, 417 מטרים גובהו. במשך שנתיים בלבד נהנה התאום מהמעמד הרם, ואז כבר קם מגדל סירס בשיקגו, שהיה גבוה ממנו ב־26 מטרים. החל מ־1998, כל שוברי השיאים הם אסיאתיים: מגדלי פטרונס במלזיה (452 מטרים), "טאיפיי 101" בטאיוואן (509 מטרים), והרחק מעליהם, הבניין הגבוה בעולם כיום – "בורג' ח'ליפה" בדובאי. המגדל שנחנך בשנת 2010 באמירות שבמפרץ הפרסי מגיע לגובה של 828 מטרים, עם 163 קומות, מהן 37 המשמשות כמלון. מי שאמור לגנוב את הבכורה בשנת 2045 הוא גורד השחקים היפני High Mile, שגובהו יהיה כ־1,600 מטרים, פי שניים מבורג' ח'ליפה. המגדל העצום הזה אמור לתפקד כעיר בפני עצמה.

ישראל עלתה על מפת המגדלים העולמית בזכות "מגדל שלום מאיר", המוכר יותר כ"מגדל שלום". בשנת 1965, לאחר שש שנות בנייה, נחנך המגדל המתנשא לגובה של 127.4 מטרים, ומחזיק 36 קומות. "לא לחינם הרסו את גימנסיה הרצליה כשבנו אותו", אומר גודוביץ'. "היא ישבה על הציר המרכזי שאיחד את דרום תל־אביב עם הצפון. האחים מאיר, שהקימו את המגדל, התחייבו שמתחתיו יהיה מעבר רחב – וכך אכן עשו. רבים כעסו עליהם בגלל הרס הגימנסיה, אך הגיע הזמן לתקן את העוול ההיסטורי ולומר למשפחת מאיר: לא הייתם אשמים, זו הייתה הבקשה של פרנסי העיר לפתיחת הציר. גם מבחינה ארכיטקטונית לא היה למבנה הגימנסיה שום ערך. היה לה סגנון אקלקטי בלי שום סממנים אחרים, ואפשר לראות אלפים כמותה בכל מיני מקומות פרובינציאליים בעולם".

מגדל שלום היה בשעתו הבניין גבוה ביותר במדינת ישראל, והרבה מעבר לכך: במזרח התיכון כולו לא היו לו מתחרים, וכך גם באסיה, באפריקה ובאוסטרליה. התחושה של "חו"ל זה כאן" שררה גם בתוכו, בזכות "כלבו שלום" המודרני, שהיה הגרסה המקומית של הבלומינגדייל'ס הניו־יורקי או של גאלרי לאפייט הצרפתי. לימים הוקמו במגדל מוזיאון שעווה, לונה פארק קטן בשם "מאירלנד", ואפילו מצפה כוכבים. "הבט מלמעלה בהנאה", תיאר כתב מעריב ב־21 בינואר 1965. "מהגג שמעל הקומה ה־36 של מגדל שלום נראית 'תל אביב הקטנה' באור שונה. (…) היא באמת קטנה מלמעלה. קוביות קוביות. שעה שאתה נמצא כאן, במרומי המגדל, שוב אינך מדבר על שבירת קו הקרקע. כאן אתה הוא השובר את הרקיע".

במשך 34 שנים היה מגדל שלום גורד השחקים הגבוה ביותר בארץ. אז הגיע המגדל העגול של מרכז עזריאלי בתל־אביב, בגובה 187 מטרים המתחלקים בין 49 קומות. לצידו נבנו גם המגדל המרובע והמגדל המשולש, הנמוכים ממנו. ב־1999 עבר התואר למגדל "שער העיר" ברמת־גן, המוכר גם כ"מגדל משה אביב". כיום הבניין הגבוה ביותר בארץ הוא מגדל עזריאלי בשרונה, שנחנך בשנת 2016 ומגיע לגובה 238.5 מטרים. ב־2025 אמורה להסתיים בנייתו של האח הרביעי במרכז עזריאלי, מגדל ספירלי שיוקם בשטח שעליו עמדה מערכת העיתון "ידיעות אחרונות". 90 קומות יהיו בו, והוא ישקיף על העיר מגובה 350 מטרים. גם הוא בתורו יתגמד לעומת מגדל "בין ערים", שיקום בשטח הסמוך לתל־אביב, גבעתיים ורמת־גן: מתכנניו מייעדים לו גובה של לא פחות מ־400 מטרים – נתון שרק לפני חמישים שנה היה הופך אותו לבניין הגבוה בעולם.

גודוביץ' אומר כי עיצובם של המגדלים הישראליים בכלל, ושל שלישיית מרכז עזריאלי בפרט, אינו לטעמו. "מי שהולך ברחוב לא יכול להבחין בצורה של כל אחד מהמגדלים האלה. צריך להיות גבוה יותר מהבניין, או לחוג מעליו במטוס, כדי לראות זאת. אלו מגדלים ללא שום ייחוד או בשורה, ולצערי הרב גם ללא שום יופי או זכר ליופי".

גגותיהם של גורדי השחקים הישראליים, לפי גודוביץ', מעידים על חוסר שאר רוח. "הגג של שלושת מגדלי עזריאלי חתוך, מקביל לקרקע, ונותן להם מראה של קוביות ממשחק ילדים. בניו־יורק כל מגדל נגמר אחרת, ויש ביניהם תחרות בנושא הזה. קחי לדוגמה את בניין קרייזלר: הגמר המרשים שעשו לו מעורר תיאבון לעוד ועוד. גורדי השחקים של ניו־יורק זהו סיפורה של העיר. פה בארץ, הדבר הכי חשוב בקצה העליון של המגדל הוא הפנטהאוז של איזה מיליארדר. האדם הפשוט שחי תחת מגפם של השלטון ושל הטייקונים רואה רק חלק קטן מהמגדל, ולכן תל־אביב לא תיזכר לטובה בהיסטוריה".

חומה ומגדל

במהלך השנים הפכו המגורים במגדלים לסמל הנובורישיות הישראלית. את המגמה הזו הוביל מגדל דיזנגוף, שהוקם בשנת 1986 מעל דיזנגוף סנטר. בפרסומת משנת 1984 הופיע מונולוג של אישה המספרת על ההחלטה שלה ושל בעלה למכור את הווילה אחרי שהילדים כבר גדלו, ולעבור למגדל. "…הייתה זאת הזדמנות פז להגשים חלום ישן: לגור בתל־אביב כמו שגרים בניו־יורק. הדירה החדשה שלנו במגדל דיזנגוף נמצאת 20 קומות מעל לב דיזנגוף, ויש בה כל מה שצריך: שקט ובידוד מוחלט מהמולת הכרך (…) בריכת שחייה, אולם כניסה עם שומר וחניון לרכב. וכדי להיות בלב העיר צריך רק לקחת אחת מ־4 המעליות המהירות אל מרכז הקניות המודרני בישראל".

המגדלים הפכו גם מגנט לסלבריטאים ושועי ארץ, וככל שהדירה גבוהה יותר, כך היא נחשקת יותר. השכונה המזוהה ביותר עם הטרנד היא "פארק צמרת" בצפון תל־אביב, בה ממוקמים בין השאר צמד מגדלי YOO, שנבנו בניצוחו של האדריכל פיליפ סטארק והושקו בסוף העשור הקודם. בר רפאלי, אייל גולן, איל קיציס ובן־אל תבורי הם רק כמה מהמפורסמים ששמם נקשר בשכונה. מחירה של דירת פנטהאוז במתחם היוקרתי יכול להגיע ל־150 מיליון שקלים.

"כל מי שבונה את מגדל היוקרה הבא, רוצה שהפנטהאוז שלו יימכר במחיר גבוה יותר משל קודמו", אומר האדריכל שרון רוטברד, מרצה בכיר במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. "נוצרת כאן תחרות שבמסגרתה המחירים רק הולכים מאמירים. הדינמיקה הזו מייצרת מערכת של ציפיות, שמעלה גם את המחירים של שאר הנדל"ן. לדעתי, זהו אחד הגורמים למשבר הדיור הנוכחי".

ובמדינה כמו שלנו, קשה שלא לחשוב גם על הקטסטרופות הנלוות. לאחרונה צוטט מפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו, כאומר "הבנייה לגובה בשדרות הייתה טעות, כי הם חשופים לירי טילים בכינון ישיר". הדברים עוררו סערה ציבורית, והוכחשו נמרצות על ידי דובר צה"ל. כך או כך, גורדי השחקים החדשים כבר נקשרו בתמותה בנסיבות אחרות, כשעשרות פועלי בניין ומפעילי מנופים נהרגים מדי שנה בתאונות עבודה. גם הדיירים נוטלים סיכון מסוים: "לגור בקומות הגבוהות ביותר זו חרב פיפיות", אומרת אגם־דאלי. "מצד אחד, האנשים שגרים שם יכולים לראות את קו השמיים ולהרגיש שהם חולשים על הכול. מצד שני, דווקא להם יהיה הכי קשה להיחלץ בשעת חירום".

ואכן, אם יתעורר צורך במילוט, ייווכחו יושבי הפנטהאוזים כי סולמות מכבי האש קצרים מכדי להושיעם. "בארץ ישנם סולמות של 42 מטר, שמגיעים עד לקומה ה־14, ובאזור תל־אביב יש גם סולמות שיכולים לעלות לגובה של 17 קומות", מסביר טפסר בכיר חיים תמם, ראש אגף בטיחות אש וחקירות במערך הכבאות וההצלה. תמם מדגיש כי במקרה שפורצת אש במגדל, לא כדאי לדיירים להסתמך על פינוי, אלא על הציוד המשוכלל שנמצא בכל מגדל לצורך התמודדות עם שרפות: גלאי עשן, מתזים (ספרינקלרים) ואפילו מערכת ששואבת אוויר מבחוץ, יוצרת לחץ בחדר המדרגות ומונעת חדירת עשן אליו, כך שניתן יהיה לרדת בבטחה ולהתפנות מהבניין. הבעיה היא, אומר תמם, שרבים מהמגדלים לא מתוחזקים כיאות, ואין כל ביטחון שמערכות אלו יפעלו אם יתעורר הצורך, חלילה. "זו רק שאלה של זמן עד שתתרחש קטסטרופה. יחד עם השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, יצאנו בהצעה לתקנות שיחייבו לבצע תחזוקה. כרגע ההצעה תקועה וטרם עברה את אישור ועדת הפנים של הכנסת. אלו תקנות קריטיות שיכולות להציל חיים, ויהיה נורא אם יחליטו לפרסם אותן רק אחרי אסון קטלני".

"אני לא אגור כיום בשום מגדל בארץ. אני מפחד אפילו להיכנס לבתי המלון", מודה גודוביץ'. "אני מציע לאנשים להדיר רגליהם מבניינים כאלה, ושייזהרו גם מפאנלים שעלולים ליפול להם על הראש. לא רק שלא יודעים לתחזק, גם לא בונים כמו שצריך. כשיקרה אסון, יגלגלו את זה מאחד לשני, יגידו שהאכיפה העירונית לא בדקה ושהאכיפה של הקבלנים לא הייתה, כולם יצאו מזה נקיים וללא רבב". כשאני שואלת את סיגי בארי איך מקדמים את פני הסכנות האלה, היא משיבה כי "במנהל התכנון בוחנים חקיקה שתאפשר שמירה על תחזוקת המגדלים לאורך זמן".

טפסר בכיר חיים תמם, מערך הכבאות וההצלה: "בארץ ישנם סולמות שיכולים לעלות לגובה של 17 קומות. זו רק שאלה של זמן עד שתתרחש קטסטרופה. הצענו תקנות שיחייבו לבצע תחזוקה במערכות החירום, אך הן טרם עברו את אישור ועדת הפנים של הכנסת. אלו תקנות קריטיות שיכולות להציל חיים, ויהיה נורא אם יחליטו לפרסם אותן רק אחרי אסון קטלני"

בעמק יפה, בין כרמים ושדות

לא רק אמצעי החירום של המגדל דורשים תחזוקה: כל העת רוחשות בו מכונות ומערכות שונות, שסופגות בלאי באופן טבעי. פרופ' אלתרמן, במחקר שכותרתו "מגדלים כושלים", התריעה כי הדיירים בבניינים כאלה – לא אותם רוכשי פנטהאוזים יוקרתיים, אלא ההמונים שעוברים לרבי־קומות – לא עורכים ביניהם מגבית ומקציבים מראש סכומי כסף לשיפוצים מאסיביים ועבודות תחזוקה משמעותיות. "משפחה שמשלמת משכנתא וצריכה לממן גנים לילדים שלה, לא תוציא פתאום אלפי שקלים על שיפוץ הבניין, ולכן יש פה כשל שוק מובנה. עד היום זה לא נטמע, ויש עצימת עיניים תוך ניסיון למצוא פתרונות של פלסטר".

"תהליך ההזדקנות של מגדל הוא הרבה יותר מהיר מאשר בבניינים אחרים", אומר רוטברד. "מגדל בן עשר שנים כבר נחשב לא חדש, אחרי עשרים שנה הוא מתחיל להיות ישן, ואחרי שלושים שנה – מסוכן. הרושם שעושים המגדלים האלה נשאר בטווח הקצר והמיידי, וגם בתוך מחזור החיים הפוליטי של ראשי ערים. הם, היזמים ומאשרי הבנייה יכולים להגיד מיד 'תראו איזה יופי'. אך בחלוף השנים, כשהבניינים האלה יתחילו להוות מעמסה, כל אותם אנשים כבר לא יהיו שם".

מי שמקבל את ההחלטה על בניית מגדל זה או אחר במדינת ישראל הן ועדות התכנון הארציות והמקומיות. ככלל, הוועדות מתנהלות בכפוף לתמ"א 35, "תוכנית המתאר הארצית, שמעודדת ומכתיבה ציפוף יתר של המרחבים האורבניים ובנייה לגובה", כפי שמתאר גודוביץ' בספרו. בערים רבות מתבצעת "התחדשות עירונית", מתוקף חוק הרשות הממשלתית להתחדשות עירונית שנכנס לתוקפו בשנת 2016, כשהמשמעות היא בין השאר הוספת רבי־קומות לאזורים שהתאפיינו עד כה בבנייה נמוכה.

"אחת הערים הבולטות שבהן ייבנו יותר ויותר מגדלים גבוהים בשנים הקרובות היא בת־ים", אומרת עינת גנון, סמנכ"לית הרשות להתחדשות עירונית. "העיר הזו צועדת לקראת ארבעים קומות ויותר, כי אין לה עתודות קרקע". מנגד, אומרת גנון, יש ערים שאינן מעוניינות להצטרף למגמה – "עיריית רעננה למשל קידמה תוכנית מתאר שמגבילה את הבניינים. הגובה המקסימלי שהם מוכנים לאשר הוא 15 קומות".

"כשאני רואה את קו הרקיע העירוני, אני מקבל תמונה די מהימנה של אי השוויון החברתי והכלכלי במדינה", אומר רוטברד. "אני גם יכול לראות איך הרשויות הציבוריות והעירוניות מגבירות את אי השוויון הזה, כשיש כאלה שמקבלים אישורי בנייה למגדלים, ויש כאלה שלא. רוב האנרגיה התכנונית של הרשויות המקומיות, בעיקר בעיריות גדולות כמו תל־אביב, מושקעת במקומות שבהם אפשר להפיק מהמגדלים ארנונה או אגרות בנייה גבוהות, וההחלטה השרירותית רק מקצינה את הפערים הקיימים מילא.

"אגב, ישנה בעיה שכיום פחות דנים בה, אך בעתיד תיהפך למהותית: אנשים שמתרחצים או מתעמלים בחוף תל־אביב בבוקר מתלוננים שהמגדלים עושים צל עד השעה עשר וחצי. פעם בשעות האלה היתה בים שמש טובה, וכיום בבקרים קר שם מדי".

המגדלים הם כבר מזמן לא נחלתו של אזור המרכז בלבד; צורת המגורים הזו מחלחלת בהדרגה גם לקריית־גת ולבאר־שבע. בירושלים המגדלים אינם מחוץ לחוק, אך גם אינם שכנים רצויים במיוחד. בידיעה שהופיעה ב"דה מרקר" ב־7 באפריל דווח כי בקטמונים, כחלק מההתחדשות העירונית, עומדים לקום מגדלי יוקרה "מנותקים מהסביבה, בניגוד להנחיות התכנון העירוניות". יש אף מי שמזהיר מהמשמעות החברתית של שינוי כזה בשכונה, ומהשפעה לרעה על העיר כולה. בארי מדגישה כי במקרה של הבירה, עדיין ננקטת זהירות בכל הקשור בבנייה לגובה. "זו עיר מסורתית יותר, עם נוף ועם ערכי שימור גבוהים, ואנחנו נמנעים שם ממהפכות דרמטיות".

"כשמנסים להרחיב את ירושלים, לא מצליחים לפרוץ מזרחה באזור מעלה־אדומים מסיבות פוליטיות, ולא מצליחים לפרוץ מערבה בגלל התנגדות של הלובי הירוק", אומר פרופ' דניאל פלזנשטיין, ראש המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. "לא נשאר אלא לבנות לגובה. נכון שזה מיד מזכיר את ההרפתקאות של אולמרט בפרויקט הולילנד וכל הפוילע־שטיקים הנלווים, אבל ישנם בבירה מקומות שבהחלט ראוי לבנות בהם מגדלים. עושים זאת כעת בכניסה לעיר, וגם הערבים בונים לגובה מעבר לגדר ההפרדה. האוכלוסייה גדלה, רמת החיים עולה, וירושלים צריכה להתרחב.

"הייתה מסורת בריטית שלפיה צריך לשמור את ירושלים כמוזיאון, אבל אם רוצים עיר חיה ובועטת, אי אפשר 'לרחם' כל הזמן. כדי שזו תהיה עיר שהולכת וגדלה, שמשלבת את הישן עם החדש ולא רק נמצאת בקצה של איזשהו פרוזדור מתל־אביב – צריך לתת לה להתפתח. נוסטלגיה ועירוניות לא הולכות יחד. אתה לא יכול להקפיא את העיר, היא משתנה כל הזמן".

גם האוכלוסייה החרדית הירושלמית, שבעבר לא נחשבה לקהל יעד של מגדלים, מגלה בשנים האחרונות את אופציית המגורים הזו – לפחות בקהילות שאינן מתנגדות לשימוש במעלית שבת. "סביב שכונת רוממה בירושלים יש בנייה של מגדלים לחרדים בלבד, ובאזור רמת־אשכול מחזקים בניינים ומגביהים אותם במסגרת תמ"א 38", אומר פרופ' פלזנשטיין. "במחלקת מהנדס העיר בבני־ברק, לעומת זאת, הטמיעו שהעיר תתפתח רק לבניינים בני ארבע קומות, בשל התנגדות הרבנים לבנייה גבוהה יותר. התוצאה היא מצוקת דיור וחריגות בנייה רבות.

"אם לחזור לירושלים – נשאלת השאלה איך משפחה שראש המשק שלה הוא אברך שלומד בישיבה כבר חמישים שנה, מצליחה לרכוש דירה במגדל. מדובר בדירות גדולות ויקרות, שהרי הן צריכות לאכלס משפחות ברוכות ילדים, וגם דמי האחזקה גבוהים. בין המגדלים ישנם שטחים פתוחים ירוקים, ואני לא רוצה להכליל, אבל השמירה על שטחים ציבוריים אינה חזקה בשכונות חרדיות".

בניית המגדלים נועדה בין השאר לתת מענה להשתוללות של הביקוש לדירות באזור המרכז, אך לפי פלזנשטיין, במקום להרים עיניים לשמיים, אפשר להסתכל גם בכיוונים אחרים. "פתרון אפשרי הוא מגורים במערב השומרון. גם באזור זה, שנמצא חצי שעה ממקורות התעסוקה של מטרופולין תל־אביב, בונים כיום לגובה. לא מדובר במגדלים, אבל כן בבתים של 4־6 קומות, מה שלא היה בעבר. בהר־ברכה בונים כבר לגובה של 6־10 קומות, מתוך רצון אידיאולוגי לפתח סממנים של עיר. כך נותנים פתרון לזוגות צעירים שכבר יש להם לא מעט ילדים: כאשר הבנייה ביישוב היא בקומות, הם יכולים להרשות לעצמם דירה גדולה יותר". בעפרה, אגב, עומד לקום בניין של חמש קומות, דבר הנחשב יוצא דופן ביישוב ובסביבתו.

קהל יעד שגרתי יותר של המגדלים היא האוכלוסייה המבוגרת, שמעוניינת בטבעות הביטחון הנלוות – סיסמה בכניסה, שוער, מצלמות אבטחה וגובה שמקשה על פורצים מבחוץ. למרבה האירוניה, אלה בדיוק הרכיבים שמשכו למגדלים לא מעט עבריינים. "במחקר שערכנו התברר שיש מגדלים שמתחבאים בהם פושעים, וזאת בידיעתה של המשטרה", מספרת פרופ' רחל אלתרמן. "המשטרה אף דיווחה על 'חיילים' של העבריינים שעומדים בקומה מסוימת, או ברחוב הסמוך למגדל. בגלל האנונימיות שהמגדלים מאפשרים והגידור שלהם, זה מקום נהדר להתחבא בו".

טוב שיש מגדל מאחוריך

"מתוך חמש דירות בקומה שלי, אני בקשר רק עם שכנה אחת. חלק מהדיירים שגרים איתי במגדל אני מכירה בַּפָּנים, מברכת אותם לשלום במעלית, אבל לא מעבר לזה", כך מספרת דורית, מתווכת נדל"ן שגרה בקומה ה־17 של מגדל בן 23 קומות בעיר מודיעין. כמי שמקצועה הוא לחבר בין דירות במגדלים לבין דיירים עתידיים, היא מעדיפה שלא נכתוב את שמה המלא, כדי שלקוחותיה לא ידעו שצורת המגורים הזו היא בהחלט לא כוס התה שלה.

"בלילות, אחרי שהילדים הולכים לישון, אני מוצאת את עצמי לפעמים יורדת עם כוס קפה לגינה, כדי לשבת על הקרקע", ממשיכה דורית ומתארת. "הוריי גרו בבית עם גינה, וכשרציתי להרגיש אדמה, הייתי שם עם הילדים. מאז שגם ההורים שלי עברו למגדל, זה מאוד חסר לי".

מה משך אותך למגדל מלכתחילה?
"כשעברתי לדירה הנוכחית היו לי ילד קטן ותינוק בדרך, ולכן המגורים כאן היו אופציה נוחה מאוד: המעליות גדולות ואפשר להכניס אליהן בקלות עגלה או אופניים, ופיר האשפה בקומה מאפשר להיפטר כל הזמן מהחיתולים המלוכלכים. היום אני מרגישה שזה גבוה מדי. הבנים שלי נעשים עצמאיים, אך הם עדיין לא יכולים לרדת במעלית לבד, והם כל הזמן מרגישים תקועים במגדל".

ה"היתקעות" של צעירים ומבוגרים במגדלים פנימה, היא תופעה שמדאיגה את מתכנני הערים. אלה שואפים לשלב יחד "צפיפות" ו"עירוניות": גם להצליח לשכן אנשים רבים ככל האפשר על שטח מצומצם, וגם להפוך את הצפיפות הזו לגורם מבורך שמקנה לעיר את החיוניות שלה, את הלמות ליבה. עיר רפאים, שרחובותיה ריקים כי תושביה כלואים מרצון במגדלים, בהחלט אינה תוצאה רצויה. אחת הדרכים ליצור ממשק בין גורדי השחקים לרחוב, היא להסב את הקומות הראשונות לשטחי מסחר הפתוחים לכולם.

"הצפיפות בפנים הערים מביאה איתה אינטנסיביות", מסבירה סיגי בארי. "פעילות גבוהה ברחוב מעלה את רמת הביטחון של המשתמשים בו. כשהעיר מצטופפת, יש הרבה יותר הזדמנויות מקומיות, וכך מפחיתים את ה'יוממוּת' (יציאה מהעיר מדי יום כדי להגיע למקום העבודה – מ"פ). אנחנו ארץ קטנה וצפופה שממשיכה להצטופף, אבל הערים שלנו עוד לא הגיעו לרמת האינטנסיביות שאפשר לשאוף אליה. מגדלים הם חלק מסל הפתרונות, אבל במקביל אליהם אנו מאשרים גם בנייה נמוכה יותר".

גם גודוביץ' וגם אלתרמן אומרים כי היו רוצים לראות בישראל בנייה של בתי רכבת: שרשרת בניינים – גבוהים אמנם, אך לא בגדר "מגדלים" – מחוברים זה לזה כשלכל אחד מהם כניסה נפרדת. מתכונת הבנייה הזו נפוצה בערים כמו פריס וברצלונה. גודוביץ' אף מוכיח מספרית כי אפשר באמצעותה להשיג יותר יחידות דיור על שטח נתון. בתי הרכבת, הוא אומר, מיטיבים לנצל את הקרקע, בעוד המגדלים זקוקים למרחק גדול זה מזה.

עו"ד דורון יעקבי, שמאי מקרקעין ועמית מחקר ב"מכון אלרוב לחקר הנדל"ן" באוניברסיטת תל־אביב, אומר כי הפתרון הזה אינו מיטבי. "כשאתה מקים בניין מאסיבי כמו בתי הרכבת, אתה מנצל את כל הקרקע שנמצאת מסביב, מה שמפחית משמעותית את מצאי השטחים הירוקים. מבחינה כלכלית, בנייה כזו משתלמת רק עד כ־15 קומות; אנחנו כיום צריכים כבר לעבור את הרף הזה. באירופה יש סטגנציה מבחינת גידול אוכלוסין, ולכן קיים שם פחות צורך להמשיך ולעלות לגובה. בדיקה שלנו הראתה שבניינים של 20 עד 25 קומות הם הכי פחות יעילים מבחינה כלכלית, אך כשאתה בונה מגדל גבוה עוד יותר, עלויות הבניין והתחזוקה מתחלקות בצורה טובה יותר בין הדיירים".

לפי סרוגו, מגדלי המגורים הם רק יריית הפתיחה: כדי להתגבר על המחסור בשטחים ציבוריים בערים, יוקמו מבני ציבור זה מעל זה – בהם גם מוסדות שהישראלים לא רגילים לצרוך במתכונת של מגדל. "תארי לך מבנה שבשתי הקומות הראשונות שלו שוכן גן ילדים", אומר סרוגו. "בחמש הקומות שמעליהן יש בית ספר, מעליו ספרייה, ומעל כל זה אפשר לבנות בית מלון או משרדים".

כשאנחנו מדמיינים בית ספר ישראלי, אנחנו מיד חושבים על חצר פתוחה ומגרש כדורגל שאפשר לשחק ולהזיע בו. האם הילדים שלנו יצליחו ליהנות ולהפעיל את עצמם גם בבית ספר ששוכן במגדל ממוזג?
"אתה לא חייב להיות על האדמה כדי לייצר אזור התכנסות לילדים בהפסקות. כיום אפשר לבנות גינות גם בגובה. כבר מזמן עזבנו את הממד הזה, של בנייה רק על הקרקע".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il