המשק החקלאי של חיים זבולון התפרס על פני מאה דונמים בחולות גוש קטיף. למעשה, זה היה המשק הפרטי הגדול ביותר בכל רחבי הגוש, ולא מעט פועלים פלסטינים צעירים הועסקו בו. פעם ניגש אל זבולון אחד העובדים, איברהים שמו, והודיע כי הוא עוזב לטובת לימודים. חלפו שלושה חודשים, ואיברהים חזר וביקש להשתלב מחדש בעבודה. "ההורים אמרו שאין טעם שאמשיך ללמוד כי זה ממילא לא יסייע לי להתפרנס, אז ויתרתי", הסביר הצעיר.
"זה קרע לי את הלב", מספר לנו זבולון. "התקשיתי לראות צעירים שרוצים לרכוש השכלה, אבל ההורים שלהם משכנעים אותם לעזוב את הלימודים ולעבוד". החקלאי מגוש קטיף, שבמשך שנים כתב למגירה, החליט לכתוב ספר על צעיר פלסטיני שמורד במוסכמות. כך נולד רומאן הביכורים שלו, "האדון היהודי", שראה אור לאחרונה בהוצאת שוקן. הגיבור, ג'יהאד שמו, הוא נער מחאן־יונס שבגיל 13 נדרש על ידי אביו לעזוב את ספסל הלימודים ולסייע בפרנסת המשפחה. ג'יהאד הצעיר מתחיל לעבוד בחממות גוש קטיף, ועם הזמן רוכש את אמון הבוס שלו והופך למנהל העבודה במשק. הוא לומד עברית, קורא ספרים רבים שמעסיקו משאיל לו, ובין השניים נרקם קשר עמוק. בעקבות התפתחויות אישיות ולאומיות עובר ג'יהאד למשרדי הרשות הפלסטינית בעזה, שם הוא מתרגם עיתונות עברית ומסייע בתקופת המשא ומתן עם ישראל. בהמשך הוא מתאהב בהגר, עיתונאית יהודייה ופעילת שמאל שחולקת את חייה בין ישראל לעזה, והקונפליקט הפנימי שלו הולך ומסתבך.
הספר נכתב בגוף ראשון, מנקודת מבטו של הנער הפלסטיני המתבגר. התיאורים המפורטים של השגרה העזתית בשנות השמונים והתשעים מעידים על בקיאות מרשימה של זבולון בחיי שכניו לשעבר. "אהבתי את העובדים שלי", הוא מספר. "היינו יושבים יחד לכוס תה ומדברים. הם סיפרו על החתונות אצלם ועל חיי היומיום, וכך למדתי המון. לפעמים גם יצא לי לדבר עם בני משפחותיהם. התקשר למשל אב שהתלונן על כך שפיטרתי את בנו. הסברתי לו שהבן שם לי קמח בחממות במקום חומר הדברה".
בחרת לכתוב מנקודת מבטו של פלסטיני שמתנגד למדינה פלסטינית עצמאית ומייחל לחיים משותפים עם יהודים. עד כמה דמות כזו היא מציאותית?
"עשיתי כל מאמץ כדי שהקול המדבר מתוך גרונו של ג'יהאד לא יהיה קול של יהודי, ואני חושב שהצלחתי בכך. רבים מהפועלים שלי רצו את החיים המשותפים איתנו. אחד מהם אפילו אמר שהוא רוצה להיות יהודי, כדי לחיות טוב כמונו".
אנשי השמאל הישראלי מתוארים מעיניו של ג'יהאד כנאיבים. במקרה הזה הוא כן מבטא את הזווית שלך?
"אני אוהב אנשי שמאל, הם תמימים וישרי דרך, אבל יש להם בעיה אחת – התום שלהם כמעט חולני. בסופו של דבר, רובם לא אוהבים את הפלסטינים. הם רוצים להתנתק מהם ומוכנים לשלם על כך מחיר. באופן כללי, השמאל לא כל כך אוהב את המזרח, וזה כולל גם יהודים מזרחים".
הרעיון לשלב בעלילה מערכת יחסים רומנטית ישראלית־פלסטינית נולד בעקבות מאמר של עמוס שוקן, המו"ל של עיתון "הארץ", שהביע תמיכה בנישואי יהודים עם ערבים. "אמנם גרתי אז בגוש קטיף, אבל הייתי מנוי על העיתון שלו", אומר זבולון. "המאמר הזה הרגיז אותי, ובעקבותיו ביטלתי את המינוי. רק אחר כך חשבתי שזה יכול להיות מקור השראה מצוין לחלק מהספר. מכיוון ש'האדון היהודי' הופיע בהוצאת שוקן, סיפרתי על כך ליעל הדס מההוצאה, שהיא אחייניתו של עמוס שוקן. היא קישרה בינינו, ושוחחנו על כך בטלפון".
החזון של שוקן לא מתגשם אצל זבולון: ג'יהאד והגר לא מתחתנים לבסוף. "כשיעל שאלה אותי למה, אמרתי לה שבלי משים יצא שמערכת היחסים ביניהם היא מטאפורה. ג'יהאד לא התחתן עם הגר כי ישראל לא התחתנה עם הפלסטינים. מצד שני, הוא גם לא מתחתן עם נעימה, שעובדת איתו במשרדי הרשות, כי הוא לא סובל את הפלסטינים שרוקדים ברחובות ומחלקים סוכריות אחרי פיגועים".
הפיגועים נוכחים מאוד בספר, ומכתיבים את מסלול חייו של הגיבור. זבולון עצמו פגש מקרוב את הטרור הפלסטיני בשנת 1993, זמן לא רב לאחר שעבר להתגורר בגן־אור שבגוש קטיף. "באותה תקופה הייתי מתלמד של אורי מגידיש, שגר ביישוב. באחד הימים הגעתי לחממות בשעה שש וחצי בבוקר, וראיתי את הרכב שלו עומד בצד. עמדתי להיכנס לחממה, אבל מכיוון שעדיין התאוששתי מניתוח קטן שעברתי, החלטתי ללכת לשתות כוס קפה לפני שאתחיל לעבוד. בדרך חזרה ראיתי חבר מהמושב, הולך ובוכה. הוא סיפר לי שמגידיש נרצח על ידי פועלים שעבדו אצלו. בדיעבד, אם הייתי יורד מהרכב ישר לחממות, יכול להיות שהיו רוצחים גם אותי".
גם אחרי החוויה הקשה הזו, לא תמצאו אצל זבולון שנאה קולקטיבית כלפי הפלסטינים. "הם רוצים לחיות כמו כולם", הוא אומר. "אולי שני אחוזים מתוכם הם מחבלים רוצחים, ובהם צריך להילחם. האחרים רק רוצים לחיות".
אנחנו רואים היום את טרור הבלונים שיוצא מעזה. הצעירים שם לא רוצים לעבוד בשדות של יהודים, אלא לשרוף שדות כאלה.
“אני עדיין חושב שמדובר במיעוט קטן מקרב האוכלוסייה של עזה. החמאס מגייס אותם בתשלום, הם לא עושים את זה מתוך פטריוטיות. אני לא רואה קשר בין הפועלים שעבדו אצלנו לבין מציתי השרפות. אני משוכנע שגם היום רוב מוחלט של הפלסטינים פשוט רוצים לחיות, וזה נכון אפילו יותר מאשר בעבר".
הילדים גויסו לקטיף
הסיפור האישי של חיים זבולון (58) מלא תהפוכות שנמשכות עד היום. הוריו עלו מהאי התוניסאי ג'רבה וקבעו את ביתם במושב הדתי איתן, סמוך לקריית־גת. כשהגיעו לישראל, הם כבר היו הורים לשש בנות. יום אחד סיפר האב כי מלאך נגלה אליו בחלום ובישר לו כי לנרות שהם מדליקים בכל ערב שבת, יצטרף בקרוב נר נוסף. זמן קצר אחר כך הרתה אשתו וילדה בן, שקיבל את השם נר חיים. בשנות הנעורים הוא השיל מעליו את ה"נר", למגינת ליבו של אביו, אך כיום יש לו נכד שנקרא נר חיים.
אם ג'יהאד מהספר הצטווה על ידי אביו לעזוב את הלימודים לטובת העבודה, אצל זבולון התהליך היה הפוך. "לא למדתי כל כך בהיותי צעיר. מגיל שבע כבר הייתי מגדל נענע והולך למכור אותה בשוק של קריית־גת תמורת כמה לירות. אחרי היסודי רציתי ללכת ללמוד בתיכון האזורי כדי לשחק כדורגל. אבא שלי – שעבד בפרדס וגם היה איש ספר ותלמיד חכם – התעקש שאלמד בישיבה התיכונית 'אור עציון', אצל הרב חיים דרוקמן. בשנה הראשונה שלי שם סבלתי קשות מהאוכל ומהמנטליות השונה, אבל בשנה השנייה התחלתי להתאקלם".
תעודת בגרות הוא לא הצליח להשלים, אבל החינוך האידיאולוגי בישיבה התיכונית הוביל אותו בסוף שנות השבעים לגרעין הנח"ל הראשון שהעלה גוש אמונים לשומרון. כשהגרעין התפרק, עבר זבולון לקיבוץ טירת־צבי והתמקצע בענף התמרים. תקופת השירות החקלאי שלו שם נקטעה פעם אחת בגלל מתיחות בגזרה הסורית, ופעם נוספת בשל מלחמת לבנון הראשונה. אחרי המלחמה הוא חזר למטע בטירת־צבי, ואף הוצע לו להצטרף לקיבוץ. לאחר שבקשתו לצאת ללימודים סורבה, החליט זבולון שלא להישאר שם.
תחנתו הבאה הייתה המכינה הקדם־אקדמית של אוניברסיטת בן־גוריון. את לימודיו שם סיים בציונים טובים, למעט במתמטיקה. "הפרופסור במכינה אמר לי: אתה ממש גרוע בזה, אבל מכיוון שאני לא רוצה לפגוע בעתיד שלך, אתן לך ציון 'עובר'". מהמכינה הוא המשיך ללימודי ספרות עברית ותנ"ך באוניברסיטת בר־אילן. "לא באתי בשביל התואר, אלא בשביל הכיף שבלימודים. כולם שם קנו סיכומים זה מזה, ואני הייתי פשוט מקשיב". ובכל זאת, את התואר הוא לא סיים. יחד עם אשתו רבקה, שאותה הכיר באוניברסיטה, חזר זבולון למושב איתן וגר שם כבן־ממשיך בשכנות להוריו.
ב־1990 עברו בני הזוג ליישוב גן־אור, שבו התגוררו אז כארבעים משפחות. השטח הראשון שהוקצה לזבולון כלל שלושה דונמים של חממות בלבד. בהמשך התרחב המשק עוד ועוד, עד שהקיף שבעים דונם של חממות שבהן גדלו עגבניות, מלפפונים, פלפלים וחצילים, ועוד שלושים דונם של גידולים חקלאיים בשטח פתוח. את הפלפל ייצא זבולון לאירופה, ואת שאר הירקות מכר בתחומי ישראל – בהתחלה באמצעות סיטונאים, ובהמשך קנה משאית ובנה קו עצמאי של שיווק לרשתות ולחנויות.
העסק הלך ושגשג, אבל אז יצאה לדרך תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון. זבולון, שכבר חווה בגוש תקופות של חשש מפינוי, סבר שגם הפעם מדובר באזעקת שווא. "המשכתי להשקיע במשק ולגדל ירקות עד היום האחרון. לא מתוך משיחיות, פשוט לא האמנתי שתהיה עקירה. הזכרתי לכולם שכבר בשנת 2000, בזמן ועידת קמפ־דיוויד של אהוד ברק ויאסר עראפת, שמענו את אחמד טיבי מודיע ברדיו בהתרגשות גדולה לראש המועצה שלנו צבי הנדל כי הגוש יפונה עד היהודי האחרון, ובסוף זה לא קרה".
כשלושה חודשים לפני הפינוי הוקמה קרן "מאמין וזורע" בראשותו של חנן פורת, במטרה לאפשר את המשך פעילותם החקלאית בגוש קטיף, כשהבנקים כבר סירבו להעניק לתושבים אשראי לצורך הכנות לעונה החדשה. הקרן אספה תרומות והלוואות מהציבור הרחב, והחליפה את הבנקים כנותן האשראי. "אני בכל מקרה זרעתי כי האמנתי, אבל אז בא אליי חבר שהיה קשור לחנן פורת, ואמר לי 'אתה כולך זרוע, אז למה אתה לא נכנס לקרן של מאמין וזורע?'. קיבלתי ממנו ניירות למלא. הקרן נתנה הלוואה לשתילה של עד 15 דונם, ולי היו 70 דונם זרועים, כך שנעזרתי בהם באופן חלקי. אגב, לצערי היו אנשים שקיבלו צ'ק מהקרן, וסגרו את המים למשק שלהם דקה אחרי זה. אני אפילו פעם אחת לא העליתי בדעתי לסגור את המים. המשק המשיך לצמוח ולשגשג, גם כשכבר לא היו לי בכלל פועלים. לקטיף העגבניות והמלפפונים התגייסנו כל המשפחה, כולל בתי הקטנה שהייתה אז בת שנתיים וחצי".
משכורת אחרונה דרך הגדר
ביולי 2005 השתתף זבולון בצעדת המחאה הגדולה שנבלמה בכפר־מימון. כשהמפגינים פוזרו, הוא החל להפנים שכנראה יהיה פינוי. "גם אז אמרתי שפטור בלא כלום אי אפשר. היה לי ג'יפ של תשעה מקומות, והתחלתי להכניס 'שב"חים' לתוך הגוש. היום אני רואה את זה כמעשה פתטי, אבל אז היינו במין אווירה איומה ונוראה, וזו הייתה מעין תרפיה. אפילו בתשעה באב, יום לפני הפינוי, עוד נסעתי כדי לאסוף אנשים לגוש, אבל לא מצאתי את מי להכניס. חזרתי הביתה עצוב ובוכה".
ביום העקירה של גן־אור נותרו במושב רק 12 משפחות, בהן גם משפחת זבולון. "הפועלים הפלסטינים שלי עמדו מעבר לגדר, אני עמדתי בצד השני ושילמתי להם משכורות. כולנו היינו עם דמעות בעיניים. הפינוי הרס גם אותם. הרי מה זה גוש קטיף? היו שם רק דיונות של חול שהפלסטינים לא עשו בהן כלום. אם אנחנו לא היינו מגיעים, הן היו נשארות שוממות עוד אלף שנים".
תושבי גן־אור הועברו לישיבת כרם ביבנה. זבולון עוד חזר ליישוב הנטוש, כדי להשלים את פינוי המשק. "כשהגיע הדחפור להרוס לי את הבית, אמרתי למפעיל שיעקור גם את מטע התמרים שלי כדי להעביר אותם למקום אחר. הוא לא הסכים. אמרתי לו: אם אתה לא עוקר את המטע, אני נשאר פה בבית, בקומה השנייה. זה היה יום שישי. בסוף הסכימו לעקור את העצים, אבל בגלל זה לא הספיקו להרוס את הבית לפני שבת. ביום ראשון מיהרתי שוב להגיע לשם, אבל הבית נהרס כבר מוקדם בבוקר. הלכתי על החורבות וחזרתי למשפחה".
הפינוי, מספר זבולון, היה עבורו טראומטי. ההשקעה הכספית במשק בחודשים שלפני ההתנתקות לא ירדה לטמיון – את רוב הגידולים הוא הצליח למכור בארץ, ואת החממות מכר לבנק העולמי – אבל הנזק הנפשי והאישי היה כבד. בעוד השכנים והחברים מגן־אור נודדים כקהילה ומבקשים לעצמם מקום קבע, משפחת זבולון נאלצה להיפרד מהם: שניים מששת ילדיה לוקים בניוון שרירים ומרותקים לכיסא גלגלים, מה שהצריך מציאת מקום מגורים מתאים. תקופה קצרה התגוררה המשפחה אצל גיסתו של זבולון בנתיבות, אחר כך עברו לחפץ־חיים ומשם ליישוב יד־בנימין. "אשתי רצתה שנגור כאן, אבל בשבילי זה מקום קצת חרדי", אומר זבולון, ומודה שהוא קצת אאוט־סיידר ביישוב, עם הקסקט שלראשו והקוקו המציץ מתוכו.
לאחר ההתנתקות הובטח לו כי יקבל שטח חקלאי מאדמות הקיבוץ המתפרק משמר־דוד, סמוך למזכרת־בתיה. שנתיים נמשך המשא ומתן הכושל עם אנשי הקיבוץ, ולבסוף הוצע לזבולון להסתפק בפיצוי כספי. הוא סירב לקחת את הכסף והתעקש לקבל אדמות, אך לפני כחצי שנה נכנע. מטע התמרים שלו, שהועתק לאתר חדש סמוך למושב שרשרת, הסב לו לאורך השנים הללו הפסדים כבדים. "כל אנשי המנהלת לא עזרו לי. מבין הפוליטיקאים, היחידה שעזרה הייתה דווקא זהבה גלאון, שהגישה שאילתה בנושא שלי. הייתי חייב פרנסה, מכרתי את המשאית שלי והייתי בדאון. חברים פשוט באו ולקחו אותי לטיול בחו"ל, וזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ.
"בשלב מסוים לקחתי קורס בשוק ההון, התחלתי להשקיע בבורסה והתמכרתי לזה. הייתי יושב שמונה שעות מול המחשב, מעשן כמו קטר ומפסיד המון כסף. הגעתי למצב שאני לא רואה את הילדים שלי, אלא רק מסך".
אחרי שהצליח להתנתק ולהיגמל מעולם ההשקעות, החל זבולון לחפש מקורות פרנסה אחרים. הוא ניהל חווה חקלאית בירדן שתוצרתה נמכרה בשנת שמיטה לציבור החרדי, שימש כגנן בבתי מגורים בכמה ערים, עבד במשתלה, פתח מסעדה, הוביל ציוד אירועים, וכל הזמן כתב למגירה. "הייתי קם בלילה וכותב. הכתיבה פשוט מחיה אותי".
לפני שבע שנים החל לבנות את בית הקבע עבור משפחתו, אך נאלץ להפסיק באמצע בשל הקשיים הכלכליים. הוא מקווה שבקרוב, 14 שנים אחרי שנעקר מגוש קטיף, יזכה סוף־סוף להיכנס לבית משלו. למרות כל מה שעבר בתקופה הזו, הוא מסרב להגדיר את עצמו כ"מגורש", וגם לא מייחס לאריאל שרון מניעים לא ענייניים. "אני קורא לזה פינוי ולא גירוש, כי אנחנו בארץ ישראל וזה לא גירוש ספרד. אנשים חשבו שזה מה שטוב למדינת ישראל, גם אם בשבילי זה היה רע מאוד. לדעתי גם שרון חשב שזה טוב".
אי אפשר לזרוק, אי אפשר לחלק
מזה כמה חודשים עובד זבולון כמדריך חקלאי בכפר סילבר, כפר נוער סמוך לאשקלון. "אני מעסיק את התלמידים בחממות ומסביר להם איך צומחת עגבנייה, איך צומח פלפל, איך עושים הפריות לצמחים. אני אוהב את העשייה הפיזית, והעבודה הזו ממלאת אותי". בשנה הבאה הוא מתכוון להמשיך שם, ובמקביל לחזור לאוניברסיטת בר־אילן ולהשלים סוף־סוף את התואר בספרות ובתנ"ך. בזמנו הפנוי הוא משתדל לכתוב עוד ועוד, ובמגירה יש לו כבר חומרים לשני ספרים של סיפורים קצרים וגם למחזה.
לאור הסיפור האישי שלך, ציפיתי שעלילת "האדון היהודי" לא תסתיים בשנות התשעים, אלא תגיע עד לתקופת העקירה.
"אני לא מסוגל לגעת בפצע הזה בכתיבה, כמו שאני לא מסוגל לשמוע את השירים מהתקופה ההיא. רק לפני כמה חודשים הצלחתי לראשונה לצפות בסרטים שהבת שלי צילמה בימים האחרונים שלנו בגוש קטיף". הוא מוציא מכיסו את הטלפון הנייד ומראה לי סרטון קצר: ילדיו רוקדים בבית בגן־אור, יום לפני הפינוי. על הקיר אפשר לראות מדפים עמוסים בספרים. אין שום סימנים של אריזה.
כשאני שואל אילו תגובות הוא מקבל על הספר, זבולון מספר כי לא מעט אנשים הופתעו לגלות שהחקלאי השקט עוסק בכתיבת פרוזה. אחרים מתקשים לעכל שגיבור ספרו של המתנחל־לשעבר הוא דווקא נער פלסטיני. "יש לי פטנט מצוין כדי לענות לכל מי שבא אליי בטענות על דברים שמופיעים בספר. אני אומר לו: זה לא אני, זה הערבי".
הגיבור שלך רוצה שעזה תהיה חלק ממדינת ישראל. אתה תומך בדרישה לחזור לרצועה ולגוש קטיף?
"בשום אופן. לא יהיה, נגמר. עוד לפני שהייתה תוכנית הפינוי, כבר קיבלנו רמזים לכך שמדינת ישראל אינה מתכוונת להישאר שם. שנים לפני כן כבר נתנו לפלסטינים לבנות משני הצדדים של ציר כיסופים שהוביל לגוש. כשצצו הבתים הללו ולא עשו איתם כלום, אמרתי לרבקה: הם לא רוצים שנישאר כאן.
"מי שמדבר היום על חזרה לגוש, בעיניי זו אמירה משיחית. עזה עצמה זה מצרים, וזה מה שיהיה בסוף. אני מעריך שיתנו למצרים סכומי כסף גדולים, והם ייקחו אותם. עזה הרי כמעט לא תשפיע עליהם מבחינה דמוגרפית. יהודה ושומרון הם סיפור אחר: זה לב הארץ, ואין אפשרות חלוקה. אני לא שואף לכך שערבים ויהודים יחיו יחד – כאמור, אני לא מדבר מתוך גרונו של ג'יהאד – אבל אני גם לא כהניסט. אי אפשר לזרוק את הפלסטינים, ואי אפשר לחלק את הארץ. לכן אני בעד לתת להם בגושים שלהם אוטונומיה מלאה, בינתיים בלי זכות הצבעה לכנסת. היום נשמעים יותר ויותר קולות שאומרים שבסוף תהיה מדינה אחת ויהיה סיפוח. המון דברים שנחשבו הזיה לפני עשרים ושלושים שנה, מתחילים להתגשם עכשיו. אני לא מאמין בתסריטי האימים של הדמוגרפים אלא בחזון הנביאים, ואני חושב שהוא יתגשם אחד לאחד, בעיתו ובזמנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
