בבית הכנסת "מקווה ישראל עמנואל" באי קוראסאו העיניים נמשכות קודם כול אל הרצפה. במקום אריחים, שטיחים או לוחות עץ, כל הנכנס לבית הכנסת מוצא את עצמו מהלך על מצע עבה של חול זך ולבן, ממש כמו בחופי התכלת של האי. כשמרימים את המבט, מבחינים גם בספינה: ברוח זו עוצבה הבימה לקריאת התורה. אבל לא הפיראטים היהודים שפעלו באזור במאה ה־17 העניקו את ההשראה לתפאורה, ואפילו לא המסע הימי שהוביל לאי הזה עוד ועוד מיהודי אמסטרדם. ההסברים האמיתיים פרוזאיים הרבה יותר, וקשורים למעיינות תהום.
סיפורה של קהילת קוראסאו – אחת הקהילות היהודיות הראשונות בעולם החדש, וכנראה הוותיקה ביותר בין אלה הקיימות היום – נטוע בגירוש היהודים מספרד ופורטוגל במאה ה־15, ממש במקביל לגילוי אמריקה בידי כריסטופר קולומבוס; הוא מתחיל בפורטוגל, נמשך בהולנד, חוצה את האוקיינוס האטלנטי, ומגיע לכאן, לדרום הים הקריבי, מול חופיה של ונצואלה.
רנה מדורו, בן 79, מתגורר במעלה גבעה בשכונה שקטה של וילמסטאד, בירת קוראסאו. במשך 17 שנה הוא שימש נשיא הקהילה היהודית באי, שאליו הגיע בילדותו מפנמה. גם דברה, רעייתו מזה 54 שנים, אינה ילידת המקום: היא בת למשפחה יהודית־הולנדית מהארלם. אבל שורשי משפחתו של רנה נטועים עמוק באדמת האי: אחד הרחובות הגדולים בווילמסטאד נקרא "מדורו סטראט", והבנק הגדול ביותר באנטילים ההולנדיים נקרא "מדורו־קוריאל". "זה מהאגף במשפחה שיש לו כסף", צוחק רנה. "שני אחים לבית מדורו היו בקוראסאו: האחד עבר לפנמה והקים שם שבט, האחר נשאר כאן והקים את הבנק".
נשיא ונצואלה ניקולס מדורו טוען שסבו וסבתו היו יהודים ממוצא ספרדי, שהמירו את דתם לנצרות קתולית כשהגיעו לוונצואלה. שם המשפחה הזה, שאכן נחשב ליהודי, מוכר מאז המאה ה־15. "שם משפחתנו המקורי בפורטוגל היה מאורו", אומר רנה מדורו. בעקבות הגירוש עברו אבותיו לאמסטרדם, ושם שונה השם לגרסתו הנוכחית. כמו רבים מיהודי ספרד ופורטוגל, מצאה המשפחה מפלט בהולנד הפרוטסטנטית מפני הרדיפה הקתולית והאינקוויזיציה. "הולנד הפכה אז לירושלים החדשה, הארץ החשובה ביותר לעם היהודי אחרי ארץ ישראל", אומר מדורו. "זו הייתה מדינה שהתבססה על מסחר, והיהודים השתלבו בו באופן טבעי. לכן, כאשר הולנד חיפשה נתיבי סחר חדשים לדרום אמריקה, היה זה אך טבעי שהיהודים ישתתפו במאמץ".
בלי זהב ובלי חקלאות
קוראסאו הוא האי הגדול ביותר באנטילים ההולנדיים, קבוצת איים הכוללת את ארובה, בונייר וקוראסאו – "איי ABC" שמול חופי ונצואלה. באוקטובר 2010 זכה קוראסאו למעמד של מדינה אוטונומית ב"ממלכת ארצות השפלה", המונרכיה החוקתית הכוללת גם את הולנד. בירת האי, וילמסטאד, נקראת על שם המלך וילם מאורנז', מייסד בית המלוכה ההולנדי.
מי שמגיע לקוראסאו עלול לרגע להתבלבל ולחשוב שהוא בהולנד. הרחובות והכיכרות נושאים שמות כמו "קוראלספחוואג" או "וואכנינגן סטראט", והבתים הצבועים בגוני פסטל – כחול, צהוב־מֶלון, ורוד – ומשולשי הגגות על שפת המים מזכירים את הבתים שליד תעלותיה של אמסטרדם. מנגד, האווירה בחופים, המוזיקה ברחובות וצבע העור השולט אומרים לך שאתה בקריביים. האנשים מסבירי פנים, מנגנים ושמחים; אבל כשהם פותחים את הפה – במקום ספרדית מזמינה ומתגלגלת, יוצאת מפיהם הולנדית מאופקת.
בעבר פעל על שפת המים "שוק צף": סוחרים היו מגיעים מוונצואלה מדי בוקר, בשיט שנמשך 40 דקות לערך, קושרים את סירות העץ שלהם לגדה, ומוכרים פירות ודגים. היום הרציף שומם, בגלל המצב הכלכלי הגרוע בוונצואלה. הקשר בין כלכלת האי לכלכלת המדינה השכנה הדוק עוד יותר: בשנת 1914, כשנתגלה הנפט באגן מרקאיבו בוונצואלה, הוחלט להקים בקוראסאו בתי זיקוק גדולים. כבר אז היה המשטר בוונצואלה בלתי יציב, והמרחק לאי, כאמור, אינו גדול. חשיבותם של בתי הזיקוק האלה התבטאה במלחמת העולם השנייה: הם היו אז בין ספקי הדלק החשובים של חיל האוויר האמריקני, והגרמנים ניסו להפציץ אותם.
בהמשך, בשנות השישים, תיירים גילו את האי ואת אתרי הצלילה המרהיבים סביבו. בעקבות בואם קמו גם בתי הקזינו, שסיפקו לאורחים בילוי בשעות הלילה. כיום עוגנות באי ספינות נופש המפליגות בין האיים הקריביים.
המפרץ הטבעי הוא הסיבה לכך שהשפה בקוראסאו היא הולנדית, ולא ספרדית. במשך 135 שנה אחרי גילויו ב־1499 היה האי בידי הספרדים, אולם במהלך מלחמת שמונים השנה כבשה אותו "חברת הודו המערבית ההולנדית": ב־1634 היא הבריחה ממנו ללא קרב את הספרדים, שממילא לא התלהבו מהאי. בקוראסאו, אחרי הכול, לא היו זהב או יהלומים או עצים לייבא לספרד. ההולנדים מצידם ראו את ההבטחה שבאי: בזכות המפרץ הטבעי הגדול סְחוֹטֶחַט, היה לו הפוטנציאל להפוך לנמל חשוב לסחר עם ארצות דרום אמריקה העשירות במשאבים.
בין ההולנדים שכבשו את קוראסאו היה נציג יהודי אחד לפחות: סמואל כהן, שכדובר ספרדית שימש מתורגמן בצוותו של האדמירל יוהנס ון־ואלבק. כהן נשאר באי שמונה שנים, ואז חזר למולדתו.
הולנד עודדה יהודים להפליג אל האי ולהתיישב בו – בהתחלה דווקא כעובדי אדמה, ולא כסוחרים. ב־1651 הגיעו למקום כתריסר משפחות יהודיות מהולנד כדי להקים חווה חקלאית, בשטח שקיבלו מחברת הודו המערבית ההולנדית. "הם גילו שהאי לא מתאים במיוחד לגידולים", מספר לנו חזן הקהילה, אברי טראכט. החיים בקוראסאו היו קשים, והאדמה לא נתנה פרייה. "שום דבר אינו גדל באדמת הבזלת. זה אי סלעי ויבש, שיורדים בו לכל היותר 600 מ"מ גשם בשנה", אומר מדורו.
אתה ועבדך
ב־1659 הגיע גל שני של יהודים, 70 איש, בהנהגתו של איסאק דה־קוסטה, מחשובי הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם. עמם הגיע לאי ספר התורה הראשון בתולדותיו. גם הם קיבלו אדמות לאורך המפרץ, וזכו לפטור ממיסים ומתפקידי שמירה בשבתות. כמו כן הובטחו להם חופש דת והגנה מהשלטונות. בין הבאים היה הרופא איסאק גומז קאסרס, יהודי מאנוסי פורטוגל, שנמלט לאמסטרדם עם אשתו שרה, נימול והתחתן מחדש בטקס יהודי, ואז הפליג לקוראסאו. שלוש שנים אחרי בואו לשם נפטר.
"עד היום אתה יכול למצוא באזור חוות הנושאות שמות יהודיים: בלנדהיים, קרדוזה, דה־קסטרו, דספריטו", אומר מדורו. המתיישבים המקוריים כשלו בעיבוד האדמות, ונאלצו לעזוב את חוותיהם. "מושל קוראסאו דאז, פיטר סטויווסנט, היה אנטישמי וסירב להתיר מגורי יהודים בעיר", מספר מדורו. "הוא ביקש את אישור ממשלת הולנד למדיניותו, אך הממשלה סירבה והורתה לו לקבל את היהודים לעיר, מפאת חשיבותם להתפתחות המסחר באזור. סטויווסנט היה אחר כך גם מושל הקולוניה ההולנדית שבה שכנה ניו־אמסטרדם, כיום ניו־יורק. גם שם הוא ביקש להפלות את היהודים, וגם שם לא עלתה בידו".
אחרי שעברו לעיר הפכו יהודי קוראסאו לבעלי מקצועות חופשיים, וצברו השפעה מכרעת בחברה, בפוליטיקה ובכלכלה. היו בהם רופאים, רוקחים, עורכי דין ושופטים. יהודים מונו למשרות דיפלומטיות בארצות השכנות, בעיקר בשל ידיעת השפות שלהם וכישורי המשא ומתן. הסוחרים שבהם מכרו בוונצואלה ובקולומביה בגדי צמר, כלי מטבח, כלי נשק ומוצרי מזון שייבאו מבני משפחותיהם באירופה. בתמורה הם קנו מהדרום־אמריקנים קני סוכר, פולי קקאו, עלי טבק וצמר אלפקות, ושלחו אותם בספינות לעולם הישן.
"היהודים התעשרו מהמסחר", אומר מדורו. "לאחת המשפחות, ישורון, היה צי של 150 אוניות שהפליגו בין האיים הקריביים ובין נמלים בדרום אמריקה ובמרכזה. הקהילה היהודית בקוראסאו הפכה לקהילה המרכזית בכל הקריביים. במאה ה־18 חיו כאן 2,000 יהודים, כשבאי כולו התגוררו עשרת אלפים תושבים – מחציתם מולטים ומיעוטים, ומחציתם לבנים נוצרים, בהם אלפיים פקידים הולנדים שניהלו את הקולוניות".
במאה ה־17 היה האי לנמל סחר חשוב. באותה תקופה החלו פיראטים לאיים על נתיבי השיט באזור, וכן התפתח הסחר בעבדים שהובאו מאפריקה ונמכרו לכל המרבה במחיר. היהודים היו מעורבים בשני העיסוקים המפוקפקים: הסיפור על הפיראטים היהודים כבר סופר, ורובו התרחש באזור ג'מייקה ולא בדרום הים הקריבי; אך בתחום העבדים יהודי קוראסאו בהחלט שלחו ידם. שניים מבני הקהילה היו סוחרי עבדים, ורבים אחרים היו בעלי עבדים. "זה היה אורח החיים המקובל אז, אבל היהודים לא נהגו בעבדים כמו השאר", טוען מדורו. "היה לנו מנהג 'רע': הענקנו לעבדים חינוך ולימדנו אותם קרוא וכתוב, אף שזה היה מנוגד לחוק. מלבד זאת, בשבת העבדים שבתו ממלאכה. הם גם שוחררו בשנה השביעית, כמו שכתוב בתורה.
"רבים מהאדונים היהודים החזיקו פילגשים מקרב הנשים השחורות. הם הכירו בילדיהן, והעניקו להם את שם משפחתם. בקוראסאו יש היום מאות ואולי אלפי אנשים שאבותיהם היו יהודים, והם עצמם גאים בזה. בספר הטלפונים תוכל למצוא הרבה שמות יהודיים – סולה, אנריקה וארבעה דפים של מדורו".
את שרידי הקשר בין היהודים והעבדים באי אפשר לזהות גם בשפה הקריאולית המקומית, פאפיאמנטו – מעין תערובת של הולנדית, ספרדית ופורטוגזית. בפאפיאמנטו קיימות מילים עבריות כמילות סלנג, למשל "חורבן", "גנב", "גוי" ו"פנים". כך למשל בביטוי Mi n’ gusta su panim, "אני לא אוהב את הפרצוף שלך".
זהירות, סכנת רטיבות
ברחובות הצרים של העיר העתיקה, הבתים מספרים את ההיסטוריה המקומית גם בכיתובים שעל שעריהם. על אחד מהם מופיעות המילים "בית לוי", והתאריך העברי של הקמתו. עוד כותרות כאלה מצאנו ברחוב היהודים, ברחוב באת' הקרוי על שם מקווה הטהרה שהיה בו, וגם ברחוב צ'רץ'. רוב יהודי הקהילה היו אורתודוקסים, ובעיר פעלו שבעה בתי כנסת. בפאפיאמנטו קוראים לבית הכנסת "סנואה", מילה שהתגלגלה מ"אסנוגה" הפורטוגזית, שפירושה בית כנסת (כמו "סינאגוג" באנגלית).
בתחילת הדרך התפללו היהודים בבתיהם, עד שב־1674 הוקם בית הכנסת הראשון. אחריו נבנו עוד שלושה בתי כנסת, אך גם הם היו קטנים מלהכיל את הבאים בשעריהם. בשנת 1732 נחנך בית הכנסת המרכזי "מקווה ישראל", ששטחו הספיק לכל בני הקהילה. זהו בית התפילה שפעילותו הרצופה היא הארוכה ביותר בחצי הכדור המערבי. "לא פסקה בו התפילה בשבתות וחגים מיום היווסדו", מתפאר החזן טראכט. "זה העתק כמעט מדויק של בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, פרט לכך שאצלנו הוא קטן יותר, ולטעמי יפה יותר, כי כל הריהוט כאן הוא מעץ מהגוני".
טראכט, יליד אוהיו שבארה"ב, הגיע לקוראסאו אחרי שבמשך שנים שימש חזן בהולנד ובגרמניה. הוא מסביר לנו כי רצפת החול היא חזון נפרץ בבתי הכנסת בחלק הזה של העולם, ואפשר למצוא כמותה בג'מייקה, בסנט־תומס, בסורינאם ובפנמה. ההסברים הדתיים למנהג מרובים – זכר ליציאת מצרים ולהליכת בני ישראל במדבר, זכר להבטחה שקיבל אברהם כי זרעו יהיה כחול הים, וכן "סיבה נוספת, שההיסטוריונים נוהגים לדחותה: האגדה האומרת שבימי האינקוויזיציה בנו היהודים בתי כנסת בעליות הגג וכיסו את רצפתם בחול, כדי שיבלע את צעדי הבאים להתפלל".
ההסבר האמיתי קשור כנראה לאמסטרדם: במאה ה־16 היו תושבי העיר האירופית מפזרים חול על רצפות בתיהם, כדי להתגבר על הרטיבות שחדרה אליהם. "כעת שמעתי שגם באמסטרדם מבקשים לחדש את המנהג הזה", אומר טראכט. "מי שמתלוננות על החול הן הגברות המגיעות לתפילה פה בנעלי עקב". את עיצוב הבימה בצורת אונייה מסביר טראכט לא כהד לספינות המסחר או לפיראטים היהודים, אלא כזכר לסיפור המבול, שבו עלו מי התהום וכיסו את הארץ: "למה שאנו קוראים 'בימה', בני קוראסאו קוראים 'תיבה', וייתכן שהמילה הזו הזכירה להם את תיבת נח".
ארבע נברשות מפוארות, מוארות חשמל, תלויות מעל רחבת התפילה. לקיר הדרומי צמודה בימה מוגבהת עם שורת כיסאות. "זו הבאנקה", מסביר טראכט, "מושב הכבוד לנכבדי הקהילה וחברי המועצה. כשהגעתי לכאן הסבירו לי שזה מושב המלך או אורח כבוד המגיע לבית הכנסת, אבל אני לא זכיתי לראות אורח כה מכובד שהושיבו בבאנקה. היום אפילו חברי ההנהלה אינם יושבים שם". בסך הכול יש בבית הכנסת 650 מקומות ישיבה, ובארון הקודש יש 18 ספרי תורה.
החול על רצפת בית הכנסת הוסר ב־1964, לצורך החלפת המסד שהוא מונח עליו – מרצפת עץ לרצפת בטון. במהלך השיפוץ נכונה למדורו הפתעה. "משום מה אבות הקהילה לא רצו להזיז את ארון הקודש, התיבה והבאנקה של המכובדים. כאשר עקרו את קורות העץ, גיליתי שמתחת לארון הקודש יש בור גדול בעומק 2 מטרים. זחלתי לתוכו וראיתי שכנראה ארון הקודש המקורי, שנבנה ב־1703, היה גדול בהרבה מגודל הארון היום. היו שם יסודות יפהפיים של לבנים צהובות, שכמותן שימשו לבניית הנמל. היום הן נסתרות מעינינו. צריך לזכור שבית הכנסת נבנה קרוב למים. לעיתים, בימים סוערים, נראה חול רטוב סביב להיכל. לכן היה צורך לבנות יסודות איתנים ועמוקים. גיליתי גם חלקים מהחומה שהקיפה את העיר באותן השנים. מתברר שבית הכנסת למעשה נשען על חומת העיר".
שאלתי את מדורו מדוע לא יבנו בבית הכנסת רצפת זכוכית כדי שתיירים ומבקרים יוכלו לראות את היסודות, אך הוא הזדעזע מהרעיון. "בשום פנים ואופן לא. יש לנו ספר תורה עתיק, בן 400 שנה, ולא אחת אומרים לנו להציגו לקהל בתוך ארון זכוכית. אין מצב. זה חלק מהמורשת של הקהילה שלנו. אנחנו לא רוצים להפוך את בית הכנסת למוזיאון ולהציפו בתיירים שיפריעו לנו בתפילה. צילמתי תמונות של היסודות, והן מוצגות במוזיאון".
במוזיאון הקטן הצמוד מוצגים גם חפצי יודאיקה מקומיים. למשל, מוצגת שם צלחת כסף פגומה, מלאת בליטות ושריטות. מתברר שמנהג שבירת הכוס בחתונות קוראסאו שונה מהמקובל אצלנו, ובמקום לדרוך על כוס החתנים מטיחים אותה בצלחת הכסף בעוצמה רבה.
פרט לחול על הרצפה ולצלחת הכסף, ליהודי קוראסאו יש עוד מגוון מנהגים המיוחדים רק להם. בסיום ליל הסדר שרים כולם מזמור בספרדית ששמו "בנדיגאמוס" ("אנו מברכים"). לחרוסת הם מוסיפים בוטנים, צימוקים ומיץ תפוזים, ולשים אותה לכדורים קטנים ובוזקים עליהם קינמון. בעבר היו מוסיפים גם חלקיקי אבן, כדי להעניק לחרוסת קשר אותנטי יותר לטיט של ימי העבדות במצרים. במוצאי יום הכיפורים נוהגים יהודי קוראסאו לשתות סנגריה לשבירת הצום.
לא רחוק מבית הכנסת, ליד בתי הזיקוק, נמצא בית הקברות היהודי ההיסטורי, "בית החיים", שהוא ככל הנראה בית העלמין היהודי העתיק ביותר ביבשות אמריקה. יש בו כ־5,000 מצבות, ואף שנעשים מאמצי שימור, רבות מהמצבות התמוטטו והיום קשה מאוד להבחין בכיתוב עליהן, שבדרך כלל כתוב פורטוגזית. חלק מהמצבות מפוארות למדי, ונושאות פסלי אבן של דמויות תנ"כיות הקשורות לשמו של הנפטר. פעם בשנה, סמוך לימים הנוראים, אומרים בני הקהילה סליחות בבית הקברות.
חוקי האורגן
כידוע, יהודי באי בודד צריך שני בתי כנסת: אחד להתפלל בו, ואחד שלא יניח בו את כף רגלו לעולם. יהודי וילמסטאד לא טמנו ידם בצלחת, וזכו לדי מריבות דת לאורך השנים. אחרי שהיהודים החלו להתגורר גם בשכונת אוטרובאנדה ("הגדה האחרת") שמעברו המערבי של פתח המפרץ, הוקם שם ב־1764 בית כנסת נוסף, "נווה שלום". הסכם בין שתי הקהילות אמר שקהילת נווה שלום תהיה כפופה למרות קהילת מקווה ישראל, אך הגבאים שמעבר לנמל החליטו למרוד בקהילת המוצא. המצב הידרדר עד כדי מחאות קולניות וחילופי מהלומות ברחובה של עיר בין חברים נלהבים מדי משתי הקהילות. מלחמת הדת פגעה בחיי המסחר עד כדי כך שנוצר צורך בהתערבות המושל ההולנדי ואף המלך: מאמסטרדם שיגרו צו מלכותי להפסקת הלחימה ולכריתת ברית שלום בין הקהילות.
זאת הייתה רק ההתחלה. ב־1854 הגיעו לקהילת קוראסאו רעיונות הרפורמה מאירופה, יחד עם קהילה בת כחמישים משפחות, "שביקשה להפוך את התפילה המסורתית ליפה וידידותית יותר", מספר מדורו. "קצה נפשם בסידורי התפילה בעברית, והם החלו בתנועה להפוך את התפילה ליותר ליברלית. לרבנים המקומיים לא הייתה סמכות להחלטה כזו, כי הקהילה הייתה כפופה להחלטות קהילת אמסטרדם ולא הייתה יכולה לזוז צעד אחד בלי הסכמתה. הרפורמים ביקשו למשל להציב בבית הכנסת אורגן ולנגן בו בעת התפילה בשבת. לקח לקהילה באמסטרדם שמונה שנים עד שהסכימו להכניס אורגן לבית הכנסת, אבל בשביל קוראסאו זה היה מאוחר מדי. הרפורמים פרשו והקימו את 'טמפל עמנואל', בית כנסת רפורמי־הולנדי, לא רחוק ממקווה ישראל. הצורה שלו הייתה כשל כנסייה, רק ללא הצלב בראשו. צורת הישיבה בו הייתה כבתיאטרון, שורות־שורות".
בינתיים הגיע האורגן גם למקווה ישראל, והוצב על מרפסת מיוחדת שנבנתה לכבודו כהמשך לעזרת הנשים. יחד עם האורגן הגיעו "הוראות ההפעלה" מרבנות אמסטרדם: הנגן – אסור שיהא יהודי; כך גם הנער הממונה על מפוחי האורגן; חייבת להיות מקהלה משני צידי האורגן; אסור לנגן בחגים. לפי ההנחיות, גם היום על הקהילה לקיים קונצרט שנתי עם האורגן. "זה קשה", אומר טראכט, "ולכן אנחנו מעגלים פינות ומקיימים קונצרט פעם בשנתיים־שלוש". כחלק מאי הציות לתקנות, היום חוטאים בבית הכנסת גם בנגינה במועדים האסורים.
אחרי 100 שנה, ב־1964, מספר הבאים לתפילות בשני בתי הכנסת התמעט מאוד כתוצאה מהגירה מסיבית של יהודים בחזרה לאמסטרדם או לאמריקות. שתי הקהילות הבינו שייעלמו אם לא יתאחדו שנית. הרבנים נתנו את הסכמתם, וקהילת טמפל עמנואל עברה להתפלל בבית הכנסת המאוחד "מקווה ישראל עמנואל". בניין טמפל עמנואל הנטוש הפך למשרד ממשלתי, ותושבי קוראסאו עדיין מכנים אותו "הטמפל".
בעשורים שחלפו בין הפיצול האורתודוקסי־רפורמי ובין האיחוד מחדש, קמה למרבה המזל קהילה נוספת באי, שאפשרה ליריבות הפנים־דתית להמשיך: קהילת "שערי צדק" האשכנזית. בקהילת מקווה ישראל עמנואל יש כ־200 חברים; ב"שערי צדק" מחצית מכך. הקהילה הספרדית נחשבה בעבר, ובמידה מסוימת הדבר נכון גם היום, ל"בני האצולה", היהודים המחזיקים בכסף ובקשרים, בעוד האשכנזים הגיעו "זה עתה", בשנות העשרים.
"האשכנזים שהגיעו לקוראסאו היו מבני המעמד התחתון, קבצנים ועניים", אומר מדורו. "הם סבלו מאפליה ומיחס מזלזל, והתחושה הזו עברה מדור לדור, מאב לבן. שתי הקהילות לא התערבו זו בזו, ועל קשרי חתונה לא היה על מה לדבר. כיום היחסים מצוינים, ויש לנו אירועים משותפים ביום השואה, ביום העצמאות ובמסיבות חנוכה, אבל תמיד אנחנו הולכים אליהם. הם אינם באים אלינו. ובכל זאת, חיים ביחד. אם נריב – ניעלם".
מדורו נבחר לנשיא הקהילה עשור אחר כך, ב־1974. הוא החליף את אוטו סניור, מייסד מזקקות הליקר הנושא את שם האי ונמכר ברחבי העולם במגוון טעמים וצבעים. "יום אחד הוא קרא לי ואמר לי: 'רנה, אנחנו רוצים שתהיה מזכיר הקהילה'. שאלתי מה פירוש הדבר והוא ענה: 'שב בצד, תרשום פרוטוקול ותשתוק'. בהמשך ביקשו ממני להיות הנשיא".
למה אין לכם רב, אלא רק חזן?
"מסיבה כלכלית, אך גם כי רבנים מארה"ב רואים בקוראסאו 'חור' שאינו מוסיף דבר לקריירה שלהם".
לקהילה האשכנזית באי דווקא יש רב: שליח חב"ד רפאל סילבר, בן 25, יליד בלגיה, נשוי לחני ואב לשני ילדים. "הגענו לקוראסאו כי חפשנו מקום מאתגר עם היסטוריה יהודית", הוא אומר. "כשבאתי לבדוק את המקום מצאתי קהילה קיימת ותשתית יהודית בעלת פוטנציאל. רבים אמרו לי שהמקום חסר תקווה. אין ילדים ואין עם מי לעבוד. התברר שהמצב כלל אינו כזה. נכון שלבית הספר היהודי באים רק שלושה ילדים בימי ראשון, אבל לא עובר שבוע בלי שאנחנו מוצאים עוד יהודים על האי".
כשמשפחת סילבר אירחה אותנו בסעודת השבת ראינו מה פירוש "מוצאים יהודים". לשולחן הסבו בעלי הבית, בלגי־אמריקני ואשתו הצרפתייה; אנחנו, האורחים מישראל; ארבעה בני משפחה יהודית מקומית – כלומר האב היהודי, דור שלישי בקוראסאו, ואשתו הנוצרייה ההולנדית ושני ילדיהם; יליד קוראסאו מייקל מץ' – יהודי חוזר בתשובה בעל זקן ארוך ואדמוני, המתגורר כיום עם משפחתו במיאמי ובא לאי רק כדי לסעוד את אביו החולה; שרון דורדר, שחומת עור מסורינאם המעידה על עצמה שהיא יהודייה, נצר לשפחה שהרתה לאדון היהודי ששירתה; אם ובתה, אביגיל וזיטה לוי, תושבות סן־דייגו – הבת אמורה להתחיל לימודי רפואה בקוראסאו, והאם באה לסייע לה בקליטתה באי הולדתה; ובני הזוג עיסאווי, תושבי האי. הבעל זאכי טוען שהם נוצרים מאזור בעבדה שליד ביירות, בלבנון, והרב סילבר טוען שהוא בן לאם יהודייה. יחד ביכינו את גורלה של ארץ הארזים, וזאכי סיפר על יהודי לבנון כיום וטען שהם חיים בביטחון וברווחה. ניסינו להאמין לו.
שאלתי את הרב סילבר כיצד הוא מודד את הצלחתו לפי הצמיחה במספר הבאים לבית הכנסת מדי שבת, אף שהם עושים זאת במכונית. "אפשר לומר דבר תורה?", הוא משיב בשאלה. "אור החיים אומר שאת הפסוק 'ושמרו את השבת' יש לפרש במובן הרחב. יש כאלה שלא שומרים את יום השבת כולו כהלכתו, אך שומרים שבת בחלקה. יש הרבה שלא ידעו דבר על יהדות וכעת באים לבית הכנסת, עולים לתורה לראשונה בחייהם, מתקשרים ליהדות. המטרה שלי היא להגדיל את מספר שומרי השבת, אבל בינתיים אני מצליח להביא אותם לבית הכנסת מדי שבת. באתי לכאן בשביל היהודים שכבר שייכים לקהילה, בשביל יהודים שעוד לא מעורבים בה, וגם בשביל התיירים שבאים לכאן".
את הרב סילבר קיבלו בתחילה באווירת "כבדהו וחשדהו". ראשי הקהילה הספרדית ניסו "להכפיף" אותו לסמכותם, אך חיש מהר למדו שגם הוא יודע דבר או שניים בהלכות פוליטיקה קהילתית, על אף גילו הצעיר. הם גילו שעדיף להצטרף ליוזמות שלו, וזכו בהן לכבוד הראוי. "לפעמים יש עימותים בין הקהילות המקומיות לחב"ד, במיוחד כאשר הקהילה המקומית היא ליברלית ופרוגרסיבית", אומר הרב סילבר. "אבל אני פונה אליהם בנימוס ובכבוד, איני רב איתם ואיני מעורר תחרות. הגענו למצב שבו הם פונים אליי אחרי אירוע מוצלח ואומרים לי, 'נהדר, בוא נעשה את זה ביחד גם בשנה הבאה'. זה הדבר החיובי ביותר".
לעומת הפסימיות של טראכט ומדורו, המודאגים מכך שצעירי הקהילה עוזבים בדרך כלל ללימודים בהולנד ובארה"ב ולא שבים להתגורר באי אלא בחופשות, הרב סילבר משדר אופטימיות. "אני מאמין באמונה שלמה שנכון ליהודים כאן עתיד", הוא אומר. "מספר היהודים המגיעים לתפילות בבית הכנסת הולך ועולה, גם אם הרבה עדיין אינם מגיעים. ויש כאן המון תינוקות. נכון שאין צעירים בגילאי עשרים, אבל חלק מאלה שנוסעים ללמוד חוזרים בסוף, כי להוריהם יש כאן עסקים. יש שישה או שבעה זוגות צעירים שחיים פה די טוב, והממשלה עושה הכול כדי למשוך צעירים לחיות בקוראסאו".
הדרך אל האי
גיבורי קוראסאו במלחמת העולם השנייה
ג'ורג' מדורו, מילידי האי, היה קצין זוטר בחיל המילואים בצבא הולנד, ובמערכה על הולנד במאי 1940 הסתער וכבש מבנה שהוחזק בידי צנחנים גרמנים. לאחר כניעת הולנד ב־15 במאי הוא נאסר, והוחזק בהאג במשך חצי שנה. בהמשך הצטרף למחתרת ההולנדית, נתפס, ברח מכלאו, וב־1943 הוסגר לגרמנים בידי משתף פעולה בלגי. בנובמבר 1944 הועבר למחנה הריכוז דכאו, וב־9 בפברואר 1945 מת שם מטיפוס. הוא זכה לעיטור אביר המסדר הצבאי של ויליאם, העיטור הגבוה ביותר של הממלכה, ועד היום הוא היחיד מתושבי האנטילים ההולנדיים שזכה בעיטור.
בתולדות היהודים במלחמת העולם השנייה לקוראסאו יש מקום מכובד נוסף. ב־1940, בראשית הכיבוש הסובייטי של ליטא, העניק הקונסול ההולנדי בקובנה, חסיד אומות העולם יאן זווארטנדיק, חתימות המאשרות שלא נדרשת ויזה לשם נחיתה בחופי קוראסאו. בתוך שבוע קיבלו כ־2,200 איש את החתימות הללו בדרכוניהם, ואז סגרו הסובייטים את הקונסוליה ההולנדית בעיר. הסובייטים דרשו מבעלי "ויזות קוראסאו" אישור ממדינה נוספת, שדרכה יעברו בדרך לקוראסאו. הקונסול היפני בקובנה, חסיד אומות העולם צ'יאונה סוגיהארה, העניק להם 2,200 אישורי מעבר דרך יפן, כשהיעד הסופי נרשם כקוראסאו. מצוידים בחתימות ההולנדיות ובאישורים היפניים, 2,200 הפליטים הורשו לעלות על הרכבת הטרנס־סיבירית לוולדיווסטוק, במזרח הרחוק הרוסי, ומשם ליפן ולשטחי הכיבוש היפני באסיה. איש מהפליטים לא הגיע לקורסאו, אך כולם ניצלו מהשמדה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
