"לפעול לפי הספר, זה לא אומר לשבת ולחכות שהצד השני יאמר מה הוא מקבל ומה לא. אני מבין מי אוחז במפתחות ושולט, אבל התודעה שלי מעוצבת כך שאיני משלים עם זה כעובדה מוגמרת. אני חופשי אם אני מחליט שאני חופשי – החופש שלי לא תלוי בכם. אנחנו בונים כי אכפת לנו וכי אנחנו מוכרחים". המילים מלאות החזון הללו, שיכולות להזכיר נאומים חוצבי להבות של מנהיגי התנועה הציונית או של ראשי גוש אמונים, בקעו דווקא מפי סלאם פיאד, ראש הממשלה לשעבר של הרשות הפלסטינית. לפני כעשור הגה פיאד תוכנית שמטרתה הקמת מדינה באופן חד־צדדי. בניגוד למתווים אחרים שהוצגו בעבר, הוא דיבר על כינון מדינה "מלמטה למעלה" – מהשטח ולא מחתימה על מסמכים, גם אם המשמעות היא הפרת הסכמים קיימים.
הבכיר הפלסטיני, שמקורביו אומרים בגאווה ש"אינו מכיר את האות C", סימן כבר אז את השטח הנשלט ביטחונית ואזרחית בידי ישראל כזירה שבה תוכרע המערכה. מסמך רשמי שעיגן את עקרונות תוכניתו שרטט את הדרך: הקמת מוסדות מיוחדים, בניית תשתיות ומשיכת משקיעים זרים. בריאיון לפני כשלוש שנים בערוץ הראשון הציג פיאד את המהות שמאחורי התוכנית: "החלוקה לשטחי A, B ו־C הסתיימה ב־1997, בהתאם להסכם. למה אנחנו צריכים להמשיך לבקש רשות ואישור? זה נגמר. הוצאנו לפועל 800 מיזמים בשטחי C, לרוב בלי אישור.
"הנה לדוגמה מקרה: אמרנו שאנחנו רוצים לסלול כביש, זמן קצר אחר כך כבר התחלנו לסלול אותו, וכמובן הצבא הישראלי הופיע שם. הפסיקו הכול, החרימו את הציוד ועצרו כמה פועלים. זה לא הרתיע אותנו. עברנו לכלים קטנים יותר, עבדנו לאט־לאט ובהדרגה, והכביש הושלם. זה היה יום גדול. הצבא הישראלי שוב הופיע, והפעם הם עלו עם בולדוזרים והרסו הכול, מההתחלה ועד הסוף. מה עשינו? סללנו אותו מחדש, והכביש עדיין עומד על תילו, אתם יכולים לראות אותו. קראנו לו 'כביש החירות'", התגאה פיאד. "עלינו להעצים את עצמנו. שטח C או לא שטח C – זה המאבק המשמעותי היחיד שצריך להעסיק אותנו".
הכביש שבו התרברב פיאד נהרס מאז בידי המנהל האזרחי, אבל ראש ממשלת הרש"פ לשעבר, שכיום יושב בשיקגו, יכול להביט בנעשה בשטח ולהתמלא סיפוק. היעדים שקבע – יצירת רצף פלסטיני בין הערים הגדולות ביו"ש תוך פלישה לשטח C, שאמור להימצא בשליטה ישראלית מלאה – הולכים ומתממשים. נתונים שנחשפים כאן לראשונה מעידים על היקפים עצומים של בנייה פלסטינית בלתי חוקית מאז השקתה של תוכנית פיאד. לפי מיפוי שערך ארגון "רגבים", היו בשנת 2009 כ־29,800 מבנים של לא־ישראלים בכלל שטחי C; בעשור שחלף מאז הוקמו בשטח הזה עוד כ־28 אלף מבנים, רובם הגדול לא חוקיים. גם היקף השטח הבנוי גדל כמעט פי שניים; ב־2009 המבנים התפרסו על פני 44,495 דונם, ואילו ב־2018 הם תפסו 78,479 דונמים. לצורך השוואה, הקרקע הבנויה של ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון התרחבה באותה תקופה מ־47,327 דונם לכ־56,700.
שטח C כולו מתפרס על מעט יותר מ־3.5 מיליוני דונמים, ומהווה כ־60 אחוז מכלל יו"ש. "ההתיישבות הישראלית תופסת אחוזים בודדים מיהודה ושומרון", אומר קובי אלירז, ששימש עד לא מזמן בתפקיד עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות, וכיהן בתפקיד תחת שלושה שרים שונים (ריאיון נרחב עם אלירז מתפרסם היום במוסף יומן). "רוב השטח הוא או פלסטיני או פתוח, וקל מאוד לעשות בו שינויים. עיקר צירי הרוחב של יו"ש נמצאים בשטח C, ולאבד אותם זה כמו לאפשר חסימת עורקים. מתים מזה. אם פעם היינו אומרים 'לא משנה מה יאמרו הגויים, משנה מה יעשו היהודים', כאן המציאות הפוכה לחלוטין. שטח C בורח לנו בין הידיים, ואף אחד לא מתעורר".
מאחז בדמות מסעדה
בשנותיה הראשונות של תוכנית פיאד התמקדה הרשות הפלסטינית באזור מעלה־אדומים, בשטח הידוע כ־E1. 60 מקבצים בדואיים שוכנים באזור, ולכולם חולקו מכלי מים, הוצבו מבנים יבילים והוקמו תשתיות. המטרה המוצהרת הייתה קיבוע האוכלוסייה הבדואית. ההשתלטות על המרחב הייתה מבחינת הרש"פ רווח כפול: כביש 1 העובר שם מחבר בין אזור רמאללה והשומרון ובין מרחב יריחו, בית־לחם והר חברון – ושליטה פלסטינית על הציר הזה תעניק רצף טריטוריאלי למדינה העתידית. בד בבד, הדבר ייצור חיץ ממשי בין מרכז מדינת ישראל לבקעת הירדן.
חאן אל־אחמר, השוכן לא הרחק ממעלה־אדומים, ידוע כמאחז הדגל של הפלסטינים בשטחי C, אבל התופעה כבר רחבה בהרבה. הבנייה המאסיבית מתקיימת בשני מוקדים עיקריים נוספים: בדרום הר חברון, שבו היו לפני עשור כ־5,680 מבנים פלסטיניים, ובשנת 2018 עמדו שם כבר כ־11,230 מבנים; ובבקעה גדל מספר המבנים באותה תקופה מ־2,226 ל־5,446. גם בשומרון הפלסטינים לא נחים לרגע: 11,352 מבנים הכפילו עצמם ויותר, ומספרם עלה בתוך עשור ל־23,469. במקביל הקימה הרשות בתי ספר במבנים לא חוקיים, בעיקר סביב גושי התיישבות, בידיעה שהריסתם תפגע בתדמיתה של ישראל.
במשך השנים נעשה גם האיחוד האירופי מעורב מאוד בהרחבת ההיאחזות הפלסטינית, כשרכש למענה מבנים יבילים. מי שמסתובב ביו"ש יראה את סמל האיחוד מתנוסס על עוד ועוד קירות. הכסף להקמתם של מרבית המבנים והתשתיות של הפלסטינים בשטח C יוצא מכיסם של האירופים, בהיקף של כ־100 מיליון אירו בשנה.
רק ב־2012 נכנס המנהל האזרחי לתמונה, והתחיל להגביר את פעילות האכיפה. לטענת סא"ל במיל' יעקב סבג, ששימש אז כיועץ לענייני ערבים במנהל, גרירת הרגליים הייתה למעשה התעלמות מכוונת. "המנהל האזרחי מבחינתו ראה בחיוב את התוכנית של הרש"פ. התפיסה שלו אמרה שבסופו של דבר מדינת ישראל תסכים להקמת מדינה פלסטינית, ולכן חשוב לקדם את האינטרס הזה – והכול בלי לבחון כלל איך זה משפיע על ההתיישבות, או מה ההשלכות ארוכות הטווח".
גורם במנהל מכחיש את הטענה: "כבר ב־2008, עוד לפני ההכרזה הרשמית, ידענו על תוכנית פיאד המיועדת", הוא אומר. "לקח לנו זמן להתעשת ולהרכיב את הפאזל הזה, ועוד שנתיים להתחיל לזהות את מוקדי ההשקעה".
בינתיים עברה תוכנית פיאד לשלב ההאצה: לא רק בנייה בלתי חוקית, אלא גם פעילות חקלאית אינטנסיבית ורחבת היקף. בדרך זו, הבינו ברש"פ, אפשר לתפוס שטחים נרחבים יותר, ולעשות זאת במהירות ובקלות. נוסף על כך, לפי חוק המקרקעין העות'מאני החל ביו"ש, עיבוד מתמשך של קרקע מאפשר לתבוע עליה בעלות בפועל, והפלסטינים התכוונו לנצל היטב את הנתיב הזה. את הפעילות החקלאית הם קיימו בעיקר באזורים הסמוכים ליישובים ישראליים או לגדר ההפרדה, וכן במקומות שיאפשרו לקטוע רצף ישראלי ולהחליפו ברצף טריטוריאלי פלסטיני.
ישי חמו, רכז השטח של רגבים באזור יהודה ושומרון, לוקח אותנו לסיור בגוש עציון, אחד המוקדים של הפעילות החקלאית הפלסטינית. הפסטורליה של המרחבים הירוקים למרגלות הר־גילה ומול נווה־דניאל לא מסגירה את המאבק שמתחולל כאן. על שטחים שהוכרזו בידי ישראל כאדמות מדינה נוטעים הפלסטינים עצים וכרמים, בונים חומות וטרסות חקלאיות ופורצים דרכים. לפעמים הם מקימים מיזמי תיירות, כדי ליצור נוכחות פלסטינית קבועה. כך קורה למשל בנחל חלץ, "אל־מח'רור" בלשון הפלסטינים, אזור אסטרטגי בין גוש עציון לירושלים. על קרקע שרכשה חברת "הימנותא" של קק"ל בשנות השלושים, שוכנת היום מסעדה פלסטינית. היא כבר נהרסה כמה פעמים בידי המנהל האזרחי, אך שוקמה שוב ושוב. מיזם תיירות שמממן משרד החוץ האיטלקי באזור כולל טיולים מודרכים, וכן שיקום של שבילים המחברים את האזור לכפר בתיר.
סא"ל במיל' יעקב סבג, לשעבר יועץ לענייני ערבים במנהל האזרחי: "המנהל ראה בחיוב את תוכנית הרש"פ. התפיסה שלו אמרה שבסופו של יום מדינת ישראל תסכים להקמת מדינה פלסטינית, ולכן חשוב לקדם את האינטרס הזה – והכול בלי לבחון איך זה משפיע על ההתיישבות, או מה ההשלכות ארוכות הטווח"
בחלק אחר של נחל חלץ, על אדמות סקר – שטחים שאינם פרטיים, ונמצאים בהליכי הסדרה לצורך הפיכתם לאדמות מדינה – מתקיימות עבודות חקלאיות לפיתוח טרסות ומבנים. "לאחרונה הרשות הפלסטינית סימנה את הנחל כאזור בעל עדיפות עליונה להשתלטות", מסביר חמו. "הם מאתרים שטח אסטרטגי, פורצים אליו דרכים, מיישרים את האדמה, חופרים בארות, זורעים – וזה מייצר תפיסה בפועל של הקרקע. הם בעצם הבינו שבנייה לא חוקית משתלמת פחות: המבנים על הרכס בולטים לעין, והסיכוי שיהרסו אותם גדל. גם השטח שאפשר לתפוס בעזרת מבנה הוא 100־200 מ"ר. לעומת זאת, כשחורשים באדמות סקר אפשר להשתלט על מאות ואלפי דונמים. כעבור שלוש שנים אפשר לתבוע חזקה, וכעבור עשר שנים הם כבר יכולים לתבוע בעלות".
לאסטרטגיה הזו יש השלכות מעשיות נוספות. "כפי שראינו במקומות אחרים, עיבוד חקלאי הוא חסם מרכזי לבנייה ישראלית, ואפילו גורם להריסה של בנייה קיימת. בנתיב־האבות למשל היה רצף של אדמות מדינה, אבל בתצ"א ישן מצאו רמזים של עיבוד ביניהן, ובתי היישוב נהרסו. זה חלק מרכזי מהמוטיבציה של הרשות הפלסטינית לבצע תפיסת שטח".
שתיל ביד אחת, רובה ביד השנייה
הארגון המרכזי המופקד על ביצוע ההשתלטות החקלאית הוא UAWC – "איגוד ועדות העבודות החקלאיות". האיגוד הוקם ב־1986 כדי לסייע לחקלאים הפלסטינים, והוא אחד הצינורות להעברת כספים במישרין או בעקיפין מהאיחוד האירופי, מממשלות צרפת, נורווגיה והולנד, מהאו"ם ומגורמים בינלאומיים נוספים. לפי נתונים שנמסרו מארגון NGO Monitor, ממשלת הולנד העבירה בתחילת 2017 סכום של 13 מיליון דולר ל־UAWC עבור "פרויקטים בגדה המערבית". ממשלת גרמניה העבירה באותה שנה כספים דרך קרן Medico International, עבור מה שהוגדר "הגנה על זכויות הקרקע הפלסטיניות בבקעת הירדן". בשנים 2012־2016 קיבל UAWC יותר מ־16 מיליון אירו מהאיחוד האירופי. לפי רגבים, סך התרומות שהועברו לארגון בשנים 2009־2017 עבור פרויקטים ביו"ש מגיע ליותר מ־45 מיליון אירו. המספר הזה נשען על נתוני המקורות הגלויים, אך ההערכה היא כי יש תמיכות נוספות, שאינן שקופות.
"UAWC נחשב בעיני מדינות אירופה לארגון מהימן, כי הכסף תמיד מגיע ליעדו", מסביר חמו. ובכל זאת, המימון המאסיבי צריך לעורר תמיהה: מקימי הארגון מזוהים עם "החזית העממית לשחרור פלסטין", שמוכרת כארגון טרור גם בארה"ב ובאיחוד האירופי. במסמך פנימי שנכתב עבור ארגון הסיוע האמריקני USAID בשנת 1993, נקבע כי UAWC הוא "הזרוע החקלאית של החזית העממית". בכירים בארגון הטרור שימשו עד לפני שנים אחדות בתפקידי מפתח באיגוד ועדות העבודות החקלאיות. למשל, בשיר אל־חיירי, ראש הלשכה המדינית של החזית העממית, שהורשע בעבירות טרור וריצה 15 שנות מאסר, כיהן בשנים 2005־2015 כנשיא חבר הנאמנים של UAWC.
על הקשרים ההדוקים בין שני הארגונים יכול להעיד גם אירוע שארגן UAWC בשנת 2010: יום סולידריות עם מזכ"ל החזית העממית, אחמד סעדאת. שם, במעמד מנכ"ל UAWC בעזה, צוין גם יום השנה העשירי להתנקשות בשר התיירות רחבעם זאבי, פעולה שבוצעה בידי מחבלי החזית העממית.
ל־UAWC עשרות סניפים ברחבי יהודה, שומרון ורצועת עזה, ומשרדיו הראשיים יושבים ברמאללה. הוא אמנם אינו ארגון רשמי של הרש"פ, אך יש לו מעמד לאומי מכובד ברשות, והוא למעשה הגוף היחיד שמחזיק בידע המקצועי והביצועי הנדרש כדי להוציא לפועל מיזמים קרקעיים בהיקפים גדולים. "לא הצלחנו להוכיח שהרש"פ מעבירה לארגון כספים, אבל היא בהחלט מעודדת את הפעילות שלו בשטחי C", אומר חמו. "ואליד אסעף, השר הפלסטיני לענייני מעקב ההתנחלויות, מסתובב בשטח עם ראשי הארגון ומשתתף במיזמים שלהם".
אחד המיזמים המרכזיים של UAWC הוא "ג'ודור" ("שורשים"), שיצא לדרך בשנת 2014. תחילה הוגדרה מטרתו כעיבוד השטחים החקלאיים במורדות ההר מבית־לחם עד צפונית לחברון, ומשם התרחבה הפעילות לשאר רחבי יו"ש. עיקר התקציב הגיע מהאיחוד האירופי, שהקצה 6.3 מיליוני אירו למטרה הזו בשנת 2014. נציגי האיחוד אף נטלו חלק לא פעם בעבודות ואירועים של "איגוד הוועדות": כך למשל, במארס 2015 השתתף שגריר האיחוד האירופי דאז ברש"פ, ג'ון גאת' רוטר, בכנס ההשקה של תוכנית "ג'ודור" בבית־לחם. "המיזם הזה יתרום לסייע בביסוס העובדות הפלסטיניות בשטח, לנוכח מדיניות ההתנחלות של ישראל", אמר שם השגריר. המיזם אכן השיג את המטרה: איגוד הוועדות מתגאה שסייע ב"שיפור הגישה" לכ־150 אלף דונמים בשטחי C, כשבמקרים רבים מדובר בקרקעות שנתפסו ועובדו לראשונה, ומעולם לא היו בבעלות ערבית פרטית.
גם משרד החקלאות הפלסטיני הוא שחקן פעיל בהשתלטות על הקרקעות. אלפי עצי זית נשתלו לאחרונה באדמות מדינה, כשעל כל שתיל תלויה תגית שמכריזה כי הוא חלק מ"פרויקט פלסטין הירוקה 2019, בחסות משרד החקלאות של מדינת פלסטין". הרשות מעניקה את השתילים חינם לחקלאים ערבים ביהודה ושומרון, ושולחת אותם לנטיעות בנקודות אסטרטגיות.
דו"ח פנימי של המנהל האזרחי, שנחשף לפני כשנה על ידי תנועת רגבים וארגון "לביא", מעיד על היקף התופעה. “לפי נתונים סטטיסטיים שהכין משרד החקלאות הפלסטיני, סך שטח גידול עצי הזית מסתכם בכ־975 אלף דונמים, שבהם נטועים 14.7 מיליון עצי זית. העלייה בשטח הגידול נבעה בעקבות פרויקט דגל של משרד החקלאות הפלסטיני, שקרא לטעת מיליון עצי זית (בפועל מדובר בהרבה יותר ממיליון)", נכתב בדו"ח.
מהלך נוסף שהרש"פ עורכת בשטחי C אינו טורח אפילו להסתתר מאחורי כסות של פעילות אזרחית יומיומית: רשות מיוחדת הוקמה לצורך רישום מקרקעין, ומודדים מטעמה מסתובבים בשטח ו"מסדירים את הקרקע" באופן חד־צדדי. במסמך של המנהל האזרחי משנת 2015 נכתב כי "מדובר בתופעה הנפרסת על אלפי דונמים", וכי "המימון מתקבל מתקציבי מדינות אירופיות". גם אם כרגע אין כל תוקף לרישום הזה, במערכת הביטחון חוששים שבעתיד יהיו לו השלכות מעשיות.
מהצד הישראלי, שאמור גם הוא לפעול להסדרת קרקעות, יש כרגע ואקום. "רישום המקרקעין באזור יהודה ושומרון לא חודש מאז נכנסנו לשטח", אומר אלירז. מי שאמון על כך היום הוא צוות סטטוס מקרקעין ("צוות קו כחול") מטעם המנהל האזרחי. מדובר בהליך מורכב, שכן פלסטיני יכול להציג מסמכים ולגרום לשינוי סטטוס הקרקע גם אחרי שההכרזה הסתיימה. בנוסף, עקב מחסור בכוח אדם, מעט מאוד קרקעות מוכרזות בפועל.
"חידוש הסדר המקרקעין הוא אחד המהלכים הקריטיים ביותר שישראל צריכה לבצע בשטח C", קובע אלירז. "כך לפחות נמנע השתלטות אוטומטית על אדמות סקר והפיכתן לאדמות פרטיות פלסטיניות. קורה בשטח דבר מטורף, אבל את המדינה זה לא מעניין. הסדרת הקרקעות חשובה פי אלף מריבונות הצהרתית. זה יכול לשנות את המצב, בוודאי אחרי שהפלסטינים עושים הסדרה משלהם".
המבנה מתחפש לאוהל
כבר למעלה מ־14 שנה שמשרד אדריכלות ידוע בשומרון עובד במרץ על תכנון אזור תעשייה באדמות מדינה, סמוך ליישוב אבני־חפץ. רגע לפני שהדחפורים נכנסו לפעולה, חיכתה להם הפתעה. "התקדמנו עקב בצד אגודל בתהליך הפקדת התוכנית לאישור", מספר גורם המעורב בפרויקט. "לפני חודש הגענו סוף־סוף לקו הגמר – ואז התברר שעל שטחי התוכנית עומדים מבני מגורים פלסטינים לא מאושרים". הפרויקט המושקע נתקע, ולא ברור מתי יחודש.
ברש"פ לא מזניחים לרגע את ההשתלטות באמצעות בנייה הבלתי חוקית. כדי למנוע הריסת בתים על ידי ישראל, משקיעים הפלסטינים מאמצים רבים ביצירת מצג שווא שלפיו החדש הוא בעצם ישן. למשל, שלט שנתלה על קירות החירבות, בתי השומרה, שבין נווה־דניאל לאפרת, מספר שהגענו לכפר עתיק בשם "שושחלה". אם להאמין לטקסט שמתחת ללוגו האיחוד האירופי, אנחנו זוכים לבקר ב"פרויקט שיקום מבנים עתיקים". אלא שעיון בתצלומי אוויר משנת 2012 מגלה כי במקום עמדו אז שלושה מבנים בלבד; הרחפן ששולח חמו מעיד שכיום, קצת מעל השומרה העתיקה, יש כבר כ־14 מבני מגורים. "תראי, זה מבנה חדש מהשבוע האחרון", הוא מצביע על המסך. דפוס ההטעיה מוכר לו היטב: יריעות בד שחורות מכסות את המבנים היבילים, כדי לשוות להם מראה של אוהלים. מסביב למבנים אפשר להבחין בפאנלים סולריים, מכליות מים ומבני שירותים, כמעט כולם נושאים בגאווה שלטים של האיחוד האירופי.
"אין אף תצ"א שמעיד שהיה פה כפר – לא צילומי האוויר משנות הארבעים, וגם לא מפות נאמנות מ־1880", אומר חמו. "זה לא מפריע להם להצמיח כפר חדש מאפס, תחת ההגדרה 'סיוע הומניטרי לאוכלוסייה שנמצאת בסיכון'. כך מייצרים את הנרטיב".
לשושחלה יש כבר "מוכתר הכפר" – אבו אל־באלד, יליד אל־ח'אדר הסמוכה, פעיל מרכזי מטעם האיחוד האירופי. חמו: "לפני כמה חודשים הגיע לפה שליח של רגבים שהתחזה לפלסטיני. אבו אל־באלד שטח באוזניו משנה סדורה: 'אנחנו נרחיב את אל־ח'אדר עד לגדרות היישוב נווה־דניאל ומעבר לכך'". כמה ימים לאחר הסיור יספרו לי במנהל האזרחי ששניים מהבתים שראינו נהרסו. ועם זאת, לשני הצדדים ברור שתוכנית הבנייה לא נפסקת ברגע שמונפת כף הבולדוזר. המנהל הורס, ופעילי הרשות בונים שוב ושוב.
המערכה על הבנייה הבלתי־חוקית מתקיימת גם באולמות בתי המשפט. בשנים האחרונות הגישו הפלסטינים מאות עתירות לבג"ץ, כשהם נעזרים במימון מארגונים בינלאומיים ובמערכת משומנת של עורכי דין מטעם הרשות הפלסטינית. התבנית חוזרת על עצמה: פלסטיני שבונה ללא היתר, מקבל צו הפסקת עבודה. אם הוא אינו מגיש בקשה להיתר בנייה, מוסר לו המנהל האזרחי גם צו הריסה, שעליו ניתן לערער בוועדת המשנה לפיקוח. במרבית המקרים הערעור נדחה, הכדור עובר לידי בג"ץ – ומכאן נפתח הליך ממושך, שמעכב את ההריסה לתקופה ארוכה. "מכיוון שבית המשפט מוצף במאות עתירות, המדינה מבקשת דחייה, ובינתיים עוברות חמש עד עשר שנים. עד שמגיעים להרוס את המבנה הבודד ההוא, כבר מגלים במקום מקבץ", אומר מאיר דויטש, מנכ"ל רגבים.
מי שמרכז את עיקר המאבק המשפטי מהצד הפלסטיני הוא NRC, "מועצת הפליטים הנורבגית", אחד מארגוני הסיוע הגדולים בעולם. תחקיר של NGO Monitor חשף כי הגוף הזה מפעיל מערך עצום של ארגונים לא־ממשלתיים, עורכי דין ופעילים, שמציפים את מערכת המשפט הישראלית בעתירות. בשנים 2018־2017 הוזרמו לטובת המאבק כ־10 מיליוני דולרים מהאיחוד האירופי ומממשלות אירופיות שונות. מסמך של ממשלת בריטניה מספר בפירוש כי "בין השנים 2013־2016 הועברו 1.4 מיליון ליש"ט ישירות לתיקים משפטיים שאתגרו הריסת בתים או פינוי. 2,541 פינויים או הריסות הושהו כתוצאה מכך".
"זו דוגמה מובהקת לכך ששיח זכויות האדם והסיוע ההומניטרי עוברים פוליטיזציה על ידי ארגונים לא־ממשלתיים במימון ממשלות אירופיות", אומרת ליאורה הניג־כהן, חוקרת בכירה ב־NGO Monitor. "הציבור והרשויות בישראל אפילו לא מודעים להיקף המימון הממשלתי הזר וההתערבות במערכת המשפט כאן, בשיתוף ותיאום עם הרשות הפלסטינית. צריך לזכור שהצפת מערכת המשפט הישראלית באלפי תיקים לצורך מטרות פוליטיות ושינוי מדיניות, מפרה נורמות דיפלומטיות".
דריסת הרגל של הגורמים הבינלאומיים היא עוד חלק בפאזל, שהמדינה עומדת מולו בחוסר מעש. מלבד שיחות נזיפה נדירות, משרד החוץ כמעט לא מביע עמדה ולא נוקט צעדים מול ההתערבות הגסה של הממשלות והארגונים, שחלקן מפרות את הסכם אוסלו, שהן חתומות עליו כצד משקיף. "לא ייתכן שמדינות מסוימות מגדירות את עצמן כחיוניות לתהליך המדיני, חותמות על הסכמים – ואז מפרות אותם", אומר דורי גולד, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר. "הדבר הזה לא מקובל. שנים רבות שתקנו, ועכשיו חייבים להפסיק. כשכיהנתי במשרד החוץ אמרתי למשל למשרד לפיתוח כלכלי של גרמניה: כל מבנה לא חוקי שהאיחוד האירופי מימן – בעתיד פלסטינים יתקפו מתוכו משפחות ישראליות. זה על המצפון שלכם. המשכתי ללחוץ בעוד ועוד שיחות והפגנתי רוגז, כי חייבים להבליט את חומרת העניין".
אלון כהן־ליפשיץ, אדריכל בעמותת "במקום": "אלה אנשים שנמצאים כאן כבר עשרות שנים. לספר עכשיו כל מיני סיפורים על כך שהם נדחפים, מובלים – מההיכרות שלי עם השטח, זה מומצא לחלוטין. התנועה הפוכה, אנשים עוזבים את שטחי C אחרי שהבית שלהם נהרס"
גורם בכיר במנהל האזרחי מודה כי "יש פה מאמץ משפטי מאורגן, מלחמת התשה שאי אפשר להגיד שאנחנו מנצחים בה. בכל אזור גיאוגרפי, אני כבר יודע איזה עורך דין הולך לתקוף אותנו: עו"ד תאופיק ג'עבארין, למשל, מייצג את רוב העותרים בבקעת הירדן, ובשנתיים האחרונות הוא דילג דרומה, לחאן אל־אחמר. אני שומע מהאנשים בשטח איך רגע אחרי שמסרנו צו הריסה לאדם, המסמך כבר נלקח ממנו על ידי עורך הדין, שאומר לו: 'אתה יכול לישון בשקט, אנחנו מטפלים בזה'. עורך הדין הרי לא מייצג אותו באופן אישי, אלא את המערכה הכוללת על שטחי C".
כדי לעקוף את הסחבת המשפטית, מנסה מערכת הביטחון לפעול בכמה כלים: מול ה"קראווילות" הרבות שמוצבות בשטח, משתמשים ב"תקנות שינוע יבילים" שחלות באיו"ש, ולפיהן אפשר בתוך 30 יום להגיש צו הריסה למבנה שהובל ללא היתר. ב־2016 הוארך פרק הזמן למתן הצו ל־60 יום, וניתנה אפשרות לפרק גם קרוואן שאוכלס וחובר לתשתיות. לפי נתוני המנהל האזרחי, מאז 2016 פורקו כמאה קראווילות על בסיס השינוי הזה בהוראות. גורמים בהתיישבות הישראלית ביו"ש טוענים בהקשר הזה כי במשך שנים נאכף צו שינוע היבילים רק כלפי יהודים, ונדרש לחץ כבד על המנהל כדי שיתחיל להשתמש בו גם מול האוכלוסייה הפלסטינית.
במנהל מציינים כי נמצאה גם דרך חוקית לפתוח את הפקק: לפני כשנה התקבלה הצעת חוק של איילת שקד, ולפיה עתירות פלסטינים בענייני קרקעות יועברו מבג"ץ לבית המשפט המחוזי בירושלים. "במחוזי ההליכים והפרוצדורות הרבה יותר פשוטים ומהירים, ואנחנו כבר מתחילים לקצור את הפירות", אומר הגורם.
את התקווה הגדולה ביותר תולים אנשי המנהל האזרחי ב"צו סילוק מבנים חדשים", שלפני כחודשיים אף אושר בבג"ץ. הצו מאפשר לקצר את ההליך הבירוקרטי־משפטי ולהרוס בנייה בלתי חוקית בתוך 96 שעות מתחילת העבודות, לפני שהמבנה יהפוך לקבוע. במנהל מניחים שהיישום בשטח ייצור הרתעה של ממש בקרב הפלסטינים. "התחייבנו לבג"ץ שנבקר את עצמנו ולא נפעיל את הצו הזה בצורה דרסטית, אלא לפי סדרי עדיפויות. כרגע אנחנו עושים זאת רק במקומות שהם אינטרסים מובהקים, כמו שטחי אש, צירים ראשיים ואתרים ארכיאולוגיים", אומר הגורם הבכיר במנהל.
מנגד, בהתיישבות טוענים כי המנהל האזרחי עדיין לא מממש את הכלי שניתן בידיו. "הצו הזה הוא האלמנט הראשון שמדינת ישראל גיבשה וייסדה כדי להתמודד עם תוכנית פיאד", אומרת אורית סטרוק. "הוא נועד למנוע מראש את החאן אל־אחמר הבא. הצו כבר עבר את המבחן הגדול מכולם – בג"ץ – וכמה מבנים נהרסו? אפס. בכל יום עשרות בתים מתחילים להיבנות, והמנהל כבר היה יכול להרוס אותם".
במנהל משיבים שכל צו חדש שנועד לקדם את האכיפה נתקל מיד במאבק מצד ההתיישבות היהודית. "בהתחלה ראשי ההתיישבות התנגדו ל'צו סילוק מבנים חדשים', כי פחדו מאכיפת בנייה במאחזים. כיום, כשהצו מיועד לאזורים מסוימים שיש בהם בעיקר ריכוזי בנייה פלסטינית, הוסר החשש", אומרים שם.
טענה נוספת של המנהל האזרחי נוגעת ל"חוק ההסדרה" שאושר בכנסת בשנת 2017, ונועד למנוע הריסת בתי התנחלויות שנבנו על קרקע פרטית פלסטינית. לדברי גורמים במנהל, המחוקק פגע ביכולת האכיפה מול אלפי מבנים פלסטיניים שהוקמו גם הם על קרקעות פרטיות. "חוק ההסדרה בינתיים יותר דופק את ההתיישבות מאשר מסייע לה", אומר הגורם. בתנועת רגבים, שהשתתפה בניסוח החוק, אומרים בתגובה כי הוא אמור לחול רק במקרים שהבנייה נעשתה במעורבות ממשלתית, ולכן אין סיבה להחיל אותו על בנייה הפלסטינית.
"ככה נראים החוקים שההתיישבות מחוקקת", אומר בציניות אלירז. "יש גם איזו אמביוולנטיות של ההתיישבות, שמצד אחד קוראת לסגור את המנהל האזרחי ומצד שני אומרת שצריך לתגבר אותו. אתה לא יכול לדבר בשני קולות כאלה. אותו דבר היה מול צו מבנים חדשים. אמרתי לראשי ההתיישבות: אולי תפסידו כמה בתים במאחזים, אבל לפחות נרוויח את שטח C".
גם בהיעדר מגבלות משפטיות, ידיו של המנהל האזרחי כבולות בגלל מחסור חמור בכוח אדם. יחידת הפיקוח שלו מונה בסך הכול 14 פקחים הפרוסים בין הר חברון לבקעת הירדן, וגם "צוות קו כחול" פועל במתכונת מצומצמת. תוספת תקנים גדולה לא נראית באופק: הצעת החלטה ממשלתית שביקשה לתגבר את המנהל ב־134 עובדים, נפלה עם פיזורה של הכנסת ה־20. "המנהל האזרחי נמצא היום בתת־תקנים לעומת האוכלוסייה שגדלה, גם הישראלית וגם הפלסטינית", אומר בכיר במנהל. "אם מדינת ישראל מחליטה שיש מערכה על שטחי C, אבל נותנת לשניים וחצי אנשים להיות חוד החנית, ברור שזה לא ילך. אנחנו היום מנסים לנצח אוגדת טנקים בעזרת כמה טילי אר־פי־ג'י".
לגור בשטח אש
אחת הזירות החשובות של המערכה הזו נמצאת בשטחי האש שבדרום מדבר יהודה, המכונים בשפה הצה"לית הרשמית 917 ו־918. בשני השטחים האלה מתגוררת אוכלוסייה בדואית בשילוב כפריים שעברו אליהם בשנים האחרונות, ובשניהם מקדם האיחוד האירופי בנייה ללא היתר.
שטח 917 משתרע על פני כ־55 אלף דונמים בדרום הר חברון, רובם אדמות מדינה מוכרזות ומיעוטם אדמות סקר. עוד לפני שהוכרז המקום כשטח אש שכנו בו כמה משפחות בדואיות, ובאמצע שנות השמונים הושגו הסכמות שאפשרו את נוכחותן בשלושה מתחמים. מי שייכנס היום ל־917 יגלה התפתחות עירונית של ממש ובנייה שכבר מזמן חרגה מהמתחמים שהוגדרו: פה בית ספר חדש, סמוך אליו מסגד טרי, משמאל קו מים ומימין נסלל עוד כביש. גם כאן מעוטר כל מבנה או מתקן בסמלי האיחוד האירופי, וחלקם נושאים שלטים המכריזים כי מדינות המפרץ מעורבות בפרויקט. נכון לשנת 2018 נמנו במקום כ־1,660 מבנים בלתי חוקיים, לעומת 235 שעמדו כאן לפני עשור.
חלק ניכר מהתושבים הגיעו לכאן מאזור העיר יטא, שבשליטת הרשות הפלסטינית. לא מדובר במעבר דירה ספונטני: הרש"פ מעניקה תמריצים לפלסטינים שיקימו את ביתם בשטח זה. "כשמציעים למישהו מיטא 50־60 דונם בשביל הגמלים שלו, אז הוא הולך ולוקח", אומר חמו כשאנחנו מסיירים במקום. "כל עוד דואגים לו לקו מים, לחשמל ולשאר התנאים הנדרשים – מה רע לו?"
תושבי שטח 918, שמשתרע על פני כ־30 אלף דונמים, הגיעו גם הם מיטא. בעבר הם התגוררו באזור באוהלים זמניים ובמערות לצורך מרעה עונתי, אך במשך השנים הקימו 12 מקבצי בנייה בלתי חוקית. זה למעלה משני עשורים הם מנהלים מאבק משפטי מייגע נגד הניסיונות לפנותם, ובשנים האחרונות הם מקבלים רוח גבית מארגונים בינלאומיים ומהרשות הפלסטינית.
לעומק שטח 918 אני נכנסת יחד עם כוחות המנהל האזרחי, שהגיעו לכאן כדי להרוס ארבעה מבנים בלתי־חוקיים מאוכלסים. מועד הפעילות נקבע ליום שני בשבוע שעבר, בשעות הבוקר המוקדמות. "שלושה מהבתים האלה כבר הרסנו לפני שלושה חודשים, אבל הם בנו אותם מחדש", מסביר לי אחד הפקחים. "העתירה של המבנה הרביעי נדחתה בשבוע שעבר על ידי בג"ץ, מכיוון שהמשיכו לבנות בזמן ההליך. עכשיו אנחנו רצים על זה לפני שתוגש בקשה להיתר בנייה, שיכולה לעכב אותנו בכמה חודשים במקרה הטוב, או בכמה שנים במקרה הפחות טוב".
אל אנשי המנהל האזרחי מתלווים חיילים ושוטרי משמר הגבול, שאמורים להבטיח כי מלאכתם של הפועלים ושני הדחפורים לא תופרע. בתדריך שנערך כמה דקות לפני הכניסה לשטח האש, מזהירים הפקחים מפני המהומה הצפויה ומבקשים: רגישות ואסרטיביות. לא ליצור פרובוקציות, אבל גם לא להביע חולשה.
המבנה הראשון שוכן במקבץ שקיבל מהפלסטינים את השם ח'ירבת ח'לת א־דבע. הוא מחולק לחדר שינה, מטבח וחדר נוסף. הדרך אליו חסומה בחלקה בסלעים; מישהו פה ידע שהכוחות קרבים. על הקירות בחוץ תלוי שלט עם סמל גדול של האיחוד האירופי. בזמן שאנשי המנהל מתחילים בפינוי החדרים ומחרימים לוח סולארי, מתגודדים בחוץ עשרות פעילים, חלקם מקומיים וחלקם זרים. הם מצוידים במצלמות, ונראה כי הם משתייכים לארגונים בינלאומיים. כעבור זמן קצר מנסים רבים מהם לפרוץ את מעגל הכוח ולהיכנס לתוך הבית, שבעוד דקות ייהרס כליל.
לא נעים לראות בית הרוס, וקשה להישאר אדישים לנוכח זעקות השבר של בעל הבית, הנשים והילדים. "את יטא עזבנו מזמן, לאן נחזור?", ממלמל אב המשפחה כשאני שואלת לאן פניהם מועדות כעת. הפקח מציב אותו מול העובדות: "ברגע שהנחת כאן לבנה, אמרנו לך שאסור. הזהרנו אותך, ועכשיו בית המשפט קבע".
גורם בכיר במנהל האזרחי: "יש פה מאמץ משפטי מאורגן, מלחמת התשה שאי אפשר להגיד שאנחנו מנצחים בה. רגע אחרי שמסרנו צו הריסה לאדם, המסמך כבר נלקח ממנו על ידי עורך הדין, שאומר לו: 'אתה יכול לישון בשקט, אנחנו מטפלים בזה'. עורך הדין הרי לא מייצג אותו באופן אישי, אלא את המערכה הכוללת"
מיד כשהדחפורים מסיימים את הריסת הבית מובילים הפקחים את הכוחות למקבץ "ח'ירבת אל־חלאווה", להרוס שלושה מבנים נוספים. הציר שבו אנחנו נוסעים הוא אחד מרבים שנפרצו כדי לחבר את השטח הזה לבקעת ערד שבתוך הקו הירוק. מדי יום עוברים כאן פלסטינים בדרכם להיכנס לישראל ללא היתר. הם יודעים היטב שפה, בשטח ההפקר, הסיכוי להיתפס כמעט אינו קיים. כך כנראה חושבים גם הנוסעים ברכב שלפנינו, אך לרוע מזלם אנשי כוחות הביטחון והמנהל האזרחי פותחים במרדף אחריהם. לבסוף נוטשים הנוסעים את הרכב ובורחים. את השב"חים לא תפסנו, אבל לפחות המשטובה – כלי רכב ש"נמחק" בישראל, וקם לתחייה ברש"פ – תרד כעת סופית מהכביש.
בחזרה להריסת המבנים: תושבי ח'ירבת אל־חלאווה נראים כמורגלים במצבים כאלה. רק לפני שלושה חודשים התרחש במקום אירוע דומה, והם יודעים שגם היום לא תסתיים הסאגה. "הם יישארו פה ויבנו מחדש", אומר אחד הפקחים. "אין להם ברירה. גם אם הם רוצים ללכת, הרש"פ לא תיתן להם. הם שחקן שממלא כאן תפקיד ראשי".
לא לדבר, לא לחתום
הדימויים של שחקנים, בובות על חוט וכדומה שבים ועולים במהלך השיחות עם הצדדים השונים הקשורים להיאחזות הפלסטינית בשטחי C. לתוך מאבק האדמות נקלעים אנשים פשוטים, בדואים או פלאחים כפריים, שרק מבקשים מקום לחיות. "אנחנו כמו הכדור במשחק כדורגל", דימה זאת עיד אבו־חמיס, מראשי קהילת חאן אל־אחמר. "מצד אחד יש צו הריסה של ישראל, מצד שני האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית לוחצים: 'אל תזוז ואל תפתח את הפה שלך. תישאר במקום'. הבדואים כאן בבוץ גדול".
במנהל האזרחי מודעים היטב לבוץ הזה. "אנחנו מותחים קו ברור בין האוכלוסיות", אומר גורם במנהל. "לפלסטינים החיים בחאן אל־אחמר יש בית, יש קרקע ויש כפר במקום אחר. לעומת זאת יש כאן גם בדואים – אנשים שאין להם זיקה לקרקע מסוימת, הם חיים חיי נוודות, והגיעו לכאן בצורה תמימה. לכן זו אוכלוסייה שאנחנו מחויבים לדאוג לה. בג"ץ כבר פסק לא פעם שאי אפשר להרוס בית של משפחה בדואית בשטחי C בלי לתת לה חלופה ראויה. אז יש מחלוקות מהי 'חלופה ראויה', אבל אין חולק על כך שזה הבסיס המנחה. קיבוע האוכלוסייה הבדואית הוא יעד אסטרטגי ישראלי ממדרגה ראשונה".
במנהל האזרחי הכינו תשע תוכניות מתאר עבור הבדואים המתגוררים בשטח C. אחת מהן, באזור אבו־דיס, היא זו המיועדת לתושבי חאן אל־אחמר. "הרשות הפלסטינית הופכת את העולם כדי שהבדואים לא ישתפו איתנו פעולה", אומרים במנהל. "היא אוסרת עליהם במפורש לשבת איתנו ולדבר, ובטח לא לחתום על הסכם".
אלון כהן־ליפשיץ, אדריכל ופעיל ארגון השמאל "במקום" הנאבק נגד הריסת בתי פלסטינים, מבקש להתמקד בסיפור האנושי. "אני משער שיש כאן סוגיות פוליטיות מכל הצדדים, אבל אני רוצה רגע להניח אותן בצד. מדובר באנשים שנמצאים כאן כבר עשרות שנים. כולם התעלמו מהם, כולל הרשות הפלסטינית בתקופה שלפני תוכנית פיאד. לספר עכשיו כל מיני סיפורים על כך שהאנשים האלה נדחפים, מובלים – מההיכרות שלי עם השטח, זה מומצא לחלוטין. התנועה היא הפוכה, אנשים עוזבים את שטחי C ועוברים ל־A ו־B. אחרי שהבית שלהם נהרס כמה וכמה פעמים, המחשבה העיקרית שלהם היא 'איפה הילדים שלי יישנו'. הם מחפשים לעצמם מקומות אחרים, בטוחים.
"צריך לזכור שהיקף השטח שבו הפלסטינים יכולים לבנות באופן חוקי בשטח C הוא מצומצם מאוד. מדובר בערך ב־20 אלף דונם, חצי אחוז מכלל השטח. ב־24 השנים האחרונות נוספו כמה תוכניות בודדות, וגם הן ללא שיתוף התושבים וללא אפשרות פיתוח. קחי תצלום אוויר, סמני עיגול סביב השטח הבנוי, ותראי שאין לאן לגדול. אז הם בונים בלי היתר, כי הם יודעים שממילא לא יאשרו את הבקשות שלהם".
"חלק מהבעיה היא שלא מאשרים שום תוכנית מתאר לפלסטינים", מודה אלירז. "כשהכול אסור – הכול מותר. גם בית המשפט העליון מקניט אותנו בנושא הזה ומתקשה לתת גב להריסה של בנייה בלתי חוקית. כשהשופטים שואלים 'כמה תוכניות אישרתם באזור בעת האחרונה', והתשובה שלנו לא מספקת, הם אומרים: 'טוב, כשתאשרו כמה תוכניות, תבצעו גם אכיפות'".
מה צריך להיות הקריטריון לאישורי בנייה?
"גם לפלסטינים יש גידול טבעי. כשיש בנייה חדשה שנכנסת יותר מדי לעומק שטח C – צריך מיד לאכוף, אבל אפשר לאשר למשל תוכנית שהיא צמודת A ו־B, והיא ממילא על קרקע מעובדת שכבר קנו בה חזקה ובנו בה בתים. כשאתה מכין להם תוכנית מתאר, אתה בעצם מכוון אותם לבנות בתוך השטח ולא להתפרס החוצה. כך תרוויח פעמיים: גם ברמה הבינלאומית, כי האכיפה תיראה מידתית יותר, וגם יהיה לך קל לפעול אחרי שתסמן קו ברור, איפה מותר ואיפה אסור".
הניסיון האחרון לגבש תוכנית מתאר לפלסטינים בשטחי C היה "תוכנית קלקיליה", שפורסמה לפני כשנתיים ביוזמת שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן. היה זה ניסיון למהלך של "מקל וגזר" מול הפלסטינים, שכלל אישור אלפי יחידות דיור חדשות. אלא שהתוכנית עוררה סערה פוליטית, ומתנגדיה טענו שהיא תסכן את הנוסעים בכביש 6. לבסוף הוקפא המתווה ועד היום לא יצא אל הפועל. "הבנייה הפלסטינית הכבדה נמצאת ברובה המוחלט בבקעת הירדן, במרחב מעלה־אדומים ובדרום הר חברון, אז עכשיו אתם נלחמים לי על כמה אלפי דונמים בקלקיליה?", אומר גורם מהמנהל האזרחי. "מי שאומר 'הכול או כלום' מפסיד את המערכה".
"הקפאת תוכנית קלקיליה היא עיוורון של הימין", קובע אלירז, שהיה אז עוזרו של ליברמן. "הרי קלקיליה לא יכולה לגדול צפונה, דרומה או מערבה, רק מזרחה. בשטח שם יש לפחות 400 מבנים עומדים, רוב הקרקע שם מעובדת כבר יותר מעשר שנים, וממילא היא הופכת לאדמה פרטית פלסטינית. בפועל הם ממשיכים לבנות”.
בכלל, אומר אלירז, הימין הישראלי אינו מעורב מספיק במערכה על שטחי C. "אין מודעות לנושא. מדי פעם רגבים מגישים עתירות, אבל זה אולי עשרה אחוזים מתוך הסיפור. אם תשאלי ראש מועצה ביו"ש 'מהם חמשת האתגרים שלך לשנים הקרובות', מסופקני אם הוא יציין את זה. גם הפוליטיקאים מימין לא בעסק. הם נלחמים על עוד תב"עות, על הסדרת המאחזים, הם לא נלחמים על שטח C.
"בתוך 15־20 שנה אנחנו מאבדים את השטח ברמה בלתי הפיכה. הסיפור הזה צריך להטריד גם את השמאל הציוני, שפחות מתעניין בהתיישבות ומחפש פרטנר. מי שיוביל את השמאל צריך להבין שבתוך כמה שנים אין לנו במה לסחור. בסוף זה אינטרס של מדינת ישראל, שהשטח יישאר לפחות במשילותה, אם לא בריבונותה. היא קופאת על השמרים, ובזמן הזה הם מעבדים ואנחנו מאבדים".
תגובות
מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר לנו:
"בשנת 2018 אותרו כ־820 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים, והתקיימו כ־160 פעולות אכיפה במגזר הפלסטיני, וכ־140 פעולות כאלה בשטחי אש ביהודה ושומרון.
"בשנה זו הגיעו 371 תיקים לעתירות משפטיות. נדגיש כי בעקבות חוק ההסדרה, שנכנס לתוקף בפברואר 2017, אי אפשר לפעול נגד בנייה בלתי חוקית הנמצאת באדמות פרטיות. רוב הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C באזור יהודה ושומרון נעשית על אדמה פרטית פלסטינית.
"באשר לאכיפה מול אוכלוסייה ישראלית ביהודה ושומרון: בשנת 2018 אותרו כ־185 מבנים בלתי חוקיים, ובוצעה אכיפה מול כ־83 מבנים. נוסיף שבשנה זו התקיימו 471 פעולות אכיפה בצידי הדרכים ביהודה ושומרון. יחידת הפיקוח החרימה 712 כלים שפעלו באופן בלתי חוקי, מתוכם 576 כלים פלסטיניים ו־138 כלים ישראליים.
"בשנת 2018 בוצעו גם כ־30 פעולות אכיפה בשמורה הסכמית ובשטח B, שנמצא תחת אחריות הרשות הפלסטינית. בשל היעדר אכיפה מצד הרשות, אישרו מתאם פעולות הממשלה בשטחים וראש המנהל האזרחי את פעילות האכיפה. זאת, לצורך מניעת וצמצום מפגעי סביבה המשפיעים על כל האזור".
משגרירות האיחוד האירופי בישראל נמסר:
"פעילות האיחוד האירופי באזור C מתבצעת בשקיפות מלאה מול כל הרשויות המוסמכות. הסיוע במימון מתבצע במצבים שבהם ישראל אינה ממלאת את חובותיה, ככוח הכובש, לספק צרכים הומניטריים וצרכים בסיסיים אחרים כגון גישה לדיור, מים, חינוך, בריאות והזכות לרמת חיים נאותה.
"האיחוד האירופי מחויב באופן מלא לכבד את שלטון החוק על פי המשפט הבינלאומי. דיווחים לא מבוססים או לא מדויקים יכולים רק לערער את היחסים הדיפלומטיים של ישראל ולתרום לדיסאינפורמציה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
