רכז הדיר של קיבוץ עין־חרוד שלח מבט בטלה החדש שאך נולד, והבחין שמשהו אינו כשורה. במקום להצטרף לאחיו המתגודדים לא רחוק ממנו, קפא הטלה על מקומו ולא זז. אמצע היום, השמש קופחת על ראשיהם של בני העמק, והוא מעדיף להישאר בפינה שלו. וכשהוא כבר מעז לנוע – מיד הוא נתקל בגדר או בעמוד שניצב ממש מולו. דבר תמוה עוד יותר קרה עם רדת הלילה: החשכה כמו הפיחה רוח חיים בטלה, והוא החל להתרוצץ באופן חופשי. לו היה זה מקרה אחד בודד, לא היה הרכז מקדיש תשומת לב רבה להתנהגות יוצאת הדופן שהפגין הרך הנולד. אלא שבחלוף השנים באו לעולם בעין־חרוד עוד ועוד טלאים מוזרים כמותו: בימים נתקלו בכל מה שנקרה בדרכם, ובלילות התהלכו כדרך כל כבש.
בסופו של דבר הבינו הנוקדים כי מדובר בליקוי תורשתי שהולך ומתפשט בעדר. הם טיכסו עצה וזימנו אליהם משלחת מומחים מכובדת. כך הופיעו בשערי הקיבוץ באחד הימים של שנת 2009 שלושה חוקרים – אחד עוסק בנושא השבחת צאן, שני מומחה לרפואת עיניים וטרינרית, ושלישית – מומחית לנוירולוגיה וטרינרית. יחד רצו לחזות בפלא כדי לנסות להבין מה עומד מאחורי הליקוי המסתורי: האם הבעיה נעוצה בתפקוד המוח, או אולי בעיניים? הם בחנו את הכבשים מקרוב, ערכו עליהם כמה מבדקים, ואז העבירו אותם דרך מבוך קצר שלא תבע הרבה מעבר לראייה תקינה בתנאי אור יום. ביציאה מהמבוך הוצבו נציגים אחרים מהדיר כדי לעודד את חבריהם לחצות אותו, שהרי כבשים חיות עדריות הם. אלא שאותם פרטים שהוכנסו למבוך וכמהו כל כך להצטרף לחבורה, התקשו לצלוח את המכשולים ונתקלו בדפנות פעם אחר פעם. בלילה הם דילגו את הדרך בקלילות, עד כמה שכבשים יכולים לדלג. אז עוד לא ידעו שיזכו להציל את חוש הראייה של כמה מאחיהם, וכנראה גם של לא מעט בני אדם.
"מהר מאוד הבנו שמדובר בליקוי ראייתי ולא נוירולוגי, אך עד היום אנחנו אסירי תודה לפרופ' מרב שמיר, הצלע הנוירולוגית במשלחת. זכויות היוצרים על המבוך בהחלט שייכות לה", מספר פרופ' רון עופרי מבית הספר לרפואה וטרינרית באוניברסיטה העברית, הווטרינר היחיד בישראל שמומחה לרפואת עיניים. סקרנותם של החוקרים ורצונם לסייע לצוות המגדלים שאמון על עדר מסחרי, הובילו אותם לבצע סדרת בדיקות נוספות. "הלכנו לבית המטבחיים, אספנו עיניים של פרטים שאינם עוד, וערכנו להן בדיקות מיקרוסקופיות. לכבשים מהעדר עצמו עשינו בדיקת ERG שמקליטה את הפעילות החשמלית של הרשתית – ממש כמו שעורכים אק"ג כדי לרשום את הפעילות החשמלית של הלב, או אא"ג לפעילות במוח. ה־ERG, שאותה אנחנו עושים דרך קבע גם לכלבים ולסוסים, מגלה לנו האם הרשתית בריאה או חולה. אגב, כיוון שאת ההתמחות שלי עשיתי בפלורידה, יצא לי לבצע את הבדיקה גם על כמה אליגטורים. וכמו שאני תמיד אומר – במקרים כאלה עדיף לא לסמוך על חומרי הרדמה, ולהצטייד בהרבה מסקינג־טייפ, שמא המטופל יתעורר. אם נשוב לענייננו: הגענו למסקנה שהכבשים הללו סובלים מאכרומטופסיה, עיוורון יום. כלומר, באור השמש הם לא רואים בבירור, וחסרים את החדות וראיית הצבע שיש לחיות בריאות".
התיישבו חברי המשלחת – פרופ' עופרי, פרופ' שמיר וד"ר אלישע גוטווין, גנטיקאי ומטפח צאן ממכון וולקני – וכתבו מאמר שהתפרסם בכתב־העת הבריטי החשוב The Veterinary Journal. במחקר נטלו חלק גם פרופ' אייל בנין ממחלקת עיניים בהדסה עין־כרם ועמיתיו שמתמחים בבעיות עיניים בקרב ההולכים על שתיים. המאמר סקר את הבדיקות ותוצאותיהן, הדגים בפרוטרוט את ההורשה של הפגם הגנטי, "אבל לא הזיז לאף אחד", נזכר עופרי. "מצאתם תופעה גנטית מעניינת בכבשים, יופי. פריצת הדרך הגיעה כאשר אלישע הציע לנסות למצוא את המוטציה הגנטית שגורמת לעיוורון היום. הוא ריצף את הדי־אן־איי של הכבשים שסבלו מהליקוי הזה, ומצא שזו אותה מוטציה מוכרת שגורמת לעיוורון יום בבני אדם. מזה כבר לא יכלו אנשי המדע להתעלם".
לפני כמה שבועות הציג עופרי את השתלשלות המחקר מאז ועד היום, בכנס המרתק "העולם מחר: אתגרי החקלאות, המזון והסביבה", שנערך בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית בשיתוף עם מכון וולקני. בכנס הציגו הדוברים בעיקר את חזית המדע של המחר, אבל עופרי דיבר על מחקר קליני בבני אדם שנערך כבר בימים אלה בארה"ב ובישראל. "אם הכול ילך כשורה, יכול להיות שתוך פחות מעשור תהיה תרופה שתשנה דרמטית את חייהם של עיוורי היום", הוא אומר לי. "במחקר כמו במחקר זה יכול לקחת גם יותר זמן או אפילו להיכשל, אבל אני טיפוס אופטימי".
הכול בגלל טייפון
כדי להבין מהו עיוורון יום, אפשר לעיין ברשמי מסע של הנוירולוג היהודי־בריטי אוליבר סאקס, כפי שתועדו בספרו "האי של עיוורי הצבעים". סאקס מתאר מגוון תופעות מעניינות שפגש באיי מיקרונזיה באוקיינוס השקט, ובהם גם אי האלמוגים הצבעוני פינגלאפ. כבר בשנת 1820 הבינו יושבי האי שמשהו אצל ילדיהם אינו כשורה: רבים מהעוללים, שבימיהם הראשונים תפקדו ככל תינוק אחר, החלו בגיל חודשיים למצמץ ולהסב את פניהם אם הוחזקו מול אור חזק. הם התקשו לראות עצמים מרוחקים באור יום, וכשבגרו בכמה שנים התגלה כי הם נעדרי כל ראיית צבע. למעט אותו ליקוי מוזר, שתפוצתו הייתה שווה בקרב בנים ובנות, הפגינו הילדים התפתחות שכלית ומוטורית נורמלית לחלוטין.
באחד משיטוטיו בפינגלאפ הגיע סאקס לביתו של אדם שסבל מהעיוורון החלקי הזה, וכמוהו גם שלושת ילדיו. האב חלק עם האורח את ההשלכות החברתיות של המום: מרבית הילדים האכרומטופים אינם לומדים קרוא וכתוב, מכיוון שהם לא יכולים לראות את האותיות שעל הלוח. כשיתבגרו, לא יהיה להם כמעט סיכוי להתחתן, בגלל הלקות התורשתית ובשל העובדה שאינם יכולים לעבוד בחוץ באור השמש. לעומת זאת, כתב סאקס, "ככל שהחשיך החלו בני האי האכרומטופים לנוע ביתר קלות. ידוע בקרב הפינגלאפים שבעלי מאסקון (מונח בשפתם שמשמעו "לא לראות" – י"א) מסתדרים טוב יותר בטרם עלות השחר, בין ערביים ובלילות ירח, ומסיבה זו לעיתים קרובות מעסיקים אותם כדייגי לילה".
אם ברוב העולם עומדת שכיחות האכרומטופסיה על אחד ל־30 אלף איש בערך, בפינגלאפ התפוצה היא 1 ל־12. התפשטות של תכונות גנטיות נדירות קשורה פעמים רבות בנישואי קרובים, וכך אירע גם שם. בשנת 1775 בקירוב שטפה את האי סופת טייפון קשה, שהשמידה בן לילה כתשעים אחוזים מאוכלוסייתו. רק כעשרים ניצולים שרדו את הסערה ואת הרעב שבא אחריה, בשל ההשמדה הטוטאלית של הצמחייה. כל עוד הייתה אוכלוסיית האי רחבה ומגוונת, הסיכוי ששני נשאים של הפגם יביאו לעולם צאצאים משותפים היה נמוך. הטייפון טרף הכול. מחקרים גנאולוגיים הראו שאבי־אביהם של הנשאים היה המלך בכבודו ובעצמו, ששרד את הסופה הקטלנית.
גם ישראל מושכת את הסטטיסטיקה כלפי מעלה: בירושלים עומדת השכיחות של עיוורון־היום על 1 ל־5,000, והיא גבוהה במיוחד בקרב מוסלמים ובקרב יוצאי פרס ועיראק. לאחרונה הפכה סין למעצמת אכרומטופסיה, ומתגלים בה יותר ויותר מקרים כאלה. "לרוב בני האדם שסובלים מעיוורון יום יש מוטציה בגן שנקרא CNGB3", אומר עופרי. "אצל 20־30 אחוזים קיימת מוטציה בגן אחר, CNGA3. מה שהופך את העניין למסקרן עבורנו הוא שבישראל דווקא המוטציה השנייה היא השלטת".
הפגם שנוצר בגן מונע ממנו לייצר חלבון מסוים, ובלעדיו המדוכים – תאי העין שאחראים לראיית צבע, לחדות ראייה ולראייה בסביבה מוארת – אינם מתפקדים. "מכיוון שהפגם בגן CNGA3 נמצא גם בכבשי עין־חרוד, אמרנו לעצמנו: רגע, יש לנו כאן חיית מודל מושלמת לעבוד איתה. עד כה, המחקר הרפואי בתחום נשען על חולדות ועכברים שהשרו בהם את המחלה, ולכך התלוו שני חסרונות: הראשון הוא שהעין של החיות האלה קטנה מאוד לעומת עין אנושית, והשני הוא שהמחלה אינה טבעית אצלן. והנה יש לנו חיה בעלת עין גדולה, וליקוי שהתגלה בה ללא כל התערבות מצידנו. תקוותנו הייתה שאם נצליח לפתח טיפול בטוח ויעיל בכבשים שלנו, ניתן יהיה ליישם אותו גם בבני אדם".
יחסית לזמן הנדרש בדרך כלל כדי לצלוח את שרשרת השלבים השגרתית שמובילה ממחקר בסיסי ועד לטיפול רפואי, כאן העניינים נעו מהר להפליא. הגן כאמור אותר, חיית מודל נמצאה, ועתה נבחרה טכניקת הריפוי: Gene Therapy. הריפוי הגֶני הופך בשנים האחרונות לתקוותם הגדולה של הלוקים במחלות תורשתיות שעד כה קשה היה לטפל בהן. בטכניקה החדישה מחדירים לתוך תאי האדם או בעל החיים גנים תקינים, על מנת שיחליפו את הגן הפגום. גם במקרה של עיוורון יום, גן שיושתל בתא אמור לפתור את הבעיה.
איך זה ייעשה? הדרך הטובה היא לתפוס טרמפ על וירוס: לוקחים וירוס, מוציאים ממנו רכיבים שגורמים לתחלואה ורכיבים שמאפשרים לו להשתכפל – אנחנו הרי רוצים שהנגיף יעשה את מלאכתו ויפרוש בשיא – ובמקומם מעמיסים עליו את הגן התקין. תמהיל הווירוס הזה מוחדר לעין בעזרת מחט ארוכה, ו"שופך" את הגן החדש לגרעין התא. הווירוס, כמו וירוס, מדביק גם את התאים השכנים, ואם הכול הולך כשורה, החלבון החסר מתחיל להפציע. בעקבותיו המדוכים נכנסים לפעולה, וצובעים את העולם עבור מי שראה אותו עד כה בגוני אפור מעומעם.
אחרי שהסיעו כמה כבשים מעין־חרוד לעדר המחקר במכון וולקני, פעלו החוקרים "לנקות" את עיוורון היום מהדיר שבעמק. "ברגע שידענו מהי המוטציה, יכולנו לערוך לכבשים בדיקות דם ולהגיד לצוות אילו פרטים לא להרביע ואילו כן. תוך כמה שנים נעלמה המחלה מהדיר".
גיבורים אלמונים
בשנת 2010 נכנסו גוטווין, בנין ועופרי לחדר הניתוח במכון, והחלו בניסיונותיהם לתקן את הגן הגורם לעיוורון יום. "בהתחלה עבדנו עם כבשים 'בריאים', כדי לפתח את טכניקת ההזרקה", מספר עופרי. "בדקנו שהווירוס יודע להדביק את הרשתית, וידאנו שהחלבון שלנו מתבטא במקום שבו אנחנו רוצים אותו, בדקנו יעילות ובטיחות. כל השנה הראשונה הוקדשה לפיתוח השיטה, בניצוחו של ד"ר אדי אברבוך, מנתח רשתית מבית חולים הדסה. מאוחר יותר הכנסנו לחדר הניתוח 16 כבשים עיוורי יום, וביצענו עליהם מעקב ארוך בכמה מדדים, כמו הקלטות ERG ומבחני מבוכים. במקביל מצאנו חברה בפלורידה שתייצר לנו את הווירוס בכמות שאנחנו צריכים. אחרי השלמת הפרוצדורה שוב הכנסנו את הכבשים למבוך באור יום, והפעם הם חצו אותו בקלות. הניתוח הצליח".
בהרצאה שנשאת בכנס דיברת על תשעת הגיבורים שנהנים מראיית יום. לאן נעלמו עוד שבעה?
"עם כל הצער שבדבר, היינו צריכים להקריב חלק מהכבשים כדי לערוך בדיקות שיראו שהחלבון מתבטא. כדי להשיג אישור של האף־די־איי (מנהל התרופות והמזון של ארה"ב – י"א) לניסויים בבני אדם, לא מספיק להציג כבשה שהולכת במבוך, צריך הוכחות פתולוגיות. חייבים גם להראות שהיא בריאה ושאין תופעות לוואי".
אז הגיבורים האמיתיים הקריבו עצמם למעננו.
"נכון, אבל לפני כן הם הספיקו ליהנות מהמראה של העולם לאורך כמה שנים יפות".
הכבשים מעין־חרוד עדיין רואים ורועים בעדר המחקרי במכון וולקני. את המבוך שצלחו בקושי רב לפני הטיפול, הם חוצים בחמש שניות בלבד גם שנים אחרי הניתוח. כאן המקום לציין שבכל תולדות רפואת העיניים הווטרינרית, זו הייתה בסך הכול הפעם השנייה שבה נעשה ריפוי גני מוצלח בבעל חיים הסובל מעיוורון. את הבכורה לקחו כלבים אמריקנים שנולדו עיוורים לחלוטין כתוצאה ממוטציה גנטית. המוכר והידוע שבהם הוא הכלב לנסלוט, שנותח בפנסילבניה בשנת 2001. גם לעינו הוזרק נגיף הנושא גן תקין, וכמו אצל הכבשים מעין־חרוד, גם במקרה ההוא טופלה בשלב הראשון רק עין אחת, מסיבות של בטיחות ולצורך השוואה. כדי לקדם את נושא הטיפול הגני הגיע לנסלוט עד לקונגרס האמריקני, לחץ ידיים למחוקקים והדגים כי הוא מבחין בפיסת נייר המושלכת לידו בצידו האחד, אבל אינו רואה דבר כשחוזרים על הפעולה בצד השני. בעוד הוא זוכה לתהילת עולם, זכו החוקרים בו־במקום בתקציב עתק למחקר. לפני כמה חודשים הושלם הניסוי שלהם בבני אדם, ולראשונה ניתן אישור אף־די־איי לטיפול במחלה באמצעות ריפוי גנטי. המחיר הבלתי־סמלי של התרופה לעיוורון מהסוג הזה, אגב, הוא 850 אלף דולר.
נשוב למחקר עיוורון היום: לפני כמה חודשים פורסם מאמר גדול תחת הכותרת "שש שנים ועוד היד נטויה", שסיכם את המחקר שנערך על הכבשים והביע אופטימיות באשר להשבת ראיית היום בקרב בני האדם החסרים אותה. כבשה קיבוצניקית מעין־חרוד, שצולמה על ידי פרופ' גוטווין, אף כיכבה על שער כתב־העת Human Gene Therapy. בדצמבר 2016 נתן האף־די־איי אישור לניסויים קליניים בבני אדם עיוורי יום בארה"ב, וחולים מפלורידה, מאורגון וממסצ'וסטס עברו את הניתוח ונמצאים כיום במעקב. לפני שנה קיבלה גם מחלקת עיניים בבית החולים הדסה עין־כרם את אישורו של משרד הבריאות הישראלי לביצוע הטיפול הניסיוני בעיוורי יום. בימים אלה, ראשוני המטופלים עוברים את הניתוח בעיר שבה הליקוי נפוץ במיוחד.
קצת מפחיד להיכנס לפרוצדורה כזאת.
עופרי: "כל ניתוח נושא איתו סיכון, אבל החולים מקבלים החלטה מושכלת אחרי הרבה התייעצויות וקריאה. רבים מהם משוחחים גם עם אנשי דת. הנסיינית הקרובה שלנו נועצה בדיוק עכשיו ברב שלה, שאישר לה לעבור את הטיפול. יש בזה הימור מסוים, אבל תוצאות הניסוי על חיות המודל נהדרות, ומראות על יעילות ובטיחות".
גזעי אבל אומלל
עופרי הוא בן 59, נשוי ואב לשניים פלוס כלב וחתול. אנחנו יושבים במשרדו בבית החולים הווטרינרי הסמוך לצומת בית־דגן, שלוחה של בית הספר לווטרינריה של האוניברסיטה העברית. על הקיר תלויה תעודת המומחיות ברפואת עיניים וטרינרית, דיפלומה שכאמור אין עוד אחת כמוה בישראל. על קיר אחר מוצגת תמונת הכבשה שצילם ד"ר אלישע גוטווין, מלמעלה מביטה בנו הכבשה שושנה שניתנה לעופרי במתנה ממישהו שחמד לצאן. על צג המחשב הוא מראה לי נבואה תנ"כית שמלמדת על הקשר עתיק היומין בין אלישע לריפוי עיוורון – "ויתפלל אלישע ויאמר: פקח נא את עיניו ויראה. ויפקח ה' את עיני הנער וירא".
בזמן שעופרי יוצא מגדרו מהוורט שחלק איתו שותפו, נשמעת דפיקה בדלת. לחדר נכנס ד"ר אורן פאר, מתמחה באופתלמולוגיה, רפואת עיניים. "סליחה שאני מפריע", הוא אומר, טרוד משהו. "לגבי המקרה מהבוקר, אני חושב שהבעיה של העין משנית. יש נפיחות באף והפרשות בעיניים, אבל קשה מאוד להתנהל איתו והוא לא נראה טוב. אני מציע שיישלח לסי־טי ונהיה יותר חכמים". עופרי מאשר. כשד"ר פאר עוזב, אני מתעניינת מי הפציינט. "זה חתול שהגיע אלינו, ואנחנו כרגע לא מצליחים להבין מה הבעיה. נתחיל בירור מקיף יותר. תדעי לך שהוא אחד הטובים".
החתול?
"לא, אורן. מתמחה ששמו הולך לפניו".
מאוחר יותר אפגוש את ד"ר פאר בחדרי הבדיקות למטה, מטפל בכלבה שכבר התעוורה בעין ימין, וכעת באה לביקורת בניסיון לשמר את עין שמאל. חומר זרחני מוכנס לעינה, והעובדה שהקרנית אינה מזדהרת, מעידה שהכול תקין.
לא תמיד מגיעים הפציינטים לכאן. מפעם לפעם מוקפצים רופאי העיניים מבית החולים בבית־דגן לספארי או לגן החיות התנ"כי ודומיהם, כשמתעוררת בעיה והצוותים שם לא יכולים לתת לה מענה. לפני כמה שנים, כשב"גן גורו" עדיין חיו צמד קואלות מנומנמות, הגיע משם הקואלה הזכר לאחר שבת זוגו שרטה אותו בעין וגרמה לו נזק שהצדיק בדיקה בידי רופא מומחה. פאר מספר כי הוא עצמו מטפל בכ־700 פציינטים בשנה, בהם פילים, כבשים וכמובן חתולים וכלבים. כ־12 אלף מקרים מגיעים בכל שנה לבית החולים, שבו 35 רופאים מומחים מהארץ ומהעולם. קשת התחומים מפתיעה – כירורגיה, אנדוקרינולוגיה, קרדיולוגיה, פוריות, נוירולוגיה, רפואת שיניים וכל מה שאנחנו פחות או יותר מכירים מבני האדם. מערך החירום פתוח 24/7/365.
ראייה של עיוורי יום מול ראייה תקינה (הדמיה)
חדר הטיפול הנמרץ נראה עמוס מאוד. פיטבול בעל פנים נפוחות בחציין יושב תשוש, לאחר שהוכש על ידי נחש. זאת בהחלט העונה לפגעים כאלה. לצידו יושב כלב שסבל ממכת חום קשה – "עוד אחד מסממני העונה, אבל מצבו טוב והוא ילך הביתה היום", אומרת ד"ר סיגל קליינברט, רופאה בכירה ומומחית ברפואת חירום וטיפול נמרץ. כלבה נוספת שוכבת בתא ומחוברת לצינורות דיאליזה: "היא מאושפזת בגלל מחלת כליות, והשבוע עברה לשלושה טיפולים. הבעלים מגיעים מהדרום כל יום, במסירות אין קץ". הכלב ששוכב על מיטה ועובר אק"ג מוקף בסטודנטים שלומדים את המלאכה. שלושה חתולים חולי לב מקבלים חמצן; מתברר שבעיות קרדיולוגיות נפוצות מאוד בקרב חתולים. מחדר החירום הם מתפזרים בדרך כלל למחלקות הייעודיות.
לסוסים שמגיעים לכאן הוקצתה מחלקה שלמה, שמשתלטת על כל חלקו הדרומי של בית החולים ומתאימה את עצמה לנסיבות. בכל זאת, להכניס סייח לצילום רנטגן חזה זו פרוצדורה שדורשת תפעול אחר מלהכניס פינצ'ר. בביקורי זכיתי לראות סוסה שבדיוק הורדמה לפני הליך כירורגי בחדר הניתוח לסוסים – היחיד מסוגו בישראל. רק הפעולה של העלאתה למיטה דרשה מנוף מסיבי וצוות של שישה אנשי מקצוע. מפאת פרטיותה לא אפרט מדוע נותחה זמן קצר אחרי שהמליטה, רק אספר שמאז היא כבר נצפתה מתלוצצת עם רופאה, ד"ר עמוס טץ, מומחה בינלאומי לכירורגיה של סוסים.
בדרך חזור אני מבחינה כי ידידנו החתול הסובל מבעיית עיניים כבר נכנס לבדיקת סי־טי. "כאן המטופלים לא צריכים לחכות חודשים לסי־טי או לאם־אר־איי, הכול נעשה על המקום", מתגאה עופרי כשאנחנו שבים למשרדו.
עד כמה מחלות עיניים הן עניין נפוץ אצל בעלי חיים?
"נפוץ מאוד. קודם כול, הם סובלים ממחלות דומות לאלה שקיימות אצלנו: קטרקט, גלאוקומה, ניוון רשתית, דלקות וגידולים. הקרנפית טנדה מהספארי, למשל, לוקה בדלקת עיניים כרונית. גורם שני הוא טראומות: כל הסצנה הנוראית של קרבות כלבים וחתולים אחראית מטבע הדברים לפציעות קשות. מעבר לכך, בגלל ההשבחה הגזעית והסלקציה, שנפוצות בעיקר בכלבים, יש הרבה מאוד בעיות גנטיות ומחלות תורשתיות. אז כן, לא חסרה עבודה.
"היום המגדלים כבר מודעים לכך, ובארצות כמו גרמניה ובריטניה יש חובה לערוך בדיקות עיניים להורים לפני שמזווגים אותם, אחרת הגורים לא מקבלים תעודות. באמצעות הבדיקות יודעים את מי להכליא ואת מי לא, כמו שעשינו בקיבוץ, ואחרי עשור כבר רואים ירידה של תשעים אחוז בשכיחות של מחלות מסוימות".
איך אתה הגעת להתעסק בעיניהן של חיות דווקא?
"אני בוגר המחזור הראשון של בית הספר לווטרינריה שהוקם בישראל. למדתי ביולוגיה באוניברסיטה בגבעת־רם, ויום אחד קראתי בעיתון שלראשונה אחרי אלפיים שנות גלות, נפתח בית ספר לווטרינריה בארץ. עמדתי בתנאי הקבלה, והייתי בין עשרים בני המזל שהתחילו ללמוד שם. מכיוון שזה היה בית ספר חדש, לא היו בנמצא מרצים בהרבה תחומים, ובעיקר הורגש מחסור בתחומי הקליניקה. ההנהלה הצליחה להביא את השמות הכי גדולים מחוץ לארץ, בזכות קשרים ומאפיה יהודית. כך הביאו את קירק גֶ'לאט, שהיה אז דיקן בית הספר לרפואה וטרינרית באוניברסיטת פלורידה. הוא נחשב לאחד מהאבות המייסדים של רפואת העיניים הווטרינרית בארצות הברית, ומי שכתב את ה'תנ"ך' בתחום.
"המומחים מחו"ל הגיעו לשבועות מרוכזים, שהיו עמוסים בהרצאות מבוקר עד ערב. בשלושת השבועות שלמדנו רפואת עיניים, התאהבתי בתחום הזה. כשג'לאט חזר הביתה שמרתי איתו על קשר במכתבים – כן, לא היה אימייל או וואטסאפ – ובתום הלימודים אמרתי לו שאני רוצה להמשיך, והוא פשוט הזמין אותי לפלורידה. הייתי שם ארבע שנים, ומאז אני מתעסק בעיניים ולא משתעמם לרגע. אשתי אומרת שכל בוקר אני הולך עם חיוך לעבודה, והיא צודקת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
