היועץ הכלכלי לצה"ל בצוק איתן: "לא היו לנו מספיק חלקי חילוף"

כששואלים את תא"ל במיל' ד"ר ששון חדד כיצד קיצוץ בתקציב צה"ל בא בסופו של דבר לידי ביטוי בשדה המערכה, הוא נותן תשובה מורכבת. חדד, שכיהן כיועץ הכלכלי לרמטכ"ל, חוזר לתחילת שנת 2014, אז חלה הידרדרות קשה ביחסים בין משרד האוצר למשרד הביטחון. "יאיר לפיד כשר אוצר נטרל את כל הפקידים שלו. הוא יצר מתווה תקציבי חדש, שדיבר על קיצוץ של כשישה עד עשרה מיליארדי שקלים בתקציב הביטחון בכל שנה. זה הביא את כולם לשוקת שבורה. התוכניות של הצבא נבנו מלכתחילה על המתווה התקציבי שהיה קיים עד אז, ולפעמים אפילו על יותר מכך, כי ראש הממשלה נתן לצה"ל להבין שהוא יעביר עוד הרבה כסף. נתניהו היה אמפתי מאוד, גילה עניין והבנה לצרכים ואפילו עודד להסתכל קדימה ולקפוץ הרבה מדרגות. אבל כל המפגשים איתו היו דואליים, כי בפועל, כשזה מגיע לכסף – זה תלוי בשר האוצר ופחות בראש הממשלה. וכך היו מקרים שנתניהו תמך בתוכנית שלנו אך לפיד דאג לטרפד אותה, והכסף לא הספיק להחזיק את השוטף".

המתווה התקציבי שהלך והתגבש מול האוצר זכה לשם "הכול כלול", או "בזאר טורקי" כפי שכינה אותו שר הביטחון דאז, משה יעלון. המשמעות הייתה שמערכת הביטחון תקבל תקציב חד־שנתי שאמור לתת מענה לכל ההוצאות שלה, ואיתו היא אמורה להסתדר. בפועל, הסכום היה רחוק מלספק את צרכיה, ואילץ אותה לבקש כל הזמן תוספות. "לא רק ששיטת 'הכול כלול' לא הובילה לריסון תקציבי, אלא שהיא הובילה להגדלה משמעותית של תקציב הביטחון במהלך השנה, בדומה לתנועת רכבת הרים העוברת במסלולה עליות ומורדות תכופים", תיאר חדד את הכאוס במאמר במאי 2017 בכתב העת הצה"לי "מערכות". "בשיטה הזו אי אפשר להתחייב על שום דבר", הוא מסביר לנו. "לכן הסכמים לא יצאו, וחוזים לא נחתמו, אפילו בדברים הבסיסיים ביותר. כשרצו לקנות ביצים או סוכר לחדרי האוכל של צה"ל, נאלצו לחתום בכל חודשיים חוזה חדש עם הספק.

"היועכ"ל דאז, ראם עמינח, היה בהתחלה מאוהב ברעיון של 'הכול כלול'. הוא חשב שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות, כי כשיש סכום נתון, פתאום משרד האוצר לא רלוונטי. הסכום הזה לא נותן לך כלום, אבל מה שעניין אותו זה שהוא לא צריך להתחנן לאף אחד. בפועל התהליך לא עבד, והתוצאה הייתה שבמאי 2014, בהמלצתו של ראם, צה"ל הפסיק את האימונים".

זה לא היה זמן טוב להיתקע בלי כסף. כמה שבועות אחר כך התחיל מבצע "צוק איתן".
"נכון, ביוני נחטפו שלושת הנערים, וביולי כבר פרצה המלחמה. שם פחות או יותר פתחנו את כל המחסומים הכלכליים, והוצאנו הזמנות לחידוש המלאי של פצצות וסוגי תחמושת ברמה שלא מצריכה הרשאות לכל קנייה. ברגע שיש מלחמה, יש לשר הביטחון ולראש הממשלה סמכויות נוספות בחוק. כבר במהלך הלחימה הגיע חלק מהציוד שהזמנו, אך עדיין היינו במצוקה של מלאי".

ועל המחסור הזה אתה חושב שאנשים שילמו בחייהם?
"קשה לי להגיד את זה, כי המלחמה לא הגיעה לממדים שהשאירו אותנו בלי ציוד כלל. מצד שני, כשאתה מחליט כיצד להגיב ומה אתה יוזם, אתה לוקח בחשבון אילו מלאים עומדים לרשותך ואילו לא. הגענו לכשירות מאוד נמוכה של כוחות היבשה, כי לא היה מלאי מספיק של חלפים ותחמושת, ודאי לא בשביל להיכנס למלחמה נרחבת. וזה בהחלט השפיע: כדי לכבוש את הרצועה, למשל, אתה צריך טנקים רבים בפנים, ואני לא חושב שהיו לנו מספיק חלקי חילוף בשביל לעמוד בכיבוש ממושך".

להרים עשר אגורות

לפני כשנתיים השתחרר חדד מצה"ל. בתפקידו האחרון, היועץ הכלכלי לרמטכ"ל, הוא פיקד על כ־500 כלכלנים ורואי חשבון. היועכ"ל הוא למעשה בו זמנית גם שר האוצר של צה"ל וגם ראש אגף התקציבים של משרד הביטחון, ותחת ידיו עובר תקציב של כ־70 מיליארד שקלים בשנה, כולל הסיוע החיצוני שישראל מקבלת מארה"ב. "אני רגיל לחשוב ולדבר רק במיליארדים", אומר חדד בחיוך. לשאלה אם בגלל המספרים האדירים גס ליבו בערך הכסף, הוא משיב: "זה תלוי הקשר. ניהלתי דיונים גם על אלף שקלים. מטבע הדברים, כשעוסקים בתכנון מדברים על מיליארדים, וכשעוסקים במימוש ובפיקוח תקציבי גם השקל הבודד נמדד".

ואחרי יום שלם של דיונים בסכומים של מיליארדים, כשאתה רואה מטבע של עשר אגורות על הרצפה, אתה מרים?
"ברור שכן. אני לא מולטי־מיליארדר, ולא מרוויח סכומים בסדר גודל שונה מכל אדם אחר".

הוא בן 52, נשוי לנעמה ואב לארבעה ילדים, תושב חשמונאים. יש לו תואר שני במנהל עסקים, הסמכה כרואה חשבון ותואר דוקטור מטעם הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל־אביב. מאז שחרורו מצה"ל הוא מלמד באוניברסיטת אריאל קורסים במימון, ולצד זאת הוא דירקטור בחברת "מור קרנות נאמנות" וחוקר כלכלי בכיר במרכז למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

"התוכנית של הרמטכ"ל כוכבי עלולה למסמס את הישגי תוכנית גדעון, בעיקר בהיבט של קשרי העבודה בין צה"ל למשרד הביטחון. הבדל נוסף הוא שנקודת המוצא של תר"ש גדעון אמרה שהשקט באיומים מצד איראן נותן לנו הזדמנות לבנות את הצבא תרבותית וחברתית. כעת האיום השתנה, ו'תנופה' מביטה אל האויב"

הוריו של חדד עלו ארצה מתוניס והתיישבו בבאר־שבע. האב עבד כפועל בניין והתקדם עד לתפקיד מנהל עבודה, האם שימשה עוזרת גננת או שנשארה בבית, לגדל את שבעת ילדיה. ששון, הבן הבכור, למד בישיבת בני עקיבא "אוהל שלמה" בעיר, וכבר מגיל צעיר נמשך לתחום הריאלי. משוואות מתמטיות מסובכות כבשו את ליבו, אך הוא לא ידע אם יוכל גם להפיק מהן פרנסה. "התגייסתי למסלול העתודה האקדמית, ואחרי השנה הראשונה שלי בלימודי כלכלה וחשבונאות כמעט עזבתי", הוא מספר. "הנושא לא דיבר אליי, כי לא היה מתמטי מספיק. ובכל זאת נשארתי, כי בבית לימדו אותנו לסיים את מה שצריך, ולאחר מכן להחליט".

מסלול העתודה מעניק הכשרה מקצועית, אך גם קושר את העתודאי לשנים רבות לצבא.
"בשלוש השנים הנוספות, אחרי הלימודים והשירות הסדיר, אתה יכול להיות בתפקיד זוטר אך כבר לקבל אחריות גדולה מאוד, מה שפחות מקובל מחוץ לצה"ל. אתה גם מפתח קשרים שיכולים לסייע לך בהמשך. הניסיון שאתה צובר כמעט בלתי ניתן להשוואה למה שמתרחש באזרחות".

בתום לימודי התואר הראשון באוניברסיטת תל־אביב מילא חדד מגוון תפקידים צבאיים בתחום הכספים. בין השאר הוא עמד בראש מדור תקציבים בחיל הקשר ובמרכז תקשורת נייחת צה"לית, וכן שימש ראש תחום תקציבים וכלכלה באגף התקשוב. בשנת 2006 הגיע לראשונה למשרד היועכ"ל, ועמד בראש אגף תקציבי זרוע היבשה, אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה והפיקודים. ב־2013 הגיע לשם שוב, אחרי תפקיד כלכלי בכיר בזרוע היבשה.

"לאורך כל המסלול שלי במשרד היועכ"ל הייתי כפוף לרמטכ"לים, אבל גם נותן להם הנחיות מבחינה תקציבית", אומר חדד. "יש שם ניגוד מסוים, כי מצד אחד היה לי מפקד, ומצד שני מנכ"ל משרד הביטחון היה ממונה עליי. היועכ"ל הוא גוף צבאי, אבל האוריינטציה שלו אזרחית מאוד: הוא שוכן במשרד הביטחון ולא בבניין של צה"ל, תרבות החשיבה והסביבה היא של אזרחים שרואים מולם את השעון כי צריך לעמוד בזמנים וללכת הביתה, ויש ניהול יעיל של משאבים, כולל המשאבים העצמיים".

אבל המשרד אחראי על נושאי ביטחון. הוא לא יכול להתייחס לעצמו כגוף מנהלתי ופקידותי בלבד.
"ניהול יעיל הוא דבר רצוי, ואם צריך עושים גם מעל ומעבר, אבל השאלה 'האם צריך' מורכבת במיוחד. בצבא קיימת נטייה לעשות דברים שלא צריך, רק כי כבר נמצאים שם. כשהגעתי ליועכ"ל, בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי אחראי כמעט על כל הענפים, כי אני רגיל לבוא בבוקר ולעבוד על כל מה שיש; אחרים ראו במחלקת התכנון את הליבה, וכל השאר היה עול מבחינתם".

גנץ דפק על השולחן

את צעדיו הראשונים במשרד היועכ"ל עשה חדד לאחר מלחמת לבנון השנייה. באותם ימים נשמעו טענות שכשלי המלחמה ההיא נבעו בחלקם ממחסור תקציבי. בנובמבר 2006 החליט ראש הממשלה אהוד אולמרט על הקמת ועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון. ממצאי הוועדה, בראשות הכלכלן דוד ברודט, חשפו שורת הוצאות כספיות שגויות ובזבוזים וחידדו את הצורך במיסוד תוכניות רב־שנתיות לצה"ל. בעקבות המסקנות הללו בנה הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי את "תר"ש תפן", תוכנית עבודה רב־שנתית שחדד מעריך כ"די מוצלחת. היה לה גיבוי תקציבי והיא עבדה כמעט עד הסוף בצורה הרמונית וטובה".

ב־2012, כשתמו חמש השנים של "תפן", לא הצליח הרמטכ"ל בני גנץ להעביר באוצר את התוכנית שהגה. בזו אחר זו קרסו שלוש תוכניות שהציע. כשאני שואלת האם הדבר יכול להעיד על כישורי הניהול או הרמטכ"לות של גנץ, חדד משיב: "אני לא חושב שזה היה תלוי בו. התקציב הוא בעיה של משרד הביטחון. גנץ היה יכול רק לדפוק על השולחן, והוא אכן עשה זאת. צריך לזכור שגנץ הגיע לתפקיד בתקופה לא טובה, כי משרד הביטחון היה חלש מאוד. גם היועכ"ל שלו, קודמי בתפקיד, לא צמח במערכת הצה"לית, ולקח לו זמן רב להבין את המנגנונים הפנימיים".

ברקע עמדה גם המחאה החברתית של קיץ 2011, והדרישה הציבורית הגוברת להקצות יותר משאבים לרווחה ולשיפור מצבו של מעמד הביניים. "מנואל טרכטנברג, ראש הוועדה שהוקמה בעקבות המחאה החברתית, המליץ לקצץ 3 מיליארדי שקלים מתקציב הביטחון", נזכר חדד. "בדיעבד הוא סיפר לנו שלא האמין בכך, אבל זה היה הפתרון הטכני היחיד שהוא מצא, או יותר נכון הפתרון שהכתיב לו מי שהכתיב. הקיצוץ בוצע, ובפועל מיד אחר כך הכסף הוחזר, כי כל התוכניות נבנו בהתבסס על התקציב הזה. מעצם טיבן, תוכניות צה"ל יוצאות לדרך הרבה לפני ששנת התקציב מתחילה. כדי להביא תחמושת, למשל, אתה חייב להתקשר עם הספקים שנתיים־שלוש לפני כן, ולכן הקיצוץ היה בלתי אפשרי".

בשנת 2013, כשחדד שקל להשתחרר מצה"ל, הוא קיבל הצעה מפתה: להיות סגנו של היועכ"ל דאז. "ראם עמינח קרא לי ואמר: 'רוצה לעבוד אצלי? בהמשך אתמוך במינוי שלך גם ליועכ"ל, אבל אתה יודע שהסיכוי שלך לקבל את התפקיד הוא בין אחוז אחד לעשרה אחוזים'. עניתי שאבוא גם בשביל האחוז האחד".

חדד אכן לא היה המועמד המועדף לתפקיד היועץ הכלכלי לרמטכ"ל – לא מטעמו של הרמטכ"ל גנץ, ולא מטעם מנכ"ל משרד הביטחון דן הראל. כל אחד מהם כבר הציג מועמד משלו, והתעקש על מינויו. אבל אז הודיע עמינח במפתיע שהוא יוצא לחופשה לזמן בלתי מוגבל מאוקטובר 2014, ושר הביטחון משה יעלון החליט לתת את התפקיד למי שכבר מכיר היטב את המערכת – סגן היועכ"ל, ששון חדד.

"אני לא חושב שהכסף הוא מוטיבציה לגיוס אצל החרדים. מעבר לחוק שצריך לעבור בנושא, אנחנו חייבים לשאול אם באמת פרצנו את חומות הקהילה הזו, שרבים מקרבה מתנגדים לשירות בצה"ל"

בפורום מטכ"ל הכיפה שלך הייתה בגדר מראה חריג?
"היו אז במטכ"ל חובשי 'כיפות שקופות' – אנשים דתיים־מסורתיים, שהילדים שלהם לובשים ציצית אבל הם עצמם הולכים בלי כיפה. ככלל, אני חושב שיש מקום בפורום מטכ"ל ליותר חובשי כיפות, אבל רק בכפוף לאיכות האנושית".

האם העובדה שלא יכולת לעבוד בשבת הייתה מגבלה?
"קרה פעם שיצאתי הביתה מוקדם ביום שישי, וראש הממשלה שאל איפה אני ומה פתאום אני הולך. הסבירו לו שאני לא גר בירושלים, וצריך להספיק להגיע לפני שבת. יש גם יתרון בהפסקה הזו של השבת: היא מאפשרת להתנתק, ואחר כך לחשוב שוב על הדברים".

ירייה בין העיניים

ביומו הראשון כיועכ"ל הגיע חדד לדיון של הממשלה בנושא התקציב, ורק אז הבין את עומק התהום הכלכלית שצה"ל עלול ליפול אליה. "שר האוצר לפיד כבר היה בשיא המאבק שניהל מול ראש הממשלה נתניהו. אף אחד לא הסתכל לעברנו או הקשיב לנו. ההרגשה הייתה שאתה נמצא באיזו צניחה מצוק מבחינת משאבים, ומבחינת היכולת לתמוך בתוכניות העבודה של צה"ל. ידענו שאם המצב יימשך, ניאלץ גם בשנה הבאה לבטל תוכניות שאי ביצוען הוא בגדר טירוף. בכל פעם שניסיתי להציע משהו, אמרו לי: 'אנחנו לא סופרים אותך, הקול של השר שלך בהצבעה לא מעניין אותנו'. הרגשה איומה".

כמה חודשים אחר כך, כשכבר הוקמה ממשלה חדשה, הבינו הצדדים שאי אפשר להמשיך כך. בהדרגה התגבש מתווה לשיתוף פעולה, שזכה לכינוי "תוכנית כחלון־יעלון", על שם השרים שעמדו אז בראש המשרדים הניצים. אך רגע לפני שנחתם ההסכם, נראה שוב שהכול בקריסה. "השעה הייתה כבר שתיים בלילה, ולפתע ראש הממשלה מתקשר ואומר 'לא מקובל עליי, אל תחתמו'. סלע המחלוקת היה נושא הפנסיה לאנשי הקבע. ישבנו שם יחד, כל מי שעסק בתוכנית הזו, וכססנו ציפורניים בתסכול. הרי השגנו הסכמות מקיר לקיר, גם אם חלקן היו מאולצות, ולפתע מוטל עלינו וטו של הבוס הגדול. לבסוף סוכם על מכתב צד שמשאיר סוגיה אחת בחוץ, וכל השאר נחתם בשעה 2:40".

שיתוף הפעולה עם משרד האוצר כבר לא שירת את גנץ, שבפברואר 2015 פרש מתפקידו. כשנכנס יורשו גדי איזנקוט ללשכת הרמטכ"ל, החלה להתגבש תוכנית רב־שנתית חדשה לצה"ל, "תר"ש גדעון", שחדד הוא מאדריכליה העיקריים. גדעון – על שם השופט התנ"כי שניצחונו על המדיינים הביא לארץ ישראל תקופת שקט של עשרות שנים. בין הנושאים שהתוכנית החדשה נדרשה אליהם היו הקמת חטיבת הקומנדו וזרוע הסייבר, צמצומים בגלי צה"ל ובחיל החינוך והגברת מיקור החוץ.

"היה צריך למצוא את הקונץ־פטנט כדי להשלים את הרכישה של האף־35. נדרשנו גם לישיבות מול החשב הכללי, כדי למצוא מה תהיה ההשפעה מבחינת החוב הלאומי"

ביוני 2015 הציג איזנקוט את התוכנית. במקביל הוגשו מסקנותיה של ועדת לוקר לבחינת תקציב הביטחון, שמונתה עוד לפני מבצע צוק איתן. המלצות הוועדה בראשות אלוף במיל' יוחנן לוקר, מזכיר הממשלה דאז, כללו שינויים ארגוניים מרחיקי לכת, הצמדת תקציב הביטחון למדד, קיצור שירות לגברים ונשים, והגברת השקיפות של מערכת הביטחון גם בפני האוצר. הדו"ח הזה נתקל בהתנגדות עזה: יעלון כינה אותו "שטחי, לא מאוזן ומנותק באופן קיצוני מהמציאות", ודובר צה"ל מוטי אלמוז הגדירו כ"ירייה בין העיניים".

חדד, ששימש משקיף בוועדת לוקר, סבור שבכירי מערכת הביטחון צדקו בדבריהם. "מאוד לא אהבתי את הדיאלוג שהתפתח בוועדה, אף שהייתי שותף לו. הדינמיקה הייתה שעל כל קול שאנחנו השמענו, נשמעו חמישה קולות של האוצר. בכל פעם שבכיר ממשרד הביטחון התחיל לדבר, מיד נתנו לו את ההרגשה שלא בוטחים בו.

"עלתה למשל השאלה לכמה אנשי קבע צה"ל זקוק באמת. אני לא חושב שמישהו עשה על זה עבודה מעמיקה. היחידים שמתעסקים בזה הם אנשי אגף התכנון של צה"ל, והם הציג ארבע גישות שונות שמראות היקף מסוים של כוח אדם שנדרש. אנשי הוועדה אמרו בתגובה שזה לא נראה להם – בלי שהסבירו מדוע או הציגו מודל חלופי. המלצות הוועדה, שלא היו בנויות נדבך על נדבך, העבירו את התחושה שקודם קבעו מסקנות ורק לאחר מכן סיפקו להן הסברים".

כשהאוצר הבין כי משרד הביטחון אינו מעוניין לאמץ את מסקנות ועדת לוקר, החל אותו משא ומתן מתחת לרדאר שהסתיים בהסכם כחלון־יעלון. גם היחסים הטובים בין איזנקוט לכחלון סייעו להרגעת הרוחות, וכך תר"ש גדעון אושרה בקבינט המדיני־ביטחוני באפריל 2016, ויצאה לדרך.

בקדנציה של איזנקוט נמשכה מגמת הקיצוץ במספר אנשי הקבע, וכן הוטלו מגבלות על מענקי הפנסיה לקצינים הפורשים. חדד סבור שהתדמית של אנשי הקבע כמי שנהנים ממשכורות שמנות ומפנסיות מופרזות עושה להם עוול. "הנתונים שיוצאים החוצה מוצגים בצורה הכי מעוותת שאפשר. כשהממונה על השכר באוצר מפרסם נתונים השוואתיים, אנשי הקבע נמצאים תמיד באחת הקבוצות התחתונות מבחינת שכר, ועדיין זה לא מפריע לו לכתוב בדו"ח שהם מקבלים יותר מדי".

בעיניך, הגיוני שאנשי הקבע זוכים לפנסיה מכובדת בגיל כל כך צעיר?
"איש קבע משעבד לצבא את השנים הכי טובות בחייו. נגד שמשתחרר מצה"ל אחרי שירות של 25 שנה, אין לו הרבה סיכויים למצוא עבודה. לא רוצים לדאוג לו? רוצים לזרוק אותו לכלבים? אין בעיה, אבל מי ירצה להיות נגד בצה"ל? הלכתי ובדקתי לא מעט צבאות בעולם, ונוכחתי לדעת שבכולם יש פנסיה תקציבית".

הלוואה חמקנית

כמי שהיה מעורב במשא ומתן על הסיוע הביטחוני האמריקני, חדד מספר שבמערכת הביטחון היו לבטים אם לחתום על הסכם בשלהי כהונתו של אובמה, או להמתין לממשל שיבוא אחריו. "אני חושב שמבחינת הסכום, נשיא אחר לא היה נותן לנו הרבה יותר", מנתח חדד. "אבל היה גם הסיפור של ההמרות: במסגרת ההסכם הקודם יכולתי להמיר כ־26 אחוזים מהסיוע לשקלים, ולהשתמש בסכום הזה כדי לרכוש מהתעשיות בארץ. בהסכם החדש דובר על כך שההמרה תבוטל בהדרגה עד שנת 2028, ושנוכל לרכוש מיצרנים אמריקנים בלבד. זה הרגיש קצת כמו עונש ו'עשיית דווקא' מצד אובמה, אחרי נאום נתניהו בקונגרס נגד הסכם הגרעין. ניסינו להילחם בזה, אך לא הצלחנו להזיז את האמריקנים אפילו במילימטר. כעת יש בוושינגטון נשיא אחר, שאמנם מדבר על 'אמריקה תחילה', אבל אני חושב שיכולנו לקבל ממנו הסכם קצת יותר טוב בנושא ההמרות".

אז ישראל טעתה כשלא המתינה לחילופי הממשל?
"בחתימת ההסכם בימי אובמה השגנו כמה דברים נוספים, שלא היה כדאי לדחות אותם. השגנו מסגרת להשתתפות האמריקנית בתוכנית טילי ההגנה האווירית שלנו: עד אז זו הייתה תוכנית שנסגרת בכל שנה מחדש, והצלחנו לסגור אותה לעשור, מה שהעניק לנו יכולת בלתי רגילה לבנות תוכנית רב־שנתית".

אחד הנושאים המרתקים שחדד עסק בהם היה בניית מודל המימון לרכישת אף־35, מטוס קרב חמקן שאינו מתגלה בידי מערכות רדאר. עלותו הגבוהה של הדגם עוררה לא מעט ביקורת ציבורית. "היה צריך למצוא את הקונץ־פטנט כדי להשלים את הרכישה בלי לפגוע במסגרות הקיימות, כי אנחנו קונים את המטוסים בדולרים ומכל מיני הלוואות מהאמריקנים. נדרשנו גם לישיבות מול החשב הכללי, כדי למצוא מה תהיה ההשפעה מבחינת החוב הלאומי. בדיון שהתקיים אצל ראש הממשלה עלו כמה סוגים של התנגדויות. נשאלנו אם לא עדיף לרכוש מטוס זול יותר, ואולי בכלל צוללות או משהו אחר שנותן מענה מבצעי דומה בפחות כסף. עד הסוף לא הייתה הסכמה, וכמעט כל פרט בחוזה נסרק במסרקות של ברזל. בנוסף, הלוואה בפריסה מסוימת שהבטיחו האמריקנים פשוט נעלמה מההסכם, מה שהעלה חשש שנצטרך לממן סכום גבוה מאוד. אנחנו חשבנו שהם טעו, הם אמרו שלא התכוונו לכתוב דבר כזה מעולם, ובכל אופן הם תיקנו את זה ואפשרו לנו הלוואה בתנאים שרצינו. אני חושב שהאף־35 הוא מטוס מדהים, וכשהסתכלתי על השורה התחתונה יעצתי לקנות אותו ולא את החלופות".

על רכישת המטוסים מדבר חדד בפתיחות ובהרחבה, אך כששואלים אותו על הליך ההצטיידות בצוללות, הוא משתתק מיד ומחייך. המילה "צוללות" הפכה כידוע לרגישה בשל תיק 3000, שבו נחקר חשד להטיית מכרזים והוצאת מיליארדי שקלים שלא לצורך. "צוללות הן נשק אסטרטגי", אומר לבסוף חדד. "רכישה שלהן היא החלטה של הממשלה, לא משהו שיכול להתקבל ברמה פקידותית, ולא משנה איזו פקידות. משרד הביטחון יכול לגבש את העסקה ולהביא את ההמלצות, אך ההחלטה היא של ראש הממשלה. התהליך לא היה פשוט לכולם, ואני מעדיף לא להרחיב עליו את הדיבור".

בשבועות האחרונים פורסם שנתניהו ביקש לאשר תוספת של מיליארד שקלים לתקציב הביטחון, בלי לעדכן את השרים באשר למטרתה. זה הליך מקובל?
"בישראל כמו בכל מדינה, תמיד יהיו דברים שלא כל מקבלי ההחלטות חשופים אליהם. אבל היועכ"ל תמיד יודע מה מטרת התקציב, אין מצב שהוא לא יודע לאן מיועד כסף זה או אחר".

פצצת נטל

את כס היועכ"ל מאיישת כיום תא"ל אריאלה קנול־לזרוביץ'. תר"ש גדעון כבר עומדת לפקוע, ובימים אלה מציג הרמטכ"ל החדש אביב כוכבי את התוכנית לשנים 2020־2024, "תר"ש תנופה", שנראית התקפית מאוד. "המסר המרכזי: כדי לנצח במערכה צריך להשמיד לפחות 50 אחוז מכוחו של האויב, והיחידות הלוחמות ייבחנו לפי מספר ההרוגים והפצועים בצד השני. לצורך מימוש החזון צפוי הצבא להצטייד באמצעים עתידניים, מרובוטים אוטונומיים ועד לייזר התקפי", תיאר העיתונאי אלכס פישמן את התוכנית, שעיקריה נחשפו ב"ידיעות אחרונות" ב־14 ביוני.

הפניוּת של משרד האוצר לדון בתוכנית שאפתנית כזו, בזמן שמתנהל בו מאבק פנימי בין המנכ"ל שי באב"ד ובין סגני הממונה על התקציבים, מוטלת בספק. כרגע אין בנמצא מתווה שיוביל לשיתוף פעולה בין משרד האוצר למשרד הביטחון, וכל הסימנים מראים שהמאבק בין המשרדים החשובים צפוי להסלים לשיאים חדשים ולטונים שלא נשמעו זה שנים. "בגלל הבחירות הנוספות, בשילוב הגירעון והתוהו ובוהו באוצר, השגת המתווה התקציבי לתר"ש תנופה תהפוך למשימה בלתי אפשרית", קובע חדד. "זה עלול לפגוע בתשתית שאיתה צריך להמשיך לעבוד, וההשלכות יורגשו במשך שנים".

ומה דעתך על תר"ש תנופה כשלעצמה?
"יש לה פוטנציאל למסמס הישגים שרשמנו בתוכנית גדעון, בעיקר בהיבט של קשרי העבודה בין צה"ל למשרד הביטחון, או בין משרד הביטחון למשרד האוצר. הבדל נוסף הוא שנקודת המוצא של תר"ש גדעון אמרה שהשקט היחסי באיומים מצד איראן נותן לנו הזדמנות להסתכל פנימה ולבנות את הצבא תרבותית וחברתית. כעת האיום קצת השתנה, ול'תנופה' יש מבט חיצוני יותר, לעבר האויבים. אני לא יודע עד כמה היא מתבוננת לתוך צה"ל, כי אני לא מכיר אותה היטב, אך לפחות השיווק שניתן לה מסתכל הרבה יותר על החוץ".

לפי פרסומים נתניהו שואף להגדיל את תקציב הביטחון בכ־40 מיליארד שקלים בתוך עשור. יש הסבורים שצה"ל יזדקק אף לסכום גבוה יותר. מה באמת התקציב הנחוץ לצבא?
"כל העת נעשים מאמצים להקטין את העלויות בצה"ל, ולכן על פניו זו נראית לי הערכה נכונה עם נטייה מעט כלפי מעלה. הדבר גם תלוי באיומים שיתפתחו, כולל השאלה אם איראן תחזור או לא תחזור למשא ומתן".

לטענת חדד, הסכם הגרעין עם איראן, שנחתם בשנת 2015, הוא שאפשר בתקופת איזנקוט להסיט תקציבים לצרכים אחרים. "מדינת ישראל מכירה באיום האיראני, נערכת אליו ומכינה את עצמה בצורה הטובה ביותר, ועם זאת רמת הזמינות של האיום היא חלק מהשיקול אם אתה מקצה לנושא מסוים תקציב עכשיו, או בעוד חמש שנים. מדובר בסכומים גדולים, ודחייה של הוצאות משפיעה על איך שהדברים נעשים לבסוף".

"ביוני 2014 נחטפו שלושת הנערים, וביולי כבר פרצה המלחמה. שם פתחנו את כל המחסומים הכלכליים, והוצאנו הזמנות לחידוש המלאי של פצצות וסוגי תחמושת ברמה שלא מצריכה הרשאות לכל קנייה. ברגע שיש מלחמה, יש לשר הביטחון ולראש הממשלה סמכויות נוספות"

בהתאם לתר"ש גדעון אישרה ועדת החוץ והביטחון שהחל במחזור הגיוס של יולי 2020, יקוצר שירות החובה של גברים ל־30 חודשים; הרמטכ"ל הנוכחי כוכבי דווקא מעוניין לבטל את הקיצור, שעלול לדבריו לפגוע בכשירות המבצעית. חדד מצידו סבור שיש לקצר את שירות החובה, ובד בבד להאריך בשנה את תקופת הקבע של חיילים המשרתים במקצועות מסוימים. "יש תפקידים, למשל בתחומי הסייבר, שבהם צה"ל צריך הרבה יותר אנשים, ואין בנמצא. זאת בניגוד לפקידים ומאבטחים, שמהם יש יותר מדי".

כבר בעבודת הדוקטורט שלו עסק חדד בשאלה מה יועיל יותר לעוצמה הצבאית של ישראל – צבא המבוסס על גיוס חובה נרחב, או צבא מקצועי. "אחת המסקנות שלי הייתה שבשנת 2050, או לכל המאוחר לקראת 2060, אין כמעט סיכוי שהצבא המקצועי לא יופיע בארץ. זאת בגלל הסיפור החברתי: ברגע שיש נטל בלתי סביר על קבוצה אחת קטנה, זה מתפוצץ".

אבל המודל של צבא סדיר מתקיים במדינה כבר יותר משבעים שנה.
"המודל הזה לא יחזיק כשרק עשרה אחוזים מאיתנו ישרתו בצבא. הנתונים מראים שאנחנו מתקרבים לשם בצעדי ענק: בשנת 2060 החרדים יהיו 50 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית, ובשכבת בני ה־18 השיעור שלהם יהיה גבוה אף יותר. לכך יש להוסיף את הערבים ואת כל מי שלא מתגייסים מסיבות רפואיות, והנה נשארנו עם מחזור גיוס שעומד על כעשרים אחוזים בלבד. חברתית, זה מה שיביא להיווצרות צבא מקצועי".

שר החינוך היוצא, נפתלי בנט, הציע להעלות את שכר החיילים בסדיר כתמריץ לחרדים לשרת בצה"ל. זה יכול לשנות את התמונה?
"אני לא חושב שהכסף הוא מוטיבציה לגיוס אצל החרדים. מעבר לחוק שצריך לעבור בנושא, אנחנו חייבים לשאול אם באמת פרצנו את חומות הקהילה הזו, שרבים מקרבה מתנגדים לשירות בצה"ל. הם רואים במדינה משאבה שתביא כסף אליהם, ולא באמת מעוניינים להשתלב ולהיות מעורבים. יו"ר ועדת הכספים משה גפני הוא דוגמה מובהקת לסגנון של 'תן לי, כדי שאתה תוכל לעשות את מה שאתה רוצה'. עם חלק מהערכים של החברה החרדית אני מזדהה, אבל לא בסדר העדיפויות שלהם ולא במינון. כשיש קבוצה שלא משתתפת בנטל ולא נכנסת לשוק העבודה, נוצרת בעיה".

מערך המילואים הקיים היום, אומר חדד, די קרוב לרעיון של צבא מקצועי. "זה אומר שאתה בא מרצונך במידה מסוימת, והשכר הוא לפי מה שהיה לך באזרחות. זהו מודל ישראלי, אבל יש מודלים אחרים שיכולים לשקף יותר את העשייה של אנשי המילואים בפועל".

למשל?
"המודל האמריקני רואה במילואים מעין משרה שנייה: אתה מקבל כסף לפי התפקיד שאתה עושה בצבא. אם אתה מג"ד, תקבל בהתאם לשכר של מג"ד. זה נראה לי מודל שאנחנו מתקרבים אליו. ההכרה החברתית באנשי מילואים כשלעצמה צריכה להוות תנאי לקיומו של המערך, כי אלה אנשים שמבצעים מטלות שמגינות על כולנו".

תכנון אחד נכשל

בתקופתו של חדד כיועכ"ל דובר על הוצאת גלי צה"ל מהצבא. אחת החלופות הייתה העברת התחנה לסמכות משרד הביטחון. אני תוהה באוזניו אם צה"ל אכן צריך להחזיק ולממן כלי תקשורת כלל־ארצי. "ערכית, גלי צה"ל יכולים או להישאר בצה"ל או להיות תחת משרד התקשורת", הוא משיב. "לשים אותם תחת משרד הביטחון זה ציני, כי מה למשרד הביטחון ולרדיו? צה"ל עודנו צבא העם, ולכן תחנת גלי צה"ל צריכה לשמש לו קול. כלכלית, המודל של התחנה כיום הוא 'חצי היריון', כי חלקים גדולים מהעלויות באים מפרסומות, ולכן היא לא מעיקה על תקציב הביטחון".

בזמן כהונתך החל צה"ל להעביר כמה מבסיסיו הגדולים לדרום. עד כמה המהלך הזה משמעותי?
"מבחינת הצבא זו הייתה לדעתי הזדמנות יוצאת מן הכלל. מרבית המבנים המשמשים את צה"ל הם מימי המנדט, חלקם אף מימי העות'מאנים, והגיע הזמן לחדש. הרעיון של עיר הבה"דים בנגב נראה פנטסטי, כי פינוי הבסיסים במרכז גם שחרר נדל"ן יקר".

"שר האוצר לפיד כבר היה בשיא המאבק מול נתניהו. אף אחד לא הסתכל לעברנו או הקשיב לנו. ידענו שאם המצב יימשך, ניאלץ גם בשנה הבאה לבטל תוכניות שאי ביצוען הוא בגדר טירוף. בכל פעם שניסיתי להציע משהו, אמרו לי: 'אנחנו לא סופרים אותך, הקול של השר שלך בהצבעה לא מעניין אותנו'. הרגשה איומה"

מהעברת בסיסי המודיעין לדרום הוא פחות נלהב: "אמ"ן נוגע באופן מסורתי באוכלוסייה החזקה יותר של המדינה, ומסתמך במידה רבה על צעירים מהמרכז. נשאלת השאלה אם המרחק הזה יפגע בחיילים, כי חלק מהבסיסים הם 'פתוחים', והמשמעות היא שעות נסיעה רבות מדי יום. על הנייר האוצר נתן לכך תשובות מבטיחות מאוד בהיבטים של תחבורה ותנאים, אך אף אחת מהן לא קוימה בפועל".

עוד מגמה שקידמת היא מיקור חוץ. האם צה"ל צריך להרחיב את ההישענות על ספקים אזרחיים?
"מיקור חוץ צריך לקרות רק היכן שאפשר לייעל באמצעותו תהליכים מבחינה כלכלית, וכמובן לא בנושאי ליבה. מצד שני, במיקור חוץ חשוב לא להפוך לשבויים של הספק. כך קרה לנו למשל עם ספק של אחזקת סוג מסוים של רכב: הוא הבין שאנחנו תלויים בו לחלוטין ומדי שנה הכפיל את המחיר, עד שוויתרנו על שירותיו והקמנו מחלקה בצה"ל שתעשה את העבודה".

משרדי החינוך, הרווחה והבריאות מזדעקים על הקיצוץ הצפוי בתקציביהם. חלק מהכספים שיילקחו מהם יועברו לתקציב הביטחון. האם המהלך הזה הוא כורח המציאות?
"כלכלת ישראל אמנם חזקה ומתפתחת, אבל אני לא בטוח שההוצאות שהוציאה הממשלה בשנים האחרונות הן הנכונות ביותר. אני מדבר בעיקר על ההוצאות הנוספות שכחלון יזם, כולל הסיפור של הדיור. נקלענו למצב שבו אין קוהרנטיות בכל התוכניות הכלכליות, והממשלה החדשה תידרש לזה מהר מאוד".

במסגרת מחקריו פרסם חדד לפני שבועות אחדים, יחד עם תומר פדלון, מאמר על "עסקת המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. עם כל הכבוד לכלכלה, קבעו שם שני המחברים, הצד המדיני של ההסכמים הוא בעל משמעות ניצחת, והוא זה שמכתיב את המתרחש במזרח התיכון. אני שואלת את חדד אם יש בכך רמז להצטרפות עתידית שלו לפוליטיקה, אולי לצד הגנרלים שאיתם עבד במשך תקופה ארוכה. "אני ימני בדעותיי", מבהיר חדד. "אבל ההתרשמות שלי היא שסביב נתניהו יש פחות ופחות אנשים מוכשרים ובעלי עמוד שדרה. כמי שעבד בצמוד אליו, אני יודע שהוא היה מוקף באנשים מובילים בתחומם, כמו יוחנן לוקר ואחרים. מאז זה השתנה".

האם קיבלת הצעות קונקרטיות להצטרף לפוליטיקה?
"לא מהמנהיגים, אבל היו כמה פניות מִתאים בתוך הליכוד. אם יקראו לי, יכול להיות שאלך לפוליטיקה, כי אני מאוד אוהב עבודה, והתכנון זורם אצלי בדם. הכול בחיים שלי מתוכנן, לרוב מתוך ראייה של חמש שנים קדימה. הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי בלי תוכנית הייתה כשהשתחררתי מצה"ל. תכננתי לעשות כמה טיולים רציניים לחו"ל וזה לא יצא, זה תכנון שנכשל. וכך מצאתי את עצמי כאן, כשאני באמת ללא תוכנית מפורטת להמשך".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il