יש אנשים שהתחביב שלהם הוא שיטוט בגני שעשועים נטושים. מתקני קליעה חלודים, רכבות הרים דוממות, מסלולים מחוררים, בובות ענק בעלות מום – כל אלה מעלים בהם תערובת של נוסטלגיה, תחושה פריקית וחרדה קלה עד בינונית. אלה גם הרגשות שמציפה בי "ארץ המנזרים", כשאני מגיעה אליה בסיור כמעט־פרטי מטעם משרד הביטחון. אולמות התפילה המרהיבים שננטשו בחופזה, ואינספור העדויות להרג ולאלימות שאפפו את המתחם בחודשים האחרונים לחייו, מציצים מתחת לשכבת פודרה בת עשרות שנים ומעבירים בגו צמרמורת של פחד והשתאות.
ארץ המנזרים משתרעת מדרום לכביש המוביל לקאסר אל־יאהוד, האתר שבו הוטבל ישו לפי המסורת הנוצרית. בתקופת המנדט הבריטי נבנו במקום מתחמי מנזרים וכנסיות – חלקם על בסיס מבנים קדומים יותר – כדי לשרת את הצליינים הרבים שהגיעו לכאן, לטבול במי הירדן. בחמישים השנים האחרונות היה האזור ממולכד כמעט כולו, והגישה למבנים הייתה בלתי אפשרית, אך במהלך 2018־2019 השלימה הרשות לפינוי מוקשים במשרד הביטחון (רלפ"מ) את טיהור האזור ממוקשים, נפלים וחומרי נפץ. כך מתאפשר לי ביקור בלונה־פארק של מנזרים נטושים, בתוך ארץ רפאים שעומדת לקום לתחייה.
יחד עם חנה בנדיקובסקי, מומחית בעלת שם לנצרות ומנהלת תוכניות ב"מרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים", אני מגיעה בשעת בוקר לקאסר אל־יאהוד, לא הרחק מיריחו. אנחנו עוברות שומר זועף, מטפסות על גבעה ויוצאות מהאוטו. מתברר שזו טעות: בשמונה וחצי בבוקר השמש כבר בלתי נסבלת, ואין צל, רק זבובי ענק משחרים לטרף. אם זה היה סרט אמריקני, היינו שומעים ברקע את צווחתו של עוף דורס.
הצייה הזאת מופרת רק על ידי הירדן הירוק, שתיירים־צליינים משלל מדינות נשפכים אליו, נרגשים לטבול בבוץ הדליל. מצידו השני של מה שמכונה בטעות "נהר", כלומר בשטחה של ממלכת ירדן, ניצבות כנסיות מרשימות וחדשות: יוונית־אורתודוקסית, ארמנית, לותרנית ופרנציסקנית. הירדנים קיוו ככל הנראה למשוך את התיירים בהמוניהם, אך עד כה הניסיון הזה כשל. האתר הירדני אמנם מושקע ויפה, אך אינו יושב על דרך ראשית, וכל הרוצה לבקר בו צריך רכב 4X4. כיום מגיעים אליו בקושי 70 אלף איש בשנה – פחות מעשירית ממספרם של המבקרים בעברו הישראלי של הנהר. עם זאת, התחרות מצד השכנים הייתה אולי קטליזטור להחלטה בצד שלנו לפנות את המוקשים ולהנגיש שוב את האתר הנטוש.
למה בכלל מולכדו המנזרים? ומדוע הושקעה עכשיו עבודה רבה כל כך כדי לפתוח אותם מחדש? על כך יענה לנו המדריך שלנו בביקור, מרסל אביב, ראש הרלפ"מ. "כדי להגיע הנה עברתן את גדר המערכת", אומר אביב בהתרגשות, שכן אין זה דבר של מה בכך. גם היום, הוא מדגיש, איש אינו רשאי ללון במקום בשעות הלילה. הוא מצביע על מכתש גדול בקרקע: "שלא תטעו, המוקשים האלה מתפוצצים. המנגנונים שלהם ישנים וחלודים, ויש בהם הרבה חומר נפץ. את המוקשים נגד טנקים עוד היה אפשר לאתר בעזרת מפות שמפרטות את מיקומם, אבל לא היו לנו מפות לגבי מוקשים נגד אדם ושאר אמצעי לחימה שהיו פזורים בשטח. למעשה, גם המפות שהחזקנו לא היו כל כך רלוונטיות, בגלל תזוזות הקרקע ובגלל שיטפונות שסחפו את המוקשים".
נחזור יובל לאחור: זמן קצר לאחר שישראל השתלטה על אזור יריחו במלחמת ששת הימים, החלו חוליות מחבלים פלסטינים לחצות את הירדן כדי לבצע פיגועים. המחבלים היו מציבים מארבים לחיילי צה"ל, או ממשיכים הלאה, לעבר ריכוזי האוכלוסייה שבעומק שטח ישראל. תחנתם הראשונה בצד המערבי של הירדן הייתה ארץ המנזרים: כאן הם היו חונים במהלך הלילה, ומתארגנים לקראת המשך התנועה. נזירים שסירבו לשתף איתם פעולה נרצחו.
כדי להקשות על המחבלים לחדור לארץ, החליטו מפקד פיקוד המרכז רחבעם זאבי ומפקד חטיבת הבקעה רפאל איתן להפוך את האזור לבלתי עביר. בשטח של כאלף דונם פוזרו כ־3,000 מוקשים מסוגים שונים, המנזרים עצמם פונו מיושביהם, וחלקם מולכדו. מעל המבנים הוקמו עמדות צה"ליות, והחיילים קיבלו פקודה מפורשת לירות כשהם מזהים תנועה. האתר הוכרז כשטח צבאי סגור, וגם האמונה היוקדת ביותר של המהדרין בטבילה לא תשבור את הש"ג המוצב בשער. למזלם של הצליינים המגיעים לארץ הקודש, קיימת עמימות מסוימת בנוגע לנ"צ המדויק של טבילת ישו, מה שאפשר חישוב מסלול מחדש. ב־1981 נפתח אתר הירדנית מדרום לכנרת, והאוטובוסים עמוסי הצליינים הנרגשים החלו שמים פעמיהם לשם.
בהדרגה הגיעה הגאולה גם לקאסר אל־יאהוד. מכיוון שלא הונחו שם מוקשים, אפשר הצבא לערוך שם מיסות במועדים מסוימים ולטבול במי הירדן. ב־2011 קיבלה רשות הטבע והגנים את המפתחות ואת הסמכות להפעיל את המקום, הביאה מקרר של ארטיקים, בנתה סביבו חנות מזכרות, ובא לציון גואל.
חגיגות האפיפניה ("ההתגלות"), שבאותה שנה צוינו במקום בצמצום, הפכו מאז להמוניות יותר ויותר. בשלב הבא, מסביר אביב, החל לחץ אדיר מצד כל הכנסיות הנוצריות, שרצו לחדש את פעילותן במקום. בשלב מסוים הן התאגדו ושכרו את שירותיה של HALO Trust, חברה העוסקת בפינוי מוקשים ברחבי העולם. הכנסיות העבירו את מחצית הסכום הדרוש לטיהור האזור, מדינת ישראל דאגה למחצית השנייה, ובמארס 2018 יצא הפרויקט לדרך, בפיקוח הרלפ"מ ובאמצעות הארגון הבריטי והחברה הישראלית 4CI. לפני כשבועיים הושלם פינוי המוקשים מהמנזר השביעי והאחרון, המנזר הרומני. "בקרוב ייפגשו נציגי הכנסיות עם מתאם הפעולות בשטחים כדי לתכנן את השיבה למקום", אומר אביב. "מדברים פה על הרים וגבעות. החזון שלי הוא שנראה כאן 3־4 מיליוני תיירים בשנה. יש במקום הזה פוטנציאל ענק, זה יכול להיות גן עדן".
אטרף של הטבלות
"לא מבין איזה אינטרס יש לבוא פה בחום הזה" (על פי סרג'יו קונסטנצה, "גבעת חלפון אינה עונה", שם, שם)
שבעת המנזרים פזורים לאורך קילומטר וחצי, משני צידיה של דרך סלולה. בעוד שבועות אחדים יגיעו לכאן מהנדסים מטעם הכנסיות הנוצריות, לראות כיצד אפשר לשפץ ולחזק את המבנים כדי להשמיש אותם לביקור תיירים ומאמינים. הפרויקט מעורר סקרנות עולמית: בדצמבר 2018, כשמשרד הביטחון ערך ביקור עיתונאים ראשון בחלקו של המתחם שכבר נוקה ממוקשים, הגיעו למקום נציגים של עשרות ערוצים וסוכנויות.
חצרות המנזרים פרושות לרגלינו, נטושות ומצהיבות. אביב מסביר שמה שנראה לנו עכשיו כמו מדבר היה לפני חמישים שנה גן פורח, שטח חקלאי שהניב תמרים, זיתים וענבים. לי נראה שצריך הרבה דמיון בקטע הזה. לאזור הזה, מוסיף אביב, יש חשיבות הן עבור יהודים והן עבור נוצרים. "כאן עבר יהושע בן נון כשהוביל את בני ישראל לארץ המובטחת, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר", מצביע אביב על הנקודה הקרובה אלינו בירדן. "כאן גם עלה אליהו ברכב אש השמיימה, רגע אחרי שנפרד מאלישע. ועל פי הברית החדשה, כאן הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל. זהו המקום השלישי בחשיבותו לנצרות, אחרי כנסיית המולד וכנסיית הקבר".
בנדיקובסקי מרחיבה קצת על דמותו של יוחנן המטביל: "הוא היה סוג של מחזיר בתשובה. בדרשות שלו יוחנן אמר שהעולם עומד להגיע לקיצו כי אנחנו חוטאים, ושכדי להיטהר מהכול אנחנו צריכים לטבול. הוא היה באטרף של להטביל אנשים, וככה ישו הגיע אליו".
בכל ארבע הגרסאות של קורות ישו המופיעות בברית החדשה, סיפורו של יוחנן המטביל מופיע ראשון. ככל הנראה מדובר בדמות שהתקיימה במציאות, משום שהיא נזכרת גם בכתבי ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס. בעיני הנצרות, מוסיפה בנדיקובסקי, התנ"ך הוא קדימון: הרבה סיפורים שמופיעים בו אמורים להטרים את תולדות חייו של ישו. כך גם סיפור יהושע בן נון, החוצה את הירדן, משתקף בסיפור ההטבלה. "ביוונית השמות של יהושע וישו זהים, ולכל אחד מהם היה אירוע מרכזי שהתחולל במקום הזה. מבחינת הנוצרים זה לא במקרה. זו תוכנית אלוקית שבה כל דבר מכוון".
מדוע הסיפור בוחר להדהד דרך יוחנן את מעשיו של יהושע בן נון, וממקם את ההטבלה דווקא כאן? או במילים אחרות – מה ההקבלה הזאת מנסה להגיד לנו? לפי בנדיקובסקי, המשמעות היא: כשם שיהושע הוביל את עם ישראל לגאולה, ובחציית הירדן שם קץ לנדודים ממושכים, כך גם ישו מציין בטבילתו את תחילת הגאולה העולמית ותום "עידן המדבר". מבחינת הנצרות זו תחילתו של עידן שעתיד להחזיר את בני האדם למה שמכונה "מלכות שמיים", חיי נצח נטולי סבל.
האירוע שהתרחש בירדן יהפוך לטקס מכונן לכל מאמין נוצרי: לטבול, להשאיר מאחור את האדם הישן החוטא, ולצאת מהמים זך וטהור. אגב, בברית החדשה מסופר שכאשר ישו עלה מן המים, הופיעה מולו רוח הקודש בדמות יונה צחורה. גם היום סובבות באתר הטבילה יונים לבנות לרוב; הן הובאו למקום בידי מדריכי תיירים כדי לספק למאמינים את החוויה המלאה, ובינתיים קבעו מושבן על גדות הירדן וחסכו לעצמן את הנסיעה.
בבשורות על פי לוקאס ומרקוס מתואר המטביל כהתגשמות הנבואות על בואו העתידי של אליהו – שכאמור עלה השמיימה לא הרחק מכאן. יוחנן, לפי הכתבים הנוצריים, מזמין יהודים לטבול בירדן, להתוודות ולחזור בתשובה, ומסביר שהוא המלאך המקדים את הגאולה. כך הגיאוגרפיה מקבצת את קורותיהם של יהושע, אליהו, יוחנן המטביל וישו למרחב מצומצם, ומחזקת את הקשר בין הסיפור המקראי לבין גלגול־הפרשנות הנוצרית שלו. "מבחינת הנוצרים, אליהו ויהושע הם פרה־פיגורציה, כלומר דמויות תנ"כיות המרמזות על דמויות בברית החדשה", אומרת בנדיקובסקי. "גם עקדת יצחק היא פרה־פיגורציה, כי יש בה אב שמקריב את הבן. ישו מקביל ליצחק, ויחד עם זאת הוא גם השה לעולה, האיל שהוקרב".
סגירת מעגל בגיל 94
מצוידים במידע הזה אנחנו מגיעים אל הראשון בשבעת המנזרים, שהוא גם המרשים מכולם – המנזר היווני־אורתודוקסי על שם יוחנן המטביל. המבנה דמוי המבצר מכונה בערבית קַאסְר אל־יאהוד (ארמון היהודים), שם המְשמר את המסורת שלפיה כאן חצו בני ישראל את הירדן. הוא בנוי על יסודות מנזר ביזנטי קדום שככל הנראה הוקם בימי אנסטסיוס הראשון, קיסר שתקופת שלטונו החלה בשנת 491 לספירה והסתיימה ב־518. בשנת 1024 חרב המנזר ברעש אדמה, ובמאה ה־12 שיקם אותו הקיסר הביזנטי מנואל קומננוס. אבירי המסדר הטמפלרי הם שהקימו את המבנה המסיבי, כדי להגן על הנזירים ששירתו בו. החצר המגודרת, שבתוכה מבנה תפילה ייחודי, שוכנת על אם הדרך היורדת לאתר הטבילה. המנזר הזה היה בשימוש כמעט רציף לאורך השנים, והצליח גם לחמוק ממלכוד בשנות השישים.
אבל המבנה היווני־אורתודוקסי הוא לא חוכמה, אליו היינו יכולים להגיע גם לפני מבצע הטיהור שהתרחש כאן בשנה האחרונה. אנחנו נוסעים בתוך ענן הפודרה עד הקצה הדרומי של ארץ המנזרים, אל אתר שממש לאחרונה "זוכָּה", כלומר הוכרז כבלתי מסוכן: המנזר הרומני. האתר הזה, השוכן על הגדה הצפונית של נחל פרת, קטן אך מדהים ביופיו. יש בו מבנה תפילה ייחודי, עשוי שיש, בעל כיפה ירוקה. המנזר הוקם בשנת 1934, והנזירים שהתגוררו בו עסקו לפרנסתם בחקלאות ובאירוח צליינים.
בשל מיקומו המורכב, בחיבור בין נהר הירדן לנחל פרת, המנזר הרומני היה האחרון שטופל בידי הרלפ"מ. כדי לאפשר את הגישה אליו היה צורך לפתוח ציר ולפנות שדה מוקשים. בשטח המנזר אפשר לראות גם כיום עדויות רבות לתקריות האש שהתחוללו באזור, והקירות מצולקים בפגיעות ירי. המבנה עצמו נשמר באופן כמעט מלא, וכך גם העיטורים וציורי הקיר המרהיבים שמקשטים אותו. יום לפני ביקורנו במקום הגיע לכאן נזיר רומני בן 94, מי שנעל את המתחם לפני 51 שנה. אביב מספר שהישיש, כצפוי, היה נרגש מאוד מהמעמד.
אנחנו עוברות על פני מבנה קטן ששימש למגורי הנזירים, ומגיעות לכנסייה עוצרת נשימה. כדי להיכנס לתוכה יש לדלג מעל הצלב שנפל לפני כמה עשרות שנים מגג המבנה, לטפס במדרגות שיש אחדות, ולצעוד דרך אכסדרה פתוחה. סביבנו יצירות פרסקו יפהפיות, ציורי קיר המתארים סצנות מהתנ"ך ומהברית החדשה.
אנחנו פוסעות פנימה. פיתוחי עץ עדינים מעטרים את העמודים והמחיצות, וגם כאן הקירות מכוסים בציורים: סיפורו של אליהו שלנו ושל סנט לזרוס שלהם (שעל פי האמונה הנוצרית החיה מתים בזמנו החופשי), ותיאורים של עקדת יצחק, של נשים נושאות מור ושל אבות הכנסייה. בנדיקובסקי לא מצליחה לעצור את קריאות ההתלהבות.
אני בינתיים הולכת בזהירות עד קצה המבנה, לקיר האחורי שלו. שם, בתוך גומחה, ניצב ספר תווים ישן, פתוח במזמור האחרון שהושר כאן לפני יותר מחמישים שנה.
בלב כבד אנחנו עוזבות את הכנסייה הרומנית ונוסעות מעט צפונה, אל "המנזר האתיופי של השילוש הקדוש". זהו המתחם הגדול והמפותח ביותר בארץ המנזרים. מלבד מבנה בן שלוש קומות שבו שכנה הכנסייה, יש כאן גם מבנים ששימשו את הנזירים והצליינים, מחסן וחצר שבה גדלו פירות וירקות. באחד החדרים במקום נותרו מאות בקבוקונים ריקים, שככל הנראה היו אמורים להתמלא במים מהירדן ולהימכר למאמינים. זו הייתה גם החצר המתקדמת מכולן: מערכת בורות סיפקה מים לנזירים ולאורחיהם, ותנור גדול דאג למים חמים בשביל אמבטיות בסגנון מערבי. בין השאר מצאו כאן צוותי פירוק המוקשים מנוע גדול של טרקטור, ששימש כגנרטור של המתחם. ועוד ממצא מעניין: עותק של המגזין "טיים", עם תמונתו של משה דיין.
הכנסייה עצמה מעוצבת, אם תסלחו לי על בחירת המילים, בנזיריות. היא גבוהה מאוד, גותית משהו, וקירותיה הפנימיים צבועים תכלת ולבן. אין בה כמעט ציורים או קישוטים, פרט לשניים: על הקיר החיצוני מתנוסס אריה, סמל משפחתו של קיסר אתיופיה היילה סלאסי, ובפנים תמצאו ציור קטן של סצנת הטבילה. הרצפה מכוסה לשלשת יונים שהצטברה במשך חמישים שנה, ובמקומות מסוימים נערמה לגובה של חצי מטר. רעידת אדמה קטנה פערה לפני שנים רבות שני בורות גדולים משני צידי הכנסייה, והמראה שלהם מזרז את יציאתנו מהמקום.
בנסיעה צפונה מהמנזר האתיופי אנחנו חולפות על פני הקפלה הרוסית, שלידה עומדת קפלה קטנה יותר, המכונה "קפלת הפעמונים". מעבר להן ניצב המתחם הקופטי – מבנה ובו כמה חדרים, עוד מבנה ששימש כמחסן, וקברים של צליינים קופטים. עוד קצת הלאה ואנחנו נכנסות למנזר הסיריאני (סורי־אורתודוקסי), הקרוי גם הוא על שם יוחנן המטביל. על הקיר חקוקה כתובת באותיות מסקרנות, שנראות כמו שילוב בין פרסית לערבית. מי שידע לקרוא אותה ילמד מעט על אב המנזר שבנה את המקום. גם כאן יש מערכת מים משוכללת יחסית, וחדרי מגורים שחרבו חלקית ברעש אדמה. הכנסייה עצמה דומה לזו האתיופית, מה שמעורר חשד שאותו קבלן בנה את שתיהן עבור הנזירים ועשה להם מחיר.
הנשיא נרתם לתווך
השמש מטפסת בשמיים, והאמונה שלי במותג "קירור הבקעה" הולכת ומתערערת. אנחנו חותמות את סיורנו בביקור במנזר הפרנציסקני, ששמו מחיה את נפשי ומעלה דימויים של הרים צוננים באיטליה, מקום מושבו של פרנציסקוס. הקפלה החיננית, שנבנתה בשנת 1956, ניצבת על מרפסת בלתי מקורה (הוכחה ניצחת להשערתי שהאדריכל תכנן את המבנה בעודו יושב מול אגם גארדה; אילו ביקר כאן ליד הירדן, אין מצב שלא היה מתכנן קודם כול מזגן, ואז את הכנסייה סביבו). הוותיקן הוא שהורה לבנות את הקפלה הזו ואת המנזר כדי לשרת את הנזירים שהגיעו מירושלים לטבול באתר. אגב, בחדר האוכל שבקומה הראשונה נמצאו בקבוקי אלכוהול רבים.
בזמן ההליכה בין המנזרים ראינו ערמות־ערמות של מתכות, שבחודשים האחרונים הקפיצו שוב ושוב את הגלאים של מפני המוקשים: שרידי מריצות, מגרפות שבורות וגם פצצות מרגמה. "כל סנטימטר באדמה הזו נסרק לצורך פינוי המוקשים", מספר אביב. "אפילו מצאנו כאן שלד ישן. הזמנו את היחידה לאיתור נעדרים, כי חשבנו שזה אולי אלכסנדר רובוביץ' (נער בן 17, פעיל לח"י, שנחטף ונרצח על ידי חיילים בריטים, וגופתו הושלכה באזור יריחו – ק"א). בסוף התגלה על פי תארוך העצמות שמדובר בנזיר מהמאה החמישית. קצת התאכזבנו, כי רצינו לפתור את התעלומה של רובוביץ'".
בישראל קיים חוק שלפיו יש לפנות בזמן הקצר ביותר את כל המוקשים שאינם חיוניים לביטחון המדינה. הרשות לפינוי מוקשים ונפלים היא הגוף האחראי ליישם זאת, והיא גם הרגולטור שמוסמך "לזכות את השטח". עלות הפינוי של כלל המוקשים בארץ המנזרים מוערכת בשלב זה בכ־20 מיליון שקל. בתום הפרויקט, כשאנשי הרלפ"מ יוודאו שהאתר לא מהווה עוד סכנה, יוחזרו השטחים הפרטיים לחזקת הכנסיות ולשימושן.
"פתיחת המנזרים כולם היא נקודת ציון חשובה במיזם ארץ המנזרים", אומר אביב. "בקרוב נשלים את הפינוי המלא של המוקשים מהשטח, וכך ננגיש מקום בעל משמעות גדולה להרבה מאוד אנשים מהארץ ומהעולם. זוהי זכות והזדמנות ייחודית של הרלפ"מ, ואנחנו גאים מאוד לבצע זאת".
גם נשיא המדינה ראובן ריבלין היה מעורב במאמצים להנגשת המקום. ב־2015 הגיע ריבלין לביקור בארץ המנזרים, ושמע הערכות באשר לעלויות של פינוי המוקשים ושיקום המבנים, חיצונית ופנימית. מאותה עת החל הנשיא לפעול לקידום הפרויקט, וערך שיחות רבות עם בכירי מערכת הביטחון, משרד האוצר, הכנסיות ואפילו עם האפיפיור פרנציסקוס, עד שהצליח לגשר על המחלוקות. גם בפגישותיו המדיניות עם מנהיגי העולם הציג בפניהם ריבלין את המיזם ודיבר על חשיבותו הרבה למדינת ישראל.
במארס הגיע הנשיא לביקור נוסף במקום, יחד עם ראשי הכנסיות והשר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי. "'ארץ המנזרים' היא ארץ של תפילה וקדושה, ארץ של עולי רגל שבאו מרחוק כדי להתקרב לאלוהים, אך זו גם ארץ שמלחמה בעברה פצעה וחילקה אותה", אמר שם הנשיא. "אנחנו משקיעים כיום משאבים רבים כדי לשקם את האתר, ולהחזיר את המנזרים לכנסיות, כדי שצליינים נוצרים ומאמינים מרחבי העולם יוכלו לשוב ולבקר באתר.
"זהו חלק ממחויבותה העמוקה של ישראל לחופש דת. למרבה הצער, במשך מאות שנים מי ששלטו בארץ הקודש לא אפשרו לבני כל הדתות להיכנס למקומות הקדושים להם. תחת הריבונות הישראלית הושבו למאמינים חופש הדת והפולחן. ההשקעה שלנו והשקעתכם בפרויקט הזה אינה רק ביטוי של האמונה שלנו באלוהים, אלא גם ביטוי של האמונה שלנו באנושות, וזה בזה. פיתוח האתר יהיה צעד חשוב לבניית גשרים בין עמים ודתות, ויאפשר לחזון דו־הקיום להפוך למציאות של שיתוף פעולה בין ישראלים, ירדנים ופלסטינים, ובין נוצרים, מוסלמים ויהודים".
בסיום דבריו הוסיף הנשיא: "כבן ירושלים, בן בנם של ירושלמים, אני יכול להעיד שאין תחליף להגעה לכאן – לארץ הקודש, לחיות בה, לפסוע בה ולנשום את ארץ התנ"ך. (…) לנגד עיניי אני רואה את עולי הרגל הנעים מהצד הישראלי לצד הירדני, ולהפך. זו בדיוק התועלת ההדדית אשר אנו חייבים לשאוף אליה, כי לא נגזר עלינו לחיות יחד, נועדנו לחיות יחד. (…) הבה נהפוך את המקום הזה על נהר הירדן לחלקת שלום, אמונה ושיתוף פעולה, לכולנו, לילדינו ולכל ילדי אלוהים".
בדרך חזרה אני מהרהרת מהו בעצם הסיפור שעוטף את ארץ המנזרים על גלגוליה. האם זהו סיפור על חטא וכפרה, כשהחטא הוא של הנוצרים – אלפי שנות רדיפה ורצח יהודים, כביכול בשם האל? ואולי זהו חטא שלנו כלפיהם: חטא קטן ומקומי של פינוי שבע הכנסיות, אירוע שהצורך הביטחוני שמאחוריו נשכח מזמן, ובכל זאת לא דאגנו שהרכוש יוחזר במהרה לבעליו? והאם זה בכלל סיפור על לונה־פארק של דתות, שמרעיפות משמעות על נחל עייף והופכות את המדבר הזה לצבעוני ומלא משמעות?
ואולי זה סיפור של דמויות משנה דווקא. של מפנה מוקשים צעיר מגיאורגיה שהובא לכאן לטהר את המקום. של נזיר בן 94, שפתח כעת את מה שסגר מזמן. ואולי של המדבר המאובק הזה, שנחצה בפס ירוק של קדושה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
