הערב יורד על שכונת פייר־לואון בניו־ג'רזי, וזה הסימן של משפחת קוטין, משפחה דתית־אורתודוקסית, להתחיל בהכנות לקראת האימון היומי בהרמת משקולות (Powerlifting) שמתקיים בקומת המרתף הקטנה של הבית. "בלי פחד" אומר השלט התלוי על הקיר, ולצידו מפורטת תוכנית האימונים השבועית. אד, אב המשפחה, הוא המאמן, ושני ילדיו – ארי בן ה־14 ונעמי בת ה־16, מגיבים בצייתנות להוראות ומתחילים להרכיב את המשקולות על המוט משני צדדיו. בזמן הזה, האם נשמה מפנה בעדינות את שני הכלבים והחתול המשפחתי שמבקשים להצטרף לחגיגה.
במשך חצי שעה מניפים השניים לסירוגין משקלים הנעים בין שישים ק"ג לחימום ועד 153 ק"ג בשיא האימון, משקל כפול ויותר ממשקל גופם. נעמי, שנחשבת היום לאחת הטובות בעולם בענף, היא הרוח החיה; היא מסתובבת בלי הפסקה, מדברת, משמיעה שאגות וקולות קרב לפני כל הנפה, ומחליפה באינטנסיביות שירי רוק כבד שנשמעים ברקע בווליום גבוה. "באימונים ובעיקר בתחרויות, אני מעדיפה להקשיב למוזיקה שאני לא אוהבת, כי אני רוצה להתרכז ולא להקשיב לשירים. צריך הרבה מאוד אנרגיה בשביל המשקולות, והמוזיקה הזו עוזרת לי ומעוררת אותי", היא מסבירה.
סיפורה המופלא של נעמי קוטין החל לפני שמונה שנים כשהייתה ילדה קטנטנה בת שמונה. היא ביקשה להצטרף לאימונים במרתף יחד עם אביה אד, שמניף להנאתו משקולות מאז היה בן עשרים ועדיין משתתף מדי פעם בתחרויות. "הייתי בחור חזק ותמיד רציתי לעסוק בספורט. אחרי כמה שנים לא מוצלחות בתור מתאבק, פגשתי בחדר הכושר אנשים שמרימים משקולות, ניסיתי בעצמי והתאהבתי בזה", הוא מספר בתום האימון המפרך כשאנחנו יושבים בסלון ביתם.
"אד עובד שעות רבות ביום בבנק בניו־יורק, וכשהילדים היו קטנים כמעט לא היה להם זמן איכות איתו, פרט לסופי השבוע", נזכרת נשמה. "נעמי החליטה שגם היא רוצה להרים משקולות, וזה היה משהו שהם היו יכולים לעשות יחד גם בימי חול. המוט הראשון שהיא הניפה היה במשקל של שישה קילו, כי לא רצינו שהיא תיפגע. היינו בטוחים שאחרי זמן קצר יימאס לה, אבל היא ממש אהבה את זה ורצתה להמשיך".
למרות גילה הצעיר, החלה נעמי להראות באימונים ניצוצות של כישרון גדול, ויכולת להרים משקלים שגדולים בהרבה ממשקל גופה הצנום. "כדי להניף משקולות, אתה צריך להיכנס למצב נפשי מסוים באינטנסיביות גבוהה. מצאנו דרך ללמד אותה להתכוונן ולהיות בפוקוס הנכון בעזרת סרטי רוקי, שעזרו לה להבין במה מדובר. זה היה כלי לימודי שעזר לה מאוד", נזכר אד בחיוך.
לאחר כמה חודשי אימונים ביקשה נעמי להשתתף באחת התחרויות. "היא הייתה אז ביישנית באופן קיצוני", נזכרת נשמה, "כשהיינו פוגשים אנשים היא הייתה מתחבאת מאחורי הרגל שלי. לא ידענו אם היא תצליח להתמודד בתחרות, עם הרבה אנשים סביבה, אבל הסכמנו לנסות. בתחרות עצמה הופתענו לגלות שבזמן שהיא מרימה משקולות היא לא כזו ביישנית, מה שגם עזר לה לצאת מהקליפה שלה".
"גיליתי שליד המשקולות אני מרגישה הרבה יותר בטוחה וקלילה מאשר בחיים עצמם", מסבירה נעמי את "האישיות השנייה" שגילתה במהלך התחרויות. "הפעילות שאני עושה שם שונה מאוד מהחיים הרגילים שלי, עם מטרות אחרות לחלוטין ואנשים שונים. שם למדתי להתמקד פחות במה שאנשים חושבים ויותר באיזה משקל יהיה הבא בתור, וזה כיף. בשנים האחרונות אני מרגישה הרבה פחות ביישנית, גם ביומיום".
את זוכרת איך הרגשת בתחרויות הראשונות?
"בשנים הראשונות התחרתי בעיקר לצד גברים גדולים ושריריים עם כתובות קעקע על הגוף. זה היה קצת מפחיד בהתחלה, כי הם היו מאוד חזקים והרימו דברים כבדים, וחשבתי שאולי הם אנשים רעים. זה היה מאוד מאתגר בשבילי".
השבת לפני הכול
ההצלחה של נעמי הייתה בלתי נתפסת, וכבר בתחרות הראשונה שלה בפנסילבניה היא שברה שיא מקומי. את השיא העולמי הראשון קבעה כשהייתה בת תשע, שקלה 39 ק"ג בלבד, והתנשאה לגובה 1.40 מ'. קוטין הרימה 97.5 ק"ג וניפצה שיא עולם, שהחזיקה ילדה ממזרח־גרמניה במשך 44 שנה. "בפעם הראשונה ששברתי שיא עולם חשבתי שזה דבר נורמלי לחלוטין, ושאנשים שוברים שיאים כאלה כל הזמן. אני זוכרת שחזרנו הביתה אחרי התחרות, ובלילה לפני השינה שאלתי את אמא מה שיא העולם שלה. מאוד הפתיע אותי כשהיא סיפרה לי שאין לה אחד כזה".
איך ההרגשה להתחרות ולנצח נשים הרבה יותר מבוגרות ממך?
"בתחרות הראשונה שלי בגיל שמונה, ניצחתי מישהי בת 44, ובמשך הרבה מאוד זמן היה לי קשה לתפוס את זה, כי זה משוגע לגמרי. הניצחונות האלה נמשכים עד היום, אבל אני כבר בת 16, וזה יותר נורמלי. מה שבטוח הוא שאם בתחרות הבאה תנצח אותי ילדה בת שמונה, אני ארגיש מאוד מוזר".
מה דעתך על תחום הרמת המשקולות ועל האנשים שאת פוגשת שם?
"עם הזמן גיליתי שקהילת מרימי המשקולות מורכבת מאנשים מאוד נחמדים, שמפרגנים ותומכים אחד בשני. אני אוהבת לפגוש ספורטאים חדשים בעולם הזה, כי הם תמיד חיוביים ועוזרים כשצריך. אני לומדת בבית ספר יהודי, רוב החברים שלי יהודים, ואני חיה במעין בועה. זה נחמד לצאת ממנה לפעמים, לעשות משהו אחר, להכיר אנשים שונים וצורות חיים אחרות, דברים שחברים שלי לא זוכים לחוות".
יצרת שם חברויות במשך השנים?
"אני פוגשת מעט מאוד צעירים בגילי, ככה שקשה באמת ליצור חברויות, אבל אני מניחה שאם היינו גרים בפלורידה גם זה היה קורה".
מאז החלה נעמי להתחרות הפכו התחרויות, בדרך כלל שלוש־ארבע בשנה, לחלק מהשגרה במשפחת קוטין. בשלב מסוים הצטרף גם ארי, הבן הצעיר, שמוסיף לעשות חיל ומציג כישרון רב. מי שמנהלת את העסק עבור המשפחה היא האם נשמה. "אני אחראית על סידורי הנסיעה, הזמנת בתי מלון, אוכל כשר, ענייני תקשורת ויחסי ציבור, וגם הדוקטור לעניינים מנטליים. כשהילדים היו קטנים היה צריך לעבוד איתם על דרכים להתמודד עם כישלון, עם כאבים ועל להיות אסירי תודה להשם, על כל מה שהוא נותן לנו. בורכנו, ואנחנו אף פעם לא לוקחים את הדברים כמובנים מאליהם".
נעמי, שההצלחות שלה זיכו אותה בכינוי "סופר גירל", שברה בשמונה השנים האחרונות מספר כל כך גדול של שיאים, עד שהיא עצמה כבר לא זוכרת בכמה מדובר. "זה מורכב, כי יש פדרציות שונות ולכל אחת שיאים משלה, והיא שברה רבים כאלה לאורך השנים", מנסה אד לסייע, "השיא האחרון היה ב־4 ביולי בשנה שעברה, במסגרת פדרציית ה־ITF. היא הרימה 144 ק"ג ב־Squat, ו־161.5 ק"ג ב־Deadlift (ראו מילון מושגים). אלו שיאים יוקרתיים, שקשה מאוד לשבור כי צריך להיות חלק מנבחרת לאומית כדי להגיע לתחרות כזו, ואז להצליח מול שופטים קפדנים".
בעקבות ההצלחות הבלתי נתפסות של נעמי, שזכתה גם בשתי אליפויות עולם בקטגוריית משקל עד 43 ק"ג, היא הפכה לדמות מוכרת בענף וזכתה להרבה מאוד פרסום באמצעי התקשורת. בחודש מאי האחרון שודר בערוץ FBS, רשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב, סרט טלוויזיה באורך מלא שעוקב אחרי משפחת קוטין במשך שנתיים וחצי, מאז שנעמי הייתה בת 11 ועד גיל 13 וחצי. הסרט מציג את השילוב בין החיים הפרטיים שלה לבין העשייה הספורטיבית. הוא מלווה את חגיגות הבת מצווה שלה, מציג את הקשיים, הלחצים והשמחות וכולל הרבה מאוד רגעים אישיים ומרגשים שמציגים משפחה מאוחדת ואוהבת שהולכת עד הסוף עם החלומות שלה. "ברוב הזמן הצילומים היו בסדר גמור, ובשלב מסוים כבר התרגלתי. היו רגעים שהייתי עצובה או כעסתי בנוגע למשהו וקצת הציק שהייתה לי מצלמה מול הפנים. הייתי צריכה פרטיות, אבל בסופו של דבר הרגעים האלה עזרו להביא תמונה שלמה יותר לסרט עצמו. הם צילמו כל כך הרבה, ולא ידענו מה הם יבחרו ואיך זה ייראה בתוצאה הסופית".
איך הרגשת כשצפית בסרט בפעם הראשונה?
"ראיתי את הסרט בפעם הראשונה בפרמיירה העולמית, יחד עם אולם שלם. הייתי מאוד לחוצה לפני, כי זה קרה שנה וחצי אחרי שהם סיימו לצלם, וכמעט ולא זכרתי מה שקרה שם. זה מאוד מוזר לראות את עצמך על המסך, ולא ציפיתי למשהו רע, אבל האמת שהופתעתי לטובה ומאוד שמחתי".
אילו תגובות קיבלת אחרי ההקרנה?
"רוב התגובות שקיבלנו היו מאוד חיוביות, מפרגנות ותומכות, והרבה מאוד אנשים אמרו שהם אהבו את הסרט, שאני מהווה עבורם השראה ושהם הראו אותו לילדים שלהם. היו כמה שטענו שיש לי הורים גרועים, שמסכנים את הבריאות של הילדים שלהם. אבל זה ממש לא נכון, שנינו בריאים וארי בגיל 14, כבר גבוה יותר מאבא שלי, ומכל גבר אחר במשפחה שלנו".
מעבר לכך שלנעמי יש כוחות בלתי רגילים לילדה בגילה, היא ומשפחתה בולטים בנוף של הענף בשל העובדה שמדובר במשפחה יהודית־דתית, והשונות הזו מציבה בפניה אתגרים לא פשוטים. "אנחנו אף פעם לא מתחרים בשבת, והיו לאורך השנים הרבה תחרויות שוויתרנו עליהן מהסיבה הזו. זה חלק מהשיעור הטוב שאנחנו מקבלים לחיים בתור בני אדם, שאנחנו לא תמיד יכולים לעשות את כל מה שאנחנו רוצים, וצריך לדעת לחיות גם עם אכזבות, ולעשות את הבחירות שטובות לנו. בשנתיים האחרונות, אחת מהפדרציות שבהן אנחנו מתחרים ערכה את האליפות שלה בסוכות, אז לא יכולנו ללכת. יצרנו קשר עם המארגנים, שהבטיחו לנו שבשנה הבאה ישאלו אותנו מראש מתי יש חגים, והתחרות תיקבע ביום חול", מסבירה נשמה. היא עצמה עברה תהליך גיור בגיל 36 ונישאה לאד, שגדל בלונג־איילנד במשפחה יהודית־חילונית, וחזר בתשובה בשנות העשרים לחייו. "עם ההרמה עצמה אין שום בעיה בשבת", הוא משלים ואומר, "הבעיה היא שיש שופטים, שצריכים לכתוב ולהדליק שלוש נורות ברגע שההרמה הושלמה בצורה חלקה, ואין לנו שום רצון להתחיל לבדוק מי יהודי ומי לא, או חלילה להחטיא מישהו".
כדי לא להפסיד נקודות דירוג, ולהמשיך להתחרות אם מתקיימות תחרויות בשבת, משלימה נעמי את חלקה בימי ראשון, "במקרים כאלה אני לא חלק מהתחרות עצמה, אבל התוצאות שלי כן נחשבות, וזה מה שבאמת חשוב, וכבר קרו מקרים שהן היו טובות יותר מאלו שהושגו בתחרות עצמה. מאז ומתמיד אני חיה במציאות שיש תחרויות שאני לא יכולה להשתתף בהן, וזה בסדר גמור מבחינתי", היא אומרת. בנוסף, המשפחה צריכה תמיד לדאוג להצטייד באוכל כשר, ונעמי מקפידה על לבוש צנוע ככל האפשר בתחרויות. "כשנעמי התחילה זו הייתה פשוט פעילות ספורטיבית בשביל הכיף והבריאות. בשלב מסוים, כשהדברים הלכו והתפתחו, הלכתי לרב שגר ברחוב שלנו וסיפרתי לו מה אנחנו עושים. הוא אמר שפעילות ספורטיבית היא דבר בריא, וזה בסדר כל עוד עושים זאת מתוך צניעות ולמען קידוש השם, וזה בדיוק מה שאנחנו מבקשים לעשות", אומרת נשמה.
"יש תחרויות שאנחנו קמים באמצע הלילה, נוסעים במשך שבע שעות, מתחרים וחוזרים באותו יום – זה מאמץ משפחתי. אנחנו לא אנשים עשירים, ואנחנו עושים מה שאפשר על מנת שהדברים יקרו הכי טוב. משפחות דתיות נוטות בדרך כלל להישאר זו עם זו ולא להתערבב עם אנשים אחרים, אבל אצלנו זה קצת שונה, אולי בגלל הרקע שלי, ומפני שיש לנו גם קרובי משפחה לא יהודים. אני מצאתי ביהדות בית, ומקום שבו אני מרגישה מאוד בטוח ונוח".
באחד החלקים בסרט סובלת נעמי מכאבי ראש חזקים ומטרידים שאינם פוסקים לרגע לאורך שבועות ארוכים. בעקבות הכאבים היא מפסיקה להתאמן, לא הולכת לבית הספר ועוברת סדרת בדיקות מקיפה, שלא מצליחות להסביר את התופעה. בסופו של דבר, נשמה, שמתמחה ברפואה טבעית, פותרת את הבעיה של נעמי בעזרת תוספי מגנזיום יומיים שמעלימים את כאבי הראש. "מאז שאני לוקחת מגנזיום ותוספי תזונה בכל יום, כאבי הראש לא חזרו והמצב הבריאותי שלי טוב מאוד", מאשרת נעמי.
מוונדר גירל לוונדר וומן
לפני שלוש שנים החלה נעמי את לימודיה בישיבה התיכונית לבנות "מעיינות" בניו־ג'רזי, "בכל יום אני יוצאת מהבית בסביבות שבע בבוקר וחוזרת בשש בערב. הדרישות הלימודיות בתיכון גבוהות יותר, ואני צריכה לשלב בין הרמת משקולות ושיעורי בית. ועדיין אני מרגישה שיש לי איזון נכון בחיים, בין הזמן שיש לי לבלות עם חברים – בעיקר בסופי שבוע, לבין הלימודים והאימונים. לפעמים בגלל העומס אני צריכה לוותר על אימונים בחדר כושר, ומה שבעיקר חסר לי, זה שעות שינה". השיאים שלה עומדים היום על 164 ק"ג ב־Deadlift,י144 ק"ג ב־Squat ו־60 ק"ג ב־Bench. "בשנה שעברה זכיתי בתחרות הג'וניור לשנה שנייה בתיכון, במשקל עד 63 ק"ג (הכוונה למשקל גופה, ד"מ), ונסעתי יחד עם נבחרת ארצות־הברית למשחקי הפן־אם, שנערכו בפלורידה. זה היה נחמד להתחרות בפעם הראשונה במסגרת קבוצתית, ולא לבד כמו תמיד. זו גם הייתה הפעם הראשונה שאימנו אותי מאמנים אחרים ולא אבא. עכשיו אני מתכוננת לאליפות התיכונים הארצית, שתתקיים במרץ".
בעקבות ההצלחה יש ממך ציפיות גדולות, איך את מתמודדת עם הלחץ?
"בעבר היה עליי לחץ גדול יותר, בעיקר כי רדפתי אחרי שבירת שיאי עולם, אבל היום אני בעיקר מנסה לשבור את השיאים של עצמי, וזה משהו אחר. עם הזמן הבנתי גם שבסופו של דבר אני אדם רגיל, כמו כל אחד אחר, ולא באמת גיבורת על שמדהימה בכל יום. ואם יש לי יום רע אז זה דבר טבעי, ומחר אנסה לעשות טוב יותר. אני פרפקציוניסטית, אבל גם יודעת שאי אפשר תמיד להיות בשיא".
בעקבות ההצלחות של נעמי והפרסום שזכתה לו, בשנים האחרונות נוצרה סביבה קהילה גדולה של תומכים. "יש לי אלפי מעריצים שאני מתקשרת איתם בעיקר בהודעות ברשתות החברתיות, ויותר מאלף איש מכל רחבי העולם הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלי מאז שהסרט עלה. היום גם מזהים אותי ברחוב או בקניון מדי פעם, וזה מוזר לי. באוקטובר האחרון הוזמנו לפסטיבל קולנוע במילווקי, ולהקרנה של הסרט הגיעו 2,500 ילדים. דיברתי מולם בסיום, ובמשך כמה שבועות קיבלנו דרך הפסטיבל מכתבים רבים מאוד שנשלחו אליי".
איך הקהילה סביבך מגיבה לעיסוק שלך?
"הקהילה סביבנו תומכת בי ובמשפחה מהרגע הראשון ומאוד שמחים וגאים בהצלחות שלנו".
תרומה נוספת של נעמי לענף הרמת המשקולות היא העובדה שמאז החלה להתפרסם, הצטרפו לענף אלפי נשים שלא העזו לעסוק בספורט הזה לפני כן. "כשהתחלתי להתחרות היו מעט מאוד נשים סביבי כי נוצרה סטיגמה שאם את מרימה משקולות את הופכת לענקית ומאיימת, וזה ממש לא נכון וקורה רק למי שלוקח סטרואידים. קשה לי עדיין לעכל שאני מהווה השראה עבור אחרים".
מי מהווה השראה עבורך?
"יש משפחה נחמדה מאוד בענף, משיקגו. אבא ושני בנים, שיש להם מכון כושר. הם ממש חזקים, מסורים מאוד לספורט ומרימים ביחד משקולות, שנים. יחד עם זה, הם אנשים מאוד אדיבים וחיוביים, והדרך שבה הם מתנהלים, מהווה עבורי השראה".
נעמי מעולם לא ביקרה בישראל, אבל מתברר שהרגע הזה הולך ומתקרב. "אגיע לישראל בחודש מרץ, במסגרת "קבוצת שלווה", כדי לרוץ עשרה קילומטרים במרתון ירושלים. אני גם בודקת אפשרות להצטרף לפרויקט של נערות דתיות שמגיעות לישראל למשך שנה, הרבה בנות מהקהילה שלי עושות את זה לפני הקולג'. אם זה יקרה, אצטרך למצוא לי מקום טוב להתאמן בו".
איך העברית שלך?
"בישיבה אנחנו לומדים חצי מהיום בעברית וגם מדברים על אירועים שמתרחשים בישראל, אבל כרגע אני עדיין מבינה הרבה יותר טוב, מאשר יכולה לדבר".
מה הסיכוי שתסכימי לייצג את ישראל באולימפיאדה?
"באולימפיאדה מתחרים בסגנון אחר ומרימים את המשקולות מעל הראש, משהו שמעולם לא התאמנתי בו, ולא נראה לי שאתחיל עכשיו. והאמת היא שזה אפילו נראה לי מפחיד ומסוכן. אני חלק מנבחרת הפאוורליפטינג, ויש לנו את משחקי העולם, אירוע גדול בפני עצמו, שמתקיים בכל ארבע שנים. אני מאמינה שאגיע לאירוע שם בשנה הבאה שיתקיים באלבמה".
איך ההרגשה להיות היהודייה החזקה בעולם?
"זה נהדר ונשמע קצת משוגע. אבל אני יודעת שבמשך שנים אני עובדת מאוד קשה באופן קבוע ומתמשך, מה שהפך אותי לכל כך חזקה. זה מדהים לראות לאן עבודה קשה יכולה להביא אותך".
מה דעתך על וונדר וומן שלנו, גל גדות?
"ראיתי את הסרט, מאוד אהבתי אותו ואני חושבת שהיא פשוט נהדרת".
מה החלומות שלך?
"אני מאוד רוצה להרים 180 ק"ג ב־Deadlift, ואני מאוד קרובה לזה עכשיו. אני חושבת שצריך שתהיה לך מטרה בראש. בנוסף, חשוב לי להגיע לקולג' טוב, ואני מתלבטת בינתיים בין לימודי פסיכולוגיה לפיזיותרפיה, שני תחומים מאוד שונים אחד מהשני".
את מרגישה שהספורט חיזק עבורך את האמונה?
"ברמה מסוימת אני חושבת שכן. מה שאני עושה הוא מאוד יוצא דופן, ואני מרגישה שאלוהים נתן לי את המתנה הזו, להיות כל כך חזקה, מה שקירב אותי יותר לדת ולאמונה. אני מאוד אוהבת ללמוד תלמוד".
עד מתי את מאמינה שתמשיכי להרים משקולות?
"אני רואה את עצמי ממשיכה להתאמן ולהתחרות גם בעתיד, עד כמה שאוכל. בתחרויות אפשר לראות אנשים בגילי, מבוגרים ואפילו אנשים בני 70 ו־80".
בסולם האושר מאחת עד חמש, איפה את?
"יש לי משפחה מאוד תומכת, קבוצת חברים נהדרת ומפרגנת, ואנשים בכל העולם שאוהבים את מה שאני עושה. אני אסירת תודה על כל דבר שיש לי בחיים, לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, ומברכת בכל יום על כל דבר שיש לי. אני אדם שמח, טוב לי ואני בחמש".
