כור היתוך

גלי לב הייתה ילדה בת 10 בעת שאירע הפיצוץ בכור בצ'רנוביל, מרחק מאתיים קילומטרים ממוזיר, עיר מגוריה. כעבור זמן לא רב היא החלה לחוות תופעות גופניות בלתי מוסברות. "פתאום היה יורד לי המון דם מהאף. בוקר אחד התעוררתי וראיתי דם על הכרית, שיצא לי מהאוזן", מספרת לב (42). "באמצע השיעור בבית הספר הייתי נרדמת, דבר שלפני כן לא קרה לי מעולם. אלה היו התסמינים אצלי, וגם אצל הרבה חברים שלי; אחרים, לצערי, סבלו מדברים חמורים בהרבה. באותם ימים לקחו את כל הילדים בבית הספר לבדיקת בלוטת התריס ובדיקות נוספות. גם כשהגעתי לישראל עשו לי בדיקות, אבל לא מצאו שום דבר חריג".

גרשון רבינוביץ' (42), אף הוא יליד מוזיר, זוכר שאחרי האסון קנו הוריו מד־קרינה ולקחו אותו איתם לכל מקום. גם את החדרים והחפצים בבית הם בדקו בקפידה. "גילינו שנעלי בית מצמר סופגות הרבה קרינה, אז הפסקנו לנעול אותן. הרבה אנשים סבלו אז מהיחלשות של המערכת החיסונית, וכך קרה גם לי. התחילו להופיע אצלי אלרגיות, הייתי חוטף פריחות. מחלות החורף פתאום הפכו למידבקות מאוד. בבית הספר סיפרו לנו על ילדים שלקו בסרטן הדם, וחלקם נפטרו. לא הכרתי אישית אף אחד מהם".

סער ווגמן (43) מספר כי הוא עצמו דווקא לא הרגיש שינוי כלשהו בבריאותו אחרי האסון. "הגיע ילד מהאזורים שפונו, והוא היה קצת חולה ובלי שיער, אבל זה הדבר הדרמטי ביותר שפגשתי. בטלוויזיה כמובן ראיתי דברים חמורים בהרבה. נולדה לי אחות באותה שנה, ועד כה היא בסדר. אני מקווה שזה ימשיך ככה.

"אחרי הפיצוץ הקפדנו לא לקנות מזון שיוצר באזור שלנו, אלא רק הרחק משם, רצוי במדינה אחרת. היינו בודקים בתווית של כל מוצר מאיפה הוא מגיע. התפריט שלנו השתנה לגמרי. סבא שלי והדודים, שעד אז היו יוצאים לדיג כמעט בכל סופשבוע, הפסיקו לעשות זאת כי חששו שיש קרינה במים".

אניה קבנובסקי נולדה בקייב שבאוקראינה חמש שנים אחרי הפיצוץ בצ'רנוביל, וגם היא סבלה מתוצאותיו. "בגלל השפעות הקרינה, המערכת החיסונית שלי תמיד הייתה חלשה. בילדותי הייתי חולה כל הזמן, בכל שנה הייתי חוטפת שפעת כמה פעמים, והייתה לי גם דלקת בברכיים שמשפיעה עליי עד היום".

בליל 26 באפריל 1986 התרחשה בצ'רנוביל, עיירה בצפון־מערב אוקראינה, התאונה הגרעינית הגדולה ביותר אי פעם. עלייה חריגה בטמפרטורה גרמה להתכת ליבת הכור שפעל במקום ולפריצת מעטפת ההגנה שלה. חומרים רדיואקטיביים מסוכנים דלפו החוצה, והענן שנוצר התפשט כמעט בכל שטחה של אירופה. כתוצאה ישירה מהאסון נהרגו 55 בני אדם, ורבים אחרים נידונו למוות איטי. על פי ההערכות, בין 15 אלף ל־80 אלף בני אדם קיפחו את חייהם עד היום בגלל אותה תאונה. הרשויות בברית המועצות עשו כל שביכולתן להסתיר את האסון ואת ממדיו, אך נאלצו לפנות מעל ל־115 אלף תושבים ברדיוס של כ־30 ק"מ מהכור, ולהעסיק כ־600 אלף איש בניקוי ופינוי האזורים הנגועים. מצבם הרפואי של רבים מהתושבים היה מורכב: הם ספגו קרינה שאינה גורמת בהכרח נזק גלוי ומיידי, אך עלולה להביא להתפתחות מחלות ממאירות, ואלה יכולות להתפרץ גם אחרי שנים.

33 שנים אחרי אותו לילה נורא, חזר אסון צ'רנוביל לשיח התקשורתי העולמי בעקבות המיני־סדרה המצליחה "צ'רנוביל", קופרודוקציה של HBO ו־sky הבריטית. חמשת פרקי הדרמה ההיסטורית עטורת השבחים מתארים את הזוועות ואת המאמצים ההירואיים "לנקות" את האזור הנגוע בקרינה. בעקבות שידור הסדרה התעורר גם דיון ציבורי באשר לשימוש באנרגיה גרעינית, ולנזקים הבלתי־נתפסים שעלולים להיגרם בגלל טיפול לקוי בכורים.

לאירועים הדרמטיים ההם היה גם היבט יהודי־ישראלי. באזורים הסמוכים לצ'רנוביל התגוררו באותם ימים עשרות אלפי יהודים, בהם כ־5,000 ילדים. לב, ווגמן, קבנובסקי ורבינוביץ' הם ארבעה מתוך קרוב ל־3,000 "ילדי צ'רנוביל" – ילדים בגיל 6 עד 13 שהוטסו משם לישראל על ידי תנועת חב"ד, החל משנת 1990. מבצע החילוץ היה חשאי בראשיתו, אך בהמשך הפך למתוקשר מאוד וזכה לפרסום עולמי.

גרשון רבינוביץ': "גילינו שנעלי בית מצמר סופגות הרבה קרינה, אז הפסקנו לנעול אותן. הרבה אנשים סבלו אז מהיחלשות של המערכת החיסונית, וכך קרה גם לי. התחילו להופיע אצלי אלרגיות, הייתי חוטף פריחות. מחלות החורף פתאום הפכו למידבקות מאוד. בבית הספר סיפרו לנו על ילדים שלקו בסרטן הדם, וחלקם נפטרו. לא הכרתי אישית אף אחד מהם"

אני פוגש אותם בכפר־חב"ד, יחד עם נציגים של התנועה שהיו מעורבים בחילוצם אז בתחילת שנות התשעים. "הילדים" הללו הגיעו לישראל כשהיו בגיל חטיבת ביניים. הם עלו לכאן לבדם, ללא הוריהם או קרובי משפחה אחרים. בתחילה הם יושבים מהוססים סביב השולחן. רק שניים מהם, ווגמן ורבינוביץ', מכירים זה את זה, אך כבר בתחילת השיחה אנחנו מגלים שהם וגלי לב – או גליה רסקינד, כפי שנקראה בילדותה – חולקים עיר מוצא משותפת, וששלושתם עלו ארצה בסבב הראשון של מבצע החילוץ. ווגמן ורבינוביץ' מיד שואלים אותה היכן למדה. "בבית ספר 12", משיבה לב. הם למדו בבית ספר אחר, אך כעת הם נזכרים במכרים וחברים שלהם שחבשו גם הם את ספסלי בית ספר 12.

מתי נודע לכם על הפיצוץ בצ'רנוביל?
ווגמן: "מכיוון שהיה בעיר שלנו בסיס צבאי, ויחד איתנו למדו ילדיהם של הקצינים, השמועות צצו כבר למחרת התאונה. דיווח רשמי הגיע רק כעבור שבוע, וגם אז לא באמת ידענו הכול. בכל הפסקה היו שוטפים את הרצפות בבית הספר, כדי לנסות ולהוריד את רמת הקרינה במקום. ההורים שלי גם ביקשו שלא אטייל ברחובות או אלך ליער. הייתי ילד שמסתובב בחוץ כל יום אחרי הלימודים, ובבת אחת זה נפסק".

במשך ארבע שנים הם חיו בצל הקרינה, חוששים מהמים, מהצמחייה שגדלה באזור, מהאוויר עצמו, ממחלות קשות שעלולות לתקוף אותם בכל רגע. ואז הופיעה קרן של תקווה: לילדים היהודים במוזיר נאמר כי מתגבשת יוזמה להוציא אותם אל מחוץ לברית המועצות, כדי שלא ייאלצו לגדול בסביבה מסוכנת. "סיפרו לנו שמארגנים מחנה קיץ בישראל, וצריך לכתוב מכתב כדי להתקבל", משחזר ווגמן. "הבאתי להורים שלי את הדף עם ההסבר, והם כתבו. בתור ילד לא הבנתי יותר מדי, אבל יכול להיות שההורים שלי כבר ידעו שלא מדובר רק במחנה קיץ. אחרי חודש הגיע רופא אלינו הביתה וערך לי בדיקות. גם נציגים של חב"ד הגיעו לעיר כדי להיפגש עם ההורים והילדים ולספר להם מה הולך לקרות. בחודש אוגוסט 1990, חצי שנה אחרי ששמענו לראשונה על המבצע, עלינו למטוס".

המטוסים נתקעו בכוויית

בסוף שנות השמונים מסך הברזל הלך והתפורר, והיציאה מברית המועצות כבר לא הייתה בגדר הבלתי אפשרי, אך עדיין הייתה כרוכה בהתגברות על מכשולים ביורוקרטיים ובמחיר כלכלי כבד. משפחות יהודיות רבות באזור צ'רנוביל, שלא יכלו להרשות לעצמן את העלייה ארצה, ביקשו עזרה בהוצאת ילדיהן מהשטח ספוג הרעילות. מי שהחליט על מבצע החילוץ המורכב היה הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ' המנוח. שליחיו בישראל מילאו את ההוראה בלי לחשוב פעמיים, כשהם מפעילים לשם כך את עשירי תבל ואת יכולת ההשפעה שלהם על ממשלות רבות ברחבי העולם.

הקשר של חב"ד לאסון צ'רנוביל נוצר ימים אחדים אחרי חג הפסח תש"ן (1990), בשיחת טלפון שקיבל הרב החב"די יצחק קוגן, "הצדיק מלנינגרד". על הקו היה אורי כהן, יהודי מהולנד שפעל רבות להצלת ילדים יהודים ברחבי העולם. הוא סיפר לו על מצבם החמור של הילדים באזור צ'רנוביל, ועל תחנוני הוריהם להוציא אותם משם באופן מיידי. הרב קוגן, שבאותם ימים עסק בקליטה הרוחנית של העלייה מרוסיה, פנה מיד לרב שלמה מיידנצ'יק, שליחו האישי של הרבי ויו"ר אגודת חסידי חב"ד, וביקש לבדוק האם התנועה מסוגלת לקלוט קבוצות גדולות של ילדים שמצבם הרפואי אינו ברור. הרב מיידנצ'יק העביר את הפנייה אל הרב שמואל חפר, מנהל המוסד החינוכי לבנות "בית רבקה" בכפר־חב"ד, ואל הרב דב (בורק'ה) שיף, מנהל מוסד "אור שמחה" לבנים, והשניים הביעו נכונות להיכנס לעובי הקורה.

בשלב ראשון הוחלט להעלות לארץ כמאתיים ילדים מהערים גומיל ומוזיר, שהמרחק שלהן מאזור האסון קטן יחסית, ותושביהן סומנו כנתונים בסיכון גבוה. פעילים מקומיים גויסו כדי לארגן את המבצע, ואלפי ילדים נרשמו לעלייה. עד מהרה התברר עד כמה קשה יהיה להביא אותם ארצה – הן בשל בעיות ארגוניות אובייקטיביות, והן בגלל מכשולים יזומים שיצרו גורמים אינטרסנטיים. גורמים נוצריים רצו לקחת את הילדים תחת חסותם, בקרב היהודים היו מי שהתנגדו למבצע הזה של חב"ד, וגם הרשויות בברית המועצות לא בדיוק ששו לשתף פעולה. כשהרבי מלובביץ' קיבל דיווח על כך, הוא קבע שאנשי חב"ד צריכים להגיע פיזית לברית המועצות ולתת את הפתרונות. כך יצאו הרבנים חפר, שיף וקוגן למוסקבה, לפקח באופן אישי על בניית התשתית למסע. לאחר שחזרו משם ומסרו דין וחשבון, הוחלט כי "צעירי חב"ד", הזרוע הביצועית של אגודת חסידי חב"ד, תיקח על עצמה את מפעל הצלת הילדים וקליטתם בארץ. מי שהופקד על מציאת המשאבים הכספיים וניהול המבצע היה הרב יצחק אהרונוב, ששימש אז כמנכ"ל צעירי חב"ד.

המשימה שהוטלה על הרב אהרונוב הייתה מורכבת. בתוך פרק זמן קצר היה עליו לגייס תקציב עצום, לארגן את המסע עצמו על שלל ההיבטים הביורוקרטיים הנלווים, לדאוג למגורים עבור הילדים ולהכין תשתית טיפולית־רפואית וחינוכית. מנכ"ל צעירי חב"ד הפך את משרדו לחמ"ל שממנו הפעיל את הפרויקט מסביב לשעון, בעזרת מרכזי התנועה הפזורים במדינות שונות. לבסוף יצאו 196 הילדים לדרך, נפרדים מהוריהם ומאזור הסכנה שבו גדלו, וממריאים לארץ אבות שמעולם לא ראו ואפילו את שפתה אינם דוברים.

במשרדו בכפר־חב"ד מספר לנו אהרונוב על המבצע שהוביל. בניגוד לגורמים אחרים בחסידות, שנהנים לספק לתקשורת מנות נדיבות של מידע, הוא דווקא מקמץ במילים בכל הנוגע לצד הסמוי של אירועי אותם ימים. "הרבי אמר: 'קחו את הילדים תחת אחריותכם והעלו אותם לארץ'", אומר אהרונוב. "אלה היו מילותיו, והן הניעו את הגלגל והוציאו לדרך מבצע הצלה מהגדולים בהיסטוריה. גם היום, במבט לאחור ובפרספקטיבה של שנים, קשה עדיין לאמוד את היקפו ומשמעותו של המפעל הזה. צריך להבין שהילדים היו בסיכון הגבוה ביותר. כל מי שנחשף לקרינה כזו עלול להיפגע, אך כשמדובר בילדים שעדיין לא השלימו את הגדילה וההתפתחות שלהם, פוטנציאל הנזק גדול פי כמה. האמהות הרוסיות והאוקראיניות ידועות כמסורות מאוד, וכשאמא כזו מבינה שהילד שלה בסכנה – היא תעשה הכול עבורו, גם אם זה אומר לשלוח אותו לארץ בלתי נודעת, כשייתכן שלא תראה אותו שוב לעולם".

איך משיגים אישור לקחת 196 ילדים, ולהוציא אותם מברית המועצות ללא הוריהם?
חיוך נדיר עולה על פניו של אהרונוב. "אני רק יכול להגיד שהם יצאו. נכון, זה היה מאוד לא פשוט. הרי גם לצאת כמשפחה היה מסובך באותם ימים, אז בטח שלקחת ילדים בלי ההורים. אבל מה שהיה מאחורי הקלעים לא רלוונטי".

 

בקרב אנשי חב"ד מתהלכות עד היום לא מעט גרסאות באשר לצעדים שאפשרו את חילוץ ילדי צ'רנוביל. יש שיודעים לספר על שוחד, מזוודות כסף שהחליפו ידיים, קשרים בין יהודים עשירים לבכירי הממשל הסובייטי וכדומה. כשאני שואל את אהרונוב האם זייף מסמכים עבור הילדים, הוא משיב: "השגנו לכולם דרכונים. הרי הילדים האלה לא יצאו מעולם מתחומי ברית המועצות, ולא היה להם דרכון בבית. עשינו את מה שהיה צריך לעשות, והם הגיעו לארץ".

אהרונוב קם מכיסאו, ניגש לקצה השני של החדר ופותח קופסה. מתוכה הוא מוציא ערימת דרכונים שנושאים תמונות של ילדים, ומשליך אותה על השולחן בדרמטיות. "ככה הוצאנו אותם. כל ילד קיבל חותמת מביקורת הדרכונים של ברית המועצות". בפי יש עוד שאלות רבות – למשל, מדוע הדרכונים האלה עדיין אצלו, ומי הוציא אותם – אך אהרונוב אינו מוכן להשיב עליהן.

ילדי צ'רנוביל נלקחו למינסק, בירת בלארוס, כדי לטוס משם ללונדון, ואז להמשיך לישראל. אהרונוב עצמו לא היה על הטיסה הראשונה שיצאה את ברית המועצות, אך נכח בזו שאחריה ובעוד כמה טיסות נוספות. "הפרידה של הילדים מהוריהם הייתה קשה מאוד", הוא מספר. "היו הרבה מאוד דמעות. הרי הם לא ידעו מתי ייפגשו שוב, ואם זה בכלל יקרה אי פעם. ובכל זאת ההורים התחננו אלינו: קחו אותם מפה. זה היה קורע לב, לראות אמא מעודדת את בנה בן השבע לטוס לארץ. קשה להסביר לילד בגיל כזה למה שולחים אותו".

עד הרגע האחרון לא היה ברור אם אכן ניתן יהיה להוציא את הילדים מברית המועצות. ספרון שעסק בפרשה מצטט את הרב קוגן, שהצטרף לקבוצה הראשונה: "אחרי תלאות רבות הגענו סוף־סוף לשדה התעופה במינסק. לפתע מודיעים לנו שהמטוסים לא נחתו שם, וגם לא יגיעו. הכול כבר היה מוכן, היו בידינו אישורים של ממשלת ברית המועצות, אישורים של ממשלת ישראל, אישורי ההורים וכל הניירת הקשורה לסידורי הטיסה, ופתאום מודיעים לנו כי אין מאפשרים לנו לצאת. התארגנו ללינת לילה, והיה גם צורך לספק מזון לכל הקהל העצום ששהה בשדה התעופה – מאות הילדים והוריהם.

"כשראיתי שהעסק נתקע, יצרתי קשר עם הארץ וביקשתי שיבריקו למיכאיל גורבצ'וב (מנהיגה האחרון של ברית המועצות – צ"ק) ולראשי הממשל. הרבנים מיידנצ'יק, חפר ואהרונוב היו צמודים למכשיר הטלפון, בשיחות עם כל קצות תבל. כל מי שיכול היה לעזור, גויס למלאכה. טלפונים למינסק, למוסקבה, ללונדון, לניו־יורק. גם התקשורת הישראלית והבינלאומית ליוותה את הילדים התקועים במינסק בדרכם לכפר־חב"ד".

מערכת הלחצים עשתה את שלה, ובסופו של דבר הגיעו המטוסים למינסק, אך מסכת התלאות טרם נסתיימה. מבלארוס טסו הילדים כאמור ללונדון, שם היו אמורים לעלות על מטוסים של חברת תעופה בריטית, שייקחו אותם ארצה. אלא שבתחילת אוגוסט 90' פלשה עיראק לכוויית, והמטוסים הללו – דווקא הם – נתקעו באמירות הקטנה שבמפרץ. "בקיצור, אין מטוסים", סיפר קוגן. "בסופו של דבר הוחלט שנוסעים עם המטוסים של החברה הרומנית שעמם נסעו עד ללונדון. בבוקר יום השישי י"ג במנחם־אב הגיעו הילדים לארץ ישראל".

לישון בתוך מזוודה

כל "ילדי צ'רנוביל" שוכנו בפנימיות שנפתחו עבורם בכפר־חב"ד. "הרכבנו צוות חינוכי, מורים שילמדו אותם את השפה", מספר אהרונוב. "הם לא ידעו כלום על היהדות, רק ידעו שהם יהודים. שבעים שנות קומוניזם מחקו להם כל קשר ליהדות".

לב, כיום נשואה ואם לשלושה המתגוררת בראשון־לציון, מספרת כי כילדה חיכתה בכיליון עיניים ליום שבו תעזוב את ברית המועצות. "בכיתה שלי היו לא מעט בריונים, והרגשתי את האנטישמיות על בשרי. הייתי 'יהודייה מסריחה'. הלכתי איתם מכות, אתה לא מבין עד כמה. אמרתי להם 'אני אולי יהודייה מסריחה, אבל אפוצץ לכם את הפרצוף'. אחד מהם תקף אותי פעם ברחוב בגלל המוצא שלי. למחרת בשיעור ספורט היה תרגיל שבו היינו צריכים לזרוק כדור למטרה, ואני זרקתי לפנים שלו. אני חושבת ששברתי לו את האף. אמרתי לו 'מי מסריח?'. המורה לספורט ראה את זה, והמשרוקית נפלה לו מהפה מרוב הלם. בשבילי זו הייתה מלחמת הישרדות".

מה ידעת על מדינת ישראל?
"שכולם שם יהודים. כל כך רציתי לעלות לארץ. אמרתי לעצמי: לכל עם יש מדינה, וגם ליהודים. זה המקום שבו אני צריכה לחיות".

רבינוביץ' מספר כי גם הוא סבל בילדותו מהתנכלויות על רקע אנטישמי. "לא היה לנו קשר ליהדות, לכל היותר הסבים והסבתות היו מביאים מצות באביב, בלי להסביר למה. ובכל זאת הילדים צחקו עליי, קראו לי ז'יד. כל הזמן הלכנו מכות. אני זוכר את הבוקר שבו עזבתי את העיר בפעם האחרונה. הסתכלתי על הבית ועל החצר שלנו והבנתי שיותר לא אראה אותם, אבל בלב הייתה לי דווקא שמחה גדולה. רציתי מאוד לעלות לישראל. הרגשתי כמו ביציאת מצרים, אם כי עד אז לא שמעתי על יציאת מצרים".

הם זוכרים היטב איך נתקעו במינסק למשך שלושה ימים. "זה היה שדה תעופה חדש, בלי ספסלים או כיסאות. כמה מההורים פתחו את המזוודות כדי שהילדים יוכלו לישון בתוכן", מספרת לב. "גם לא היה מה לאכול. הרב קוגן הלך לשוק המקומי וקנה ירקות, לחם וביצים, כדי שנוכל להכניס משהו לפה".

במהלך הטיסה, היא מספרת, "היו רעידות ורעשים כאילו המטוס עומד להתפרק. אחר כך, כשטסנו מלונדון לישראל, היינו כל כך מותשים שפשוט נרדמנו. התעוררנו בשמי הארץ, וזה היה מחזה נפלא. ואז יצאנו מהמטוס וקיבלנו בום של חום לפרצוף. היו באותו יום אולי 38 מעלות, ואנחנו הגענו בבגדים ארוכים. ראינו המון ילדים ומבוגרים מכפר־חב"ד מחזיקים שלטים לכבודנו, והבזקים של צלמים מכל כיוון. חשבתי לעצמי: ככה מקבלים כל אחד שמגיע לישראל?"

באוטובוס שלקח אותם לכפר־חב"ד היא פגשה את בתו של הרב קוגן. "היא הייתה לבושה בצניעות כיאה לחב"דניקית, כולל גרביונים. שאלתי אותה למה היא מתלבשת ככה בחום הזה, והיא הסבירה לי שזו האופנה בישראל". אחד מאנשי חב"ד היושבים איתנו מראה לנו תמונות שצולמו כשהגיעו ארצה: "אני נראית פה כמו חייזר", צוחקת לב. גם תמונה של קבנובסקי נשלפת, והיא ממהרת להסביר בחצי־התנצלות: "הייתי לבושה כמו בן, כי אמא שלי אמרה שהכי יפה לבנות ללכת עם ג'ינס וטי־שרט".

ווגמן מספר כי רעידות המטוסים המיושנים גרמו לו להקיא את נשמתו. בזמן נחיתת הביניים בלונדון הוא התחיל להבין עד כמה הולכים חייו להשתנות, עכשיו כשעזב את ברית המועצות. "באזור הדיוטי־פרי ראיתי דברים שלא נחשפתי אליהם מימיי, גם לא בסרטים. העושר, המבחר, אפילו עבודות הגימור בבניין. כאילו עברתי מעולם שחור־לבן לעולם צבעוני". גם הוא זוכר היטב את מכת החום ברגע היציאה מהמטוס. "חזרתי פנימה כדי לנשום שוב ולהירגע, ורק אז ירדתי אל הכבשן".

התמונה שזכורה לרבינוביץ' במיוחד היא "רצועת החוף הצהובה־זהובה שנראתה מחלון המטוס. זה היה נוף שלא ראיתי בחיים, היינו רגילים שהכול ירוק. זה היה מרגש.

"נחתנו בנתב"ג ביום שישי, ומשם נסענו מיד לכפר־חב"ד, לחדר האוכל הגדול", ממשיך רבינוביץ'. "זו הייתה הארוחה הנורמלית הראשונה שלנו, אחרי מסע שנמשך כמעט שבוע. אחר כך לקחו אותנו לפנימייה, 'מעון עולים' כפי שהיא נקראה, והתחילו איתנו בהכנות לשבת. פתאום הפכנו למאסה של ילדים עם כיפות ועם ציציות, זה משהו שלא פגשנו עד אותו יום. הייתה תפילה ואחריה סעודת שבת חגיגית. האווירה הייתה מסקרנת בעיניי: בלי מוזיקה, בלי מיקרופונים, שקט ציבורי שלא הכרתי. זה גם היה הלם ראשוני". אבל ההלם הזה הפך ככל הנראה לסיפור אהבה: היום רבינוביץ' מתגורר בכפר־חב"ד עם אשתו וששת ילדיו, ועובד כסופר סת"ם.

ווגמן, מהנדס וסמנכ"ל בחברת הנדסה שמתגורר בראשון־לציון עם אשתו ושלושת ילדיו, מספר כי "המעבר לאורח החיים של כפר־חב"ד היה חד מאוד. מעולם לא ראיתי לפני כן תפילה – לא של יהודים ולא של אף דת אחרת – וגם לא נחשפתי ליהודים דתיים. החב"דניקים נראו לנו כמו אנשים בתחפושת. כבר באוטובוס בבלארוס שמו עלינו כיפות עם מיתוג של צעירי חב"ד והסבירו קצת. היו חבר'ה שקיבלו את העניין הדתי ואפילו אהבו את זה, והיו כאלה שלא, במיוחד הנערים המבוגרים יותר".

ואתה?
"אני הייתי קטן ושובב, בלגניסט. זה עניין אותי, אבל לא התחברתי לטקסיות. היינו בורחים אל הבנות או מחפשים שטויות בפרדסים".

קבנובסקי, נשואה ואם לשלושה, הגיעה לארץ בגיל 8, כעשור אחרי אותה טיסת בכורה ממינסק. הגעגועים למשפחתה היו עזים, וכעבור חודשיים חזרה לאוקראינה. בגיל 13 הרגישה בשלה מספיק לעלות לבדה לישראל, ועשתה זאת שוב דרך פרויקט ילדי צ'רנוביל. הפעם היא נשארה בפנימייה בכפר־חב"ד עד נישואיה. "אהבו אותנו שם בלי שהיינו צריכים להזיז אצבע. לא הכרתי לפני כן יחס כזה. מרגע שהגענו נתנו לנו אהבה, פרגון ומחמאות, וכך קיבלתי המון ביטחון".

גם מבחינה חומרית העלייה לישראל היטיבה עמה, כמי שגדלה במשפחה קשת יום. "יותר ממה שהפרויקט הזה הציל אותי מהאסון של הכור, הוא הציל אותי מהחיים הקשים שהיו לי. באוקראינה היינו יכולים לאכול במשך שבועיים את אותה הדייסה – בלי מלח, בלי סוכר, בלי טעם. פעם בשבוע היינו מקבלים ארוחות מארגון חסד, ובשאר הימים אכלתי בבית הספר היהודי, כי לא היה לי מה לאכול כשחזרתי הביתה. גם לא היו לי בגדים לחורף. לבשתי בגדים ישנים של סבתא שלי, הייתי הולכת בבגדים קרועים, כי זה מה יש".

ובכל זאת, לא קשה לחיות את כל שנות החטיבה והתיכון בפנימייה, ללא הורים?
"היו גם בנות שהגיעו בגיל 7 וחיו בכפר־חב"ד עד בגרות. אין ספק שזה היה מאתגר, אבל גם חוויה מדהימה. ההורים היו חסרים לי, ועד היום יש לי חור בלב שלא מתמלא. לפני כמה שנים הבאתי את אמא שלי לארץ, אבל כבר אין לנו קשר של אמא ובת, וזה לא ישתנה. אני תמיד הצד הנותן, לא דווקא במובן של כסף, אלא באחריות שיש לי כלפיה – שלא ירמו אותה, שיהיה מי שידאג לה. למדתי רפלקסולוגיה, אבל עזבתי את התחום הזה לטובת האמנות, כי הרגשתי שאני מטפלת מספיק באנשים בחיי האישיים".

כיום היא מתגוררת ברמלה, עוסקת בעיצוב, ומשלבת בין סדנאות תכשיטנות לבין הופעה עם גיטרה מול קהל נשי. "אני שרה ומספרת את הסיפור האישי שלי. אני אומרת לנשים שאם רק רוצים, אין דבר כזה לא להצליח, ואני מסבירה את הרציונל הזה דרך יצירת התכשיטים".

אניה קבנובסקי: "יותר ממה שהפרויקט הזה הציל אותי מהאסון של הכור, הוא הציל אותי מהחיים הקשים שהיו לי. באוקראינה היינו יכולים לאכול במשך שבועיים את אותה הדייסה – בלי מלח, בלי סוכר, בלי טעם. פעם בשבוע היינו מקבלים ארוחות מארגון חסד"

"הפכו אותנו לפורעי חוק"

חלק מהילדים שהו בכפר־חב"ד תקופה קצרה יחסית ואז הצטרפו להוריהם שעלו ארצה, אחרים נשארו בכפר במשך שנים עד גיוסם לצבא, ולעיתים אף מעבר לכך. "בסופו של דבר מה שחשוב זה שהם יצאו משם, מאזור עם קרינה כה קטלנית, והגיעו לארץ", אומר אהרונוב. "כאן הם יכלו לנשום אוויר נורמלי, לאכול מזון נורמלי ולחיות חיים בריאים".

המפגש המחודש עם ההורים, אחרי כמה חודשי ניתוק, עורר כמובן התרגשות גדולה. "זה היה בחג הסוכות", מספרת לב. "הייתי בבית משפחת פרידמן שאירחה אותי בכפר, ישבתי בחדר, ושמעתי דפיקה בדלת. אמא שלי עמדה שם (הוריה של לב התגרשו שנים אחדות לפני כן, והיא נשארה עם אמה – צ"ק), וכל משפחת פרידמן מאחוריה. אני זוכרת שבכיתי בדמעות, ואחר כך הצטלמנו על הספה בבית שלהם".

היו גם הורים שבחרו להישאר באוקראינה ובבלארוס, ואף ביקשו כעבור זמן להשיב אליהם את ילדיהם. ידיעה שפורסמה בעיתון מעריב בשנת 1991 סיפרה כי "ממשלת ברית המועצות דורשת להחזיר מיד להוריהם 24 נערים ונערות מקבוצת 'ילדי צ'רנוביל', אשר הביאה לארץ אגודת חב"ד. הורי הילדים חזרו בהם מכוונתם לעלות ארצה בעקבות ילדיהם. הם מבקשים להישאר בברית המועצות או להגר למערב".

בעולם נתפס חילוצם של ילדי צ'רנוביל כמבצע הומניטרי ראשון במעלה, אך בחב"ד סבורים שדווקא מדינת ישראל לא עשתה די בנושא. "האו"ם יצא מגדרו ויזם אירוע מיוחד לכבוד הרבי ושלוחיו", מספר אהרונוב. "הנשיא ביל קלינטון חתם על תעודת הוקרה מיוחדת לאנשי חב"ד. אלי ויזל, סופר השואה הנודע, אמר עליהם ש'אם בשואה העולם שתק מול שוועתם של הילדים הנרצחים, הפעם דווקא יהודים שומעים את הזעקה והם נרתמים לעזרה'. אנשים מכל העולם יצאו מגדרם כדי לסייע לנו. רק הטיפולים הרפואיים עלו הון, שלא לדבר על יתר הצרכים. בישראל, לעומת זאת, הדברים התנהלו בעצלתיים. ח"כים מכל הסיעות חתמו אמנם על קריאה לממשלה להכיר בפרויקט הייחודי שנעשה למען הצלת ילדי צ'רנוביל, ובהמשך אף הונפק בארץ בול מיוחד לאות הערכה, אך באותה תקופה הפעילות הזו לא זכתה לתמיכה, ויותר מכך – העומדים מאחוריה הוגדרו כפורעי חוק.

"זה היה מצב הזוי. המדינה דרשה מאיתנו הסברים איך בדיוק הועלו ילדים בלי שעברו את הפרוצדורה הרשמית לפי הספר. בעוד ש'הדסה' ניהלה מחקר מיוחד שבדק את השפעת הקרינה על הילדים, הבקשות שלנו לסיוע נזרקו ממשרד הקליטה למשרד הרווחה ומשם למשרד הבריאות. במקביל הלך והתגבש נגדנו דו"ח קטלני במשרד מבקר המדינה".

לדברי אהרונוב, חב"ד דאגה כמעט לכל העלות של הפרויקט העצום. "יש יהודים טובים שתרמו לעניין, ומגיע להם כל הקרדיט". לצורך גיוס הכספים הוקמה עמותה, שבין השאר ערכה מדי שנה אירוע התרמה בהוליווד. בין התומכים הגדולים של הפרויקט ניתן למנות את אדם סנדלר, בן סטילר, ג'ון וייט וסטיבן ספילברג – ששתי אחיותיו, אן וננסי, הן חברות בוועד המנהל של העמותה. שורת הכוכבים שהשתתפו באירועים או התגייסו למען ילדי צ'רנוביל בדרכים כאלה ואחרות כוללת את מייקל דגלאס ואשתו קתרין זיטה־ג'ונס, וופי גולדברג, ג'סי אייזנברג מאט דיימון ואחרים. הרב יוסי רייטשיק הופקד על חיבור הפרויקט לבכירי עולם העסקים, ובפרט כאלה שיש להם קשרים עם מדינות בריה"מ לשעבר. בין השאר גויסו למשימה איש העסקים מרטין שלאף, שהפעיל את קשריו המסועפים, ואיוונקה טראמפ. "כל ילד הוא עולם ומלואו", אומר אהרונוב. "לקחנו על עצמנו לדאוג להם ללימודים, למגורים, לארוחות וגם לרכיבה על סוסים, אם היה ילד שרצה בכך".

במפגש שלנו משתתף גם הרב חיים אוחיון, שהיה אחראי על הפנימייה בכפר משנת 2000 עד לסגירתה. "העסקנו רופאה ואחות במשרה מלאה ובשכר מלא", הוא מספר. "תחזקנו מרפאת שיניים משוכללת ורופאת שיניים צמודה. הצוות הטיפולי כלל גם פסיכולוגית, עובדת סוציאלית ומטפלים מתחומים שונים".

הצוות הרפואי המקומי דאג לתת מענה לבעיות יומיומיות; כשהתעורר חשד למצב רפואי מורכב יותר, הופנו הילדים לבתי החולים המתאימים. "אני הייתי מורשה החתימה לכל ילד שהיה צריך לעבור ניתוח, ולעיתים זה היה לא פשוט", מספר אהרונוב. "כשהילדים הגיעו ארצה, בשלב הראשון הם לא נחשבו כעולים, אלא כתיירים. היה רופא ששמע שאחד מילדי צ'רנוביל נכנס לניתוח, ומיד אמר לי: אני לוקח על עצמי את העלות".

אוחיון: "היו ילדים שבגופם התפתחו גידולים לאחר שכבר עלו ארצה, והם נותחו בהצלחה. לגבי כמה אחרים ידענו שהם סובלים מסרטן עוד כשקלטנו אותם. אלה היו למשל ילדים שהגיעו מבתי יתומים ולא קיבלו שם טיפול ראוי. בעיית הקרינה הייתה טריגר לקשיים נוספים במשפחותיהם של חלק מהילדים, כמו גירושין או מצב סוציואקונומי ירוד. כשכל הדברים האלה מתחברים יחד, הילדים הם הראשונים שסובלים".

בדיחה עם זנב

פרויקט ילדי צ'רנוביל נמשך יותר מ־25 שנה, והסתיים רק בשנת 2017. הפנימייה כבר נסגרה, אך בחב"ד מקפידים על שמירת הקשר עם הבוגרים. "רובם לא דתיים היום", אומר אוחיון בלי להתנצל. "גם לא שלחנו אותם למוסדות חינוך חב"דיים, אלא למסגרות שבהן לומדים לבחינות בגרות או רוכשים מקצוע, כמו למשל ישיבת נחלים. הרי קשה מאוד לעבור מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה.

"היו שטענו שמטרתנו להפוך אותם לחב"דניקים, וזה ממש לא נכון. יחד עם זאת, אני חושב שהצלחנו להשריש אצלם משהו. הם כל הזמן פונים אלינו כדי שנסייע סביב נושאים דתיים, כגון חתונות או בר־מצוות של ילדיהם. זה נשאר בלב שלהם. רבים מהם מבקשים להתחתן בכפר־חב"ד, ואנחנו שמחים מאוד לסייע בכך".

"רוב הבנות באמת לא דתיות היום, הרבה התגייסו לצבא", אומרת קבנובסקי. "אני התחברתי לחב"ד מההתחלה. אלה הערכים שרציתי בחיים שלי, וקיבלתי שם תשובות לכל השאלות".

מדי שנה מתקיים בכפר מפגש של "ילדי צ'רנוביל". "לנו, הבנות, יש קבוצת וואטסאפ", מספרת לב. "היא משמשת בעיקר לאיחולי מזל טוב והעלאת כתבות הקשורות לצ'רנוביל. יש קבוצה נוספת, גדולה יותר, שנקראת 'מפגש כפר־חב"ד'".

לאחרונה היא טסה לבלארוס וביקרה במוזיר, "והיום זו עיר אחרת לחלוטין". רבינוביץ' לא ביקר שם מאז עלייתו ארצה, אך יצא לטיול וירטואלי בעיר באמצעות פרויקט המיפוי של גוגל. "התחלתי לעבור ברחובות כדי לראות איך העיר נראית. כמעט ולא הכרתי את המקום".

הרב חיים אוחיון: "היו ילדים שבגופם התפתחו גידולים לאחר שכבר עלו ארצה, והם נותחו בהצלחה. לגבי כמה אחרים ידענו שהם סובלים מסרטן עוד כשקלטנו אותם. בעיית הקרינה הייתה טריגר לקשיים נוספים במשפחותיהם של חלק מהילדים, כמו גירושין או מצב סוציואקונומי ירוד. כשכל הדברים האלה מתחברים יחד, הילדים הם הראשונים שסובלים"

מבין "הילדים" שהתראיינו לכתבה זו, לב היא גם היחידה שצפתה בסדרה צ'רנוביל. "לא חששתי מהמראות הקשים שיש בה. נהניתי במיוחד מההקפדה על הפרטים הקטנים, כמו התפאורה בבתי התושבים ובמשרדים הצבאיים. זה העלה בי נוסטלגיה. גם ההתנהלות של הקג"ב, שמנע את הפצת המידע, שוחזרה בצורה מדויקת".

וקרה שחשבת לעצמך "גם אני הייתי עלולה 'לככב' בסדרה הזו"?
"בטח, אם כי אנחנו היינו מספיק רחוקים כדי לא להיפגע כמו אלה שחיו באזורים המפונים. אני עדיין בקשר עם מישהי שלמדה איתי בכיתה ונשארה לגור במוזיר, ותכל'ס הם חיים כרגיל, באופן יחסי. בעיניי זה מטורף: אסור להם למשל לגדל שום דבר בשנים הקרובות. אני לא מבינה למה שמישהו ירצה לגור שם.

"לקוח שפגשתי במסגרת העבודה שלי כסוכנת נסיעות, שאל אותי מאיפה אני. כשאמרתי לו שעליתי מאזור צ'רנוביל, הוא שאל אותי בשקט: 'והכול בסדר אצלך?'. אמרתי לו: 'כן. זאת אומרת, אם זה נשאר בינינו, יש לי זנב. אבל חוץ מזה אני בריאה'. הוא הסתכל עליי בהלם במשך כמה שניות, ורק אחרי שפרצתי בצחוק, הוא הצליח לנשום".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il