"בדור שלי, רק הדיוטות אמרו 'שלוש שקל'"

שוּלָה כמעט נולדה בשנת 2016: האקדמיה ללשון העברית פרסמה אותה אז כחלופה עברית אפשרית למילה "פריפריה". היו מי שהתקוממו על ההצעה: "ייחוס הפריפריה לשוליים הוא הנצחה פסולה של הקיפוח, הריחוק והפטרונות שמהם סובלת הפריפריה עשרות שנים", כתבה בכעס שרת התרבות מירי רגב, בעמוד הפייסבוק שלה.

"חברי הוועדה למונחי גיאוגרפיה מאוניברסיטת באר־שבע הם שרצו במילה 'שולה'", נזכר נשיא האקדמיה ללשון העברית, פרופ' משה בר־אשר. "בעקבות התגובות החלטתי ששנתיים וחצי לא נוגעים במילה הזו. התקופה חלפה עכשיו. פנינו לציבור וקיבלנו מאות הצעות חדשות, כגון 'רוחקה' ו'כנף', ובקרוב נחליט".

אם תאשר האקדמיה דווקא הצעה שהגיעה מהציבור ולא מהוועדה, זו לא תהיה הפעם הראשונה שדבר כזה קורה. זה גם לא יהיה הדיון הראשון שמתנהל כשברקע רגשות קיפוח ושאלות של פטרונות. בר־אשר מספר שהמילה "צהלולים", המסמנת את קולות ה"קולולולולו" המושמעים בשמחות, הוצעה על ידי הזמר חיים אוליאל, תושב שדרות, שפנה מיוזמתו לאקדמיה. "הוא כתב שהוא יודע שבראש האקדמיה עומד נשיא אשכנזי, ושיזרקו את המכתב שלו לפח. כשצלצלתי אליו להודיע לו שאישרנו את הצעתו, הוא נדהם".

הוא גם נדהם מזה שאתה לא אשכנזי?
"כן, דיברתי איתו בערבית".

בר־אשר, במקור בן־הרוש, התאהב בעברית עוד כשהיה ילד במרוקו. בעוד יומיים יחגוג שמונים – לפי התאריך העברי, כמובן. הוא חוקר לשון בעל שם עולמי, פעיל באקדמיה ללשון העברית כבר משנת 1977, ומ־1993 מכהן כנשיאה. הוא מחדש מילים וביטויים עבריים, אך לא יהסס להשתמש גם במילה לועזית. מתעקש על העברית, אך לא כופה אותה. "בדור שלי, רק הדיוטות ברמה נמוכה אמרו 'שלוש שקל', היום אתה כמעט מתבייש להגיד 'שלושה שקלים'. אני לא מעיר, לא מתקן, מקסימום אם אני שומע ארבע פעמים 'שלוש שקל', אני מסוגל לומר: 'לא ידעתי שהשקל עבר ניתוח לשינוי המין'".

באותה נשימה הוא גם חרד לעברית. "אני בתפקיד מסוכן, החלפתי הרבה שרי חינוך ותרבות מאז נבחרתי לנשיא האקדמיה. היו ביניהם רק שלושה שרים שהעברית הייתה חשובה להם: יוסי שריד המנוח, יצחק לוי וגדעון סער. כל האחרים לא מצאו עניין של ממש בעברית".

האם הממשלה מקצה מספיק כסף לפעילות האקדמיה ללשון?
"לא תמיד. למשל, בתקופה האחרונה היו לנו קשיים עם משרד התרבות. נפגשתי עם אנשים טובים מאוד במשרד האוצר, והם אומרים: מה לעשות שיש עדיפויות אחרות? לצערי, אנשים חושבים שהאקדמיה עוסקת רק בלשון החיה, ולא יודעים שאנחנו מוסד מחקר, הכותב את המילון ההיסטורי של הלשון העברית על שלושת אלפים שנותיה. בעברית המדוברת אנחנו לא מתערבים, אלא רוצים לטפח עברית רשמית שייעשה בה שימוש במסגרות מחייבות. אנחנו גם לא בהכרח מחפשים מילים חדשות. תמיד נעדיף לאמץ מילים ישנות שנשכחו, ולתת להן משמעות חדשה".

בתי הספר בארץ ממלאים את תפקידם בהנחלת הלשון העברית?
"מערכת החינוך החמיצה רבות בהוראת העברית, ואני מצר על כך. פעם ידעו עברית טוב יותר, כי למדו יותר טקסטים. תלמידים בחינוך הכללי למדו מאתיים פרקי תנ"ך היטב. כיום ידיעת התנ"ך בחינוך הכללי ירדה פלאים, וגם בחינוך הדתי היא פחותה מבעבר. אם אתה מעורר באדם גישה לטקסטים, הוא הופך ללומד בעצמו, אבל אם אתה משנן לו כללים – 'כבולעו כך פולטו' ולא נשאר מזה כלום".

באקדמיה הישראלית, בניגוד לשאיפות האקדמיה ללשון העברית, מקומה של שפת העם היהודי הולך ומצטמצם. בדצמבר 2018 פרסם יהודה יפרח במקור ראשון את דבר כוונתה של האוניברסיטה העברית לשנות את שפת ההוראה בתארים מתקדמים מסוימים, ולקיים את הקורסים באנגלית. בר־אשר, שהוא גם איש האוניברסיטה העברית, כינס בעקבות זאת דיון חירום באקדמיה שבראשותו. "העובדה שהעילית האינטלקטואלית של החברה השתתפה בהחייאת השפה, היא שהכשירה את הדרך להקמת המדינה", אמר אז.

"בלמנו את זה במידה רבה", מסכם היום בר־אשר את המאבק. "הרקטור בא אליי לאקדמיה, והיה לו חשוב לקבל את עמדתי. קיימות פה פרובינציאליות והתבטלות כלפי כל מה שהולך באמריקה. באוניברסיטה העברית, כמו במקומות אחרים, יש בית ספר לתלמידי חו"ל, ושם מתקיימים הלימודים באנגלית. אז מי שרוצה ללמוד וללמד באנגלית, יש לכך מסגרת. אני לא מתנגד לכך, וגם אני מפרסם ספרים ומאמרים באנגלית ובצרפתית.

"הסכמנו ששיעורים מסוימים באוניברסיטה העברית יינתנו בשתי הלשונות. הדבר מיועד בעיקר לתלמידי חו"ל, ויש גם סטודנטים ישראלים שהולכים לאותו שיעור פעמיים כדי לחזק את האנגלית שלהם. זה נפלא בעיניי, אבל לא במקום העברית. אנחנו עם קטן, עִם לשון שדובריה מעטים, ויש לנו חובה כלפי החברה לשמר את העברית. חוקרים שעוסקים בלשונות מתות אמרו לי שהעברית משבשת את התיאוריות שלהם, כי היא פתאום חזרה לחיים מלאים".

לגליזציה של פייק ניוז

האקדמיה ללשון העברית הוקמה בשנת 1953 לפי "חוק המוסד העליון ללשון העברית", והחלטותיה מחייבות את הגורמים הרשמיים במדינת ישראל. למעשה היא גלגולו המודרני של "ועד הלשון העברית", שאליעזר בן־יהודה ייסד עוד בשנת 1890 ושימש בו כנשיא עד מותו. משכנה הנוכחי של האקדמיה הוא בקמפוס גבעת־רם של האוניברסיטה העברית, אם כי בר־אשר שוקד בימים אלה על התוכניות לבניין חדש שיוקם בקריית הלאום, וייקרא "מנווה האקדמיה".

בר־אשר מקדם, מכיל ומקבל חידושים באקדמיה ללשון לא רק בתחום הנדל"ן: גם בהחלטות בנושאי מינוח וכתיב הוא מוביל גישה ליברלית יחסית. נטייתו להכשיר מעת לעת צורות כתיבה "מקלות", המנסות לסייע לקוראים, לא תמיד מתקבלת בברכה. במאמר שפורסם לפני שלושה שבועות בעיתון הארץ, הצרה הלשונאית עטרה אופק על החלטת האקדמיה להוסיף ו"וים ויו"דים במילים שנכתבו בעבר בכתיב חסר, ובהן "הייתה", "זיכרונות", "שמיים" וכדומה. "עברית, כמו ערבית, היא שפה שמחייבת את הקורא להפעיל מחשבה כדי לקרוא", כתבה אופק. "בניגוד לשפות בכתיב פונטי, שאפשר לקרוא נכון גם בלי להבין מה קוראים, הרי בעברית, ללא ניקוד חלקי לעולם לא ידע הקורא אם המלה בוקר היא בֹּ‏קֶר, בֻּקַּר או בּוֹקֵר (ואולי בכלל פרס בּוּקֶר) אלא אם כן יפעיל את מוחו כדי להבין אותה מתוך ההקשר. (…) אם בעשרות השנים האחרונות סמכה שיטת הכתיב העברי על הקורא שיבין מה הוא קורא ויפנים אגב כך את כללי השפה הכתובה, הנה באה האקדמיה ומפוררת אותם".

בר־אשר מצידו סבור שבכל מקום שבו עלול להתעורר קושי, יש ללכת לקראת הקורא ולהקל עליו, אם לא מדובר בטעות בעברית. "רוב הציבור אינו יודע להבחין בין שתי מילים שנכתבות אותו הדבר אך במקור מנוקדות בצורה שונה – למשל, מְנַהֵל ומִנְהָל, מַחְזוֹר ומִחְזוּר. לא ביטלנו את הנורמה הגבוהה, אלא יצרנו, כמו במקומות אחרים בעולם, מסגרת נוספת למי שידיעת השפה שלהם מצומצמת מאוד".

לחיזוק דבריו, בר־אשר נותן דוגמאות של מילים בכתיב מלא שנוכחות תדיר בכתבים יהודיים היסטוריים. "כתב יד קאופמן" של המשנה, שכפי הנראה נכתב במאה ה־11 או ה־12, משתמש בכתיב מלא בטקסטים שאינם מנוקדים. "הרצון להקל על הקורא אינו חדש", אומר בר־אשר. "גם מלומדים כתבו ככה, כדי שידעו לאילו מילים התכוונו".

בשביל מה בכלל צריך גוף שמנחית כללים ומילים מגבוה? בר־אשר חושב שהשאלה לגיטימית, אבל העובדה היא שהצורך עולה מהשטח. "פונים אלינו גופים שחשוב להם שיהיה מינוח מדויק בעברית למילים שאצלם בשיח. המשפטנים למשל יזמו הקמת ועדה למונחי משפט, שאני חבר בה מאז 1990. מתברר שבמשפט בשפה האנגלית אין מונח של 'אלימות מילולית'. אני אמרתי ש'אלימות מילולית' הוא ביטוי שמתאים לעברית הכללית של הציבור, והצעתי לשפה המשפטית את 'אלימות דברים', כמו שיש 'הונאת דברים'. זה התקבל בהתלהבות. כתבנו גם מילון למונחי היין, לפי בקשתם של בעלי יקבים ושל עיתונאים שעוסקים בתחום. גם את הוועדה למונחי שוק ההון לא ביקשנו; פנו אלינו בנקאים. למעלה משלושים איש רצו להיות בוועדה, ונאלצתי לבלום חלק מהם".

החלטותיה והמלצותיה של האקדמיה קיבלו בשנים האחרונות פוטנציאל ויראלי, בזכות חשבון טוויטר פעיל ועמוד פייסבוק שלו כ־230 אלף עוקבים. ה"ממים" שמועלים שם תדיר מושכים תגובות שנונות ומופצים הלאה. בדרך זו התוודע הציבור למונחים חדשים כמו "התרה על פי חוק", שהיא חלופה ל"לגליזציה", או "חדשות כזב" כגרסה עברית ל"פייק ניוז". ב־1 באפריל השנה פרסמה האקדמיה כי החליטה לאשר את הסיומת "וּש", כמו ב"בת מצווש" או "אימוש" – הודעה שהתגלתה עד מהרה כחדשות כזב. אגב, למילה "מם" (meme) לא נקבעה בשלב זה חלופה, וגם אין צפי להמרתה של מילת הלעז "אקדמיה" במונח עברי.

קיר נחמה

קירות חדר העבודה בביתו של בר־אשר בירושלים מנומרים בתעודות הוקרה המספרות על הישגיו הרבים לאורך השנים: פרס ישראל ב־1993, פרס רוטשילד ב־2008, פרס א.מ.ת ב־2012 ועוד. "מה שאת רואה פה, זה נחמה עשתה", הוא אומר בהתנצלות. "היא ניצלה נסיעה שלי לחו"ל, ותלתה הכול. היא אומרת שזה הקיר שלה בחדר שלי".

כל מי שמבקר אצל בר־אשר זוכה לפגוש בקסמה של נחמה אשתו, מורה למתמטיקה במקצועה. איש המילים ואשת המספרים נישאו לפני 57 שנים, ויש להם שלוש בנות ובן, שמונה נכדים ושני נינים. "הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, זו נחמה", אומר בר־אשר כמה פעמים במהלך הריאיון.

בשבוע שבו אנו נפגשים, מתקיים בירושלים כנס לשון חגיגי של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המוקדש לבר־אשר עם הגיעו לגבורות. "זה נס שאדם מגיע לגיל הזה", הוא אומר. "ראיתי כמה חברים שלי נשרו באמצע".

אתה מרגיש שמדינת ישראל מיטיבה עם אנשים מבוגרים?
"אני מכיר אנשים שמבקשים ממני את העיתון ביום המחרת כי אין להם כסף לקנות, או אנשים שאין להם כסף כדי להתחבר לאינטרנט ואפילו לקנות את כל התרופות שהם צריכים. בעיה אחרת שאני רואה תלויה באנשים עצמם: יש מהם שמתנוונים בפנסיה. אני מודיע לך שאני עסוק יותר מאז שיצאתי לגמלאות. אני רגיל להתעורר מדי בוקר עשר דקות לפני השעה ארבע, לעסוק במחקר, להרצות ולעבוד במשרדי באקדמיה. אני לא מוכן להפסיק לעבוד, ובשבילי יום בלי מחקר הוא יום שכאילו לא חייתי".

תחומי העיסוק שלו מגוונים. בימים אלה משלים בר־אשר את הכרך השלישי בסדרת ספריו "תורת הצורות של לשון המשנה", וכרגע הוא מתמקד בתצורת שם העצם. הוא גם עובד על ספר אוטוביוגרפי, ומשתף פעולה עם נכדו בסרט על חייו. לשון המקרא, לשונן של מגילות מדבר יהודה, לשון חכמים, הארמית בארץ ישראל, מסורות הלשון של יהודי צפון אפריקה, ניב הסורית הארצישראלית, העברית שבפי צאצאי האנוסים בצרפת – כל אלה הן רק כמה דוגמאות לנושאים שחקר במשך השנים.

העברית, למרבה ההפתעה, אינה שפת אמו. הוא נולד בעיירה קצר־א־סוק במזרח מרוקו, שם הייתה הערבית שגורה בפי היהודים. בגיל שנתיים וחודשיים החל ללמוד תורה ב"חדר", "ובחנוכה באותה שנה, כשהייתי בן שנתיים וחצי, כבר קראתי בעברית. סבא שלי ביקש שאקרא לו חלק מההגדה של פסח, וקראתי אותה מההתחלה ועד הסוף. כפרס, הוא קנה לי חליפה".

אמו לא ידעה קרוא וכתוב כל חייה, אך הוא מלא התפעלות עד היום מהידע הרב שהחזיקה. "אוצר המילים שלה היה בלתי נדלה. כשהוצאתי לאור את שלושת הכרכים של 'לשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו' (ספר פרשנות למקרא, שנכתב במרוקו לפני יותר ממאתיים שנה – מ"פ), אמא שלי הייתה בשבילי מילון. היא ידעה לפרש כל מילה ששאלתי אותה בערבית־יהודית מוגרבית. אחרי שנה בארץ, אמא דיברה עברית של פרופסור באוניברסיטה. היא אהבה להאזין לתוכניות אומר ברדיו, והייתה נותנת לנו הרצאה בכל פעם שהיינו מגיעים. עולמה היה מלא. היא עבדה עם אבא שלי, שכתב ספרי תורה, הכינה לו את כל החומר ואף תיקנה לו את השגיאות לפי האותיות שהראה לה. הוא דיבר עברית רבנית והיא דיברה עברית מודרנית, אבל לא קראה מעולם. ניסיתי לא אחת לשכנע אותה ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית, אבל היא אמרה שכך נוח לה".

גם התשוקה לעלות ארצה פיעמה בו מגיל צעיר. "עשרות פעמים שמעתי את סבא מספר שבסתיו 1939 הוא עמד לנסוע עם ארבעה חברים לארץ ישראל, לביקור של חודש, אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה והנסיעה התבטלה. הוא הצטער על כך במשך שנים. אני גם זוכר שביקר אותנו שליח מטבריה והביא בקבוקים של עפר ארץ ישראל, אבל אנחנו לא זכינו לקבל בקבוק כזה. יום אחד, ל' בניסן תש"ח, הגיע יהודי ששמו מסעוד אוחיון ואמר לאבא: רבי אברהם, שמעתי ברדיו 'קול ציון לגולה' שבן־גוריון יכריז על הקמת המדינה ביום שישי, ה' באייר. כשהוא יצא, שכנעתי את אבא שלי ללכת למחרת היום להוציא דרכונים".

האב התרצה, אך האם לא רצתה לעזוב את הוריה החולים, והמשפחה נשארה במרוקו. שלוש שנים אחר כך שמע משה הצעיר על מפעל "עליית הנוער", שהקימה הנרייטה סאלד כדי להביא מאירופה לארץ ישראל נערים שברחו מציפורני הנאצים. לאחר הקמת המדינה שימש הארגון גם להעלאת בני נוער ממרוקו. "עברתי מילד לילד כדי שיצטרפו אליי, ואמרו לי שאני פספוס", נזכר בר־אשר. "שכנעתי את אחי הגדול להצטרף, אבל לבסוף הוא חזר בו. אמא שלי לא רצתה שאסע, אבל סבא שלי עזר לי לשכנע אותה. באותה נשימה הוא גם אמר: 'אני יודע שבשבילי זה אסון אישי, לא אראה אותך יותר'. הוא חי עוד שמונה שנים ונפטר בן 86. פקדתי את קברו פעמים רבות כשביקרתי במרוקו".

בתום מסע השכנוע התברר שבר־אשר צעיר מדי לעלייה: הגיל המזערי לנסיעה לבד היה 13, והוא היה רק בן 12. "הכרחתי את אבא ללכת איתי למשרד הפנים, והוא נתן שוחד כדי שיוציאו לי תעודה שמראה שאני בן 13. הפקיד היה פיקח ואמר: 'שמור גם את התעודה המקורית, תוכל להחליף בבוא הזמן'. ובאמת לימים, כשהגעתי לישיבה ברחובות, החלפתי".

בני הנוער יצאו לקזבלנקה, משם למרסיי, ומשם לארץ. הם פוזרו בין מוסדות לימוד, ובר־אשר שובץ בקבוצה של תנועת הנוער החילונית "גורדוניה" ובמחנה עליית הנוער באחוזה שבחיפה. "היינו 25 נערים מהאזור שלי במרוקו, ורק אחד נשלח למוסד דתי", מספר בר־אשר. הוא עצמו התעקש לעבור למסגרת דתית, ולבסוף נענה. בין השאר סייע לו בכך המדריך שלו בעליית הנוער, אהרן ידלין, לימים שר החינוך והתרבות. ידלין, היום בן 93, היה מבאי הכנס לכבוד חניכו לשעבר.

הוריו של בר־אשר עלו לארץ ארבע שנים וחצי אחריו. בנם למד בישיבת הדרום ובבית המדרש למורים ברחובות, ולאחר מכן היה למורה, ושילב בין ההוראה ובין שירות צבאי בחיל השריון. במשך שבע שנים, בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים, לימד באשקלון. חלק מתלמידיו אף למדו אצלו בהמשך תואר ראשון ושני בלשון עברית.

באשקלון גם הכיר את נחמה. "היא באה לעבוד שם בבית ספר אחר, ונפגשנו כשהיא חיפשה איפה לקנות לחם. אחר כך חינכנו כיתות מקבילות. באותה תקופה יצאתי עם הרבה בנות, אבל עם אף אחת לא נפגשתי יותר מפעם אחת, מקסימום פעמיים". במקרה של נחמה, הוא אומר, הבין שלפניו מישהי מיוחדת במינה. "ראיתי את הישרות שלה. היא גם הייתה נאה בצורה שאי אפשר לתאר, אבל מה שמשך אותי היה האופי הטוב שלה. הבאתי אותה להדריך איתי בבני עקיבא באשקלון. זו הייתה תקופה נפלאה, ונחמה קישטה אותה".

המפלגה הלבנה

בשנת נישואיהם, 1962, החל בר־אשר ללמוד לשון עברית ומקרא באוניברסיטה העברית. לאחר התואר השני יצא לשנת השתלמות בסורבון, בקולז' דה־פראנס ובבית הספר לשפות מזרחיות. לימים ייסד גם בסורבון וגם באוניברסיטת ייל בארה"ב קורסים ללימוד לשון חכמים. לשאלה אם נתקל באנטישמיות בשנותיו בחו"ל, הוא משיב: "הגעתי לצרפת קצת אחרי מלחמת ששת הימים, בשנה של 'מרד הסטודנטים', וראיתי איך התנועה הפלסטינית ואש"ף יחד עם הקומוניסטים הופכים את החצר של הסורבון לחצר פלסטינית. מצד שני, תמיד חשתי בטוח. נהניתי מאוד ללמוד בצרפת, וגם הרגשתי שם את ההתלהבות היהודית אחרי המלחמה".

יש בעולם צמא אקדמי לרבדים ההיסטוריים של השפה העברית?
"בייל הכינו אותי שיהיו לי שלושה־ארבעה תלמידים בלבד בקורס מבוא ללשון חכמים. כשבאתי לשם הודיעו לי שמרוב נרשמים, אני צריך לעבור מכיתה לאולם הרצאות. היו שבעים תלמידים, אבל עשיתי להם מבחן בעברית כדי שלא אצטרך ללמד קריאה, וכך נשארו 26 שידעו קרוא וכתוב בעברית. רובם לא היו יהודים".

הדוקטורט של בר־אשר עסק בשפה הסורית בארץ ישראל, במקורותיה, במסורותיה ובסוגיות נבחרות בדקדוק שלה. המנחה שלו היה בתחילה הבלשן פרופ' יחזקאל קוטשר. התלמיד לא היסס לקרוא תיגר על מחקרו של רבו בנושא לשון החכמים במשנה, וקוטשר התלהב והפציר בו לפרסם את המחקר שלו. ב־1971, לפני פטירתו, דאג קוטשר למנות את בר־אשר למרצה באקדמיה, עוד בטרם קיבל תואר דוקטור. בר־אשר, שהיה אז בן 31 בלבד, השלים את הדוקטורט תחת הדרכתו של פרופ' זאב בן־חיים, נשיאה השני של האקדמיה ללשון העברית.

יחד עם משפחתו היה בר־אשר ממקימי היישוב פסגות שבהרי בנימין, בשנת 1981. הם התגוררו שם תקופה קצרה, אך מסיבות אישיות נאלצו לשוב לירושלים. "בעת הקמת פסגות אמרתי שאם יהיה שלום עם הפלסטינים, צריך 'להתקפל'. כלומר, אני נכון לפשרה טריטוריאלית. אני לא מתבייש לומר: אני לא רוצה שתהיה מדינה אחת מהצד הזה של הירדן. אנחנו לא יכולים לשאת על הכתפיים שלנו 3 מיליוני ערבים שלא רוצים בנו, ומוטב שתהיה איזו הפרדה. מתי זה יקרה? אולי בעוד מאה שנה. בינתיים איני רואה אותנו מגיעים לפשרה כזו עמהם. גם מהתוכנית החדשה של טראמפ אינני מאמין שיצא משהו, למרבה הצער".

באותו עשור הוא נעשה מעורב בפוליטיקה הציונית־דתית. לקראת בחירות 1984 התנוססה תמונתו במודעות התעמולה של המפד"ל: "המערך מכריז שיעשה הכול שתקום ממשלה ללא דתיים", צוטט שם בר־אשר. "חרף כל הכעס שלנו… עלינו להתלכד מסביב למפד"ל, שנשארה נאמנה לכל ערכי הציונות הדתית: מפלגה שאינה מעמידה את הכול על עניין אחד בלבד".

לאחר כישלונה של המפד"ל בבחירות ההן, שהורידו את כוחה לארבעה מנדטים בלבד, היה בר־אשר חבר ב"וועדת יגר" לשיקום הציונות הדתית המאורגנת. "הבעיה הגדולה הייתה אז שלא הצלחנו להביא להנהגת המפלגה אנשים ראויים. אך קרה דבר נוסף, ואני הצבעתי עליו: בני עדות המזרח ניתקו את עצמם מהמפד"ל. למפלגה הזו היו בעבר 12 מנדטים, ושישה עד שבעה מהם היו של בני עדות המזרח – אך כשאלה ביקשו לקבל נציגות במפלגה, הכניסו אחד או שניים שלא היו מתאימים לפוליטיקה, גם אם היו אנשים טובים. אני זוכר איך פעם, כשביקשו שיהיו להם ארבעה חברי כנסת במפד"ל, אדם מרכזי במפלגה אמר להם: 'זו לא חתונה ספרדית, תסתפקו במה שנותנים לכם'.

"היו בין ראשי המפלגה שביקשו ממני לצמצם את הביקורת בדו"ח יגר בנושא בריחת עדות המזרח. באותה תקופה אהרן אבוחצירא עזב את המפד"ל וקמה תמ"י, ולא נמצאה הדרך להחזיר את בני עדות המזרח, שהלכו גם לש"ס ולליכוד. כך, המפד"ל נשארה במידה מסוימת מפלגה 'לבנה'".

אתה מרגיש שיש היום בארץ שד עדתי?
"אני מעולם לא נתקלתי במישהו שהתייחס אליי רע. נעשו במדינה טעויות, כל העליות נקלטו בהצלחה וגם בכישלון, אבל הטענות של אנשי 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' על דיכוי והתעמרות הן לפי דעתי כמעט פשע".

ההגייה של חי"ת ועי"ן גרוניות, הוא מודה, נופלת קורבן לאפליה. "אמרתי פעם לישראל פוליאקוב משלישיית 'הגשש החיוור': 'את כל הדברים הנלעגים אתם עושים בחי"ת ועי"ן, משמע שכך מדברות עוזרות הבית והנהגים הלא משכילים, וזה דבר נורא'. הוא הסביר שלא זו הייתה הכוונה שלהם, אבל אמרתי: 'הייתם צריכים להיות ערים לתוצאה'".

בר־אשר הוא מהמקפידים על ההגייה הגרונית, ומאמין שיום אחד נשוב לדבר כך בזכות תנועה "מלמטה". "מורה אמרה לבתי ש'כך מדברים רק הצ'חצ'חים'. כשהלכתי לדבר עם המורה היא אמרה לי: 'לא ידעתי שאתם ספרדים'. הוסיפה חטא על פשע. הצעתי ליצחק נבון, כשהיה שר החינוך, שידאג למנות חמישים גננות וחמישים מורות לכיתה א' שמבטאות חי"ת ועי"ן. הוא אמר שזה מעניין מאוד. אחרי שנה שאלתי אותו מה קורה עם זה והוא ענה: 'יש לי צרות אחרות'".

למה לי פוליטיקה

באמצע שנות השמונים הוצע לבר־אשר לעמוד בראש רשימת המפד"ל, או לכהן כשר מטעמה. "יוסף בורג רצה שאהיה שר הפנים או שר החינוך. אמרתי לו: 'מר בורג, אני לא יכול לקבל את הצעתך, מכיוון שאני לא מאמין שיש לי כוחות להיות פוליטיקאי'. כשהוא ביקש הסבר, השבתי: 'אתה אמנם דובר אמת, אבל רוב הפוליטיקאים צריכים להיות בעלי זיכרון טוב כדי לזכור את כל השקרים שלהם, ואיני יכול לעמוד בדבר הזה'".

לקראת בחירות 88' הוצע לו גם לעמוד בראש רשימת מימד. "לא התפתיתי גם כשהרב יהודה עמיטל לחץ עליי. בקושי הסכמתי להיות במקום השישי. כשהוא רצה שאוביל את הרשימה, אמרתי לו: 'לקחו לך כבר את המפלגה, ואתה לא שולט בה'. הוא נטה להסכים איתי".

ניכר כי בר־אשר כואב את הנעשה כיום בפוליטיקה הישראלית. את נאומו בכנס לכבודו הוא חתם במילים: "ותפילה בפי לימים טובים על האדמה הזאת, ומותר לומר גם לימים טובים למדינה היקרה שלנו, שאנשים חסרי אחריות לא יפוקקו את אדניה". "אני דואג לסביבה שלי", הוא אומר לנו, "ומוטב שכל אחד ידאג לסביבה שלו. הלוואי שאנשים לא היו שמים את עצמם פטרונים על אחרים במקום שיש סיכוי ברור שייכשלו".

איפה אתה רואה את הפטרונות הזו?
"בכל רשות הרבים שלנו. כולם מדברים בשם כולם. תקשיבי לחברי הכנסת, הם חושבים שהם יודעים מה כולם רוצים".

יש לו השגות גם באשר לנציגות הפוליטית הנוכחית של הציונות הדתית, והוא לא מנבא לה הצלחה מזהרת בבחירות הקרובות. "זאת לא תהיה מפלגה גדולה גם הפעם. יש חובשי כיפות סרוגות שפנו למרצ אפילו. אני לא רוצה להשיא עצות פוליטיות, ואני לא מזהה את עצמי עם איש, אף שנותרתי נאמן לציונות הדתית. אחד הדברים הטובים בהיסטוריה שלי הוא שהייתי חניך בבני עקיבא, מדריך בבני עקיבא, וזה דבר חשוב, אבל גם התנועה הזו השתנתה. יש אנשים מקרבה שלצערי מסתייגים ממנה, וחבל, כי זו תנועה מפוארת".

מה גורם להסתייגות הזו?
"הציונות הדתית נתפסת כנושאת דגל אחד, של שלמות הארץ. אהבת ארץ ישראל אינה דבר פסול, וכמוה גם בניית היישובים בארץ ישראל, אבל צריך להביא בחשבון את העם, ולא את הארץ לבדה. חשוב שהציונות הדתית, שבנתה את עצמה תמיד כגשר, תמשיך בכך, כי נדמה לי שזה קצת התפוגג. צריך לציין לטובה את הגרעינים התורניים שמתיישבים ברמלה או בלוד".

איך אתה מרגיש לנוכח התבטאותו של השר בצלאל סמוטריץ', שלפני שבועות אחדים אמר כי "ישראל צריכה להתנהל על פי משפט התורה כמו בימי דוד המלך"?
"הוא אמנם בחור חכם, אבל הוא פשוט אינו יודע מה היה בימי דוד ושלמה, ומתרפק על דברים שאינו מכיר. לא תשמעי הצהרות כאלה מאנשים שיש בהם תבונה, כמו הרב רפי פרץ או הרב אלי בן־דהן. אך לא הייתי רוצה לעסוק בפוליטיקה – וחשוב לי שהמשפט הזה ייכנס פעמיים בכתבה".

בר־אשר לא רוצה לעסוק בפוליטיקה. ובכל זאת, הפוליטיקה נדחפת לפעמים לחייו. בשנת 2008 עלה לכותרות שמה של בתו, השופטת תמר בר־אשר־צבן מבית המשפט המחוזי בירושלים, כשקבעה כי על אף שהחוק אוסר מכירת חמץ בפסח בפומבי, חנויות מסוימות אינן נחשבות "פומביות", והאיסור אינו חל עליהן. החלטתה קוממה עליה רבים בציבור הדתי, שיצאו נגד "השופטת החילונית" ו"התערבותה של המערכת החילונית בענייני הלכה". בידיעה באתר nrg דווקא סופר שבר־אשר־צבן גדלה בבית דתי, ושהיא שומרת מצוות גם כיום.

פרופ' בר־אשר זעם אז על חברי הכנסת והרבנים שתקפו את הפסיקה של בתו: "קראתי את פסק הדין כולו, והוא כלל לא מתייחס לענייני הלכה, אלא רק לחוק", אמר בריאיון ל־nrg. "תמר קובעת שהצגת חמץ בפיצרייה או במכולת איננה 'פומבי'. היא לא קובעת שמותר למכור חמץ במקום ציבורי. ברור שאם היה כתוב בחוק 'מקום ציבורי' הם היו מורשעים, אבל כתוב 'פומבי'. העסקונה הדתית (…) קיבלה חוק מצחיק. אותם אדונים עושים עבודה לא רצינית. הם הסכימו לחוק עלוב ומטופש. במקום לקבוע שאסור למכור חמץ ברשות הרבים, אמרו שאסור להציג בפומבי. אז שיתכבדו העסקנים ויבואו בטענות לעצמם".

למען הדורות הבאים

בר־אשר אינו היחיד במשפחתו שבחר בקריירה אקדמית. אחד מאחיו, פרופ' מאיר בר־אשר, הוא חוקר בתחום האסלאם. אח אחר, ד"ר שלום בר־אשר, הוא היסטוריון החוקר את יהדות צפון אפריקה. והבן, פרופ' אליצור בר־אשר־סיגל, הולך בדרכי אבות: הוא מרצה בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית.

אחד ממחקריו הרבים של פרופ' משה בר־אשר עוסק ביחסי הגומלין בין לשון המקרא ללשון חז"ל. בזו האחרונה הוא מזהה שתי מגמות – אחת של מהפכה חדשנית, מעין מרד בלשון המקרא, ואחת של פרשנות של לשון המקרא. "כשחכמים החליטו לכתוב את המשנה ואת המדרשים בלשון מדוברת, זו הייתה מהפכה. מערכת הפועל של לשון חז"ל שונה, מערכת התחביר שונה גם היא, הזיקה לארמית גדולה, ואפשר להבחין בלא מעט מילים יווניות ולטיניות. אך גם מידת השיתוף עם לשון המקרא היא גדולה: מכיוון שלשון חז"ל ברובה הגדול היא בעצם פירוש למקרא או היגדים על המקרא, יש הרבה שאילות של מילים וביטויים מהמקרא".

כהמשך לכך, בר־אשר חקר גם את מקום הארמית בעברית החדשה. "אין שום ספק שהארמית תרמה לעברית במשך אלפי שנים, אבל בחמישים השנים האחרונות נעצרה השפעת הארמית ונשארה רק בחוגים חרדיים ודתיים. רק מי שמחובר לתלמוד יודע להשתמש בה. הסופרים במאה ה־19 אהבו מאוד את הארמית, אך בדור הזה תש כוחה, ויכול להיות שאין טעם עוד לנסות להעלות את קרנה".

בשנת 2005 פרסם בר־אשר שני כרכים על "העברית שבפי צאצאי האנוסים בצרפת", וב־2013 פרסם גרסה בצרפתית. במחקרו, שנחשב לפורץ דרך, התחקה בר־אשר אחר יסודות עבריים בדיבורם ובכתיבתם של בני הקהילות בדרום־מערב צרפת – בספרדית, בצרפתית ואף בפורטוגלית. הוא הגיע אל הנושא במקרה, כשסטודנטית שלו, נזירה נוצרייה מצרפת, קישרה בינו ובין היהודים בעיר באיון. "נחמה ואני נכנסנו לבית כנסת מקומי ושאלנו איפה יש גניזה", מספר בר־אשר. "מצאנו כעשרים ארגזים ובהם סידורים, בלי שום ערך מחקרי. פתאום נחמה הפנתה את תשומת ליבי לארבע מחברות. כשפתחתי אותן גיליתי שהן כתובות בעברית של ברצלונה לפני 700־800 שנה, בכתב לטיני על פי כללי הכתיב הצרפתי".

אל המחברות הועתקו סידור התפילה לשבת, מחזור לראש השנה ומחזור ליום הכיפורים. בין השאר הופיעה בהן המילה "צ'ודוק", ובר־אשר ניסה לפענח מה מקורה. מחקרו בצרפת הובילו אל מי שהעתיק את הסידורים: יצחק ארתור־פריד, מפקד גדוד בחיל הרגלים הצרפתי. בתחילת המאה ה־20 שירת ארתור־פריד בצ'אודוק שבהודו־סין, בשטח וייטנאם של ימינו. "גיליתי לשון מלאה ביסודות עבריים, 'כדי שהגויים לא יבינו', והצלחתי למצוא את אחרוני הדוברים בשפה הזו ולראיין אותם".

כמו שהלשון ההיא הייתה מלאה ביסודות עבריים, גם הלשון העברית מלאה בלעז. כאמור, בר־אשר לא מתנגד לייבוא מילים יחידות לתוך העברית המודרנית. ראו למשל את "שח רחוק" כחלופה לטלפון. "זה לא חידוש של האקדמיה, אלא של אליעזר בן־יהודה", אומר בר־אשר. "הוא 'תפס' רק בבית בן־יהודה. האקדמיה התנגדה למילה הזו, הכשירה את 'טלפון' וקיבלה את הפועל 'טִלְפֵּן'. זה בדיוק כמו שרופא כתב לי שהוא מבקש שהאקדמיה תאשר את המילה 'פַּנֶמֶת' למחלת האיידס. אמרתי לו: 'אדוני הנכבד, אנחנו נשאיר את האיידס בלועזיותו כי הוא מונח בינלאומי שהוא בכלל ראשי תיבות, ואתה תמצא תרופה לאיידס'. יש דברים שלא צריך לגעת בהם. איני מפחד ממילים לועזיות, מה שצריך לפחד ממנו הוא ריבוי ביטויי לעז".

האינפלציה של הביטויים שמקורם באנגלית היא בעיניו "שערורייה שלא תתואר, ממש התבטלות תרבותית. זאת לא בעיה בלשנית אלא סוציולוגית, וככזו צריך להתמודד עמה בכלים סוציולוגיים, ובוודאי שהבלשנים לבדם אינם יכולים לעשות זאת".

גם שפות אחרות שאינן אנגלית מדאיגות לעיתים את בר־אשר. למשל, שפת הרגשונים, שהוא נחשף לה מדי יום ביומו בהתכתבויות בוואטסאפ עם נכדיו. "כמו חזרנו לתקופת ההירוגליפים", הוא מלין. "איני חושב שצריך להילחם, אלא לנסות לתקן, ואני בשום אופן לא מתייאש מהנוער. הבעיה העיקרית היא שאנשים נעשו בודדים. שימי לב שברחוב, מתוך עשרה אנשים, תשעה מסתכלים בטלפון. אני מאמין שיבוא שינוי ונחזור לדבר, כי הרבה מהעיסוק הזה יימאס. כשהנכדים כותבים לי באימוג'י אני עונה במילים, ולכל היותר מוסיף לב או פרח. אני לא רוצה להעיר להם, כי הסבא לא צריך להימאס על הנכדים".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il