הם צעדו במורד המדרגות אל עבר הכותל המערבי. צעירים בגיל אוניברסיטה, הבנים בכובעי בייסבול, הבנות עם צחוק מתגלגל וצילומי סלפי תדירים, בדיוק כמו מאות קבוצות נוספות המגיעות לשם מדי יום ביומו. בכניסה לרחבת הכותל התעטפו הבנות בשל סביב הכתפיים החשופות, הבנים חבשו כיפה. אז התקרבו לאבנים הקדומות, לחשו תפילה, הצטלמו וקיפלו את הבקשות שלהם לתוך פתק נייר שהוכנס לאחד החריצים שבכותל.
כל מי שהביט בקבוצה מהצד, חשב מן הסתם שמדובר ביהודים־אמריקנים צעירים, אולי חניכי "תגלית", המגיעים לביקור בישראל. חבורת הסטודנטים הזו אכן באה לכאן לעשרה ימים של טיול מסובסד, שכולל התחברות לשורשים דתיים וביקור באתרים פופולריים – ממצדה ויד ושם ועד חופי תל־אביב. אלא שיש הבדל גדול בינם לבין קהל היעד של תגלית ופרויקטים דומים: כאן מדובר בצעירים נוצרים, שרוצים להכיר את המקום שבו משיחם נולד, פעל וייסד את אמונתם הדתית. לישראל הם הגיעו במסגרת תוכנית Passages Israel ("מעברים ישראל"), ששואפת לחזק את הקשר בין הנוצרים בארה"ב למדינת היהודים העכשווית, ולא רק להולילנד התנ"כית.
"ידעתי שהתקדמתם במהלך אלפיים השנים שעברו מאז ישו, אבל לא ציפיתי להתקדמות כה גדולה", אומר לי בחיוך ריצ'ארד היוז (23) מקנטאקי, אחד מחניכי התוכנית. יחד עם זאת, הוא התאכזב לגלות את ממדיה הצנועים של הכנרת. "סיפרו לי שזה ים קטן, אבל לא הבנתי עד כמה. הרי אתה יכול לראות מכל צד את הקצה האחר. באמריקה היינו קוראים לזה אגם. עכשיו אני גם מבין שכאשר ישו אמר 'בואו נלך לצד השני', הוא דיבר על כך בצורה פרקטית, שזה באמת לא כל כך קשה".
"הגעתי לכאן כי רציתי להתחבר להיסטוריה, ללמוד יותר על ארץ זבת חלב ודבש, ולהכיר את הארץ שלשלומה אנחנו מתפללים", מספרת שרנה ג'פרס (34), תושבת לוס־אנג'לס. "בביקור בישראל למדתי שבניגוד לנרטיב של הפלסטינים, שאומר שהם נלחמים על הזכות לחיות כאן – המציאות היא אחרת. הם לא רוצים שמדינת ישראל תתקיים. בזמן הביקור הקודם שלי כאן אירע פיגוע טרור, ופתאום ראינו שבתקשורת האמריקנית רק סיפרו שפלסטיני חוסל, ושכחו לציין שמדובר במחבל שניסה לתקוף קודם את החיילים. הסיקור כאן ובארה"ב היה מאוד שונה".
האיזון יוצר אמינות
הכוח המניע מאחורי עשרות האוטובוסים ואלפי הצעירים הנרגשים שחצו בשנתיים האחרונות את ישראל לאורכה ולרוחבה, היא רבקה קדרון, מי ששימשה בעבר כיועצת ראש הממשלה לענייני התפוצות. "הם מאוד דומים לחניכי תגלית, אבל גם מאוד שונים", היא צוחקת. "אולי חיצונית הם נראים אותו הדבר, אבל ברגע שהם פותחים את הפה ומדברים, אתה מבין שלפניך נמצאים אנשים דתיים, שמחוברים לתנ"ך בצורה יוצאת דופן ומעוררת השראה. כך אנחנו נגיע למנהיגות הנוצרית של הדור הבא".
זה כמה שנים שהיא פועלת ליצירת חיבורים בין בני כל הדתות לבין מדינת ישראל – כיוון פעולה שעליו החלה לחשוב בעת שעבדה בלשכתו של בנימין נתניהו. "הלוואי שזה היה הרעיון שלי. המון אנשים דיברו איתי על זה באותה תקופה. מחקרים שערכו אז משרד החוץ ומשרד התיירות הראו את החשיבות של חיבור הדור הנוצרי הצעיר לישראל. היה ברור שמדובר בעניין אסטרטגי, הבעיה היא שלפחות באותה העת, לא היה תקציב לפרויקט כזה".
כאשר עזבה את משרד ראש הממשלה, היה לה ברור שאחד היעדים המרכזיים שלה בעתיד יהיה קידום פרויקט בסגנון "תגלית לנוצרים". כעבור שנים אחדות התחברה לארגון פאסאג'ס, שהוקם בשנת 2015. המטה של הארגון יושב בשיקגו ומעסיק שבעה עובדים קבועים. קדרון מוגדרת כמייסדת־שותפה בארגון וחברת הנהלה.
עד היום הספיק פאסאג'ס להטיס לישראל 3,000 סטודנטים נוצרים מארה"ב. כל אחד מהמשתתפים משלם 500 דולר ואת עלות הנסיעה הפנימית בארה"ב – לרוב לניו־יורק – ושאר המימון מגיע מתרומות. נותני החסות העיקריים כיום הם מוזיאון התנ"ך בוושינגטון, שנפתח לפני כמה חודשים, ו"פילוס פרוג'קט", ארגון ללא מטרות רווח המקדם "מעורבות נוצרית חיובית" במזרח התיכון.
המסע נמשך כאמור עשרה ימים, שבמהלכם מגיעים הצעירים לכל האתרים היהודיים והנוצריים המרכזיים בישראל. "הם מקבלים הבנה של התרבות, הכלכלה, החברה, הביטחון והקונפליקט", אומרת קדרון. בין השאר מסיירים הצעירים ביישובים באזור עוטף עזה, מבקרים במשרדי חברות היי־טק שממחישות להם את המושג "אומת הסטארט־אפ", מתארחים ביישוב אלפי־מנשה שבשומרון ובמקביל נפגשים גם עם פלסטינים. "חשוב שהם יבינו מה זה יישוב, וחשוב גם שישמעו את כל הקולות. אם אנחנו ננהג מולם בצורה אמינה, גם הם יהיו אמינים כשיספרו את הסיפור בארה"ב. אם הם לא ישמעו את הצד השני, זה לא יהיה אפקטיבי".
ובכל זאת, אתם לא מהאו"ם; אתם בעיקר מראים להם את ישראל היפה, ומציגים את הצד הישראלי בסכסוך.
"אנחנו בכוונה לא מגדירים את עצמנו כפרו־ישראליים. אנחנו רוצים שהם ירגישו שאנחנו סוכנים אמינים של המציאות, ויעצבו את הסיפור שלהם בעקבות הסיור הזה".
עבור שרנה ג'פרס, בעליה של חברת אופנה ("יש לנו הכול, החל מבגדי ספורט וכלה בשמלות ערב"), זהו הביקור השני בישראל במסגרת התוכנית; הפעם היא כבר משמשת כחלק מהצוות. אני פוגש אותה ואת חבריה במלון ירושלמי, זמן לא רב לפני שייצאו מכאן לכיוון ים המלח. היא מספרת לי כי כבר מגיל צעיר הרבתה לקרוא על ארץ ישראל. כשאני מתעניין כיצד דמיינה את המקום, היא משיבה: "בגדול, אתה מקבל הרגשה שישראל נמצאת במדבר. יחד עם זאת, תמיד הייתה לי הרגשה מאוד חיובית בכל פעם שהזכירו את ישראל. כבר בתיכון ידעתי שיש קונפליקט פוליטי בשאלה מי הבעלים של האדמה הזו – וזה בניגוד למה שהתנ"ך מלמד אותנו. ראיתי שבתקשורת האמריקנית תמיד מבקרים את ההחלטות של ישראל, כל הזמן יש 'זום אין' עליה, על העם הפלסטיני ועל ה'כיבוש'. ישראל תמיד נחשבת האיש הרע במערכת היחסים הזו".
גם ראסל דיוויס (26), עוזר הכומר בכנסייה השוכנת בפרבר דרומי של שיקגו, הגיע לכאן לביקור חוזר. "בצעירותי לא למדנו על ישראל המודרנית", הוא מספר. "מבחינתי ישראל הייתה מקום עתיק עם הרבה גמלים, חול ועצי דקל. כשגדלתי הבנתי שהיא לא נראית כך, ושגם בתקשורת מציגים אותה בצורה שגויה. זו הרי מעצמה טכנולוגית בהרבה מאוד תחומים, לעיתים אפילו יותר מארה"ב. היה לי מאוד קשה עם התדמית השלילית שנוצרה לה. כמבוגר אני מאמין שהפרשנות שלי למציאות היא טובה יותר, ושישראל היא גורם חיובי. הרי אנחנו רואים כל כך הרבה מנהיגים אמריקנים שתומכים בישראל. אפשר היה לחוש את זה היטב גם כשהנשיא הקודם, ברק אובמה, ביקר כאן. ראיתי שיש מערכת יחסים חיובית, וזה היה מעודד מבחינתי. שמחתי גם לגלות פרויקט כמו פאסאג'ס, שמקדם קשר בין אנשים מארה"ב ומישראל".
כשאני שואל אם היה פרט מסוים או מקום מסוים שגרם להם הפתעה בביקורם הראשון כאן, ג'פרס נזכרת במִגְדָלָא, עיר קדומה ששכנה לחוף הכנרת, סמוך ליישוב מגדל של היום. מגדלא היא מקום הולדתה של מריה מגדלנה המוכרת מן הברית החדשה. ארכיאולוגים שחפרו שם בשנת 2009 גילו בית כנסת עתיק, שמועד בנייתו מתוארך למחצית הראשונה של המאה ה־1, עוד בתקופת בית שני. המבנה ננטש ככל הנראה בזמן ההכנות למרד הגדול ברומאים, ונותר מחוץ לחומה שהקים שם יוסף בן מתתיהו. "לא ציפיתי לגעת באבן בת כמה אלפי שנים. זה היה מדהים", אומרת ג'פרס בהתרגשות. גם האווירה ברחובות ירושלים הייתה שונה מאוד מכפי שציפתה. "ראיתי ילדים קטנים שמסתובבים באופן חופשי. מפתיע לראות ילד בן שש הולך לבד ברחוב, עם כיכר לחם ביד. הביטחון והרוגע ששוררים בעיר בהחלט לא תואמים את מה שמדווחים בארה"ב".
פרט נוסף שתפס את תשומת ליבה היה לוח הנוכחות הדיגיטלי שמוצב במשכן הכנסת. "הייתי מתה שיהיה בארה"ב דבר כזה, משהו שיאפשר לי לדעת אם הנציגה שלי בקונגרס נמצאת במשרד שלה. הכנסת גם הרגישה לי מאוד דמוקרטית. ישראל היא מדינה צעירה, בייבי, ובכל זאת היא יותר מתקדמת מהרבה מקומות בארה"ב".
דיוויס מספר כי התרגש מהשבת הישראלית, זו שעומדת לאחרונה במרכז ויכוח ציבורי. "הפתיע אותי לראות איך ירושלים סגורה בשבת. למרות שלא כולם דתיים, הממשלה מכבדת את האמונה ואפשר לבלות בשקט עם המשפחה. יום מנוחה זה משהו שלא רואים באמריקה. הלוואי שזה היה ככה אצלנו. גם הפוקוס על המשפחה כאן הוא משהו שהייתי שמח לקחת איתי. כעת אני גם יכול לספר את הסיפור שלנו כנוצרים, כי אני יודע מאיפה אנחנו מגיעים".
אין כמו קניידלך
אחת מגולות הכותרת של הביקור בארץ היא סעודת שבת בבתי משפחות דתיות, שמארחות את משתתפי התוכנית. "בירכנו על היין ועל החלות", מתארת ג'פרס. "היה מדהים לשים בצד את הטכנולוגיה והסחות הדעת, ליהנות מהחברה וקצת לנוח. כנוצרי אתה שומע על שבת ויודע מה זה, אבל כדי להבין את המנהג העתיק הזה חייבים לחוות אותו באופן אישי. אמנם יש קהילות נוצריות שדוגלות בשמירת השבת, אבל הן לא עושות את זה בצורה אמיתית, כולל להימנע משימוש בכסף ולכבות את הסלולר ליום שלם. מה שראיתי כאן היה בעיניי מעורר השראה, ומאז הביקור הקודם בישראל אני מנסה לעשות את זה יותר.
"גם האוכל הביתי בסעודת השבת היה מעולה. אהבנו אותו יותר מאשר את הארוחות בבתי המלון. אני אישית הכי נהניתי ממרק הקניידלך. בכלל, אני מתה על האוכל בישראל. הזיתים כאן הם הכי טעימים בעולם. בארה"ב אני מחפשת כל הזמן מסעדות ישראליות".
היוז, שזהו ביקורו הראשון בישראל, התרגש גם הוא מארוחת השבת. "זה הזכיר לי את מה שהתרגלתי אליו בבית – משפחה אפרו־אמריקנית גדולה שנפגשת כל יום ראשון לארוחת ערב אצל הסבתא. לאחרונה היא נפטרה, והפסקנו את המסורת הזו. הביקור כאן גרם לי לרצות לחדש את זה".
מה לגבי ההימנעות משימוש בטלפון בשבת? זה נראה לך מוזר?
"אני דווקא מבין את החשיבות. הרי ברגע שתאפשר שימוש במכשיר אחד, אין גבול למה שאפשר לעשות. אם רואים טלוויזיה בשבת או הולכים למשחקי כדורגל, זה חותך מהזמן היקר שיש לך כדי להיות עם המשפחה והחברים. אורח החיים האינדיבידואליסטי שיש לנו הוא בעייתי, וכיף לראות כאן איך חיים אחרת. תבין, באמריקה אתה יכול לראות אנשים יושבים עם הסלולרי שלהם בכנסייה. זה הזוי".
ג'פרס צוחקת: "טוב, לפחות לחלקנו יש בטלפון אפליקציית תנ"ך".
"כן, אבל הרבה אחרים גולשים בפייסבוק ובאינסטגרם בזמן שהמטיף מדבר", אומר היוז – שבעצמו משמש כמטיף בכנסייה המקומית שלו.
אתה חושב שתחזור לכאן פעם נוספת?
"אני אשמח לחזור לארץ, ולבלות חצי מהזמן במסגרת עם הדרכה וחצי מהזמן לבד. בסיור הקבוצתי אני לא מספיק לעשות וללמוד את כל מה שהייתי רוצה".
שלושת בני שיחי הם אפרו־אמריקנים; רוב המשתתפים בפאסאג'ס הם לבנים המשתייכים לקהילות אוונגליסטיות. בסיורים שנערכים במסגרת התוכנית אפשר לראות לכאורה הפרדה גזעית – השחורים באוטובוסים משלהם, הלבנים מרוכזים באוטובוסים אחרים. כשאני תוהה על כך, הצעירים שמולי לא מתרגשים. "לאפרו־אמריקנים וליהודים יש מערכת יחסים מיוחדת; גם אתם וגם אנחנו באים מרקע דומה של עבדות ואפליה", אומרת ג'פרס. "ההיסטוריה של מאבק לשוויון זכויות מחברת בינינו, וזה מתבטא גם בסיורים שלנו כאן. מעבר לכך, אנחנו רוצים לעבד את החוויה שלנו בישראל בנפרד מהקבוצות האחרות, מכיוון שהקהילות שלנו שונות באופיין".
"שני אנשים יכולים להיות באותו מקום, ולכל אחד מהם תהיה פרספקטיבה אחרת על מה שראו", מוסיף היוז. "כשאנחנו הגענו לנהר הירדן, חלק מחברי הקבוצה עברו הטבלה, ועין אחת לא נשארה יבשה. יש קבוצות שלא מתרגשות מכך. צריך להבין שההסתכלות שלנו על התנ"ך שונה מזו של אחרים, ולכן ההפרדה חשובה לנו. כמי שהיו תחת משטר עבדות, התנ"ך היה בשבילנו מקור לתקווה לאורך השנים הקשות. קראנו בו על עבדים שנאבקים לשחרור והופכים לעם, וקיווינו גם אנחנו לעתיד טוב יותר".
גם מבחינת התפיסות העכשוויות אפשר למצוא הבדלים בין החניכים. הקבוצה האפרו־אמריקנית נוטה לצד השמאלי של המפה הפוליטית בארה"ב, ואילו האוונגליסטים הם לרוב רפובליקנים בעלי דעות שמרניות־ימניות. "אנחנו הפכים גמורים. הרי רוב השחורים בארה"ב לא הצביעו לטראמפ, זו המציאות", אומר דיוויס.
יש נושאים שבהם אתם תומכים בטראמפ?
ג'פרס: "כולנו מסכימים שההצהרה של הנשיא על ירושלים כבירת ישראל היא דבר טוב וחיובי, למרות ההשלכות על הסכמי השלום. בעניין הזה תמכתי בו. הרי זה כתוב בתנ"ך, ירושלים היא הבירה, זו המציאות. היה מעניין לראות שדווקא טראמפ הכיר בכך, והרבה נשיאים לפניו לא".
דיוויס: "הרבה מסכימים עם תוכן ההצהרה, אבל לא כולם חשבו שמדובר בצעד הנכון מבחינת התזמון".
איך לדעתכם ישראל יכולה לשפר את ההתנהלות ההסברתית שלה מול הציבור האמריקני?
ג'פרס: "שראש הממשלה נתניהו יבקר בארה"ב. לדעתי זה יעלה את המודעות סביב ישראל".
הוא ביקר בארה"ב לא מעט פעמים בשנים האחרונות.
"אה, אז ללוס־אנג'לס הוא לא הגיע", היא צוחקת. "בנוסף, חייבים איכשהו להחיות מחדש את האווירה שהייתה סביב סיפור העצמאות של ישראל. כשביקרנו בהיכל העצמאות, התרגשתי מאוד מהנאום של דוד בן־גוריון. אם אנשים היו מבינים את הרקע להקמת מדינת ישראל, אני חושבת שהדעה שלהם עליה הייתה משתנה".
בשנים האחרונות היא עצמה הפכה לפעילה פרו־ישראלית. "השתתפתי בכנס השנתי של שדולת איפא"ק, וגם נסעתי עם הכנסייה שלי לכנס IAC (המועצה הישראלית־אמריקנית). אפילו עשיתי לובי למען ישראל אצל אשת הקונגרס שלנו, בנושאים שקשורים ל־BDS ולסנקציות על איראן".
דיוויס: "אם מדברים על הסברה – אני הייתי ממליץ לתת לאנשים בישראל, לעם, להשמיע את קולם. שהם יספרו את הסיפור שלהם. אם כל האמריקנים היו מתארחים בסעודות שבת של ישראלים, אני בטוח שהנרטיב היה שונה. 'למען ציון לא אֶחֱשֶׁה, ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנגה צִדקה וישועתה כלפיד יבער'", הוא מצטט מספר ישעיה.
מאוחר יותר תספר לי רבקה קדרון כי בשל ההתלהבות הרבה מארוחת השבת הישראלית, חלק מבוגרי פאסאג'ס מאמצים אותה כמסורת אישית. "יש סטודנטים שחזרו לקמפוסים שלהם והחליטו להיות בקשר עם ארגונים יהודיים כמו 'הלל', ולקיים סעודות ליל שבת משותפות. זה מדהים: הם יושבים יחד סביב שולחן עם אוכל כשר, ומדברים על איך שתי הקבוצות יכולות להילחם למען ישראל. אני יכולה להבין את האפקט של השבת. גם אני אישית יודעת שהשבת שומרת עליי. היא גורמת לי להתנתק למשך 24 שעות, וזה הזמן שלי להתחבר עם עצמי, משפחתי וחבריי".
החניכים שלכם סיפרו לי בהתלהבות שבמלון הם נפגשו באקראי עם חניכי תגלית, ומצאו מכנה משותף נרחב בין שתי הקבוצות. החיבור הזה לא עלול לגרום להפך הגמור מהמטרה של פרויקט תגלית, שנועד לחזק את הזהות היהודית ולמנוע נישואי תערובת?
"המגע בין שני הארגונים הוא מינימלי. המשתתפים אמנם לנים לעיתים באותם בתי מלון, אך אני מבינה את החשש ומתייחסת לנושא הזה ברגישות רבה. יחד עם זאת, אסור לפספס את ההזדמנות שיש בחיבור בין הערכים המשותפים". בהקשר זה היא מציינת כי בניגוד למקובל בתגלית, בפאסאג'ס לא תראו את חיילי צה"ל מצטרפים לאוטובוסים לכמה ימים. "יש אצלנו פאנל עם חיילים, אבל הם לא נמצאים איתנו במסע, כי הרגשתי שזה סיכון גדול מדי עבורנו. בסך הכול יש הרבה הבנה וכבוד מצד הסטודנטים שאנחנו מביאים לישראל. בכל פעם מחדש אני רווה מהם נחת. אני מסתכלת עליהם מהצד ורואה איך הם מתרגשים מכך שהתנ"ך קם לתחייה מול עיניהם. עבור חלק מהם זו לא רק הפעם הראשונה שהם יפגשו ישראלי, אלא גם הפעם הראשונה בה יפגשו יהודי".
סגירת מעגל בשערי אושוויץ
"פאסאג'ס" ותוכניות דומות מצליחות להדליק ניצוץ של התלהבות ועניין בקרב צעירים, אך השאלה הגדולה היא כיצד מונעים ממנו לכבות. בפועל, קשה מאוד למנף את ההצלחה של הביקור בישראל לפעילות עתידית בארה"ב. בפאסאג'ס הבינו את האתגר, וכבר בתחילת הדרך יזמו תוכניות המשך. "אנחנו מאמינים שהסיור בארץ הוא רק התחלה של תהליך, זריעת הזרע", אומרת קדרון. בין הפרויקטים של הארגון ניתן למנות תחרויות כתיבה וצילום המבוססות על הסיור בישראל, הקמת קבוצות פרו־ישראליות בקמפוסים וסמינר מנהיגות אינטרנטי בן שישה שבועות, שכולל לימודי תנ"ך והעמקת ההיכרות עם ישראל המודרנית. אלה שמשלימים את הקורס יכולים לחזור לביקור נוסף בישראל, הפעם כאנשי צוות.
קדרון עצמה נולדה בארה"ב, ובגיל 8 עלתה לארץ עם הוריה, שקבעו את משכנם בגינות־שומרון. הזהות האמריקנית, לדבריה, תמיד נשארה משמעותית עבורה, במקביל לזו הישראלית. היא בוגרת תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדיניות ציבורית, שניהם מאוניברסיטת בר־אילן, והעבודה הראשונה שלה הייתה כעוזרת פרלמנטרית של שאול יהלום מהמפד"ל, שכיהן אז כסגן שר החינוך. "זו הייתה גם הפגישה הראשונה שלי עם בירוקרטיה ומערכות שלטוניות", היא אומרת. "לאחר מכן עבדתי כמה שנים בסקטור הפרטי ובהיי־טק, אבל הרגשתי שאני מפספסת משהו. מגיל צעיר הוחדר בי הרצון לחולל שינוי ולתרום למדינה. זה מה שקיבלתי מהוריי; לא היה להם קל לעלות ארצה, אבל הם האמינו בזה".
היא החלה לנהל את ארגון ידידי הליכוד בארה"ב, שם עסקה גם בהסברה פרו־ישראלית. יחד עם זאת המשיכה להתגורר בישראל, ובילתה שעות רבות על קו תל־אביב־ניו־יורק. "נחשפתי לצורך לבנות גשרים בין ישראל והתפוצות, וכבר אז למדתי שחיבורים אישיים זו הדרך הטובה ביותר להשפעה", נזכרת קדרון. במסגרת התפקיד היא הוציאה חברי ליכוד, עיתונאים ובכירים ישראלים לסיורים בקרב קהילות יהודיות בארה"ב. "כך פגשתי לראשונה את נתניהו, שהיה אז מנהיג האופוזיציה. בשנת 2009, כשנבחר מחדש לראשות הממשלה, הוא הציע לי להיות יועצת שלו".
במשך ארבע שנים עבדה בלשכת ראש הממשלה. "זה היה מרגש, חלום שהתגשם. אני, שעליתי לארץ כילדה, זוכה להזדמנות כזו. לא משהו שאי פעם האמנתי שיכול לקרות. קיבלתי את האפשרות להחזיר למדינה, ולגרום לשינוי. אני מרגישה שהיה לי מושב בשורה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית".
כיועצת ראש הממשלה היא הייתה הנציגה שלו מול ראשי הארגונים היהודיים בתפוצות ובכירים נוספים בקהילות השונות. בשלב מסוים החלה לפעול גם מול קהל נוצרי. "התפקיד שלי היה לשתף אותם בהישגי הממשלה, למקד את המסרים, ולהיות אשת הקשר שלהם עם ישראל. התעסקתי בכל דבר, החל מאירוע גיוס כספים למען צה"ל וכלה במשלחות שמבקשות להיפגש עם נתניהו. נפגשתי עם הרבה נוצרים אוונגליסטים שאמרו לנו שיש צורך להתערב ולסייע בחינוך של בני הדור הצעיר, ושאי אפשר לקחת אותם כמובנים מאליהם".
כיום היא מתגוררת בתל־אביב, מנהלת חברת ייעוץ פרטית, ועוסקת בעיקר ב"חיבור של מנהיגים לא־יהודים מכל התחומים לישראל". יחד עם חברת תיירות היא מארגנת עבורם סיורי וי־איי־פי תפורים אישית. "המשתתפים בסיורים שלנו הם האליטה העולמית – אנשי עסקים מובילים, מנהיגים דתיים, חברי קונגרס או פרלמנט, עיתונאים ועוד. אנחנו מתמחים בתוכן, ומחברים כל אחד מהם אל התחומים שמעניינים אותו. אם מגיע מישהו שחקלאות מעניינת אותו – זה מה שהוא יעשה בביקור, במקביל לסיור באתרים הרגילים. הרעיון מבחינתי הוא להתחבר אל כל אחד במקום שנוגע בו".
גם לפאסאג'ס יש כמה מסלולים שונים בהתאם לרקע של המשתתפים, ולעיתים גם על פי מקום המגורים או המוסד האקדמי שבו הם לומדים. "יש לנו קבוצות היספאניות, אפרו־אמריקניות ואוונגליסטיות. ההפרדה לאוטובוסים שונים נעשית כי הם מעבדים את המידע בצורה אחרת. יש כאלה שרגישים לנושא אחד, ויש שמתחברים לנושא אחר. התייעצנו עם מומחים ולבסוף מה שבשטח רצו זו חלוקה כזו. מבחינתם החוויה היא יותר אותנטית כשעוברים אותה כקהילה".
בשנה הבאה היא מקווה להכפיל את היקף הפרויקט, ולהביא לישראל 3,000 חניכים. "היינו רוצים שכל צעיר נוצרי יבקר בישראל, אך כרגע אנחנו מוגבלים לכמה אלפים מדי שנה".
כשאני שואל אותה מהו מבחינתה רגע השיא של הפעילות עם אותם צעירים נוצרים, קשה לה לבחור אחד כזה, "כי יש לי כל כך הרבה שיאים ורגעים מרגשים". ובכל זאת, היא מצביעה על סיטואציה אחת שהוכיחה לה את הצורך העצום בפרויקט. "כשהיינו בביקור בעוטף עזה, אחת התושבות סיפרה שמרגע הישמע האזעקה יש לה בדיוק 15 שניות כדי להגיע למקלט לפני שפצמ"ר ייפול באזור. היא אמרה לחניכים שלפעמים היא מרגישה מבודדת – כאילו העולם לא קולט ומבין את מה שהיא עוברת. אחד הסטודנטים נעמד ואמר לה: 'אנחנו שומעים אותך, ואנחנו נעביר את המסר הזה לכל העולם'".
האם עובדת היותך אישה דתייה באה לידי ביטוי מול הקבוצות?
"אני תמיד מספרת לחניכים קטע שקשור לפרשת השבוע ומתחבר לאקטואליה, ואומרת להם שהאמונה הדתית שלי היא זו שדחפה אותי לעשות את מה שאני עושה היום. אני גם משתפת ברקע האישי שלי – איך סבא שלי מצד אבי ברח מגרמניה ברגע האחרון לפני השואה, הגיע לאמריקה בגיל 13, וכבר לא המשיך ללמוד בבית ספר. סבא בנה לעצמו מחדש את חייו בארה"ב, וכך אבי נולד לחיים נוחים יותר. אני אומרת להם שאף אחד מהעולם הנוצרי לא סייע לסבא שלי כשברח מגרמניה. היו כמובן כאלה שסייעו ליהודים, אבל הם היו יוצאים מהכלל.
"אני גם מספרת להם שביקרתי יחד עם ראש הממשלה באושוויץ, במשלחת ממלכתית רשמית. בשבילי לעבור בשערי המחנה הזה עם נציגי מדינת ישראל היה דבר מדהים. סבא שלי לא דמיין שתקום מדינה יהודית, והנה אנחנו כאן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
