שמונה אותיות על נייר כחלחל. כך נראית ההיסטוריה הקטנה שחולל רונן פְּלוֹט, מי שכיהן עד לפני ימים אחדים כראש עיריית נצרת־עילית, וכעת הוא ראש עיריית נוף־הגליל. בשבוע שעבר העניק לו שר הפנים אריה דרעי ספח חדש לתעודת הזהות שלו, כשבסעיף "יישוב" מופיע שמה הטרי של העיר הצפונית. "עד עכשיו היה בלבול נוראי", מסביר לנו פלוט את חשיבות המהלך שהוביל. "אם תעשה סקר בקרב ישראלים, תמצא שנצרת־עילית נתפסת כשכונה של נצרת – כמו שיש עפולה ושכונת עפולה־עילית, או אזור טבריה־עילית בעיר טבריה. אבל אנחנו לא שכונה שלהם, אנחנו עיר בפני עצמה. הטעות הזו מפריעה לנו מאוד, ואני מניח שגם לעיר נצרת. שם יש עירייה ושלטון מקומי, ופה יש".
הליך ההצבעה שיזם נמשך שלושה ימים, בעשרה מוקדים ברחבי נצרת־עילית ובקלפיות ניידות שהגיעו למקומות העבודה. ב־18 ביוני, יום ההצבעה הראשון, אנחנו מוצאים אותו מתרוצץ בין הקלפיות. הוא מתוח כאילו הוא עצמו עומד לבחירה, מבקש לוודא שוב שכל מוקדי ההצבעה פתוחים לציבור. בשיחה איתנו דווקא מנסה פלוט לשדר ארשת רגועה: "לפני שמונה חודשים היו כאן בחירות וקיבלתי כמעט 99 אחוז, כך שגם אם התושבים יחליטו לא לשנות את השם, לא אראה בזה פגיעה בכבודי. אני חושב שזה הדבר הנכון כעת לעיר, אבל אנחנו מדינה דמוקרטית והרוב יקבע".
את הקלפיות מאיישים עובדי העירייה, בידיהם טאבלטים שמסונכרנים למערכת העירונית כדי למנוע כפל הצבעות. שלטים ברחבי העיר מזמינים את התושבים לקחת חלק בחגיגה הדמוקרטית הלא שגרתית. בשיטוט בין הקלפיות, יחד עם פלוט או בלעדיו, אנחנו שומעים בעיקר קולות של תמיכה בהחלפת השם. כך למשל שתיים מהתושבות, ארינה דרבקין וצילה בבלי, אומרות לנו כי מדובר בצעד מבורך, אפילו הכרחי: "העיר שלנו צריכה שינוי, ואנחנו שמחות למען הדורות הבאים שזה קורה. ברור שייקח זמן להכיל צעד כזה, אבל אפשר לקוות שהוא יביא לעיר אוכלוסייה נוספת".
המתנגדים שאנחנו פוגשים מגיעים ברובם מקרב האוכלוסייה הערבית בעיר. "השם נצרת־עילית זה חלק מההיסטוריה שלנו. אנחנו רגילים אליו ולא אוהבים את השם החדש", אומר רביע זאריק. אחותו ג'ואן מוסיפה: "אני עובדת כאן במערכת החינוך, ואני שומעת מכל החברות שלי, המורות והגננות, שהן מתנגדות. הצבעתי לראש העיר, אני מאוד מעריכה אותו, אבל לא אוהבת את השינוי הזה". אביהם של השניים מצטרף אליהם ומצביע על יתרון מעניין של השם נצרת־עילית: "כששואלים אותי בחוץ לארץ 'מאיפה אתה', אני עונה שאני מנצרת, עירו של ישו. כולם מיד מתרשמים ומכבדים. עכשיו מה נגיד להם? נוף־הגליל? אני אמשיך להגיד שאני מנצרת".
כמה ימים לאחר משאל התושבים אנחנו שוב נפגשים עם פלוט. הלחץ כבר מאחוריו, וכעת הוא מאושר מהתמיכה הגורפת שהשיגה היוזמה שלו: 10,242 איש מימשו את זכותם להצביע, ובתום ספירת הקולות התברר כי 79 אחוזים מהם הכניסו למעטפות פתק "בעד", ורק 21 אחוז בחרו בפתק "נגד". "מספר המשתתפים במשאל היה מרשים מאוד, אם לקחת בחשבון שמדובר בימי עבודה ושלא הייתה אפשרות להצביע בבסיסים הצבאיים", אומר פלוט. "אנשים הגיעו לקלפיות כי היה להם חשוב להשפיע. לפני המשאל חשבתי שאם יגיעו 4,500 מצביעים זה יהיה הישג – ובסוף באו יותר מפי שניים. ראיתי אנשים ממש עומדים בתור.
"אפשרנו לתושבים להצביע גם בקלפיות בעיר וגם במקומות העבודה, וביום שישי פתחנו קלפי לחיילים ולסטודנטים. מבחינתנו רצינו כמה שיותר תושבים מעורבים. עכשיו אני כבר שומע שבעקבותינו יש עוד מקומות שרוצים להחליף שם".
הישיבה הסודית של בן־גוריון
נצרת־עילית אינה הרשות המקומית הראשונה שמחליפה את שמה – רק בעשור האחרון הפכה המועצה האזורית עמק לוד ל"שדות דן", והמועצה האזורית בקעת שאן בחרה להיקרא "עמק המעיינות" – אבל לראשונה בישראל התקבלה החלטה מסוג זה באמצעות משאל תושבים. 40 אלף בעלי זכות ההצבעה בבחירות המקומיות בנצרת־עילית נקראו להגיע לקלפיות ולהכריע האם ישונה שם העיר שבה הם גרים. "לפני כחצי שנה העברתי פה אחד במועצת העיר את ההחלטה על החלפת השם, והקמנו ועדה עירונית ציבורית שתקבל שמות אפשריים", מספר פלוט. "מתוך מאתיים הצעות שהועלו, הגיעו לגמר 'נוף־הגליל', 'נוף־עילית', 'נופי־עילית', 'נווה־עילית' ו'קריית־הגליל'. לבסוף בחרנו את 'נוף־הגליל', שמתאים לנוף המרהיב שמולו אנחנו יושבים. העברנו את ההצעה לוועדת השמות הממשלתית, והיא התקבלה. מבחינה חוקית היה די בכך, אבל הרגשתי שמהלך היסטורי שכזה דורש את הסכמת התושבים".
ממצאי סקר של מכון סמית, שבוצע בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל זמן קצר לפני משאל התושבים, העניק עוד רוח גבית למהלך. לשאלה איזה שם של עיר הוא האהוד ביותר, רק 4 אחוזים השיבו נצרת־עילית – הרחק מתחת לפופולריות של טבריה, צפת ומגדל־העמק. כשנשאלו באיזה יישוב יעדיפו לבקר, נצרת־עילית או נוף־הגליל, בחרו 77 אחוזים באפשרות השנייה, לעומת 11 אחוזים בלבד שהתחברו לשם הקיים.
הצל שמטילה נצרת הערבית על שכנתה היהודית אינו מסתכם בדימוי השגוי שנוצר עקב השמות הדומים. בשנים האחרונות הגיעו לנצרת־עילית תושבים רבים מנצרת, שחיפשו שדרוג באיכות החיים או פשוט לא מצאו דירה מתאימה בעירם. בד בבד ידעה עירו של פלוט הגירה שלילית משמעותית, ובני הדור הצעיר שנולדו וגדלו בה נטש אותה בהמוניהם. אולי האמונה ש"משנה שם – משנה מזל" היא שגרמה לראש העיר לקדם בנחישות את הקמפיין למען "נוף־הגליל", במקביל למאמציו למשוך לעיר אוכלוסיות יהודיות חדשות, גם כאלה שלא מתקבלות בהתלהבות במקומות אחרים.
בהחלפת השם הוא רואה לדבריו את הגשמת חזונו של דוד בן־גוריון. ב־1956 קמה העיר כחלק מתוכניתו של ראש הממשלה דאז לייהד את הגליל, וניתן לה שם זמני – "קריית־נצרת". בישיבת ממשלה שכינס במארס 1959, ותוכנה הוגדר סודי, התייחס בן־גוריון לנושא ואמר דברים שהיום בוודאי היו זוכים לקיתונות של בוז. "צריך לתת שם אחר למקום. נצרת – נצרות, בהיסטוריה היהודית זה דבר איום. אני אמנם השתחררתי מזאת, לא כן כל העם. כל כך הרבה דם של העם היהודי נשפך בשביל הנצרות, למה לנו זאת. אם כי נצרת הייתה קודם יהודית, זה צורם את האוזן. ברגע זה אין אני מעורר שאלה זו, אבל נצטרך פעם לדון בזאת". דיון ממשלתי נוסף בשאלה מעולם לא התקיים. "לעיר הזאת החליפו כבר כמה פעמים את השם", מסביר לנו פלוט. "מ'קריית־נצרת' זה הפך ל'נצרת־עלית' על שם המפעל, ואחר כך 'נצרת־עילית'".
בין פלוט ובין עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, דווקא שוררים קשרים טובים, והשניים משתפים פעולה בנושאים רבים. כשאנו שואלים את סלאם על גט הכריתות שקיבלה עירו מתושבי נוף־הגליל, הוא משיב כי הוא נמנע במכוון מלהביע את דעתו: "רונן הוא שכן וחבר טוב. אם טוב לו, טוב גם לי. אני לא מתערב בנושא השם". מנגד, גורמים אחרים בעיריית נצרת אומרים כי פלוט לא נהג בחוכמה: "הוא עשה טעות חמורה, כי נצרת זה שם שפותח דלתות ועושה כבוד גדול בכל העולם. אבל לנו זה לא אכפת, אנחנו נפטרנו מהם. חלאס, יש נצרת אחת ולא שתיים".
מעגל הקסמים של המצ'ינג
תושבי נוף־הגליל משוכנעים כי האוויר בעירם הוא המשובח ביותר בישראל. יש שמרחיקים לכת עוד יותר, וקובעים כי מדובר באוויר הטוב בעולם. כך או כך, הבריזה הקיצית הנעימה של תחילת הקיץ לא מצליחה לפזר את העננה הכבדה שרובצת מעל העיר. בעשור האחרון היא עלתה לכותרות בעיקר בהקשרים של שחיתות שלטונית, ואת המחיר שילמו התושבים. על פי ההערכות, בעשור האחרון נטשו את נצרת־עילית כעשרת אלפים בני אדם. שלושה בתי ספר נסגרו בעיר, עדות להזדקנות המואצת שלה. הפארק העירוני עמד נטוש ומוזנח בשל היעדר תקציב. במשרד הפנים כבר לא האמינו בהנהגה המקומית, וסירבו להמשיך ולהזרים הלוואות לכיסוי החובות. "כשנכנסתי ללשכה, לא היה בקנה פרויקט אחד שיכולתי להמשיך, להוביל או לחנוך. הייתי צריך להתחיל הכול מאפס", טוען פלוט. "חוץ מגירעון של 70 מיליון שקל, לא קיבלתי כלום".
את הריאיון הזה מבקש ראש העיר לקיים בדרך לא שגרתית. הוא טופח על הרכב החבוט שלי ומציע שנצא יחד לטיול. אני מפנה את שקיות הסנדוויצ'ים שנערמו עם הזמן במושב שלצידי, מנסה לנקות מעט את האבק, אך כבודו לא מחכה. הוא נכנס לרכב ומיד מכווין אותי ברחובות.
מלבד שלט הנושא את שמה החדש של העיר, מתבקש להעמיד בכניסה לנוף־הגליל שלט שיכריז "זהירות, כאן משפצים". כמעט בכל רחוב תראו פועלים שמטפלים בכבישים, במדרכות ובתשתיות המיושנות. "העיר הזו איבדה המון זמן יקר", אומר פלוט. "אבל עזוב את מה שהיה, בוא תראה מה אנחנו הולכים לעשות כאן. הנה אגם אקולוגי ואמפיתיאטרון שאמנים מהשורה הראשונה יופיעו בו בקרוב. פה ליד נבנה פלנטריום, מבנה של כיתות לילדים בעלי מוגבלויות, ופינת ליטוף". הפארק שאנחנו רואים, הוא מסביר, יופעל על ידי בעלי צרכים מיוחדים. "במקום שיושיבו אותם לעבודות חסרות ערך, כאן הם יקבלו משכורת על התפקיד שימלאו. זה מיזם שלא קיים בעולם. אני רוצה להראות לכולם את היחס של מדינת ישראל לשונה".
לדבריו, יש כיום תוכניות עבודה לשיקום של מאתיים כבישים בעיר. בכל פעם הוא מתמקד בחמישה מהם, ומציב קבלנים שיתלבשו על הנתיבים וישפצו אותם. גם במתחם האצטדיון המיושן של הפועל נצרת־עילית – כלומר, הפועל נוף־הגליל – נעשות עבודות שיפוץ. "אנחנו מוסיפים טריבונות ומכינים את המגרש לעמוד בתנאים של פיפ"א לליגת־העל. אנחנו מכוונים לטופ".
כשאנו חולפים ליד הבריכה ואולם הספורט העירוניים, פלוט מספר כי עד לא מכבר הם היו הרוסים ועזובים. "דרעי היה כאן, ראה את המצב ומיד שם תקציבים. הכול היה בבלגאן ובגועל נפש, והיום יש לנו מתקנים לתפארת. בריכה נוספת שופצה מהיסוד, וגם הקאנטרי".
גם לחובבי הקולנוע בנוף־הגליל הביא פלוט בשורה. אם אף רשת תיאטראות לא רוצה להביא סרטים לעיר – העירייה תעשה זאת. "בית הקולנוע הקרוב אלינו ביותר נמצא בחיפה. כדי שהתושבים לא יצטרכו לנסוע עד לשם, החלטנו שבמתנ"ס יהיה קולנוע לכל דבר, עם הסרטים החדשים והטובים ביותר שמוקרנים בארץ".
ראשי ערים בצפון כבר מתלוננים שפלוט מנצל יתרון לא הוגן: כמי ששימש בעבר כמנכ"ל הכנסת, יש לו היכרות מוקדמת עם רבים משרי הממשלה, מה שמאפשר לו – כך לפי המתחרים – לשתות להם תקציבים. "אני צריך להתנצל על התפקיד שהיה לי?", מגיב פלוט. "ואולי אני צריך להגיד 'חבר'ה, סליחה, אתן לכם לשחק עשר שנים ולא אתערב, עד שכבר לא יכירו ולא יזכרו אותי'? כל דבר שנעשה במסגרת החוק ועל פי קריטריונים מסודרים, הוא חיובי. אני מניח שהעובדה שאני מכיר את השרים מועילה לתושבים, אבל אף אחד לא נתן לנו משהו שלא מגיע על פי הקריטריונים. מי שבא אלינו בטענות, הוא פשוט קנאי. יש הרבה ראשי ערים שמפספסים את ה'קולות קוראים' (מעין מכרזים המציעים תקציב לפרוקיטים שונים – י"ק). הקמתי כאן צוותים עם גזבר העירייה והיועץ המשפטי, והם עוקבים אחרי כל 'קול קורא'. אולי יש גם ראשי ערים שמקבלים תקציבים ייעודיים ולא משתמשים בהם. אותי לא מעניין אף אחד".
עם זאת, פלוט מתנגד נחרצות לשיטת ה"מצ'ינג" – תקצוב שמעניקה המדינה לפרויקטים ותוכניות שונות בתחומי החינוך והרווחה, כשהתנאי לכך הוא השתתפות של הרשות המקומית במימון. "זה פשוט לא נכון לחייב את העיריות במצ'ינג. לפעמים אתה זקוק להשקעה בפרויקט חשוב מאוד, אבל כשאתה רואה את גובה ההשתתפות העצמית שנדרש מהעירייה, אתה מוותר מראש. אם ה'קול קורא' מבקש ממך להביא 35 אחוז, והמשמעות היא הוצאה של כמה מיליונים, ייתכן שלא תיגש אליו. התוצאה היא שעיריות מאוזנות, שיש להן כסף, מקבלות עוד ועוד תקציבים – ואלו שאין להן כסף, גם לא מקבלות. צריך לבטל את הדרישות האלה. מצ'ינג זה אולי רעיון נכון, אבל השאלה היא באיזה מחיר".
ארוכה הדרך ללשכה
רונן פלוט (64) נולד במולדובה, אז חלק מברית המועצות. בגיל 18 וחצי עלה ארצה עם הוריו, והמשפחה קבעה את ביתה בנתניה. "הגענו עם כמה מזוודות בלבד, כי היה אסור לקחת יותר מזה. ככה התחלנו את החיים החדשים בישראל", הוא מספר. לצה"ל הוא התגייס בלי לדעת מילה אחת בעברית, ואת השפה למד באולפן במסגרת השירות.
לנצרת־עילית הגיע פלוט בעקבות אשתו הראשונה, שולמית, שזו הייתה עיר ילדותה. בראשית דרכו הציבורית הוא היה מזוהה עם השמאל החברתי – כמזכיר תנועת הנוער העובד והלומד, מזכיר מועצת הפועלים במרחב העמקים ויו"ר האיגוד המקצועי של מפעלי המתכת בצפון. פלוט אף היה חבר במפלגת העבודה וקיבל את המקום ה־46 ברשימתה בבחירות לכנסת ה־14, אז זכתה המפלגה ב־34 מנדטים. בהמשך עמד בראש המועצה המקומית התעשייתית מגדל־תפן.
כבר ב־2003 רץ לראשות העיר נצרת־עילית, אך הפסיד בפער ניכר לראש העירייה המיתולוגי מנחם אריאב. כשאריאב הודיע על פרישה בתום 31 שנות כהונה, שב פלוט וניסה את כוחו, והפעם הפסיד לשמעון גפסו בהפרש של כ־2,000 קולות. זמן קצר לאחר מכן הציע לו שר ההסברה דאז, יולי אדלשטיין, את תפקיד מנכ"ל משרדו. פלוט התפטר ממועצת העיר, מכר את הבית בנצרת־עילית ועבר לנתניה. כשאדלשטיין נבחר ליושב ראש הכנסת, מונה פלוט למנכ"ל המשכן, האיש שאחראי על תפקודו של בית המחוקקים הישראלי. במהלך כהונתו הוביל את הפיכת הכנסת ל"ירוקה" – חוסכת בצריכת אנרגיה, מבזבזת פחות דפים, משתמשת בפחות בקבוקי פלסטיק וכן הלאה. הוא נודע כמנהל קשוח, תדמית שמלווה אותו גם כראש עיר. אגב, בימי ההצבעה על שינוי שמה של נצרת־עילית, היו מי שאמרו כי אין טעם להשתתף בהליך הדמוקרטי־לכאורה, כי ממילא פלוט יעשה בעיר ככל העולה על רוחו.
ב־2016, לאחר שגפסו הורשע בעבירת שוחד ונידון למאסר בפועל, החליט פלוט לעזוב הכול ולשוב לעיר המשוועת ליד יציבה על ההגה, אחרי שנים של שיתוק מערכות. הוא התמודד מול ממלא מקומו של גפסו, נתנאל טויטו בן ה־30, וניצח בפער משמעותי. זכייתו בתפקיד ראש העיר הייתה התגשמות משאלתה של אשתו שולמית, שהלכה לעולמה באמצע העשור הקודם. בבחירות שהתקיימו בנובמבר 2018 כבר היה פלוט המתמודד היחיד לראשות העירייה, והתושבים התבקשו להצביע בעדו או נגדו. כאמור, 99 אחוזים הביעו תמיכה בהמשך כהונתו.
ראשי הערים סבורים כאמור שפלוט מנצל את קשריו בכנסת, אך למעשה הוא ממעט להגיע לשם פיזית. בעוד מרבית הקולגות עולים לבירה אחת לשבוע כדי להיפגש עם המחוקקים ולהשתדל למען העיר שלהם, ראש עיריית נוף־הגליל נשאר בצפון. "אני ממש מנסה שלא להגיע לכנסת, כי אני מכיר שם את כל העובדים כמעט, וכל הזמן עוצרים אותי ושואלים לשלומי. מבחינת הנימוס אני חייב לתת שלוש־ארבע דקות לפחות לכל אחד, ועם חלק מהאנשים יש לי קשר הדוק, כך שאני פשוט לא מצליח לזוז. לפעמים לוקח לי שעה ויותר להגיע אל האדם שאיתו אני רוצה להיפגש. לנסוע שעתיים וחצי לירושלים, להקדיש עוד שעה וחצי לצורך אמירת שלום לכולם, ובהמשך לנסוע שעתיים וחצי בחזור – זה הרבה מאוד זמן. אם אני צריך מישהו, אני יודע איך להגיע בטלפון אליו או ללשכה שלו".
אתה מתגעגע לכנסת?
"הכנסת היא ללא ספק מקום מכובד, בפרט כשעומד בראשה אדם כמו יולי אדלשטיין. כמנכ"ל הכנסת ליוויתי יחד איתו אישים בכירים וראשי מדינות, הלכנו לצידם במסדרי כבוד, ואלה היו עבורי רגעים חשובים ביותר. גם בדיוני המליאה חוויתי רגעים שלא אשכח לעולם. אבל ברגע שעזבתי את הכנסת, התחלף הדיסקט. אני כבר במקום אחר. אני מתגעגע להרבה מאוד עובדים ולחברי כנסת מכל הקשת הפוליטית, אבל אני לא איש של נוסטלגיה שצריך תמונות וזיכרונות מוחשיים. אני רוצה תכל'ס, רץ קדימה. בערוץ הכנסת לא צפיתי אפילו פעם אחת מאז שעזבתי".
החברות ההדוקה בינו לבין אדלשטיין התחילה עוד בשנת 1996, כשזה האחרון רץ לכנסת מטעם מפלגת "ישראל בעלייה". "נוצר קשר חזק, אישי ופוליטי. אנחנו נפגשים מדי פעם, ואני אוהב לשמוע את הניתוחים שלו. בשבילי הוא זמין תמיד".
אדלשטיין מצידו מרעיף שבחים על חברו שהפך לראש עיר. "יותר מפעם אחת ישבנו אצלי בחדר ושוחחנו על ההתלבטות שלו אם לשוב לנצרת־עילית", מספר לנו יו"ר הכנסת. "אמרתי לו באלו המילים: 'רונן, מה בדיוק תרוויח מזה? כאן אתה לא תלוי באף אחד. אתה המנכ"ל הכול־יכול, אפילו שרים בכירים באים אליך עם בקשות, מעריכים ומכבדים אותך. עכשיו כל אדם שלא פינית לו בזמן את הזבל ליד הבית, יבוא לצרוח עליך ולאיים שלא יתמוך בך יותר'. אבל לרונן הייתה באמת תחושה של שליחות".
אדלשטיין מכיר מקרוב את עירו של פלוט: בתחילת שנות ה־2000 הייתה לו שם לשכה פרלמנטרית לצורך קבלת קהל. "עצרתי פעם בתחנת דלק בנצרת־עילית כדי לתדלק. אחד התושבים ראה אותי ואמר: 'מה אתה עושה פה? רוץ ותברח מהמקום הזה, אין פה ולא יהיו פה חיים. זו עיר מתה'. היום אתה רואה שהמצב הוא שונה בתכלית השינוי. גם אם רונן באופן אישי יכול היה לנהל חיים שקטים יותר, ולשבת בשורה הראשונה בכל הטקסים, אין ספק שההצלחות שוות את המחיר".
גם אני תוהה באוזני פלוט מה גרם לו לעבור ממפגשים עם שועי עולם למדמנה הפוליטית המקומית. פעם הח"כים היו מקבלים ממך הוראות, אני אומר לו, והיום אתה צריך לחזר על פתחיהם. "אני יודע שזו בחירה תמוהה, אבל תחשוב על הצד השני של התפקיד", אומר פלוט. "בנית עבור הנוער מגרש גדול, ואז אתה מגיע ורואה אותו מפוצץ בצעירים. זה כיף שלא היה לי כמוהו בכנסת. פה אתה זוכה לסיפוק מדברים אחרים לגמרי. תענוג לראות ילדים ואמהות משחקים בגני השעשועים החדשים. אני מסתובב כאן מפעם לפעם כדי לקבל נחת".
לפרק את הקונפליקטים
אחת הסוגיות הנפיצות שמלוות בשנים האחרונות את עירו של פלוט היא ההגירה הערבית למקום. לא מדובר בהגירה בעלת אופי חמולתי; לנוף־הגליל מגיעים רופאים, מהנדסים ועורכי דין, שמחפשים איכות חיים. מאידך גיסא, מדובר בעיר שהוקמה כדי להניף את הדגל של ייהוד הגליל. "אני לא נמצא במקום הזה ובדיון הזה, וגם בבחירות לא עסקתי בו", נוזף בי פלוט כשאני מנסה להעלות את הנושא. "הייצוג שלהם בעירייה היה ונשאר שלושה מנדטים. המאזן הדמוגרפי כאן לא משתנה".
בעיר מספרים לי שרבים מהתושבים החדשים לא שינו את כתובת מגוריהם, ולכן הם לא משפיעים על הסטטיסטיקה ועל הרכב מועצת העיר. ובכל זאת, הם כאן.
"אני יודע ששלושת החברים במועצה מייצגים כאן את האוכלוסייה הערבית, והם צריכים להוות כתובת ומענה עבורה. נוף־הגליל היא עיר מורכבת. 25 אחוזים מהתושבים הם ערבים, וזו אוכלוסייה משכילה ובעלת רמת הכנסה גבוהה. בסך הכול טוב לי שהם כאן. אני מחפש כל הזמן את המשותף, כדי שלא יהיו פה פוגרומים חס וחלילה. אני ראש העיר של כולם, וכל עוד בן־אדם משלם ארנונה ושומר על חוקי העיר הזאת, הוא תושב לכל דבר. אני אחד שלא מחפש קונפליקטים, אלא מפרק אותם. אם משהו במגזר מתחיל להתחמם, אני מטפל בזה. הכול נעשה בשקט, וכך צריך להיות".
התחממות כזו הסתמנה בחודש אפריל האחרון, כשלבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת הוגשה עתירתם של 32 הורים וילדים ערבים מנצרת־עילית, בדרישה להקים בית ספר ממלכתי־ערבי ראשון בעיר. לדברי העותרים, שאליהם הצטרפו "האגודה לזכויות האזרח" ו"מרכז מוסאוא", בנצרת־עילית מתגוררים 2,600 ילדים ערבים בגילי בית ספר, ורבים מהם נאלצים לנסוע מדי יום לנצרת או לכפרים הסמוכים כדי להגיע למוסדות החינוך. כל ניסיון להקים בעיר מגוריהם בית ספר ערבי, נתקל לטענתם בסירוב מתמשך ועיקש של העירייה, הזוכה לגיבוי ממשרד החינוך. "אנחנו עושים מחקר על נחיצותו של מוסד חינוכי כזה בעיר", אומר פלוט. "עד כה ראינו שיש דרישה נמוכה מאוד לבית ספר ערבי. יכול להיות שנקים בית ספר דו־לשוני או במתכונת אחרת".
ומה אם תעלה דרישה להקים מסגד עבור התושבים המוסלמים?
"זה בשום פנים ואופן לא. קח בחשבון שרוב האוכלוסייה הערבית פה היא נוצרית. ואם תשאל על כנסיות – מי יכול להתחרות עם הכנסיות שיש בנצרת? כל הסיפור הוא 4־5 דקות נסיעה. גם ראש העיר נצרת לא יבנה מחר בבוקר בית כנסת אצלו. אבל אם מחפשים להתסיס את האווירה, להכניס סוגיות שהן מפרידות ולא מחברות – יש הרבה דברים שאפשר לעשות".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שההגירה מנצרת מאיימת להפר את האיזון הדמוגרפי בעיר שלך.
"מאז ומתמיד אני מאשים את ממשלת ישראל בנושא הזה. הממשלה הייתה צריכה לתת פתרונות דיור לחברה הערבית. למה אתה מצפה מבני זוג ערבים שעכשיו התחתנו? לפעמים יש לאבא קומה מעל הבית, אבל לפעמים לא, וגם בנייה אין. רק עכשיו מתחילים לבנות אצלם".
אז כיצד ניתן לסייע לעיר שעלולה לאבד את הצביון שלה? הפתרון הוא כמובן להביא אוכלוסיות חדשות שיפיחו בה רוח חיים. כבר בשנת 2009 אמר שמעון גפסו כי "הנושא של התיישבות יהודית בגליל בכלל, ובנצרת־עילית בפרט, הוא נושא בעל חשיבות לאומית. יותר חשוב היום להתיישב בגליל מאשר ביהודה ושומרון, שם גם כך הריבוי הטבעי הוא גדול ומתגוררים שם די יהודים. אני קורא למתיישבים שם לקום ולהגיע לכאן". את תושבי יו"ש הוא אולי לא הצליח למשוך צפונה, אבל העירייה בראשותו קידמה הקמת שכונות המיועדות לציבור החרדי. מאות משפחות חרדיות עלו לנצרת־עילית והשתכנו ב"הר יונה א'" ו"הר יונה ב'", בדירות זולות לאין שיעור מאלו המוצעות בערים אחרות בישראל. אזור המגורים החדש ממוקם בקצה הצפוני של העיר, סמוך ליישובים עין־מאהל וכפר־כנא, וגם ליד יער "מורדות נצרת" שמשמש לפעילויות פנאי ונופש בטבע.
כיום רונן פלוט מקדם את הקמתה של שכונת הר יונה ג', כשהיעד שלו הוא 3,000 משפחות חרדיות חדשות. "אני מבקש שכמה שיותר חרדים יגיעו לנצרת־עילית, אני רוצה להפוך את העיר הזאת לעיר של תורה", אמר בראיונות לכלי תקשורת חרדיים. בשיחה איתנו מסביר פלוט כי הוא רואה את המשפחות החרדיות ככוח צעיר ורענן, ולא כמעמסה על מערכות הרווחה העירוניות. "אנחנו מדברים על העם היהודי, ואנחנו נקבל אותו כפי שהוא. הצרכים של המגזר הזה פחותים בהרבה לעומת אחרים: הם לא מחפשים דיסקוטקים ולא מועדונים, רק דברים מינימליים כמו בית כנסת ומקווה. יש סטיגמה לא נכונה על הציבור החרדי. חושבים שמדובר במגזר שרובו נזקקי סעד ורווחה, וזה לא נכון. יש הרבה אקדמאים חרדים, ובהיי־טק היום מחפשים ורוצים להעסיק אותם. אני גם מביא לעיר מפעלי היי־טק, כך שתהיה להם תעסוקה. כל מה שהם צריכים הם יקבלו. זו אוכלוסייה שיכולה לחזק את העיר ואת הצפון בכלל".
28 קילומטרים מכאן, ראש עיריית טבריה רון קובי נאבק נגד החרדים המתגוררים בעירו. והנה אתה בא ואומר בפה מלא: אני רוצה את האוכלוסייה הזו אצלי.
"כל עוד אני ראש עיר, לא אדבר על אף ראש עיר אחר. מה שרון קובי עושה לא מעניין אותי, והוא לא בא להתייעץ איתי. הוא פועל ממניעים משלו, ואני אנטי־תזה להתנהלות הזו. אני לא פוחד שיקרה בנוף־הגליל מה שקרה במקומות אחרים.
"אני זוכר את הנטישה המסיבית שהעיר הזו חוותה. בתוך כמה שנים עזבו 12 אלף איש, והדור הצעיר נעלם. כשאני רואה עכשיו ברחוב זוג צעיר חרדי עם 4־5 ילדים ועוד עגלה באמצע, הלב מתרחב. לכן אני אומר: חברים, רק תבואו. אנחנו נמצא שפה משותפת לחיים כאן. יש לי עבודה בשבילם, ואנחנו נדאג להם למוסדות חינוך ושירותי דת, גם אם יהיה קשה".
גם בגזרה הזו הוא מנסה למנוע חיכוכים וקונפליקטים. שכונת הר יונה ג' הוכרזה במפורש כחרדית, "כדי שבשום אופן לא יקרה שמישהו יקנה שם בית ואז יופתע לגלות שאסור לנסוע ברחוב שלו בשבת. מי שלא מתאים לו אופי כזה, אני מבקש שלא יבוא לגור דווקא שם".
ביום חמישי לפני שבועיים הגיע האדמו”ר של חסידות "תולדות אברהם יצחק" לביקור בשכונת הר יונה ג'. 400 משפחות מהחסידות, הידועה בהתנגדותה לציונות, עתידות לעבור לנוף־הגליל ולהקים קריה ובה בתי מדרש ומוסדות חינוך. האדמו"ר עצמו אף הודיע כי בכוונתו לקנות דירה קטנה כדי לשבות בעיר מדי פעם לצד חסידיו. כשאני שואל את פלוט כיצד ייקלט בעיר זרם כה קנאי, הוא משיב: "אף אחד לא שאל אותי אם להגיע או לא להגיע. אני יודע שמדובר בפלג המתון יותר של החסידות, ובכל מקרה מוקדם מכדי לדבר על כך".
מחזיר הצבעות קודמות
בנוף־הגליל הוקמו בשנים האחרונות גם מוסדות "סרוגים", כמו ישיבת הסדר ותלמוד תורה ציוני־דתי, ועשרות משפחות הצטרפו לגרעינים דתיים־לאומיים. מנגד, הישיבה התיכונית שפעלה בעיר נסגרה בסוף שנת הלימודים תשע"ט. "אנחנו מאוד קשורים לחבר'ה של הגרעינים, והם מקבלים עזרה בכל מה שדרוש להם. הייתי רוצה לראות כאן עוד עשרות גרעינים כאלו. הם עושים עבודה מצוינת", אומר פלוט.
לא רק בחובשי כיפה ושביס מבקש פלוט למלא את עירו המתחדשת: על שולחנו מונחת תוכנית מפורטת שמטרתה להשיב את צעירי העיר שעזבו את הקן המשפחתי ולא שבו. "אני הולך לקיים סדרת מפגשים בתל־אביב ובמקומות נוספים במרכז, לשבת שם עם תושבים שלנו לשעבר וגם עם קהלים חדשים, ולהסביר להם דבר פשוט. זוג צעיר שמתחתן היום וקונה דירה במרכז הארץ, לוקח משכנתא גבוהה מאוד ומשעבד את עצמו לשלושת העשורים הבאים. בשנים הכי יפות שלהם, לא תמיד יהיה להם כסף לצאת לפאב ולקולנוע ולהצגה. בעוד 30־40 שנה, כשיסיימו לשלם משכנתא, החיים שלהם כבר לא יהיו אותו דבר. אם במקום זה הם יגיעו לנוף־הגליל, ויקנו דירה לא פחות טובה בשליש מחיר, וייקחו משכנתא בשליש מחיר – הם יוכלו ליהנות מהחיים ללא שעבוד. האבטלה אצלנו היא אפס, ויש 27 מפעלי היי־טק שעומדים לעבור לאזור התעשייה כאן. שר הכלכלה אלי כהן ראה בזה יעד ציוני, ודחף אותם להגיע אלינו".
דורון הרמן, ראש דסק הפלילים של חדשות 13, הוא אחד מאותם צעירים רבים שגדלו בנצרת־עילית ועזבו אותה לטובת המרכז. "נצרת־עילית תמיד תהיה חלק ממני. זו הילדות שלי, ולא משנה מה יקרה – תמיד אהיה 'מנצרת־עילית'", אומר לנו הרמן. הוא עצמו אינו מתכוון לשוב לכור מחצבתו בצפון, אך שינוי השם מסתמן בעיניו כקרן אור עבור העיר המדשדשת. "אני חושב שכמו הרבה ערים בפריפריה, גם היא זקוקה למיתוג מחדש. אנחנו חיים בעידן של אינסטגרם, עולם שבו סטורי אחד יכול לגרום לאנשים לעבור להחליט לאן הם עוברים. מקומות חדשים תמיד מצטלמים טוב. אני לא מצפה שנער שסיים צבא ירגיש שהוא חייב להישאר בנצרת־עילית, אבל בסוף, אחרי שיראה עולם ויתנסה בחוויות ויגיע לשלב של הקמת בית ומשפחה וילדים, אולי הוא יחזור. כל הצעירים, בכל מקום בעולם, רוצים לגור בערים הגדולות, אבל נתקלים ביוקר המחיה הגבוה שם. אני אשמח מאוד לשמוע שצעירים חוזרים לעיר שגדלתי בה".
כשאני שואל את פלוט איך יספק את הצרכים התרבותיים של אותם חוזרים־פוטנציאליים, הוא משיב: "מלבד הקולנוע שהקמנו במתנ"ס, מגיעים אליו גם כל המופעים וההצגות. מה שיש בתל־אביב, יש פה. הרי אנחנו בכפר גלובלי, ואותו אדיר מילר שמופיע בתל־אביב יופיע גם אצלנו. במרחק של 15 דקות מכאן, ברמת־ישי, יש הרבה מאוד פאבים, ואפשרות נוספת היא לנסוע לחיפה. גם בתל־אביב כשאתה נוסע לפאב, לוקח לך עשרים דקות להגיע. את אחד מאזורי התעשייה שמחוץ לעיר אנחנו הופכים עכשיו למרכז בילוי עם מסעדות ופאבים ובתי קפה. אני אומר למשפחות הצעירות – בואו אלינו, אני מבטיח שתקבלו כאן את כל מה שתצטרכו".
בתקופה הקרובה עשוי פלוט להשיב הביתה בנים אובדים מסוג אחר, ולמלא תפקיד קריטי במערכת הבחירות הארצית. על פי דיווח באתר וואלה, ראש עיריית נוף־הגליל מונה לנהל עבור הליכוד פעילות שטח שמטרתה להחזיר בוחרים שעברו ל"ישראל ביתנו". בלי תנועה בכיוון הזה, יודעים במפלגת השלטון, בהחלט ייתכן שלא תוקם ממשלת ימין לאחר הבחירות, ואביגדור ליברמן יוכל להעביר את המנדט לאחד מיריביו של נתניהו.
מה אתה חושב על סיבוב הבחירות הנוסף?
"אף אחד במדינת ישראל לא מרוצה מכך. זו הוצאה אדירה וכבדה, וחבל שאנחנו נמצאים במקום הזה. מדובר ב־3.5 מיליארדי שקלים, שהיה עדיף להשקיע בחינוך, בתעשייה או ברווחה. לנו תמיד מקצצים בתקציבים, חותכים ממש בבשר החי, כשמצד שני יש כל כך הרבה כסף להשקיע בבחירות. המערכת הפוליטית יכולה להיות פשרנית יותר.
"אני לא רוצה להיכנס לשיקולים של ליברמן, כי אני לא מכיר אותם. לא אתן ציונים לאף אחד. אם הייתי בטוח שאחרי הבחירות האלו לא נחזור לאותה סיטואציה, אולי הייתי אומר מילא, אבל אין שום ודאות שלא ניקלע לסיבוב נוסף. ככה אי אפשר לקיים מדינה".
על תפקידו האפשרי כ"מחזיר מצביעים" לליכוד אומר פלוט: "זה עוד לא יצא לפועל. נכון שהזכירו את שמי בעניין, אבל בינתיים זה בבדיקה כיצד אני יכול לשלב משימה כזאת עם העבודה כאן. אני לא יכול להרשות לעצמי לקחת חופש מהעיר".
כמה זמן אתה מתכוון להישאר בתפקיד? אתה מסכים עם הדרישה להגביל את זמן הכהונה של ראשי ערים?
"אני באתי ל־10 עד 15 שנה גג, שלוש שנים מתוכן כבר עברתי. אני לא חושב שצריך להיות יותר מזה, וחשוב להכשיר את הדור הבא ולתת לו מקום. עם זאת, אני לא חושב שצריך להגביל את הכהונה בחוק. אם ראש העיר לא טוב, יזרקו אותו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
