לטיפול בגופותיהן של נפטרות הגיעה רחל שמעוני במקרה, בזמן ששקדה על חיזוק הגוף החי שלה. "בעלי הפך לנכה, וידעתי שאצטרך כוח פיזי כדי לטפל בו", היא מספרת לי רגע לפני שחברותיה מצטרפות אלינו. "נרשמתי לחדר כושר, ושם פגשתי מישהי שאמרה שאני אהיה מטהרת טובה, כי גם לזה צריך כוח פיזי. וכך זה התגלגל".
היא בת 49, בעלת עסק של קייטרינג ביתי. נשואה, "אמא לשישה סדרי משנה", סבתא לנכד אחד. עיניה משוחות בכחול, והיא כולה אומרת מרץ ושמחת חיים. ברור שמדובר כאן בג'דה רצינית. אחרי הפגישה במכון הכושר היא הלכה ללמוד את התחום אצל אישה מאלון־שבות, והתחילה לטהר בגוש עציון. בגוש, היא מספרת, נהוג שכל יישוב דואג לטהרת מֵתיו שלו על ידי צוות מקומי, "אבל לא תמיד יש מספיק נשים, ולפעמים צריך חיזוק מבחוץ. אולי כי זה על בסיס התנדבותי ולא תמיד יכולים, אולי יש נשים שניסו ולא התחברו. לא הרבה מוכנות לעסוק בטהרת מתים, וגם בין המתנדבות אני רואה שיש כאלה שלא בנויות לזה מבחינה נפשית. את אחת הנשים היה קשה מאוד להרגיע אחר כך, והיה ברור שזה לא בשבילה. אני בכל אופן מגיעה בקביעות כמעט לכל טהרה בגוש, ומצרפת אליי נשים מאותו יישוב. כשנשים שהכירו את הנפטרת מטהרות אותה – זה חזק. יש לזה ממד נוסף".
שירלי אפשטיין (58) מגיעה ומתיישבת איתנו. היא ילידת סקוטלנד, אם לארבעה וסבתא ל"הרבה בלי עין הרע". לתחום הטהרה נכנסה לפני 18 שנה, בעקבות מודעת דרושות שנתלתה ביישוב שלה, אלון־שבות. "אני אחות במקצועי, כך שיש לי גישה טיפולית. הבנתי שזה חשוב. ביקשו – אז הצטרפתי", היא מספרת.
את זוכרת את הפעם הראשונה?
"כן, זה היה קצת מאתגר. אולי לא ידעתי מספיק לקראת מה אני הולכת. הדריכו אותי, קראתי קצת על התהליך – וזהו. אבל לא היה לי קשה מדי. גם לפני כן עבדתי עם חולים ונפטרים, אבל פה זאת עבודת קודש אפילו יותר ממה שעושה אחות. כבר לא מדובר על אותו מישור של לטפל באנשים ולעזור להם בחייהם, זה ממש חסד של אמת. המטופל הזה לא יכול להגיד לך תודה. אנחנו עושות את זה בתקווה שכשיגיע תורנו, יטפלו בנו באותה מידה".
"אנחנו לא מטפלות בגופה, אלא בנפטרת. זה הבדל כל כך עמוק. אם היינו רואות בה גופה, זה היה כמו לטפל בבובה, כמו בקורס החייאה במד"א. אבל זה לא ככה. נשמתה יצאה, והיא מרחפת מעלינו בזמן הטהרה. אנחנו מרגישות היטב שיש כאן נשמה שמסתכלת עלינו. אנחנו מתחילות את הטקס בבקשת מחילה ומסיימות אותו בבקשת מחילה. אם מישהי מכירה אותה, היא מספר עליה קצת. זו לא חתיכת בשר".
שמעוני: "יש באירוע הזה גם סוג של פרדה".
אפשטיין: "נכון. רחל תמיד אומרת לנו בטקסיות שעכשיו זאת נטילת הידיים האחרונה. שמעתי שיש כאלה שנוטלים ידיים לתינוק כבר בחדר הלידה, אז נטילת הידיים שאנחנו עושות היא סגירת מעגל".
מיכל הורוויץ (49) מהיישוב אלעזר, נשואה ואם לחמישה, היא רוקחת במקצועה. את ההחלטה להתנדב קיבלה לאחר פטירתו של אביה. "נשלח מייל ביישוב על כך שמחפשים מטהרות. לפני כן אף פעם לא חשבתי לעשות את זה, אבל עכשיו ידעתי שיש לי כוחות להתמודד. היה לי חשוב מאוד לתרום לעולם, לחברה".
את זוכרת טהרה שהייתה קשה לך במיוחד?
"יש מקרים קשים יותר מאחרים, בעיקר כשמדובר בנשים צעירות, הרוגות מתאונות דרכים למשל. רואים איך היא נקטפה באמצע החיים (על פי ההלכה, הרוגי פיגועים וחללי צה"ל אינם עוברים את הליך הטהרה, אלא נקברים בבגדיהם – ק"א). לפני זמן מה הגיע אלינו תינוק, שזה קשה במיוחד. אבל לפעמים מגיעה אישה שנפטרה בשיבה טובה, מטופלת, מטופחת, ואפשר להרגיש אצלה רוגע ושלמות. רואים שהיא מיצתה, רואים את ההיסטוריה שלה על הפנים. נכון, גם כשמתים בגיל כזה מפסידים חתונות של המשפחה ושאר שמחות, אבל זאת דרך הטבע, אין מה לפחד ממוות כזה".
ברגע הכי לא מתאים
אנחנו נפגשות בעקבות סדנה ראשונה מסוגה שערך המשרד לשירותי דת עבור המטהרות של חברה קדישא בירושלים, בגוש עציון ובהר חברון, כפיילוט לתוכנית כלל־ארצית. אם לא הייתי יודעת, לעולם לא הייתי מנחשת שזה המכנה המשותף לשלוש הנשים האלה – ההתנדבות בהכנת הגוף לקבורה. אנו יושבות במטבחה המצוחצח של רחל שמעוני בבת־עין, מבחוץ נכנסים אור שמש וקולות בנייה, והמטהרות מספרות לי בהתרגשות על המלאכה הנסתרת שהופקדה בידיהן. "בדיוק קראנו בפרשת השבוע על פרה אדומה, שרק היא יכולה לטהר מטומאת מת – והנה פתאום את מתקשרת ורוצה לספר את הסיפור שלנו, לדבר על טהרת מתים", אומרת אפשטיין.
מה בעצם עושים בתהליך הטהרה?
הורוויץ: "זה תהליך דומה להכנה למקווה. מנקים כל דבר".
אפשטיין: "יש כאלה שמגיעות 'אחרת'. אנחנו מסדרות אותן, רוחצות, מלבישות בתכריכים".
מה זה? איך זה נראה?
"אלה בגדים שנתפרים במיוחד, יש לגברים ויש לנשים. הם מקבילים לבגדי כהונה, ואפשר לבחור כותנה או פשתן, לפי המסורת. אגב, נוטלים למת גם ידיים וגם רגליים, כמו שנהגו הכוהנים.
"בכל מה שאנחנו עושות, אנחנו מודעות לכך שאנחנו עוסקות בטהרה, ושזה דבר נעלה ומעשה של קדושה. אנחנו שומרות על הצניעות שלה, ויש הרבה כבוד, הערכה, יראה ויראת שמיים. אחד מגדולי ישראל, שנפטר לפני מאות שנים, אמר שהוא רוצה שיסדרו אותו יפה כאילו הוא הולך לבית הכנסת בערב שבת. אז גם אנחנו עושות את הכי טוב שלנו. רחל טובה במסאז'ים, ואנחנו מנסות ליישר להן את העור במסאז', ללטף, הכול בעדינות".
"אנחנו רוצות להרגיש שזה שלם, שעשינו טוב", אומרת שמעוני. "הכול מאוד חם ואוהב, לא טכני. אנחנו לוקחות את הזמן. התהליך נמשך שעה וחצי או שעתיים, בעיקר עכשיו".
למה בעיקר עכשיו?
"לוקח המון זמן להסיר לק ג'ל".
העיסוק הזה גורם לכן להתמודד באופן שונה עם כל נושא המוות?
הורוויץ: "היום אני מפחדת ממנו פחות. לאבא שלי לא הייתה אריכות ימים, וכמובן זה עצוב וכולנו מתגעגעים אליו ורוצים לשתף אותו במה שעובר עלינו, אבל יש אצלי גם השלמה. אני מבינה שהגיע הזמן שלו לעבור לשלב הבא".
שמעוני: "נפטרת היא במידה מסוימת מתפטרת. האנשים החיים מצטערים עליה, אבל זה לא אומר שהיא מצטערת. העיסוק בזה גם גורם לנו להסתכל אחרת על החיים. אני רואה ששום דבר לא כל כך משנה, הכול נכנס לפרופורציות אחרות לגמרי. אוקיי, אז ההוא אמר, אז כך וכך קרה. כשאני חושבת מה יכול להסעיר אותי – וואלה, אין משהו כזה".
"את רואה שהכול ארעי, וזה מאפס אותך", אומרת אפשטיין. "ועוד דבר: את מבינה מה כל אחד תורם לסדר של העולם. את העבודה שלנו אי אפשר לעשות לבד. זה כמו בחדר ניתוח, חייבים שיתוף פעולה. אנחנו כבר קוראות זו את המחשבות של זו, אצלנו אין דיבורים בחדר הטהרה. רחל היא הבוסית, וכל אחד יודע איפה לעמוד ומה לעשות. זה מרגש בכל פעם מחדש".
"מעניין שלא יצא לנו לדבר בינינו אף פעם על רגשות. אולי צריך להנהיג את זה", מעירה שמעוני, והורוויץ מסכימה: "באמת אין הרבה דיבור על רגשות. היה לנו ביישוב מקרה קשה מאוד, עם אישה שכולנו הכרנו. טיהרנו אותה, ומיד הלכנו ללוויה וכך הגענו הביתה תשושות אחרי שהרבה שעות לא אכלנו ולא שתינו. בערב כל אחת התקשרה לשנייה ושאלה אם היא בסדר ואיך היא מרגישה. הכול כמובן מורכב יותר כשמכירים את הנפטרת, את המשפחה ואת הסיפור".
שמעוני: "אני לא מכניסה את הסיפור, לא רוצה לשאול שאלות כפירה. מה אנחנו מבינים באמת? אני לא נכנסת לקב"ה לחשבונאות, ולא מתחילה לשאול למה זה קרה. באנו לטהר. זה מפגש עמוק מאוד עם משהו יהודי לגמרי".
"ביהדות יש המון התייחסות לכבוד המת", אומרת אפשטיין. "למשל, אנחנו מצווים לקבור אפילו את העבריין הכי שפל. לא מלינים את המת. בעבודה שלנו אנחנו מרגישות חלק משרשרת מסורת של דורות, וזה חזק מאוד.
"בפראג יש 'בית טקסים' שבו היו מטהרים את הנפטרים של הקהילה. יש שם דברים מופלאים, כמו מסרקים מכסף טהור. זה לא נעשה כדי להראות למישהו, זה באמת רק לכבוד הנפטרים. ראיתי שם גם סט צלחות מיוחד לסעודת ז' באדר. בתאריך הזה – יום פטירתו של משה רבנו, שהקב"ה דאג לו לקבר – נהוג שאנשי החברה קדישא צמים ואחר כך עושים סעודה חגיגית. ידוע שהעבודה שלהם נעשית בצנעה, לרוב בהתנדבות, ושזה לא הדבר הכי משמח בעולם. מעצים אותי לראות שאני חלק מזה".
עם כל ההעצמה והמוטיבציה, יש כמובן גם קשיים, כמו למשל לוח הזמנים הפרטי שמשתבש. "אנשים לא נפטרים לפי בקשות", אומרת הורוויץ. "זה יכול לקרות גם בזמנים הכי לא נוחים – חול המועד, יום העצמאות, ערב חג. אם קוראים לי למשל לפני שבת, אני מחלקת משימות. כשאני חוזרת אני רואה בית נקי".
אפשטיין: "ההורים שלי באו פעם לבקר אותי לשעה אחת, ופתאום קמתי, אמרתי להם שאני חייבת לעוף, ויצאתי מהבית".
שמעוני: "אני רואה שיש בזה ברכה, הכול מסתדר. הטהרה נותנת לנו יותר מאשר אנחנו נותנות לה. נכון, אומרים את זה על כל התנדבות, אבל פה זה משמעותי במיוחד".
לגלות את הכוחות
בחמש השנים האחרונות עורך המשרד לשירותי דת סדנאות למטהרים, שמטפלים בגברים שנפטרו (שמעוני: "גם נשים יכולות לטהר גברים בשעת הדחק, אבל לא ההפך"). גם סדנאות לבלניות מתקיימות זה תקופה, אבל במטהרות לא הושקעה מחשבה. כעת נעשה כאמור ניסיון ראשון לתת להן מענה והכשרה, ולאחר הפנמת הפידבקים שסיפקו המתנדבות מגוש עציון וחברותיהן, תתרחב הסדנה לכל הארץ.
"בתוכנית ההכשרה לעובדי שירותי קבורה אנחנו מלמדים מיומנויות שירות, מיומנויות תקשורת ועיבוד חווייתי", מספרת דקלה פדידה, הממונה על ההדרכה במועצות הדתיות. "המטרה היא להנחיל בצורה מסודרת את המידע שעבר כמסורת מדור לדור, לחזק ולהעצים אותם, ולייצר נהלים משותפים וסטנדרט של עבודה. מדובר באנשים שעוסקים בנושאים כל כך רגישים, ברגעים קשים, ולא מקבלים את ההתייחסות הראויה. לאחרונה הבנו שיש עוד פונקציה משמעותית וחשובה בשרשרת: המטהרות. אף אחד לא רואה אותן, הן נמצאות מאחורי הקלעים, אך הן עושות עבודת קודש מדהימה. נפגשתי איתן לראשונה בהכנה לתוכנית הזאת, שמעתי את התיאורים הגרפיים כשהן העלו שאלות הלכתיות, ורק אז הבנתי במה הן עוסקות באמת. זה מדהים".
אילו תגובות קיבלתן מהן?
"בסוף התוכנית המשתתפות אמרו לנו שהן רוצות עוד מפגשים כאלה. 'אנחנו לא יכולות לדבר עם אף אחד על התפקיד הזה משום כבוד המת, גם לא לשתף את המשפחות שלנו', הן אמרו. בסדנה הן פתאום פגשו נשים שעוסקות באותו דבר, ויכלו לשתף זו את זו גם בידע וגם בקשיים. בהתחלה הן ישבו בקבוצות שאיתן הן הגיעו, כל אחת מעולם אחר, ותהיתי האם יהיה חיבור. הן יצאו משם כאלה חברות. היה משהו חזק שחיבר ביניהן. החיים והמוות, הדברים הכי חזקים. הרגשתי כל כך קטנה לידן, זה לא משהו שפוגשים כל יום.
"מנכ"ל המשרד הגיע לפתיחה ואמר להן 'אנחנו כל כך מעריכים את מה שאתן עושות, ואנחנו גם מודים למשפחות שלכן, שמאפשרות לכן לקיים את המצווה הזאת. אנחנו יודעים שזה בא על חשבון הבית, על חשבון הילדים. לפעמים אתן יוצאות באמצע הלילה. זה משהו שמאוד שואב, ולא תמיד אתן חוזרות באותו מצב נפשי כמו שיצאתן'. בסיכום הסדנה, אחת מהמטהרות סיפרה שהיא מאוד התרגשה מכך שהמנכ"ל ראה גם את המשפחה והילדים שלה. היא אמרה: 'אני חוזרת מכאן הביתה ואומרת לילדים שלי שמעריכים לא רק אותי, אלא גם אותם כי הם מאפשרים לי'".
"היו שלושה מפגשים, שכל אחד מהם נמשך מהבוקר ועד אחר הצהריים", מספרת אפשטיין. "בשתי הפגישות הראשונות למדנו הלכות, כללי בטיחות, וגם הסבירו לנו על הנזק הפיזי שיכול להיגרם לנו בגלל המשאות הכבדים שאנחנו סוחבות".
שמעוני: "לימדו אותנו גם על היבטים רפואיים. למשל, אם יש מישהי שנפטרה ממחלה מידבקת, אנחנו צריכות להגן על עצמנו: להשתמש בכפפות ומסכה, להיזהר יותר, אפילו להתחסן".
ביום השלישי, מספרת אפשטיין, הגיעה פסיכותרפיסטית כדי לעשות "עיבוד רגשי" לחוויותיהן של המטהרות. "היא רצתה שכולנו נחשוף הכול, מתוך מחשבה שרובנו פוסט־טראומטיות, ושאנחנו עוברות איזה סרט אימה בכל פעם. היא סיפרה לנו איך חיות מגיבות לטראומה: אם אריה רודף אחרי איילה והיא מצליחה להימלט, אחר כך היא מריירת, העיניים שלה דומעות והיא רועדת. אצל בני אדם, היא הסבירה, זה אותו דבר רק בלי הריר. ואז היא חיכתה שאנחנו נזדהה עם התיאור, ונשארה פעורת פה כשהבינה שאנחנו לא שם. גם כאישה דתייה, היא הייתה ממש בשוק כשכולנו דיברנו על קדושה, בכלל לא בכיוון של טראומה. מבחינתנו אנחנו לא בחוויה גשמית, למרות שהעבודה פיזית מאוד. למפגש האחרון הביאו סדנת פלייבק והעצמה, וציפו שעכשיו כל אחת תספר סיפור מסמר שיער, אבל אנחנו לא רצינו לדבר על זה כך. אנחנו לא רואות את העבודה שלנו בצורה גשמית, ובגלל הגישה שלנו, גם הרגשות הם אחרים. אין כאן טראומה, אנחנו לא שופטות ולא שואלות. זה לא במקום וזה לא התפקיד שלנו. מי שמטפל באנשים בכל מיני מצבים, יודע שהעשייה מחליפה את השאלות".
שמעוני: "זה היופי, שאנחנו פועלות ברמה רוחנית. המפגש עם המוות הוא רוחני. התיאטרון באמת היה פחות מתאים לזה".
פגשתן שם נשים חרדיות שעובדות עם החברה קדישא בירושלים. מצאתן חיבור איתן למרות אורח החיים השונה?
"בהתחלה הן באמת נשארו בקבוצה אחת, לא התערבבו, ישבו כשהתיקים שלהן עליהן, מסוגרות כאלה, קצת במתח. קצת זכיתי להכיר את המנטליות שלהן וידעתי שהן צריכות משהו שיוציא אותן מעצמן, מהסגירות שלהן. במקום חלק מהתוכנית היו צריכים פשוט לתת לנו זמן לדבר אלה עם אלה, וככה היינו לומדות המון. הנשים מירושלים עושות 8־9 טהרות ביום. אצלנו ברוך השם זה לא ככה, אבל היינו יכולות לקבל משהו מהניסיון שלהן".
אפשטיין: "התרשמנו שכל אחת מהן היא נשמה גדולה".
"בירושלים מקום הטהרה נמצא באותו מתחם של ההספדים", ממשיכה שמעוני. "הן פוגשות את המשפחות של הנפטרות, וזה הדבר הכי קשה. אצלנו זה לא צמוד לבית העלמין".
מהניסיון שצברתן, מה צריך בשביל להיות מטהרת טובה?
הורוויץ: "צריך דיסקרטיות. אני לא מספרת לאנשים מה אני עושה כמטהרת. אני דיסקרטית גם בעבודה שלי כרוקחת, אז אני רגילה. צריך גם אמפתיה, רגישות ויראת שמיים. זה לא תמיד הכי נעים, אבל זה מה שצריך לעשות. דרוש גם כוח פיזי, אבל רחל תמיד אומרת שמכיוון שאנחנו עוסקות במצווה, השם ייתן לנו את כוחות הנפש ואת כוחות הגוף".
אפשטיין: "לאורך כל החיים אנחנו מגלות כוחות שלא ידענו שיש לנו".
הייתן ממליצות גם לבנות שלכן להתנדב כמטהרות?
שמעוני: "יש לי בת אחת שרוצה, אבל היא רווקה, ואני לא יודעת אם הלכתית זה מותר. אני צריכה לבדוק. ראיתי גרושות שעוסקות בזה, אבל אף פעם לא נתקלתי ברווקה. היא באמת צדיקה, ובינתיים אני אומרת לה שהיא עושה מצוות אחרות, ושיגיע הזמן שלה. אבל באופן עקרוני – בטח! למה שהבנות שלי לא יתעסקו בזה? את יודעת מה זה נותן? זאת המעטפת. זה מחבר אותך. יש נשים שבאות אליי ברחוב ומבקשות ממני שכשיגיע יומן, אני אהיה זו שתעשה להן טהרה".
פלאשבק במקלחת
מתברר שהמטהרת הטיפוסית שונה למדי משלוש המרואיינות מגוש עציון. "רוב הנשים עושות את העבודה הזו בשכר, והן מבוגרות יותר מאלה שפגשת", מספרת לנו אורית מסמי, מנכ"לית פורום חברות הקדישא, שהייתה שותפה למיזם ימי העיון למטהרות.
אבל לא צריך כוח פיזי כדי לטהר? איך נשים מבוגרות מתמודדות עם האתגר הזה?
"צריך כוח, ולכן בכל טהרה נוכחות שלוש נשים יחד. טהרת מת זו בעצם רחצה, בלי שהנרחצת תשתף פעולה. אז יש להן כל מיני טריקים איך לעשות את זה ביתר קלות".
בעבר חקרה מסמי את מידת החשיפה של עובדי קבורה לטראומה – "למשל מחשבות טורדניות, חלומות וכולי. מתברר שגם אנשים שזו העבודה היומיומית שלהם, לוקחים הביתה את החוויות האלה. אני מסייגת: בדקתי בעיקר את ההשפעה על גברים – ואצלם אלה שמטהרים הם גם אלה שקוברים. אני לא יודעת מה מידת ההשפעה על נשים מטהרות.
"היה בחור חמוד מחברה קדישא תל־אביב, שהיה צריך פעם לטהר ילד. כשהוא חזר בערב הביתה, אשתו ביקשה ממנו לקלח את הבן שלו. באמצע המקלחת הוא פתאום חווה פלאשבק מהטהרה ופשוט לא הצליח להישאר שם. הוא ברח, השאיר את הילד לבד במקלחת, ואז חש רגשי אשמה על כך. מצד שני, הוא לא היה מסוגל להסביר לאשתו מה הוא מרגיש.
"הרבה מהגברים אומרים 'אני לא יכול לספר לאחרים מה ראיתי בחדר הטהרה'. לכן יש חשיבות גדולה לפעילות הקבוצתית שאנחנו עושים, כי בתוך הקבוצה הם יכולים להוציא את הדברים הכי קשים. אחר כך הם אומרים 'סוף־סוף אני מבין שאני נורמלי. שהדברים האלה שאני מרגיש ואני חושב, והחלומות שמגיעים בלילה – הם נורמליים, כי זה קורה גם לאחרים'".
איזה חלק בעבודה הוא מבחינתם הקשה ביותר?
"מתברר שהמפגש עם המשפחות הוא לפעמים טראומטי יותר מהמפגש עם הגופות. אתה יכול להסתגל להליך הטהרה, אבל הצער של האבלים – לזה לא מתרגלים. הופתעתי כששמעתי את זה, כי בדרך כלל אנשים יגידו לך שהם מוכנים לעשות הכול, רק לא לחצות את סף חדר הטהרה. אבל מה שהכי קשה זה טהרה של תינוקות וילדים.
"הסדנאות עוסקות בשני היבטים: גם 'אני והמשפחה שלי' – מה אני לוקח הביתה, האם אני מושפע או נשחק – וגם 'אני מול המשפחה האבלה'. כל משפחה מתנהגת בצורה שונה, ואנחנו רואים מה הכלים שלנו מול התגובות שלהן. יש משפחה מרוסקת לגמרי ואין עם מי לדבר, משפחה אחרת יכולה להיות חזקה מאוד אבל גם עם הרבה אנטגוניזם כלפי נותן השירות. מול הסצנות האלו, אנחנו צריכים להתאים את הכלים – להכיל, להשיב, לגלות גמישות במידת האפשר. צריך להבין שהרצונות הם ללא גבול, אבל לנו יש נהלים והלכות".
איך התרשמת מהנשים שהשתתפו בסדנה? איך הן מתמודדות עם העיסוק במוות?
"קשה לי להגיד. יש להן מבנה נפשי שונה, זה מרגיש ונראה אחרת, אולי כי באמת נשים הן חזקות יותר. בקבוצה שפגשתי התרשמתי שעבודת הטהרה מבוססת מאוד על תחושת שליחות ועל אמונה. גם אצל גברים זה ככה, אבל הם נשענים על עוד דברים. הם משחררים אמוציות בעזרת הומור שחור, למשל, מה שאצל הנשים לא ראיתי בכלל".
הגברים, מוסיפה מסמי ומאבחנת, שיתפו פעולה עם כל דרך טיפולית שהוצעה בסדנה. "הם מוציאים הכול, בכל כלי שנתנו להם: דרמה, אסוציאציות, פסיכודרמה. הנשים היו חשדניות יותר. אנחנו מפיקים לקחים ועושים התאמות לימי העיון הבאים".
לי הן אמרו שהן לא באמת צריכות את הטיפול הזה.
"עם זה אני לא מסכימה. היו שם שתי קבוצות שישבו עם עובדות סוציאליות, ושמעתי דברים לא פשוטים. אפילו המטפלים שעובדים עם המטהרים צריכים בעצמם טיפול רגשי, כי לפעמים התכנים שעולים בסדנאות האלה כל כך קשים, שגם הם חייבים לקחת פסק זמן ולשאוף אוויר.
"עוד דבר ששמתי לב אלי אצל הנשים: מבחינתן, הנפטרת היא אישה לכל דבר – מישהי שנמצאת שם, שומעת, מרגישה. הן מתנהגות ככה באוטומט. ביום האחרון נכנסנו לחדר טהרה, והנשים התאמנו על בובה. מטהרת בעלת ניסיון רב הדגימה, ואחת הנשים מגוש עציון הצביעה ושאלה למה היא עושה משהו בדרך מסוימת. המטהרת הוותיקה הביטה בה וענתה בפשטות: 'מה זאת אומרת? אחרת זה יכאב לה!'. התשובה שלה כל כך היממה אותי שכל הדרך הביתה, מירושלים לכפר־סבא, הרגשתי שאני עפה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
