הבודהיזם הפך זה מכבר מוכר בעברית והוא מעורר את סקרנותם של רבים: מתרגלי מדיטציה, מטיילים להודו, סטודנטים באוניברסיטאות ומחפשי דרך. דומה שמכל הדתות ה"זרות" הוא זוכה ללגיטימיות הרבה ביותר של מחפשים יהודים, אולי דווקא בשל המרחק ממנו, בשונה מן הנצרות והאסלאם, שהיו "האחר הקרוב" ליהדות וחלקו עמה היסטוריה משותפת, ואולי גם מכיוון שהוא נתפס כפילוסופיה וכדרך חיים ותרגול, ולא כדת במובן רגיל.
דבריו של הבודהה עצמו, בדרשותיו, המתינו לעומת זאת זמן רב עד שהגיעו אל העברית. פה ושם תורגמו בעבר קטעים או ציטוטים מהדרשות, אבל עתה רואה אור לראשונה תרגום מקיף למבחר מדרשותיו של הבודהה, כפי שהועלו על הכתב בשפה העתיקה של הקאנון הבודהיסטי, הפּאלי (בשונה מן הסנסקריט, המוכרת מן הקאנון ההינדואיסטי).
הבודהה (זה שהתעורר), שנודע גם כסידהארתה גאוטמה וכשאקימוני (החכם בן שבט השאקיה), מתגלה בדרשותיו כמורה מסור המבקש ללמד את החכמה שגילה ולשחרר את בני האדם מן הסבל שבו הם לכודים. הוא מתגלה כחכם המעדיף את הרצינות, הישירות והדיוק, המחלק כל הסבר בנוגע לתופעה או טענה לכמה חלוקות משנה. את ההומור והלימוד דרך סתירות ופרדוקסים הוא משאיר רוב הזמן לחכמי הדאו בסין ולחכמי הזן ביפן, ואת הסיפורים הוא מותיר רוב הזמן לסיפורי הג'אטאקה (סיפורי הלידות הקודמות של הבודהה בכל הגלגולים שהתגלגל), שהתפרסמו זמן רב לאחר מותו.
לפי רוב ההערכות, הבודהה חי במאות ה־6 וה־5 לפני הספירה, באזור שבין דרום נפאל של ימינו לצפון הודו. במאה הראשונה לפני הספירה הועלתה על הכתב אסופת הדרשות, שעל פי המסורת הובאה במאה השלישית לפני הספירה לסרי לנקה, והמשיכה לעבור במשך מאות שנים בעל־פה. אסופה זאת עומדת ביסוד המסורת הבודהיסטית בסרי לנקה, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה, והיא מהווה את הקאנון הבודהיסטי המוקדם ביותר. המתרגמת, קרן ארבל, בחרה באופן מקיף מן הדרשות ותרגמה אותן בבהירות רבה, ההולמת את לשונו של הבודהה, וכך היא מאפשרת לנו להכיר סוף סוף שלב מוקדם זה של הבודהיזם.
סבל ואי־נחת
מה לימד הבודהה? בדרשה בחורשת עצי הסימספא מסופר שהחזיק הבודהה כמה מעלי העצים ושאל את הנזירים: "מה דעתכם, נזירים, היכן יש עלים רבים יותר, בידי או על עצי הסימספא שמעלינו?". הנזירים ידעו לענות שמספר העלים על העצים גדול לאין שיעור ממספר העלים שבידיו, והבודהה השיב: "כך בדיוק, נזירים, מעט הוא מה שביטאתי בפניכם, לעומת עושרן של הידיעות הישירות והמיוחדות שהשגתי. ומדוע לא ביטאתי אותן באוזניכם? משום שאין הן מועילות".
הבודהה מסביר שכמורה הוא לימד את דרך החיים הראויה לביטול הסבל האנושי, ולכן לא יכול היה, ואולי לא צריך היה, לגלות את כל האמיתות שהתגלו לו אך אינן קשורות באופן ישיר למטרת הלימוד שלו, והוא העדיף רק את אלו שיסייעו לבני האדם. חשבו על ההקבלה אצל החכם הסיני קונפוציוס, שכאשר נשאל על המוות ענה כי התלמיד עדיין לא למד הכול על החיים, ומדוע יבקש כבר כעת, לפני סוף החיים, ללמוד על המוות?
את כל מה שהוא לימד מחלק הבודהה לארבעה חלקים: "נזירים, מה כן לימדתי אתכם? זה אי־נחת, חוסר סיפוק וסבל – לימדתי; זה מקור האי־נחת, חוסר הסיפוק והסבל – לימדתי; זו הפסקתו של האי־נחת, חוסר הסיפוק והסבל – לימדתי; זו הדרך להפסקת האי־נחת, חוסר הסיפוק והסבל – לימדתי". ארבע האמיתות האצילות (בתרגום הנוכחי: ארבע אמיתות האצילים) חוזרות פעמים רבות בדרשות, ומושתתות, כפי שמעירה המתרגמת, על מודל רפואי: לימוד תסמיני המחלה – הסבל, לימוד מקורות המחלה – ההשתוקקות, האבחנה – אפשר לרפא את המחלה, הטיפול – כיצד ניתן להפסיק את ההשתוקקות, וכך למנוע את הסבל.
לנטוש את תחושת האני
באחת הדרשות מתואר שאחד מתלמידי הבודהה לא היה מרוצה מתשובותיו של המורה. לדברי התלמיד: "יש תיאוריות מסוימות שהמבורך (הבודהה, א"ב) לא הבהיר, הוא הניח להן והתעלם מהן: 'העולם נצחי והעולם אינו נצחי; העולם סופי והעולם אינסופי; הנפש זהה לגוף, והנפש דבר אחד והגוף דבר אחד'". לאחר מכן ביקש התלמיד מן הבודהה שיענה לו מה היא התשובה שלו, ואמר שאם הוא אינו יודע את התשובה אז לא ראוי שיהיה המורה שלו. בתגובה הסביר הבודהה שסירב להצהיר מה נכון ומה לא נכון בעניינים אלה: "מפני שאין הם מועילים… אין הם שייכים לעיקרי חיי התרגול הרוחני, להתפכחות, לדעיכת ההשתוקקות, להפסקה, לשלווה, לידיעה ישירה ולהתעוררות מלאה. הם אינם מובילים לניבאנה (נירוונה)".
החיים של מי שמבקש להשתחרר ולהתעורר דורשים ריכוז, ושאלות חסרות חשיבות או חסרות מובן עלולות להסיח את הדעת. מעניין מה היה אומר הבודהה בעידן שלנו, שבו התקצר הריכוז עד מאוד ורבו הסחות הדעת למכביר – האם אפשר לעשות מדיטציה כשבכיסך טלפון חכם? האם אפשר להשתחרר ולהודיע על כך בפוסט בפייסבוק?
הבודהה ביקש ללמד את תלמידיו להימנע מהיקבעות והיצמדות לדברים השונים, מתוך הבנה כי "כל מה שמטבעו להתהוות, מטבעו גם להיפסק", והוא מנה, כפי שמתואר באחרית הדבר של הספר, חמישה מצרפים המבנים את תחושת העצמי הקבוע שלנו: הגוף, התחושות, התפיסות, הדפוסים המנטליים וההכרה. לדברי הבודהה: "אפשר לנסות להחזיק בחפצים – חפצים קבועים, תמידיים, נצחיים, שלעולם לא יהיו נתונים לשינוי. אך האם אתם רואים חפצים מסוג זה?"; מכיוון שאין דבר שהוא קבוע או נצחי או חסר שינוי מציע הבודהה לבני־האדם: "נטשו את מה שאינו שלכם. כאשר זה יינטש, הדבר יוביל לשמחה וייטיב עמכם לאורך ימים. ומה אינו שלכם, נזירים? הגוף אינו שלכם… התחושה אינה שלכם… התפיסה אינה שלכם… הדפוסים המנטליים אינם שלכם… ההכרה אינה שלכם…". נטישת תחושת האני הקבוע תשחרר את האדם מההיקבעות, מהפחד משינוי, מחולי וממוות: "אם אנשים יאספו עלים… בחורשת ג'טה וישרפו אותם… האם תחשבו: אנשים אלה לוקחים אותנו, שורפים אותנו ועושים בנו ככל העולה על רוחם?". האני, על פי הבודהה, אינו רציף, מהותי או נצחי.
להשתחרר גם מהבודהה
הבודהה ראה את עצמו או את התורה והדרך שהציע כרפסודה אשר מי שהשתמש בה כדי לחצות מקווה מים מן הגדה האחת אל הגדה השנייה שוב אינו זקוק לה: "נזירים, אני אלמדכם איך הדהמה (דהרמה; דהמה היא תופעה בפאלי, אך הכוונה כאן לתורת הדהמה של הבודהה, כלומר לארבע האמיתות האצילות המיועדת לשחרור התלמיד, א"ב) דומה לרפסודה, כלומר, היא נועדה לחצייה ולא לאחיזה". כך סיפר הבודהה לתלמידיו:
נניח כי אדם הנודד וצועד בדרך ראשית רואה מקווה מים גדול, שגדתו הקרובה מסוכנת ומפחידה ואילו גדתו הרחוקה בטוחה ולא מפחידה, אך אין בנמצא סירה שאיתה יוכל לחצות את המים לגדה השנייה, או גשר גבוה שעליו יוכל לעבור מצד אחד לצד השני. לכן הוא יהרהר כך… אולי אאסוף עשבים, זרדים וענפים, אקשור אותם יחד ואבנה רפסודה? באמצעות רפסודה זו, ובאמצעות מאמץ ברגליי ובידיי, אוכל לחצות בבטחה לצד השני… לאחר מכן, אף שהצליח לחצות את המים ולהגיע לגדה השנייה, ייתכן שהוא יהרהר כך: רפסודה זו הועילה לי מאוד… אולי אעמיס את הרפסודה הזאת על הראש או על הכתפיים, וכך אוכל ללכת לאן שחפצה נפשי? מה אתם חושבים, נזירים, האם איש זה עושה שימוש נכון ברפסודה?
הנזירים עונים שלא, והבודהה ממליץ להשאיר את הרפסודה במים או על החוף: "נזירים, כאשר תבינו כי הדהמה (דהרמה) דומה לרפסודה, עליכם לנטוש אפילו את הדהמה הזו, על אחת כמה וכמה את מה שאינו הדהמה". כמובן שדמותו של הבודהה התקדשה והפכה בסופו של דבר לאובייקט לפולחן במקדשים הבודהיסטיים, אך הדרשות מציעות לשוב אל הרגע הרדיקלי שבו מציע הבודהה להשתחרר מהכול, גם ממנו.
היכרות עם דתות העולם
הבודהה לעג למי שביקש ללמוד את דרשותיו כספרות ולא כחכמה, כאובייקט מחקר אקדמי ולא כדרך חיים המחייבת גם פרקטיקה ותרגול:
יש אנשים שחצנים שרכשו מומחיות בדהמה (דהרמה): הם בקיאים בדרשות, בבתי השיר והסיפורת, בהסברים, בשירים, באמירות, בביטויים, בסיפורי הלידות הקודמות [של הבודהה], בסיפורים יוצאי הדופן ובשאלות והתשובות. ואף שהם בקיאים בדהמה, הם לא בחנו את משמעותה באמצעות החכמה… הם בקיאים בדהמה רק כדי למתוח ביקורת ולנצח בוויכוחים. לכן הם אינם חווים את המטרה שלשמה הם רכשו להם מומחיות בדהמה.
הבודהה ממשיל סוג לימוד זה לניסיון ללכוד נחש בגופו או בזנבו, אז יכול הנחש להכיש את התופס אותו, לעומת הלימוד הנכון, הדומה לאחיזת הנחש בצווארו או בעזרת מקל בצורת רגל תיש. על כן המתרגמת ואסף סטי אל־בר צירפו לספר גם אחרית דבר מרתקת, הקושרת באופן חשוב בין ההגות לתרגול במה שלימד הבודהה, כדי שיוכל הקורא המעוניין לאחוז היטב בנחש.
תרגום זה, לצד תרגומו של צחי פרידמן למבחר מן האופנישדות והברהמנות מסנסקריט לעברית (הוצאת כרמל), מעניקים עושר רב לקורא העברי, בכל הנוגע למקורות הראשוניים המוקדמים של דתות הודו. כל אלה, לצד תרגומים מן השנים האחרונות לדאואיזם הסיני – "הספר האמיתי של פריחת הדרום" מאת ג'ואנג דזה בתרגום דן דאור ו"ספר הדאו" מאת לאו דזה בתרגום דן דאור ויואב אריאל (בהוצאת חרגול); ולזן היפני – "ספר הזן של ג'ושו" (בהוצאת בבל) ו"קול היד האחת" (כתר), בתרגום יואל הופמן; וכן תרגומים מן האסלאם, כגון האנתולוגיה "הסופים" שתרגמה שרה סבירי (אוניברסיטת תל־אביב), ומבחר התרגומים מן החדית', התורה שבעל־פה של האסלאם, בספר "עולמו של הנביא מוחמד" שתרגם עמנואל קופלביץ (מאגנס), מרחיבים מאוד את אופקי הקוראים בכל הנוגע לדתות שונות בעולם.
ספר שיריו האחרון של ד"ר אלמוג בהר, "שירים לאסירי בתי־הסוהר", ראה אור בהוצאת אינדיבוק, 2016
