אנה ברסקי כבר מתחילה להתרגל לתפנית בחייה המקצועיים: במקום שהיא תרדוף אחרי הפוליטיקאים כדי להשיג ריאיון, הם אלה שרודפים אחריה. בזה אחר זה התייצבו באולפן שלה בשבועות האחרונים בני גנץ, אריה דרעי, אביגדור ליברמן ועוד. ראש הממשלה בעצמו הקפיץ אותה ללשכתו, באחד הרגעים המתוחים ביותר בחודשים האחרונים. ככה זה כשהמלחמה על קולם של יוצאי ברית המועצות לשעבר הולכת ומסלימה: כולם רוצים לשבת מול הפרשנית הפוליטית של ערוץ 9, המשדר ברוסית. ובכל זאת, מי שיגיע לשיחה איתה ללא היכרות מוקדמת צפוי להיות מופתע. הוא ימצא מולו אישה חרדית, חובשת פאה, שלא תלחץ לו יד אם הוא גבר.
"בשתי מערכות הבחירות של 2019, כל המרואיינים נעשו לפתע נגישים יותר לי בפרט ולתקשורת בשפה הרוסית בכלל", אומרת ברסקי. "הפעם הקודמת שראיינתי את דרעי, למשל, הייתה ב־2011, עוד לפני שחזר לפוליטיקה. מאז במשך שנים הוא לא התראיין אצלי, ופתאום בבחירות הללו הוא ביקש להגיע אלינו לאולפן. הריאיון דווקא היה שגרתי למדי, ולכן הופתעתי לראות מיד אחר כך ציוץ של אחד מדובריו: 'צפו לכותרות מעניינות וסיפורים מעניינים על ליברמן'. לא ממש היו כאלה. גם ח"כ משה גפני מופיע בתקופה האחרונה בתקשורת הרוסית. לכאורה לו ולדרעי אין עניין אלקטורלי במגזר הזה, אבל המהלך הזה כנראה מתואם עם הליכוד, ששולח אותם לדבר נגד ליברמן".
לצד תפקידה כפרשנית וכמגישת תוכנית ראיונות שבועית בערוץ 9, ברסקי כותבת טור בעיתון "מעריב", ושלוש פעמים בשבוע היא מנחה את התוכנית "טמה דנה" ("הנושא היומי") ברדיו "כאן רק"ע". עד לאחרונה היה לה שותף קבוע להגשה ברדיו, העיתונאי יבגני סובה. אלא שבבחירות הקודמות הוצב סובה במקום השלישי ברשימת "ישראל ביתנו", ואכן הפך לחבר בכנסת קצרת הימים. "קשה למצוא כעת מישהו שייכנס לנעליו", אומרת ברסקי.
את אישה חרדית, הוא הצטרף למפלגה שהולכת על הטיקט של מאבק בחרדים, כך שאפשר לנחש שאלה היו עמדותיו. לא הייתה לכם בעיה להגיש יחד?
"תראה, אני מקפידה שאף אחד לא יוכל לנחש, או להבין מתוך השידור, מהן הדעות הפוליטיות שלי. ברגע שרואים עיתונאי דתי, מניחים אוטומטית שצריך לשייך אותו למחנה מסוים. אצלנו ברחוב הרוסי עושים את זה פחות, אבל כשאני מגיעה לראיין פוליטיקאי, הוא קודם כול שואל: טוב, מאיזה מגזר את מגיעה? יש לך כיסוי ראש וחצאית, אז מה זה אומר? אני מזועזעת מהשאלות האלה, אבל זו המציאות במדינה.
"מי שחוזר בתשובה כאן בארץ לפחות מכיר מראש את כללי המשחק. כשהוא מתחיל לעבור צד הוא מחליט במודע אם להיות דתי־לאומי, חרדי, חרד"לי וכולי. אצלי זה אחרת. מי שהתחיל לנהל אורח חיים דתי בחו"ל והתחיל את הקריירה שלו בחו"ל, קשה לו להיכנס כאן למשבצת מסוימת. אני דתייה, זה בטוח, אבל נמנעת מלמתג ומלזהות את עצמי עם זרם ספציפי, גם פוליטי. העובדה שאף אחד לא יכול לדעת מהן דעותיי עובדת לגמרי לטובתי. לכן גם לא הייתה לי שום בעיה להגיש תוכנית עם סובה, ולעשות זאת בצורה מקצועית".
כשאת מעלה פרשנות או מגישה תוכנית, אין שום הד להיותך אישה דתייה?
"אני פחות מביאה את זה לידי ביטוי בעבודה שלי. זה לא אומר ששם אני לא דתייה, אלא שבעיניי יש חשיבות קריטית למקצועיות. צריך להביא את כל הדעות, ואם עולה סוגיה שקשורה לדת ומדינה, אני תמיד מקפידה שיהיה צד אחד וצד שני".
יגידו שאת לא נשכנית מספיק.
"ההפך. אני לא מלטפת. אני אשאל את כל השאלות הקשות, גם אם חלקן לא ימצאו חן בעיני המרואיין שמולי, וזה יכול להיות כל אחד. אני גם לא אסחף אחרי הרוב, ואתנפל על דרעי יותר מאשר על פוליטיקאי חילוני. אין אצלי הקלות ואין יחס מועדף למרואיין על בסיס היותו דתי או חילוני או אנטי־דתי. עיתונאית חייבת להתנהג ככה, גם אם ברור לי שבארץ זה אחרת. כשעליתי ארצה והתחלתי לצרוך תקשורת ישראלית, נדהמתי ממידת ההבעה העצמית בשידור".
ובטוויטר? שם לכאורה את יכולה להרשות לעצמך יותר.
"אותו הדבר. גם ברשת אני מגיעה מהמקום המקצועי ולא האישי. ראיתי שהיו עיתונאים שבבחירות הכריזו למי הם מצביעים, וקלמן ליבסקינד אפילו קרא לעמיתיו לעשות זאת. אני לא חושבת כמוהו. אני נציגה של הציבור ולא של עצמי. אם ארצה מתישהו לספר על עצמי ועל דעותיי, אולי אוציא ספר".
אותיות עבריות בתת־ההכרה
לברסקי (40) בהחלט יש מה לספר על עצמה. היא נולדה וגדלה במוסקבה, בת יחידה להוריה, כפי שהיה מקובל ברוסיה. "כשסיפרתי פעם לאמא שלאחת הילדות בכיתה שלי יש אח, התגובה שלה הייתה: 'וואו, משפחה מרובת ילדים'", היא נזכרת. אביה היה כלכלן, אמה עבדה כמתורגמנית מגרמנית לרוסית. "הם היו סובייטים לגמרי, לא היה אצלם שום יחס לדת. אבא שלי נחשף ליהדות רק כי סבו וסבתו, שהיו דתיים, גרו איתם בבית כשהוא היה ילד. את סבא שלו, הרב אפרים גכמן, עוד פגשתי כילדה קטנה. היינו נוסעים אליו בכל שנה בקיץ. אני זוכרת שהוא חבש קסקט, ואני שאלתי אותו 'לא חם לך?'. הוא ענה: 'אני כל כך זקן, ולכן קר לי כל הזמן'. לא הבנתי אז שהוא מכסה את הראש מטעמים דתיים.
"לדודה שלי יש כמה חפצי יודאיקה, ובהם מגילת אסתר, שהיו אצל סבא־רבא שלי אחרי שעברו במשפחה מדור לדור. באחד הימים המשטרה הגיעה אליו לבית, כי שמעו שהוא מפיץ יהדות. כשהשוטרים נכנסו הוא קפץ מהחלון ושבר את הרגל. כך זה נכנס לתודעה של אבא שלי, למרות שהוא גדל כילד סובייטי שמנותק לגמרי מהיהדות. כשנולדתי הוא רצה לקרוא לי חנה, על שם סבתא שלו, אבל במשרד הפנים אמרו לו: אתה נורמלי? לא מספיק ששם המשפחה שלכם הוא גכמן? לכן בסוף הוא נתן לי את השם אנה. אני עצמי שיניתי בגיל 14 את שם המשפחה שלי לרייבה, כשמה של אמי, כי סבלתי מאנטישמיות".
"למחרת הגעתי לטקס באושוויץ. אני זוכרת את הקדיש ותפילת 'אל מלא רחמים' של החזן הצבאי בתור רגע נוסף שהזיז בי משהו. הישראלים שנכחו שם חבשו כיפה בזמן הטקס, וגם זה עשה עליי רושם רב. רציתי לפנות אליהם ולומר 'היי, גם אני יהודייה', אבל פחדתי להיראות מטופשת"
אביה נהג לספר לה על קורותיה של אותה סבתא חנה. "היה לה סיפור די דרמטי, ולימים הדמות שלה היא זו שגרמה לי לחזור בתשובה. סבתא חנה נולדה בעיר לודז' בפולין, התחתנה עם בחור ממשפחה אמידה מוורשה, ונולדה להם בת. כעבור זמן מה הם התגרשו, ובעלה אמר: 'לכי לאן שאת רוצה, אבל הילדה נשארת איתי'. בשבילה זה היה שיברון לב וכאב גדול. היא חיפשה קרובי משפחה בכמה מקומות, עד שמצאה מישהו במינסק, היום בירת בלארוס, עברה לשם ונישאה בשנית. זה קרה עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה סבתא חנה גילתה שכל המשפחה שלה נספתה בגטו ורשה, כולל בעלה והילדה. היא עצמה ניצלה רק בזכות הגירושין והמעבר שלה למינסק. כשאבי היה מספר לי את זה, הוא היה אומר: 'אנוצ'קה, גם כשקורה לך משהו לא טוב, תזכרי שזה חלק מהפאזל הגדול. תראי מה קרה לסבתא, שחשבה בגיל 22 שהחיים שלה נגמרו'.
"מהסיפורים האלה גם למדתי שיש לי קשר לפולין. הייתה לנו אנציקלופדיה בבית, ובכל ערב דפדפתי בה כדי ללמוד על ורשה ולודז' ומה קרה ליהודים בזמן המלחמה. אבל זו הייתה ספרות סובייטית, שלא כללה כמעט אזכורים לשואה".
כשבגרה למדה תקשורת ועיתונאות בינלאומית באוניברסיטה במוסקבה, וכבר בגיל 17 התקבלה לעבודה במערכת החדשות של אחד מערוצי הטלוויזיה. אחרי כמה שנים הגיעה לערוץ הנחשב ביותר ברוסיה, ערוץ 1, "ובתוך זמן קצר כבר הפכתי לפנים מוכרות". בשנת 2001 מונתה לכתבת המדינית של הערוץ, וכעבור ארבע שנים נשלחה מטעמו לנסיעה ששינתה את חייה.
"בינואר 2005 נערך באושוויץ טקס ענק בהשתתפות מנהיגים מכל העולם, לציון שישים שנה לשחרור המחנה. גם פוטין נכח באירוע הזה, ואני נסעתי לסקר. עמיתיי ואני שהינו בקרקוב, ובערב, כשכל החבר'ה הלכו לשתות בבר, פתאום נכנס בי חשק לא מוסבר ללכת לחפש את הגטו של קרקוב. שוטטתי קצת, מצאתי את האזור, ונתקלתי בכל מיני כתובות בעברית. לא ידעתי כמובן לקרוא אותן, אבל משהו פתאום התעורר בי. אולי זה הגיע מסיפורי העבר על סבי וסבתי, ואולי אותיות עבריות שראיתי בילדותי נשארו אצלי בתת־ההכרה. זה מדהים: נחשבתי למשכילה, הייתי כבר אחרי תואר שני בתקשורת בינלאומית, למדתי פילוסופיה – אבל מקורות יהודיים כמעט לא הכרתי. הסתובבתי שם כשאני מלאה במחשבות.
"למחרת הגעתי לטקס באושוויץ. אני זוכרת את הקדיש ותפילת 'אל מלא רחמים' של החזן הצבאי בתור רגע נוסף שהזיז בי משהו. הישראלים שנכחו שם חבשו כיפה בזמן הטקס, וגם זה עשה עליי רושם רב. רציתי לפנות אליהם ולומר 'היי, גם אני יהודייה', אבל פחדתי להיראות מטופשת. בדרך כלל אני לא ביישנית – כשיצאתי לשליחות עיתונאית בעיראק, שנמשכה חצי שנה, מעולם לא התביישתי לשאול משהו – אבל במקרה הזה לא העזתי לגשת ולדבר. חשבתי לעצמי שהסבים והסבתות של ההורים שלי שמרו על המסורת הזו, שעוד לא ידעתי מהי. הם מסרו את נפשם על היהדות, ואילו אני לא מתעניינת אפילו היכן בית הכנסת במוסקבה. אמרתי לעצמי: אולי סבתא חנה, שעל שמה אני קרויה, רוצה שאני אגיע לשם?"
הסיפור הזה, מודה ברסקי, "נשמע כאילו הוא לקוח מספרי הקומיקס החרדיים שהילדים שלי קוראים, אבל הוא אותנטי". כשחזרה למוסקבה חיפשה מידע באינטרנט, וכך הגיעה לבית הכנסת "מרינה רושצ'ה", שפועל בו מרכז יהודי גדול. "הכירו לי שם איזה רב שלא סיפר לי הרבה, רק שיש חמישה חומשי תורה וכמה רמות של הבנה, אבל כך זה התגלגל".
היא החלה לקרוא ספרי יהדות כדי להכיר את הדת שהוריה התרחקו ממנה כל כך. "חיפשתי מקורות יהודיים, בתי כנסת, קבוצה, קהילה, משהו שיחבר אותי ליהודים. התחלתי ללכת מדי פעם לבית חב"ד, למדתי מהרבנים שם ומהצוות, וכשהבנתי שיש כמה דברים מהותיים, כמו כשרות ושבת, החלטתי לקיים אותם. שמירת שבת הייתה הדבר הכי קשה, כי ברגע שאת מפסיקה לעבוד בשישי־שבת את גומרת את הקריירה שלך. אני זוכרת שבאותה שנה הצטרפתי, כמו עוד כתבים, לחופשה הקבועה של פוטין בים השחור. גרנו שם בבית מלון במשך שלושה שבועות, צילמנו אותו בכל מיני אירועים, וכל הזמן הייתי לחוצה: איך אעבור את התקופה הזו בלי שיגלו שאני שומרת שבת? בכל פעם המצאתי תירוץ אחר לכך שאני לא יכולה לעבוד במשך יום שלם. לגבי כשרות, שליח חב"ד בסוצ'י העביר לי אוכל בקופסאות של ספרים, שאף אחד לא ידע".
לבסוף החליטה לספר לחבריה ולבוסים שלה על החלטתה לשמור את מצוות היהדות. הם דווקא לא התרגשו במיוחד. "גם ההורים שלי – הם אמנם לא מחאו כפיים, אבל קיבלו את זה איכשהו. כשכאן בארץ מישהו מבשר להורים על החלטתו לחזור בתשובה זה קשה יותר, כי פה הכול מתוח ומעורב תמיד עם פוליטיקה. שם המתח הזה לא קיים. כשהתחלתי ללכת בשבתות לבית הכנסת הגדול במוסקבה, גיליתי בין המתפללים את סמנכ"ל הערוץ שעבדתי בו – יהודי שנשוי לרוסייה לא יהודייה. התברר לי שזה אפילו די טרנדי, להגיע לבית הכנסת".
בכי מול המצלמות
זמן לא רב אחרי חזרתה בתשובה היא הכירה את בנימין, בעלה לעתיד. ביום האחרון של שנת 2005 עלו לישראל, ובחורף 2006 התחתנו. ד"ר בנימין ברסקי הוא היום מרצה בכיר למתמטיקה וסטטיסטיקה במכללת עזריאלי להנדסה בירושלים. הוריה של אנה נשארו במוסקבה, ומפעם לפעם הם מגיעים לישראל, לבקר אותה ואת ארבעת ילדיה.
עברית היא בקושי דיברה אז, ולצורך ראיונות עם אישים ישראלים היא נעזרה במפיקה שתרגמה את שאלותיה. "יום אחד המפיקה אמרה: 'חאלס, אני לא עושה את זה יותר. זה צריך להיות אכפת לך, לא לי, כי אם לא תדעי היטב את השפה לא תתקדמי לשום מקום'"
ב־2008 קיבלה ברסקי הצעת עבודה מערוץ 9 הישראלי, המשדר בשפה הרוסית וזוכה ליותר מ־50 אחוזי צפייה בקרב יוצאי חבר המדינות. בהנהלת הערוץ הכירו את ניסיונה בתקשורת, ורצו לשלב אותה במחלקת האקטואליה. "היה לי חשוב מאוד לחזור למקצוע", היא מספרת. "המצלמות היו ממש חסרות לי. כשהגעתי בפעם הראשונה לערוץ 9 ועברתי על פני חדר הבקרה, פשוט בכיתי מהתרגשות. במוסקבה הייתי פרינססה עם הרבה חברים, וכאן בארץ פתאום מצאתי את עצמי בלי כלום, אז לפחות החזרה לאולפנים הייתה בשבילי הקלה".
עברית היא בקושי דיברה אז, ולצורך ראיונות עם אישים ישראלים היא נעזרה במפיקה שתרגמה את שאלותיה. "יום אחד המפיקה אמרה: 'חאלס, אני לא עושה את זה יותר. זה צריך להיות אכפת לך, לא לי, כי אם לא תדעי היטב את השפה לא תתקדמי לשום מקום'. אז ישבתי שעות על גבי שעות, ניסחתי מראש את השאלות בעברית והתאמצתי. וכמובן קראתי המון. בהתחלה הבנתי רק 20 אחוז ממה שכתוב בעיתון, אבל כעבור תקופה גיליתי שאני פותחת עיתון ומבינה הכול. הסוד הוא לא להסתפק בלימודים באולפן, אלא לקפוץ למים, לדבר ולהאזין כמה שיותר. לא האזנתי כמעט לשידורים ברוסית, אלא רק לגלי צה"ל".
היום היא מנהלת שיחות בעברית שוטפת, וכמעט ללא זכר למבטא רוסי. הראיונות שהיא עורכת בערוץ 9 מלווים בכתוביות תרגום לרוסית עבור הצופים. ברדיו זה כמובן מסובך יותר, וברסקי מתרגמת כל משפט מעברית לרוסית. "קשה מאוד לנהל שיחת פינג־פונג", היא אומרת. "גם כשמרימים לי להנחתה, לא פשוט לנצל את זה כשאני צריכה בין לבין לתרגם את הדברים".
כמי שקיימה ראיונות רבים עם ליברמן, בפרט בתקופה האחרונה, איך את מסבירה את המהלכים שלו שהובילו לבחירות הנוספות? את מאמינה לו שהכול נעשה מתוך שיקולים ענייניים?
"אני לגמרי מאמינה לו וחושבת שזה אמיתי, לפחות הפעם. ליברמן לא סומך יותר על נתניהו, כי בעבר הוא כבר הגיש לו את ראשות הממשלה על צלחת זהב, ולא קיבל תמורה ראויה. כשכיהן כשר הביטחון הוא הרגיש די מסורס. גם בוגי יעלון יספר לך דברים דומים על מה שקרה בזמנו. האחרון שהיה שר ביטחון מלא־מלא הוא אהוד ברק, כי הוא סגר את זה עם ביבי עוד לפני הבחירות. זה היה התנאי של ברק לתרגיל שהוא עשה לציפי לבני כשהצטרף לממשלה.
"ליברמן הוא אדם שלא מסוגל להיות מספר 2. הוא בולט מאוד כמנהל – כך היה גם כשניהל את משרד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה של נתניהו – ולא מקובל עליו להיות שר ביטחון תחת מישהו, בלי יכולת לקבל החלטות. הכעס שלו בנושא היה אמיתי. על סאגת חאן אל־אחמר, למשל, הוא סיפר שהייתה החלטה על פינוי, בג"ץ אישר אותה, ושש שעות לפני הפינוי בא נתניהו והטיל וטו. ליברמן רתח ולא שכח לו את זה".
ומה לגבי היחס שלו לחרדים, שפתאום השתנה? הרי בעבר הוא היה שותף שלהם, חברו הטוב של דרעי, ואילו הקמפיין הנוכחי של ישראל ביתנו עוזב את כל נושא הדאגה לעולים ומתמקד באנטי־דת.
"יש כאן משהו מעניין. משרדי 'ישראל ביתנו' יושבים ברחוב ירמיהו בירושלים, צמוד למשרדי הארגון החרדי 'איחוד הצלה'. אם תיכנס לחדר של ליברמן, תראה שם תמונה שלו עם אשתו והנכדים, ובאותה בולטות תלויה שם גם תמונה של הרבי מריבניץ – צדיק נודע מרוסיה שחי בסוף ימיו בארה"ב. ליברמן עצמו מדגיש שהמטרה שלו אינה להילחם בדת ובחרדים. אני לא מתיימרת להסביר אותו, אבל אני די מאמינה לו כשהוא מדבר על ההבדל בין הפוליטיקה החרדית לדת היהודית. הוא עקבי בטיעון הזה. יאיר לפיד אמר 'אנחנו נחנך אותם', אבל ליברמן אומר: לא ניכנס לחייהם, אין לנו עניין לשנות אותם, רק שלא ייכנסו לחיינו.
"ליברמן רואה את המפה: חמשת המנדטים שהוא קיבל עכשיו הם הבייס שלו, הדור המבוגר יותר של עולי בריה"מ, והדור הזה הולך ונעלם. כפוליטיקאי אמיתי, שצריך לחשוב צעד אחד קדימה, הוא רוצה להיפתח לקהלים נוספים ולהצטייר כמנהיג של החילונים, לא רק של המגזר הרוסי"
"אמנם ראינו מה הסקרים שווים, אבל אם ליברמן אכן יזכה במספר המנדטים שהם מנבאים לו, ובניית הקואליציה תהיה תלויה בו, אני חושבת שהוא יעשה הכול כדי שהחרדים לכל הפחות לא יהיו האופציה הראשונה. הוא כבר לא יכול להרשות לעצמו להבטיח משהו לבוחרים ולא לקיים. אחרי הבחירות באפריל הוא עשה חשבון: אני כעת עם חמישה מנדטים מול 16 של החרדים, ותוסיף לזה את החרד"לים שמתייצבים לצידם. הוא לא רוצה להיות במקום הזה".
ועד היום זה כן היה בסדר? החרדים מספרים על אינספור דילים שהריצו יחד איתו.
"כעת ליברמן מבין שאם הוא נכנס לקואליציה עם החרדים והחרד"לים, הוא לא ישרוד עד לבחירות הבאות, כי הם לא יניחו לו לקדם שום דבר בנושאי דת ומדינה. מה שטוב אצל ליברמן זה שברגע שהוא בפנים, בקואליציה, אפשר לסמוך עליו. אין אצלו 'חופש הצבעה', או שמישהו פתאום חולה ונעדר. הח"כים שלו הופכים לחיילים. בדיוק בגלל זה הוא הבין שיאיר לפיד יעשה לו מה שעשתה ציפי לבני כיו"ר קדימה: בכל שני וחמישי 'כחול לבן' תעלה הצעות חוק שקשורות לדת ומדינה – גם אם הן חסרות סיכוי, וברור שהן נועדו ליחסי ציבור בלבד – וכך תביך את ישראל ביתנו, שתיאלץ להצביע נגד. הסיטואציה הזו, יחד עם החשש שביום פקודה ביבי יטיל וטו על מהלכים שלו ויאמר 'אתה עם חמישה מנדטים בלבד, אז תגיד תודה על עצם התפקיד שקיבלת' – הביאו אותו למסקנה שאין טעם להיכנס לממשלה".
ומה הוא הרוויח מההליכה לבחירות חוזרות?
"ליברמן רואה את המפה: חמשת המנדטים שהוא קיבל עכשיו הם הבייס שלו, הדור המבוגר יותר של עולי בריה"מ, והדור הזה הולך ונעלם. כפוליטיקאי אמיתי, שצריך לחשוב צעד אחד קדימה, הוא רוצה להיפתח לקהלים נוספים ולהצטייר כמנהיג של החילונים, לא רק של המגזר הרוסי. לפי מה שאני שומעת, בסקרים האחרונים כבר מזהים מעבר של חילונים־צברים מבוגרים לישראל ביתנו, מתוך הזדהות עם האג'נדה של ליברמן".
מחמאה מעליבה
ההליכה המפתיעה לבחירות נוספות סיפקה עליית מדרגה גם לברסקי. לא מעט עיתונאים ישראלים הוזמנו אל נתניהו ערב הבחירות, במסגרת הבליץ התקשורתי שערך אז, אך ברסקי קיבלה ממנו ריאיון יוצא דופן אחריהן, כשנותר לו יום אחד בלבד להרכבת הקואליציה. גורלו הפוליטי היה תלוי בליברמן, וראש הממשלה ביקש ללחוץ עליו דרך הרחוב הרוסי. "כולם מנסים להעביר מסרים לליברמן דרכנו, אבל המקרה הזה היה מעניין במיוחד", אומרת ברסקי. "באותו יום היה לי ברדיו ריאיון בלעדי עם ליברמן, שלא דיבר בשבועות ובעיקר בימים האחרונים לפני תום הזמן שהוקצב להרכבת הממשלה. כך יצא שבבוקר ראיינתי בבלעדיות את ליברמן, ובערב ראיינתי בבלעדיות את ביבי, שקרא לי די בבהלה".
לא הרגשת כאילו הפכת לכלי משחק בידי פוליטיקאים, שמדברים מעל הראש שלך?
"אתה מכיר עיתונאי שיוותר על ריאיון כזה עם ראש הממשלה? לפעמים אתה מקווה להוציא סקופ מפוליטיקאי, אבל פה עצם קיומו של הריאיון היה הסיפור. ליברמן מסרב להצטרף לקואליציה, אף אחד לא מבין מה עובר לו בראש ואיך זה יסתיים, האווירה מתוחה ביותר, כולם משדרים מהכנסת, גם אנחנו, ופתאום עמית סגל מדווח בטוויטר שערוץ 9 עומד לראיין את נתניהו".
ראש הממשלה פנה אלייך מיוזמתו?
"בבוקר דיברנו עם דוברו של נתניהו, יונתן אוריך, שאמר שייתכן שיהיה ריאיון וייתכן שלא. במשך היום הוזמנתי כמה פעמים לתת פרשנות אצל עמיתים בערוצים האחרים, בעקבות השיחה שלי עם ליברמן בבוקר. אני זוכרת שעמדנו ליד לשכת ראש הממשלה, והבטחתי לאלירן טל מערוץ 20 שאעלה אצלו לספר על ליברמן ועל הלך הרוח בציבור הרוסי. באותו ערב כבר הברזתי לו פעמיים, ועכשיו אמרתי: 'אני מגיעה, ברזל'. עליתי לעמדה שלהם, לקחתי את המיקרופון והתחלתי לענות לשאלות, ואז אוריך צץ מאחורה ומסמן לי: 'בואו מהר!'
"הייתי כאמור בשידור חי בערוץ 20, ובמקביל המהדורה בערוץ 9 עמדה להסתיים וכבר עברה לדיווחי ספורט ולמזג האוויר. עזבתי מיד את העמדה, ותוך כדי ריצה הצלם שלי העביר את המצלמה לשידור חי. בתוך דקות הקמנו סט בלשכתו של ראש הממשלה, ובינתיים התארגנתי והכנתי שאלות, כי אמרתי לעצמי: לא באנו לכאן כדי להיות במה ומיקרופון. זכרתי איך קרן מרציאנו התארגנה לריאיון עם ראש הממשלה בשידור חי בהתרעה של רבע שעה, והנה אני במצב דומה, ועוד תוך כדי ריצה. בסוף אכן שאלתי שאלות טובות, ואני גאה בנו שידענו לעשות את זה כמו שצריך. הכוונה של נתניהו הייתה אמנם להזהיר דרכי את ליברמן, אבל בפועל קיימנו ריאיון לכל דבר".
מה היו המסרים העיקריים שלו לקהל שלך?
"הוא אמר: 'תשמעו, הגענו ל־35 מנדטים, ואנחנו נחושים להרכיב ממשלה. עד לתום הזמן נשארו 48 שעות, וב־48 שעות אפשר לעשות הרבה' (בכך רמז נתניהו להבטחתו של ליברמן מ־2016, כי אם ימונה לשר הביטחון הוא יציב להנייה אולטימטום: להשיב את גופות הנעדרים בתוך 48 שעות, או למות – ח"ב). מצד אחד הוא הביע רצון להגיע להבנות עם 'ישראל ביתנו', ויחד עם זאת הוא רמז שאם לא תוקם ממשלה, האשם בכך יהיה ליברמן. בשלב ההוא נתניהו לא אמר זאת במפורש, כי קיווה שבסוף הכול יסתדר".
הרגשת שהוא מצידו הגיע מוכן?
"ביבי הוא אדם שמבין היטב תקשורת, לטוב ולרע. יכול לקרות אחרי ריאיון איתו שאיזה דובר או יועץ יתקשר ויבקש להשמיט מילה או לשנות משהו, אבל ראש הממשלה מצידו תמיד מוכן לכל שאלה".
לצד זאת, יש לה ביקורת על הנימה שבה התייחס נתניהו לציבור העולים מברית המועצות: "כמו בכל ריאיון, גם עכשיו הוא אמר 'אנחנו מעריכים אתכם מאוד, העלייה הזו תרמה תרומה גדולה להתפתחותה של מדינת ישראל' וכו' וכו'. בכל פעם שמישהו פותח בנאום הקבוע והבנאלי הזה, אני חושבת לעצמי: אל תגידו דברים כאלה, כי אתם יוצרים מחיצה בין 'אנחנו' ל'אתם העולים'. נכון, הם רוצים להחמיא, אבל זה עדיין 'אתם', ואף אחד לא אוהב לשמוע את זה".
המקצוע: הולך רכיל
דיבורה של ברסקי נינוח ומחושב, גם בשיחה הזו וגם כשהיא מול המצלמות. רק כשהיא מתייחסת לסטיגמות כלפי יוצאי ברית המועצות לשעבר אפשר להבחין אצלה בסימני כעס. "כשיוסי מזרחי מחדשות 12 רצה להפיק כתבה על ציבור דוברי הרוסית בישראל, הוא הלך לאשדוד וצילם זוג שמנהל חנות בשר טרף שפתוחה בשבת. זו סטיגמה. זה כמו ללכת למאה־שערים, לצלם סדין עם חור ולומר: הנה, אלה החרדים. אם מישהו היה עושה כזו כתבה, כולם היו צוחקים עליו. כך אתם רואים את עולי רוסיה? אנשים שעובדים בשבת ומוכרים חזיר? נכון, יש גם כאלה, אבל הם לא מייצגים את הכלל".
קרה שהרגשת שמפלים אותך לרעה על רקע המוצא שלך?
"עוד בתחילת דרכי בערוץ 9, כשהצטרפתי לתאי כתבים והתחלתי להסתובב בכנסת, גיליתי שהמגזריות שלי כרוסייה גוברת על כל היבט מגזרי דתי. יש בארץ לא מעט פוליטיקאים דוברי רוסית, והם בשמחה רבה יתראיינו אצלי, יתנו סקופים אוף־רקורד ומה לא – אבל כשאני מגיעה לפוליטיקאים אחרים, מתברר שזה בלתי אפשרי. נכון, אפשר להבין שהם יעדיפו לרוץ לגלי צה"ל או לחדשות 12, כדי שיותר אזרחים ישמעו עליהם. ובכל זאת התבאסתי, כי פיתחתי יחסים והשקעתי, וברגע האמת הם הלכו למקומות אחרים".
גם מהצד השני, היא מספרת, יש תיוגים. "פעם ניגש אליי מלצר בבית קפה בירושלים ואמר: 'את אנה ברסקי? את חייבת להציל אותנו מהדוסים בפסגת־זאב, שהופכים את השכונה לחרדית'. הוא לא חשב שאני דתייה או חרדית, למרות הפאה. יש גם צופים שפונים אליי בבקשות דומות. אגב, כשסיפרתי לידידים שהתחלתי לכתוב במעריב, הם אמרו 'לא ידענו שיש להם מהדורה ברוסית'. בכלל לא חשבו שאכתוב שם בעברית".
המגזריות הדתית, היא מודה בחיוך, מגיעה אליה בסוף עד הבית. "אני גרה בהר־נוף, שכונה חרדית – אבל באזור הדתי־לאומי שלה. גם דרעי גר בשכונה הזו, ולפעמים אני רואה אותו בשבת צועד לבית הכנסת עם כמה חברים מש"ס ומדבר איתם על פוליטיקה. כשסיימתי את הריאיון האחרון איתו, אמרתי לו בצחוק שמעכשיו ארגיש חופשייה להצטרף לשיחות האלה. הוא שאל אותי איפה בדיוק אני גרה, והתברר שאחיו גר בבניין הזה בעבר. גילינו גם שהנכד של דרעי והבן שלי לומדים באותה כיתה. בקיצור, עולם קטן".
איך את רואה כיום את התקשורת הישראלית?
"אופן ההגשה כאן שונה מהותית ממה שהכרתי ברוסיה. במהדורת החדשות שם, הכול היה שונה: מגיש זה מגיש, כתב שטח זה כתב שטח. לא יעלו על הדעת שכתב ישב סביב השולחן באולפן באופן קבוע, כפי שאנחנו רואים במהדורות בארץ. גם לא ייתכן שם שכתב מרשה לעצמו לטעות ואחר כך לתקן את עצמו בשידור חי, או שמישהו אחר יתקן אותו. זו ודאי לא הדרך להביא סקופים. הדברים היו מסודרים מאוד, מה שנאמר מאחורי הקלעים נשאר שם. לעולם לא יכתבו 'גורם בסביבתו של פוטין אומר'".
איזו דמות תקשורתית נתפסת בעינייך כמעניינת במיוחד?
"עמית סגל. הוא בא ממקום מורכב, היה בין הראשונים להציג על המסך דמות של עיתונאי חובש כיפה, והוא סקופר מטורף וכתב שיודע לספר סיפורים בצורה רהוטה. הערכתי אותו עוד יותר כשהוא לא נהג להביע את דעתו הפרטית ולהיכנס לוויכוחים עם מרואיינים. נכון, גם אז כולם מסגרו אותו, אבל עד לאחרונה הוא הקפיד להפריד בין ההגשה המקצועית ובין עמדותיו. היום הדעה שלו הופכת לחלק מהסיפור".
הילדים שלך צופים בתוכניות שאת משתתפת בהן?
"אין לנו בבית טלוויזיה. זה לא קשור לדתיות, גם ברוסיה לא הייתה לי טלוויזיה, כי כשאני באה הביתה אני עייפה מכל זה. יחד עם זאת, הילדים שלי מתמצאים באקטואליה וגם קוראים את הטור שלי בעיתון. אנחנו לא סגורים מדי, הם יודעים מי נגד מי. אבל בשולחן שבת אנחנו מקפידים לא לדבר פוליטיקה, כי צריך גם את ההפסקה הזו".
יצא לך להתייעץ עם רבנים על אופי עבודתך?
"לא. המקצוע של פוליטיקאי הוא של הולך רכיל, ואנחנו העיתונאים מתפרנסים ממנו. מי שרוצה באמת להקפיד על פסיקות החפץ חיים, אסור לו להיות עיתונאי, כי במוקדם או במאוחר הוא בטח ייכשל באיסור לשון הרע. זה יקרה גם אם הוא ידבר על תיירות, וכל שכן כשהוא ידווח על פוליטיקה".
מה לגבי מעבר שלך לפוליטיקה? את חרדית, מוכרת במגזר דובר הרוסית ועוברת מסך. לכאורה שילוב מבוקש במפלגות רבות.
"אענה לך את מה שכתבה שרה ב"ק, כשהציעו לה לרוץ באיחוד מפלגות הימין. היא התלבטה, ולבסוף פרסמה פוסט שבו הסבירה מדוע החליטה להשיב בשלילה. המסר שלו היה: הגעתי למסקנה שאדם צריך להימצא ולהשפיע במקום שבו הלב שלו שמח, ולא היכן שהוא לכאורה 'יעשה שליחות' וכל המילים הגבוהות האלה. סימנתי לייק ענק לדברים שלה, כל מילה בסלע.
"במהלך השנים אכן קיבלתי הצעות להצטרף למפלגות שונות, כולל 'ישראל ביתנו' ולפחות שלוש מפלגות נוספות בצד הימני. התלבטתי, שקלתי ברצינות והגעתי למסקנה הלא קלה: זה לא בשבילי. מכיוון שסיקרתי מקרוב כמה מערכות בחירות, ואולי ביליתי יותר מדי זמן בכנסת וראיתי פוליטיקאים בכל מיני סיטואציות, הגעתי למסקנה שזה לא טוב לי. הלב שלי לא יהיה שמח שם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
