נאג'י אל־עלי יצא למשמרת הערב האחרונה שלו במערכת העיתון אל־קַבַּס בלונדון, בירת בריטניה, ב־22 ביולי 1987. לאחר שהחנה את רכבו בקרבת המשרדים הוא התחיל לצעוד אליהם, אך כשפנה שמאלה לרחוב אייבס, שבו שכנה מערכת העיתון הכווייתי, הוא חש במשהו חריג והגביר את קצב צעדיו. מאחוריו הלך אדם שחור שיער בעל חזות מזרח־תיכונית בשנות העשרים לחייו, וצמצם מרחק. הוא לבש ז'קט ומכנסיים כהים, ובידו נשא עיתון. בעיתון היה חבוי אקדח.
אל־עלי היה אחד הקריקטוריסטים המוכרים ביותר בעולם הערבי. הוא נולד ב־1938 בכפר א־שגרה בגליל, שלידו הוקם המושב היהודי סג'רה (כיום אילניה). במלחמת העצמאות, עם שחרור הגליל, נפלט עם משפחתו ללבנון, למחנה פליטים סמוך לצידון. הוא חי בלבנון, בערב הסעודית, בכוויית ובלונדון, והיה פעיל פוליטי ועיתונאי, שצייר יותר מ־40 אלף קריקטורות. רובן כוונו נגד ישראל, אבל דווקא אלו שבהן התריס נגד ההנהגה הפלסטינית וניצולה את האזרח הקטן תפסו כותרות. כמו "שרוליק" של הקריקטוריסט הישראלי דוש, גם לאל־עלי הייתה דמות סמלית שהובילה את איוריו: "חנדלה", ילד פליט שהופיע בכל קריקטורה, שדרכו הביע הקריקטוריסט את הכאב של הפלסטיני הפשוט שמנוצל בידי המערכת המושחתת.
בשעה 17:10 באותו ערב קיץ לונדוני, לפני 32 שנה, נעצר הצעיר החמוש באקדח סמוך לפאב בפינת הרחוב, שלף את הנשק מהעיתון, כיוון וסחט את ההדק. כדור בודד פילח את ראשו של אל־עלי. הוא נפל על פניו, והדפים שנשא בחיקו – קריקטורות שצייר לגיליון יום המחרת – התפזרו על הרצפה, מוכתמים בדם. בתוך שניות בלמה מכונית מרצדס אפורה סמוך ליורה האלמוני, והוא נעלם כלא היה. אל־עלי נלקח באמבולנס למחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים צ'רינג קרוס, כשהוא חסר הכרה ובמצב קשה. במשך חמישה שבועות שכב שם. ב־29 באוגוסט, בשעה חמש בבוקר, נקבע מותו.
משטרת לונדון וסוכנות הביון MI5 פתחו בחקירה, אך מעולם לא תפסו את הרוצח והנהג שסייע לו. יומיים לפני החיסול, סיפרו חבריו של אל־עלי, הוא קיבל איומים על חייו מגורמים מקורבים ליאסר ערפאת. העורך שלו הפציר בו ללבוש אפוד ואפילו לקבל על עצמו ליווי של מאבטחים, אבל הוא סירב. העדויות השתלבו יחד עם קצה החוט העיקרי בפרשה – אדם שבדירתו התגלה האקדח ששימש לרצח. החשוד התגלה כפעיל בכוח 17, חלק מיחידת העילית של ערפאת, כיום המשמר הנשיאותי הממונה על אבטחת אישים בצמרת הפלסטינית ועל חיסול מתנגדים. בחקירתו חשף החשוד תא של הכוח המיוחד ששהה בלונדון. חברי החוליה נחקרו, נעצרו וחלקם גורשו.
"הקריקטוריסט נאג'י אל־עלי נרצח כי העז לפרסם קריקטורות שהציגו את ערפאת ואנשיו באור שלילי ונלעג, כחבר מושחתים הוללים ושמנים שחיים במלונות פאר על גבו של הפליט הפלסטיני הרעב והאומלל", אומרת המזרחנית עידית בר, בעלת בלוג קריקטורות מהעולם הערבי שנקרא "הקריקטורה השבועית של עידית", ומרצה על העולם הערבי והתרבות המוסלמית. "ערפאת סימן את אל־עלי כמטרה, ואמר עוד לפני החיסול שאם ימשיך לצייר הוא יטבול את אצבעותיו בחומצה. נאג'י הגיב לאיום ואמר שאם יטבלו את האצבעות שלו בחומצה הוא ימשיך לצייר באצבעות רגליו".
פצצות נגד ציפורים
הסיפור של נאג'י אל־עלי ממחיש את הסכנה הנשקפת לחייהם של הקריקטוריסטים במזרח התיכון. המחשה נוספת היא כמובן הפיגוע הזכור במערכת העיתון הצרפתי שרלי הבדו ב־2015, בעקבות איורי מוחמד שהתסיסו את העולם הערבי. עשרה עיתונאים נרצחו שם במחאה על הפגיעה באסלאם.
סיפור מקומי יותר הוא סיפורו של אכרם רסלן, קריקטוריסט סורי שהתנגד למשטרו של בשאר אסד ותיאר באהדה את המחאות שהתפתחו למלחמת האזרחים הסורית. הוא עבד בעיתון המקומי אל־פדאא, ופרסם קריקטורות נגד הנשיא הסורי. אחת מהן הציגה את אסד יושב וקורא עיתון כשרגליו טובלות בדם, ומאחוריו קורבנות המלחמה. ב־2012, אחרי קצת פחות משנה של פעילות, מנגנוני הביטחון הסורים עצרו את רסלן במקום עבודתו בעיר חמה. הוא נחקר ועונה במרתפי המודיעין הסורי, וכל מידע על מצבו לא נמסר – לא למעסיקיו ולא למשפחתו. קמפיין תקשורתי קרא לשחרר אותו ממעצר בשם חופש הביטוי, אבל המשטר לא התרשם. עד היום לא ברור להיכן נעלם רסלן. לפי מקורות באופוזיציה הסורית, בעקבות החקירות והעינויים מצבו הרפואי הידרדר והוא מת בבית החולים.
"זה היחס לקריקטוריסטים בעולם הערבי", אומרת בר. "מבחינה מסוימת הקריקטוריסט מחזיק בנשק, נשק הקריקטורה, והוא יכול לגרום נזק גדול הרבה יותר משיכול חייל חמוש. בעיתון אל־דוסתור הירדני ציטטו אמירה של הנשיא האמריקני הארי טרומן, שאמר שהוא פוחד משני דברים: מהמוות ומציירי הקריקטורות. זה מה שמנחה את המשטרים במדינות ערב, שתמיד חיים בפרנויה ממתנגדים ומאפשרות של הפיכה שלטונית נגדם".
הכוח של הקריקטורה היא במסריה התת־קרקעיים, ולכן גם האיום שהיא מציבה בפני שליטי מדינות. "תמונה שווה אלף מילים, קריקטורה שווה אלף תמונות", בר טוענת. "בקריקטורה אפשר לעורר רגשות חזקים של הזדהות וחיבור. בדרך כלל הקריקטורה מקצינה לצורכי ביקורת, והתיאור של השליט בצורה מעוותת, שכביכול מצחיקה ומבדרת, מרגיזה את המשטר".
למה הקריקטורות חזקות כל כך בעולם הערבי?
"יש לזה כמה כמה סיבות, ואחת מהן היא שיעור האנאלפביתים במדינות ערב. כדי להבין קריקטורה ואת המסרים שהיא רוצה להעביר, לא צריך לדעת לקרוא ולכתוב, לא צריך לקרוא מאמרים או להיות בעל ידע אקדמי. ההפך. הקריקטורה מעבירה מסר חזק באמצעים ויזואליים, ומכיוון שבמרבית מדינות ערב אין חופש ביטוי ואסור לאזרח להגיד דבר נגד המשטר, הקריקטוריסט משמש פה ושופר לכל המדוכאים והעשוקים.
"סיבה שנייה היא שהמסרים מועברים במרומז ובעקיפין, תוך עקיפת הצנזורה שפוסלת מאמרי ביקורת כתובים בכלי התקשורת. בעידן הרשתות החברתיות חופש הפעילות של המאיירים גדל עוד יותר. בעיתונים הרשמיים הם עדיין כפופים לביקורת, ומאפשרים להם לפרסם רק קריקטורות שמיישרות קו עם האינטרסים של המשטר. אבל מאיירים שחיים בחו"ל מרשים לעצמם לבקר את המשטר מרחוק ולצייר מסרים קשים יותר, בין השאר נגד סתימת פיות, ושמים ללעג את השליטים".
כשבאים לנתח קריקטורה, צריך להבין לעומק את ההקשר שלה: מה הרקע, מי הדמויות, מה עמדתו הפוליטית של המאייר, מהי הבמה שבה פורסמה הקריקטורה. לדוגמה, בעיתונים הסעודיים ובמדינות המפרץ יהיו הרבה קריקטורות נגד איראן ובנות בריתה – חיזבאללה, קטאר ותימן. בקריקטורות בלבנון, באיראן ובסוריה יציירו את הסעודים העשירים והמושחתים שקונים הגנה אמריקנית במזומנים ונפט. הקריקטורות המגויסות מיועדות לעצב דעת קהל ולשמש כלי בלוחמה פסיכולוגית שנועדה לערער את המדינה היריבה. הן עשויות להיות קיצוניות מאוד – הרבה יותר מהקריקטורות המעטות המבקרות את המשטר המקומי, כמובן – ולהעביר מסרים קשים ותוקפניים.
"כניסתו של דונלד טראמפ למערכת המדינית סיפקה לקריקטוריסטים במדינות ערב הרבה עבודה", אומרת בר. "הדמות הססגונית עם הבלורית הזהובה מופיעה באיורים רבים. העימות האמריקני עם איראן מציג את טראמפ כילד שמשחק בגפרורים שעלולים להצית את איראן והמזרח התיכון כולו. קריקטוריסטים פרו־איראניים מציירים את איראן החזקה עם פצצות אטום, שנשיא ארה"ב החלש מאיים עליה בציוצים בטוויטר. מדינות ערב הפועלות בשיתוף עם ארה"ב מצוירות כתרנגולת שאוכלת נשק, מטוסים, טילים וטנקים אמריקנים, ומהצד השני מטילה ביצי זהב לידיו של הנשיא".
ואיך מצויר הקשר של טראמפ עם ישראל?
"בנושא הפלסטיני, 'עסקת המאה' של טראמפ מוצגת כמוחקת את חלום המדינה הפלסטינית ומשליכה לבור את יונת השלום. קריקטורה שפורסמה לאחר פרסום החלק הכלכלי של עסקת המאה הציגה סחר חליפין: מפת ישראל־פלסטין השלמה נמסרת תמורת מזוודה שחורה עם דולרים".
קרבות מאוירים
בר מספרת על כמה קריקטוריסטים קיצוניים במיוחד בשנאתם לישראל. אומיה ג'וחאה, קריקטוריסטית פלסטינית עזתית, נישאה למחבל, וכשזה הפך לשהיד נישאה למחבל אחר – וגם הוא השתהד. על יצירותיה האנטישמיות היא זכתה בפרסים רבים. ליד שמה היא נוהגת לשרטט איור של מפתח, סמל זכות השיבה. הקריקטוריסט קרלוס לאטוף, ברזילאי שמקורו בלבנון, השווה את ישראל לנאצים במפורש, ולא רק באיוריו המסיתים. "יש קריקטורות שמוציאות גם אותי מהכלים", היא מודה. "עלאא א־לקטה גדל במחנה הפליטים א־שאטי בעזה. מעבר לעבודתו כמאייר, הוא למד רפואה כירורגית ברומניה. אחרי הפיגוע ליד צומת אריאל, שבו נדקר למוות הרב איתמר בן־גל, הוא צייר קריקטורה שהיללה את המחבל עבד אל־חכים עאסי, והציגה אותו כשהיד וגיבור. יצרתי איתו קשר ושאלתי אותו – בערבית כמובן – איך הוא בתור רופא יכול להלל מישהו שרצח אב לארבעה ילדים שהפכו ליתומים. הוא התעלם, אף שהוא נוהג להגיב כמעט לכל מי שכותב לו".
בזמני מלחמה, מאבקי הקריקטורות עולים מדרגה בכל העולם הערבי, והאיורים משמשים גם להעלאת מורל הלוחמים על חשבון האויב. גם מול ישראל זה קורה: ארגון חמאס נוהג לפרסם קריקטורות שיוצאות נגד ישראל, ובהן ראש הממשלה בנימין נתניהו מוצג כחזיר שאוכל את מסגד אל־אקצא, כשטן שבונה את ההתנחלויות וכהיטלר החדש. אחרי סבב הלחימה הקצר ברצועת עזה, לפני כמה חודשים, פרסמו בחמאס קריקטורה המציגה את נתניהו מוכה בישבנו בידי הזרוע הצבאית של חמאס, ומתחנן לרגיעה.
במבצע צוק איתן, לפני חמש שנים, פרסם חמאס סדרת קריקטורות שמציגות את החייל הישראלי המושפל. באחת מהן חייל צה"ל טומן את ראשו במנהרה כדי לחפש מחבלים מסתתרים, בזמן שאיש חמאס מפתיע אותו מאחור. קריקטורה אחרת הציגה חייל במסגד אל־אקצא שצעירה פלסטינית צוחקת עליו ומבזה אותו. "חמאס משתמש בקריקטורה כדי לעצב תודעת ניצחון. הם מפיצים איורים שמשפילים את נתניהו, את ליברמן ואת החייל הישראלי, ובכך משכנעים את עצמם שהמבצע היה ניצחון".
"באחת הנסיעות שלי עצרו אותי במעבר, כי לא שמתי לב שאני שומעת שירים בערבית בקולי קולות. לפעמים בשולחן שבת בעלי מספר על פרשת השבוע, ואני מביאה סיפורים מהקוראן שמזכירים את הסיפורים שמצויים ביהדות"
לשימוש בתעמולה בשעת מלחמה יש שורשים עמוקים בתרבות הערבית. במלחמות בין השבטים בחצי האי ערב, בימי קדם, היה בכל שבט משורר שחרז חרוזים בזכות השבט ובגנות אויביו, ולמילים היה כוח מאגי. בעידן של ימינו הקריקטורות חזקות מהמילים, והן מתיימרות לקבוע מי מנצח בקרב ומי מפסיד, ולא חשוב מה קרה במציאות. אבל ישראל לא נשארת חסרת מענה בשדה הקרב הזה. סא"ל אביחי אדרעי, ראש תחום התקשורת הערבית בחטיבת דובר צה"ל (המכונה גם "דובר צה"ל בערבית"), הבין את העוצמה של הקריקטורות, והפנה אותה נגד חמאס דרך עיבוד של הקריקטורות של ארגון הטרור.
לדוגמה, בקריקטורה של חמאס הוצג טיל שנורה לעבר ישראל בחודש הרמדאן דווקא, כדי להמחיש את עוצמתו של ארגון הטרור. "אדרעי מחק את הכיתוב המקורי של האיור, ובכיתוב חדש הציג את תושבי עזה כמתחננים לחמאס שיפסיק את שיגור הטילים, ייתן להם לצום בשקט, ולא יהרוס להם את השקט והשלווה של רמדאן. הוא גם הסיט את הטיל לעבר עזה במקום לעבר ישראל, בכוונה להראות שהטיל אמנם נורה על ישראל, אך הוא חוזר כבומרנג אל תושבי עזה האומללים, שאינם חפצים במלחמה. המסר הפך לביקורת נגד חמאס והיה גאוני".
גם המאבקים הפנים־פלסטיניים מצטיירים בקריקטורות הפלסטיניות. חמאס נוהג לאייר את אבו־מאזן כמשתף פעולה עם הציונים: לאחר שהחליט להשתתף בהלווייתו של הנשיא לשעבר שמעון פרס, הם פרסמו קריקטורה המציגה את אבו־מאזן לבוש מדים ליד הכותל המערבי. במחאה על התיאום הביטחוני של הרשות הפלסטינית עם ישראל, צוירו חיילי צה"ל שרגליהם נועלות נעלי כלבלבים, המכונים בכיתוב "מנגנוני הביטחון הפלסטיניים".
ברשות הפלסטינית, מנגד, מצויר חמאס כמי שמנצל את סבלם של תושבי עזה לטובתו. בכירי חמאס מוצגים כשמנים מדושנים הצועקים "אנחנו במצור", או יושבים על כיסאותיהם בשעה שאחת מרגלי הכיסא מוחצת את אצבעו של תושב עזה. גם על ההחלטה לקבל את כספי הקטארים דרך ישראל נמתחה ביקורת מצוירת.
הרעלה והמכונית
עידית בר היא תושבת מודיעין, אם לארבעה, נשואה לאיש מחשבים. היא גדלה בבית חילוני, אבל בעלה דתי. ספק אם הייתם מזהים את ה"שריטה" שלה אם הייתם פוגשים אותה ברחוב, אבל היא בעלת תואר שני בערבית ובאסלאם מהאוניברסיטה העברית, ומומחית לעולם הערבי ולמזרח התיכון. בטלוויזיה היא רואה תוכניות אירוח, סדרות וסרטים בערוצים ממדינות ערב. "גם ברדיו שלי יש רק תחנות בערבית", היא מספרת. "באחת הנסיעות שלי עצרו אותי במעבר, כי לא שמתי לב שאני שומעת שירים בערבית בקולי קולות. לפעמים בשולחן שבת בעלי מספר על פרשת השבוע, ואני מביאה סיפורים מהקוראן שמזכירים את הסיפורים שמצויים ביהדות".
המשפחה שלך מודאגת מהאובססיה?
"המשפחה שלי הבינה שהערבית והאסלאם הם חלק מהותי בחיים שלי. לפעמים אני קצת מציקה, אבל המשפחה הבינה שאי אפשר להילחם בזה".
במקצועה היא המפקחת על תוכניות לימודים באגף שפות במשרד החינוך, ומבחינתה ידיעת השפה הערבית היא הכרח בישראל, ואפילו משימה לאומית. היא מלמדת ערבית כבר 30 שנה בכמה מסגרות. אחד מתלמידיה המפורסמים הוא כתב חדשות 12 לענייני פלסטינים, אוהד חמו, שלמד אצלה בהיותו בתיכון בירושלים. "אני חושבת שזה פשוט מחדל שאנשים בישראל לא יודעים ערבית. אני רואה בזה נכות. רוב הישראלים לא יודעים מה מתרחש סביבם ולא מבינים את השיח במדינות הסובבות אותנו. ישראל היא מיעוט במרחב דובר ערבית, ולכן צריך לקחת את לימוד השפה הזו כמשימה לאומית.
"חבל שרוב האוכלוסייה מתבססת על ידע שמפיצים מעט כתבים שיודעים ערבית ומפרשים להם את החדשות. אם יותר ויותר ישראלים ידעו ערבית כשפה שנייה ויבינו מה קורה במזרח התיכון, מצבנו יהיה הרבה יותר טוב. אם נכיר את השכנים שלנו, את מה שמעניין אותם, תפיסת העולם והתרבות שלהם, נוכל אולי להתמודד טוב יותר עם האתגרים העומדים לפתחנו".
"גם הנוהג בעולם המוסלמי שלא לחתן את הצעירה לפני הבכירה גורם לבנות רבות להמתין זמן רב עד שהחתן המיועד בורח. התופעה הזאת מתחברת לפתגם בערבית שאומר שאישה בלי חתן היא כמו גן בלי גדר, כלומר נטולת כל שמירה והגנה. הקריקטוריסטים מציירים את הנשים כמי שמפספסות את רכבת הנישואין רק בגלל אביהן"
בביתה היא מראה לי ספרי קוראן בגדלים שונים, וספרון הדרכה המורה כיצד להתפלל על פי האסלאם. את הספרון הזה היא קיבלה ממוכר בשוק בעיר העתיקה בירושלים, כשאמרה לו בצחוק שהיא מתחזקת בדת האסלאם. מלבד הספרים יש לה גם שלל שמלות ערביות אותנטיות ורעלות – בורקה וניקאב – שרכשה בפקיסטאן. "הרעלה היא סמל של זהות לאומית, דתית ותרבותית. רעלה בערבית נקראת חיג'אב, מילה שפירושה מחסום, מחיצה. החיג'אב חוצץ בין האישה לעולם, ומי שחובשת אותו היא צנועה וחסודה. אסור לחשוק בה ברחוב או להטרידה מינית.
"יש הרואים ברעלה דיכוי של הגברים השולטים בחברה הפטריארכלית המוסלמית, הרוצים לחסום את הנשים מההתפתחות והקדמה ולמנוע מהן להיראות במרחב הציבורי. מנגד, יש נשים שעוטות חיג'אב מתוך בחירה. הן רואות בחיג'אב מחסום שמגן עליהן מפני העולם הגברי. כך הן חשות בטוחות ומוגנות יותר כשהן יוצאות מביתן".
נושא זכויות האישה בא לידי ביטוי בקריקטורות בעולם הערבי. בסרטון וידאו שצילמה, מספרת בר בעברית, בערבית מדוברת ובקריקטורות עד כמה גדול המרחק בין האישה המערבית לאישה המוסלמית. היא מתארת תופעות קשות כמו רצח "על רקע כבוד המשפחה" ומילת נשים, שעדיין נהוגה במדינות מוסלמיות באפריקה ובמצרים, וגם תופעות פחות דרמטיות, כמו ריבוי נשים ואפילו רווקות מאוחרת.
"יותר ממאתיים מיליון נשים אפריקניות מוסלמיות עברו מילת נשים", היא אומרת. "האחים המוסלמים במצרים מעודדים את המנהג אף שהוא מנוגד לחוק המצרי. בקריקטורות במצרים האחים המוסלמים מצוירים כאנשי מערות קדמוניים המחזיקים בשלט עם הכיתוב 'כן למילת נשים'. החברה המצרית רואה בהם אנשים חשוכים שרוצים להחזיר את מצרים לתקופת האבן.
"הרווקות המאוחרת היא תופעה שמתגברת, גם במערב, בעיקר בגלל הרצון למימוש עצמי לפני הנישואין. בפני הצעירות המוסלמיות יש מכשולים אחרים, שנובעים בעיקר מנורמות חברתיות ודתיות, וגם זה מתבטא כמובן בקריקטורות. בחברה המוסלמית המסורתית האישה צריכה לקבל מהחתן מוהר, שהוא סכום כסף שעובר למשפחתה. בשנים האחרונות מחירי המוהר גבוהים מאוד, וצעירים שנואשים מלהשיג את הסכום הנכסף מתחתנים עם נשים זרות, שלא מבקשות מוהר. הנשים המוסלמיות נשארות לבדן עד גיל מאוחר, ו'מפספסות' את רכבת הנישואין.
"גם הנוהג בעולם המוסלמי שלא לחתן את הצעירה לפני הבכירה גורם לבנות רבות להמתין זמן רב עד שהחתן המיועד בורח. התופעה הזאת מתחברת לפתגם בערבית שאומר שאישה בלי חתן היא כמו גן בלי גדר, כלומר נטולת כל שמירה והגנה. הקריקטוריסטים מציירים את הנשים כמי שמפספסות את רכבת הנישואין רק בגלל אביהן".
באחת הקריקטורות, אישה רווקה יושבת על עץ, בעוד אביה משקה את העץ בעזרת כד מים שכתובה עליו המילה "מוהר". העץ גדל וצומח, והרווקה הממריאה אל על הופכת לבלתי מושגת. "ככל שהגיל של הרווקה מתאחר, הערך שלה יורד. בחברה הערבית, שבה הלחץ החברתי חזק, היא נאלצת להתפשר ולהסכים, לעיתים, להפוך לאישה השנייה של גבר נשוי. גם ריבוי נשים מתבטא בקריקטורות. האישה השנייה, שנקראת 'צרה' או 'נזק', אינה חביבה כלל על האישה הראשונה. היא בדרך כלל מתוארת כמי שגורמת בעיות גם לגבר".
רצח נשים ש"פוגעות בכבוד המשפחה" מתואר גם כן בקריקטורות. באחת מהן נראה גבר דוקר אישה, אך בסכין אוחזת מלבדו יד נוספת, ידה של החברה. המחאה היא לא רק נגד הרוצח אלא גם נגד הלחץ החברתי שגרר אותו למעשה הקטלני. "הקריקטורות האלו, שציירו גברים, זועקות את זעקתן של הנשים בחברה השוביניסטית", אומרת בר. "זה המקום היחיד שיכול לבטא בצורה כל כך כואבת וברורה את הסבל שנשים עוברות בחברה המוסלמית השמרנית, ואולי אפילו להוביל לשינוי".
לפעמים הביקורת החברתית מובילה לא לרצח הקריקטוריסט, אלא לשינוי לטובה. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן התיר לנשים לנהוג לבדן במכוניות בין השאר בעקבות ביקורת תקשורתית עיקשת, שהתבטאה גם בקריקטורות שלעגו לאיסור. אי אפשר להתעלם כמובן מהרצון של בית המלוכה הסעודי לקרוץ למערב, אבל גם אי אפשר להתעלם מכך שנשים סעודיות יכולות סוף־סוף לנהוג.
ובכל זאת, אולי הלקח שילמד מכך בית המלוכה הסעודי הוא דווקא שאסור לקדם ליברליזציה: אחרי התרת הנהיגה לנשים עברו הקריקטורות ללגלג על איסורים אחרים המוטלים על האישה הסעודית. באחת מהן, תחת הכותרת "יום האישה", נראה יורש העצר הסעודי כסמל של מכונית יוקרה שאישה מאושרת נוהגת בה – אבל ה"גריל" של המכונית מאויר כסורגים, שמאחוריהם כלואות נשים שאינן מאושרות בכלל. 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
