נאום אחד בפני 6,000 איש בעיר העברית הראשונה הספיק לבריטים כדי לשלול ממייסד תנועת בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, את אשרת הכניסה לארץ. על אמירותיו החריפות בשלהי 1929, שכללו ביקורת קשה נגד הוויתורים לערבים ומדיניות ההסתדרות הציונית, הוא שילם מחיר כבד. לארץ ישראל הוא חזר רק בארון קבורה, וגם זה קרה זמן רב מאוד אחרי מותו.
בכ"ט בתמוז ת"ש (1940), לפני 79 שנים ויום אחד, לקה המנהיג הרוויזיוניסטי בליבו בעת שערך בארה"ב מסע הסברה למען הקמת צבא עברי. מותו הפתאומי הכה בתדהמה את חסידיו הרבים, ומשטרת ניו־יורק דיווחה אז על "מסע ההלוויה הגדול ביותר שראתה העיר". בקשתו האחרונה הייתה להעלות את עצמותיו לארץ רק בפקודה של ממשלה עברית. כל עוד אויבו הגדול דוד בן־גוריון כיהן כראש ממשלה, פקודה כזו לא ניתנה. רק בשנת 1964 התיר ראש הממשלה לוי אשכול להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי, והן הובאו להר הרצל בהלוויה ממלכתית שהייתה גם היא עצומה.
פעם הוא נחשב כאן לדמות מוקעת ומודרת. היום, כך לפי עדותו של מנכ"ל ההנהגה העולמית של בית"ר, נריה מאיר (39), אזכרתו של ז'בוטינסקי היא היחידה שנערכת בחלקת גדולי האומה בלי שום חשש שיהיו בקהל שורות ריקות. "ארבעה ראשי ממשלה צמחו בבית"ר: מנחם בגין, יצחק שמיר, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. שלושת הראשונים היו חניכי בית"ר בפועל, ואת נתניהו סיפחנו לשורותינו כי הוא הרי בנו של בנציון נתניהו, מזכירו של ז'בוטינסקי", מתגאה מאיר.
את השיר המיתולוגי "שמאל הירדן", המוכר גם בכינוי "שתי גדות לירדן", חיבר זאב ז'בוטינסקי בשנת תרפ"ט בפריז. לאחר מאורעות הדמים בארץ הקודש עמד ז'בוטינסקי להפליג ארצה, אולם עסקנים ציונים מקובנה הפצירו בו לא לנסוע אל הארץ המובטחת בשעת הסכנה הזו. במקום מענה הוא השיב להם בשיר: "שתי ידיי לך הקדשתי, מולדת, / שתי ידיי – למגל ומגן: / אך תשכח ימיני הבוגדת / אם אשכח את שמאל הירדן. / שתי גדות לירדן: / זו שלנו – זו גם כן!"
כשאני שואל את מאיר אם הסיסמה "שתי גדות לירדן" רלוונטית גם בעיני הבית"רים של 2019, תשעים שנה לאחר שחוברה, הוא משיב: "לעולם לא נקפל את הדגל הזה, כי התקווה היא שנגיע לשם יום אחד. יש חשיבות גם לאוטופיה, ובמציאות מסוימת זה אפילו עשוי להתגשם".
השאיפות האוטופיות מאפיינות את התנועה גם בנושאים אחרים. היחסים בינה ובין הליכוד, מפלגת השלטון המחויבת למגוון פשרות פוליטיות, אינם מתנהלים תמיד על הצד הטוב ביותר. בשבועות האחרונים דיווח מקור ראשון כי הקרן המנהלת את נכסי הליכוד מתכוונת לפנות את משרדי תנועת "בית"ר ישראל" מבניין מצודת זאב: "המצודה", שבה שוכנים מוסדות הליכוד, הוקמה בשנות השלושים של המאה הקודמת במקומו של צריף בית"ר בתל־אביב. בינתיים ירד המהלך מהפרק הודות להתערבות במסדרונות הגבוהים, אבל ברור שבין בית"ר ובין המפלגה קיימים חיכוכים.
ז'בוטינסקי, כידוע, לא התפשר ולא התגמש. הוא פרש והתפטר יותר פעמים משהתמיד בשיתוף פעולה כלשהו. הוא עזב את תפקידו בצבא הבריטי כקצין מקשר במפקדת אלנבי בסרפנד (צריפין), פרש מהנהלת ההסתדרות הציונית, ופעמיים עזב גם את ההסתדרות עצמה. הוא חתר להקמת כוח הגנה יהודי בכל מקום. לעיתים דבק בכך כמעט עד טירוף. הוא נשא ונתן עם צבאו של סמיון פטליורה, רוצח היהודים האוקראיני, על הקמת גדודים יהודיים שיצטרפו למרד בסובייטים, וכן ניהל מגעים להקמת כוח יהודי שיגן על דרום אפריקה ומזרחה. יחד עם אליהו גולומב הוא הקים בשנת 1920 את ארגון ההגנה – זו שלימים רדפה, הסגירה לבריטים, עינתה ואף הרגה את ממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי.
אחת מסיסמאותיו הייתה "חד־נס", שמשמעותה שהתנועה הציונית יכולה להניף רק דגל אחד, כלומר יש להתמכר לרעיון אחד ויחיד ולא לנסות לשלב סוציאליזם וקומוניזם בתוך המאבק הציוני, כמנהג רוב ההנהגה באותה עת. באופן אירוני, היישוב בגולן הנושא את השם הזה קרוי גם על שמם של שלושה יישובים מחבל ימית, שהוחרבו בידי בגין, המנהיג שהתיימר להמשיך את מורשתו: "חד־נס" הם ראשי התיבות של היישובים החרבים חרובית, דקלה ונאות־סיני. "החד־נס של ז'בוטינסקי", מסביר מאיר, "פירושו שקיים רק ערך אחד, והוא להביא את היהודים לארץ ישראל, לכל ארץ ישראל. זה גם החד־נס שלנו עד היום הזה – העשייה הציונית".
מנגד, הליכוד החריב את ימית ומסר את כל סיני, הרס את גוש קטיף ואת עמונה, ומותיר כיום את חאן אל־אחמר על תלו. דרך ז'בוטינסקי לא ממש נשמרת.
"משה ארנס סיפר בביוגרפיה שלו שאחרי קמפ דיוויד, לבגין היה חשוב מאוד להסביר לארנס ולמעשה גם לעצמו שהוויתור על סיני אינו מהותי ואינו מנוגד לדרכו של ז'בוטינסקי. בגין טעה, אין ספק, לא רק בעצם הוויתור על סיני אלא גם ביצירת התקדים לנסיגות אחרות. קיימים כישלונות טקטיים, אבל ברמה האסטרטגית דרך הליכוד מחזקת את ארץ ישראל והיא המשך של דרך ז'בוטינסקי. היכולת שלי לבנות בית ביישוב מגוריי רחלים רק הלכה והתחזקה בימי נתניהו".
גם ההתנתקות היא בסך הכול כישלון טקטי?
"לא, זו סטייה מהדרך. אין ספק שמצאת את מקום כאבנו. ההתנתקות היא הכתם הכי גדול על הליכוד. זה רק מחזק את האתגר של בית"ר: לוודא שלא ילכו עוד בכיוון הזה".
"ארבעה ראשי ממשלה צמחו בבית"ר: מנחם בגין, יצחק שמיר, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. שלושת הראשונים היו חניכי בית"ר בפועל, ואת נתניהו סיפחנו לשורותינו כי הוא הרי בנו של בנציון נתניהו, מזכירו של ז'בוטינסקי"
זאב, זאב
ז'בוטינסקי נולד בשנת 1880 באודסה שבאוקראינה, לאם שהייתה נצר למגיד מדובנא. אביו יבגני היה סוחר, ונפטר ממחלה כשבנו היה בן שש בלבד. כישרון הכתיבה של ז'בוטינסקי התגלה בנעוריו, והוא עבד כעיתונאי בכמה עיתונים חשובים בני התקופה. בעיתון "נובוסטי" החל לכתוב בשם העט "אלטלנה", שבאיטלקית פירושו נדנדה. באביב 1902 נעצר ז'בוטינסקי בידי שלטון הצאר בשל התבטאויות חופשיות מדי בטוריו, לטעם השלטון. פרעות קישינב בשנת 1903 חוללו בו כברבים אחרים זעזוע עמוק, והיו בין המניעים המרכזיים להפיכתו הסופית לפעיל ציוני נלהב.
ז'בוטינסקי היה כנראה בעל אמצעי התרעה פנימיים שאפשרו לו לחזות מבעוד מועד אסונות הממשמשים ובאים. הוא חזה את פרעות תר"ף (1920) והתריע בפני הנציב העליון שהן יפרצו בחג נבי מוסא האיסלמי, כפי שאכן אירע. כך צפה מראש גם את פרעות תרצ"ו (1936), ובמכתב מקדים לנציב הבריטי העליון דאז, ארתור ווקופ, הזהיר מכך. ז'בוטינסקי ראה מבעוד מועד גם את השואה, ועוד לפני עליית היטלר לשלטון צווח על כך באוזני כל מי שהיה מוכן להאזין: "אפשר שהמצב בגרמניה ישתפר… אבל ליהודים יהיה רע" (מאמר ב"חזית העם", 30.10.1932); "לעתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; ייתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר – הסוף" (המשקיף, 27.1.1939); "לא ייתכן כי מישהו מאיתנו יאמין כי שנתו של הזאב תאריך ימים" (המשקיף, 30.6.1939), כתב מי שהיה בעצמו זאב. מתנגדיו ראו באזהרות הללו הפחדות שווא. זעקות "זאב, זאב", אם תרצו.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ז'בוטינסקי הגיע למסקנה – כמעט נבואית, כדרכו בקודש – שהאימפריה העות'מאנית עומדת בפני קריסה. למורת רוחם של מי שבינתיים הפכו לחבריו הקרובים, ראשי ההסתדרות הציונית, הוא פעל בגלוי למען מדינות ההסכמה שלחמו באימפריה הכושלת. בביקור במחנה הפליטים גאבארי באלכסנדריה, שבו הוחזקו יהודים שנמלטו מארץ ישראל מאימת הטורקים, הוא פגש ביוסף טרומפלדור. בפניו ובפני בוגרי גימנסיה הרצליה שהוחזקו במקום, העלה ז'בוטינסקי את הרעיון להקמת יחידה צבאית יהודית.
פניות רבות אל שלטונות הצבא הבריטי ומגעים ארוכים הובילו לבסוף להקמת גדוד נהגי הפרדות – גדוד יהודי ראשון בצבא הבריטי, מעין מחלקת "הסדר" קדומה. אך את ז'בוטינסקי זה לא סיפק: הגדוד הופקד רק על הובלת אספקה, ולא יועד ללחימה. טרומפלדור עבר לפקד בגדוד, אולם ז'בוטינסקי ניסה את מזלו בהקמת יחידות לוחמות באמצעות מגעים עם בריטניה הגדולה. הוועד הפועל הציוני הטיל באותה עת חרם מוחלט על יוזמת ז'בוטינסקי להקמת כוח יהודי צבאי, מחשש כבד לגורל יהודי ארץ ישראל שנרמסו תחת השלטון הטורקי. ז'בוטינסקי התעלם לחלוטין מההתנגדויות לפועלו ונפגש גם עם ראש ממשלת בריטניה הפרו־ציוני, דיוויד לויד ג'ורג'.
ב־1918, בכ' בשבט תרע"ח, צעד לויטננט ז'בוטינסקי בחוצות לונדון יחד עם הגדוד העברי הלוחם שדחף להקמתו, הלא הוא גדוד קלעי המלך ה־38. ז'בוטינסקי היה אז בן 37, כבר לא בדיוק בגיל גיוס. אבל הלהט שדחף אותו להקים כוחות הגנה יהודיים בכל מקום שהם מצויים בו, כמו גם המחשבה שלחימה כתף אל כתף לצד מדינות ההסכמה תאפשר אחר כך הקמת מדינה יהודית, הניעו אותו להפוך ללוחם שטח. יש מקום לראות בגדוד העברי הקטן הזה את ניצניו של צה"ל. ז'בוטינסקי השתתף בהתקפת הגדוד בגשר אום אל־שרט שעל הירדן ובכיבושו מהטורקים. הוא הוביל בראש ופיקד על הפלוגה הראשונה; וזו החזיקה את המעבר על הירדן עד הגעת הכוחות האוסטרליים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר ז'בוטינסקי לירושלים עם משפחתו. הוא המשיך לכתוב בעיתונות היהודית בחו"ל, אך לצד זאת פרסם מאמרים בעיתון הטרי "הארץ". משראה שהשלטון הבריטי האנטי־ציוני מתעלם מאזהרותיו מפני פרעות הערבים, אימן 600 צעירים ירושלמים, יחד עם פנחס רוטנברג המפורסם מנהריים. כך הפכו משוחררי הגדוד העברי ליחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ. בחג הפסח תר"פ (1920) פרצו המאורעות בירושלים. לאחר שניסו להגן על תושבי הרובע היהודי, אסרו הבריטים את ז'בוטינסקי ו־19 צעירים נוספים מכוח ההגנה באשמה של ביזת רכוש, הפרת סדר ואונס. ז'בוטינסקי נכלא בכלא עכו ונגזרו עליו 15 שנות עבודת פרך. תמונתו המפורסמת בתאו בכלא עכו צולמה בעת המאסר הזה בשנת 1920.
גזר הדין חולל סערה בדעת הקהל העולמית, והמשפט נפתח מחדש. עונשו של ז'בוטינסקי הומר לשנת מאסר ואילו עונשם של שאר המגינים הופחת לחצי שנה. כדי למנוע מז'בוטינסקי לערער גם על העונש הזה בפני המועצה הצבאית העליונה בלונדון, חנן הנציב הבריטי היהודי הרברט סמואל את הפורעים הערבים ואת ז'בוטינסקי ואנשיו. ז'בוטינסקי לא ויתר וערער בכל זאת בפני המועצה, וזו זיכתה לחלוטין את המגינים למרות התנגדותו של אלנבי.
בשנת 1923 פרסם ז'בוטינסקי את אחד מסמלי ההיכר של מחשבתו: המאמר האלמותי "על קיר הברזל – אנחנו והערבים", שפרסם בעיתון הציוני בשפה הרוסית "ראזסווייט". לפי ז'בוטינסקי, "קיר הברזל" פירושו כוח צבאי עצמאי שיאפשר לתנועה הציונית להגשים את זכויות העם היהודי בארץ ישראל ללא תלות בהסכמת ערביי הארץ. צחוק הגורל הוא שבן־גוריון, יריבו המר (שכינה אותו "ולדימיר היטלר"), אימץ לימים את תפיסת הביטחון הזו, והיא למעשה מובילה את ישראל עד ימינו.
במאמר, הרלוונטי גם ב־2019, מבהיר ז'בוטינסקי שהוא לחלוטין אינו אויב הערבים, אולם טוען שמשחר ההיסטוריה לא הסכימה קבוצה לקבל נוכחות של קבוצה חדשה בשטחה ללא התנגדות. לנוכח זאת תקף ז'בוטינסקי את מה שכינה "עושי השלום שבקרבנו", וטען שמחשבתם שאפשר להשיג שלום עם הערבים דרך רמייה, ניסוח מרוכך של המטרות היהודיות או הצעת רווח כלכלי היא טעות מרה. לדבריו, הערבים חכמים מספיק להבין את מטרות היהודים, ובנוסף אוהבים את ארץ ישראל ככל אוכלוסייה האוהבת את נחלתה. את בעלי הדעה הזו האשים בהתנשאות על הערבים.
ואכן, בשנות העשרים המשיך ז'בוטינסקי במאמציו להקמת כוח צבאי יהודי בארץ, ונאלץ להיאבק על כך עם חבריו בהסתדרות הציונית שחששו להכעיס את הבריטים ולעורר את חמת הערבים. בהסתדרות חשבו שעדיף להתמקד בכוחות הגנה מקומיים קטנים, מחתרתיים, ונטו להשקיע את כוחות היישוב היהודי בארץ בהתיישבות ובבנייה ולא בהקמת צבא.
ז'בוטינסקי התאכזב לא רק מחבריו בהסתדרות הציונית אלא גם מהשלטון הבריטי בארץ. הוא ראה בעיניים כלות את העלמת העין האנגלית מהרצחנות הערבית ואת הגבלת ההתפתחות היהודית, ודרש מההנהגה הציונית לפעול בנחרצות מול הנציב הבריטי. אבל בהנהגה חששו להרגיז את הבריטים וסירבו לכל תביעותיו. הוא באמת הרגיז את הבריטים, כאמור: אחרי נאומו בתל־אביב ב־1929, שבו תקף את מדיניות ההסתדרות הציונית, הבריטים שללו את אשרת הכניסה שלו, והוא לא זכה לשוב לארץ בעודו בחיים.
לאחר שהעלו הבריטים את לוחם בית"ר שלמה בן־יוסף לגרדום בשנת 1938, הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל לשבור את הכלים ולפתוח בפעולות נגד הערבים בארץ ישראל. באותה עת גם נרקמה תוכניתו – שכמובן לא יצאה לפועל – לפלישה חמושה של אלפי אנשי בית"ר ואצ"ל מאירופה ולמרד חמוש שיביא להפלת השלטון הבריטי בארץ. הוא התבטא בחריפות נגד "ההבלגה שבה מילא היהודי תפקיד של עכבר והערבי היה הבעל בעיר. היהודים היו עסוקים רק בהדלקת נרות לזכר נשמות".
חינוך לפני תקציב
את תנועת הנוער בית"ר ייסד ז'בוטינסקי בסתיו 1923, כשנואש ממאבקו על המשכיותם של הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי. ז'בוטינסקי הוכתר כראש בית"ר רק בשנת 1931, וזה היה תוארו העיקרי עד יום מותו. כך מכנים אותו חניכי בית"ר גם כיום. סניפי התנועה נקראים מעו"זים – ראשי תיבות של "מעון זאב".
מסמכים מצהיבים מעידים שבשנות השלושים של המאה הקודמת הייתה בית"ר גדולה פי כמה וכמה מאשר בימינו. ב־1930 מנתה התנועה 16,500 חברים ב־379 סניפים על פני 15 ארצות. יותר ממחצית החברים נרשמו בפולין. בשנת 1933 מנתה התנועה 65 אלף איש, וב־1935 היו כ־70,000 חברים ב־400 סניפים, כמחציתם בפולין. בארץ, לעומת זאת, מנו מתפקדי התנועה ב־1936 רק 1,100 בני נוער. "המעוז הגדול ביותר של בית"ר היה בפולין, וחוסל בשואה כמעט לגמרי. במידה רבה עוד לא התאוששנו מכך", אומר מאיר.
לפני שבע שנים התאחדה בית"ר עם תנועת נוער אחרת מבית ז'בוטינסקי, תנועת הנוער הלאומי, והשתיים מונות כיום כ־7,000 חניכים (תנועת הגג המשותפת מכונה "הנוער הלאומי־בית"ר"). ברחבי העולם מונה בית"ר בימינו עוד כמה אלפים בודדים של חניכים, ומחזיקה בעשרים מעו"זים בחו"ל, ועשרים נוספים בישראל. "אבל מעבר למספר החניכים יש להביט במגמה: בית"ר היא התנועה שקצב הצמיחה שלה בעולם הוא הגדול ביותר מבין כל התנועות. ראש הממשלה שמיר נהג לומר בהקשר של בית"ר 'הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו'. כלומר, אולי אין המוני בית"רים, אבל העיקר הוא שהבית"ריות השתרשה".
הצבאיות לא פסה עדיין מהתנועה. "זו תנועה מיליטריסטית", אומר מאיר. "הנציבים שלנו נקראים מפקדים. בית"ר שומרת גם היום על ההוויה הצבאית, אבל במידה. זה נובע מכך שערך ההדר משמעותי מאוד בחזון ז'בוטינסקי, וחלק מהחינוך להדר מושג בין השאר באופן הזה. ז'בוטינסקי וטרומפלדור הקימו את כוח המגן העברי הראשון מאז בר כוכבא, וכיום תפיסת הביטחון של ישראל נשענת על כך.
"אנחנו בבית"ר מציבים את האמת על השולחן: אנחנו נגד מדינה פלסטינית. ציון כולה שלנו. אנחנו מחנכים לעברית, לעלייה ולציונות. הרבה יותר קל ללכת לצופים, כי המוצר שלהם לא פוליטי ואצלנו הוא כביכול כן. קיים ביקוש עכשווי לבית"ר, ואני חושב שהוא רק ילך ויגדל כי מתעורר חיפוש של יהדות שלא בהכרח מגיעה יחד עם כללים הלכתיים מחייבים, אלא בגרסה קלה יותר לעיכול, שכוללת פטריוטיות ושאומרת זאת בריש גלי".
גילוי נאות: עו"ד נריה מאיר הוא חבר ילדות קרוב. הוא לא גדל בבית"ר על ברכי ז'בוטינסקי, אלא בעפרה הדתית־לאומית; הדריך בתנועת הנוער בני עקיבא והעפיל בה עד לרמת רכז מחוז. זה בסדר: ז'בוטינסקי העריץ את הרב קוק, ובייחוד העריך את מסירותו למען שלושת הנאשמים ברצח ארלוזורוב, שנמנו על הרוויזיוניסטים. "העם והנוער לא ישכחו את קולך שגילה מחדש את גבורת המסורת היהודית", כתב לרב. הוא כינה אותו "כוהן גדול, נשיא הרבנים של ארצנו הקדושה… בפעם הראשונה הרגשתי כי עוד יש לה זכות להיקרא 'קדושה'".
מאיר, תושב רחלים, נשוי לחנה ואב לחמישה. הוא למד בישיבת נתיב מאיר ובישיבת ההסדר בפתח־תקווה, וכיום הוא משרת במילואים כמפקד פלוגה בצנחנים, בדרגת סרן, וחבר בפורום המשפטי למען ישראל. לפני חמש שנים תרם כליה לאחיו הבכור. בעבר שימש יועץ של דני דנון – כיום שגריר ישראל באו"ם – בעת שהיה חבר כנסת. כבר שש שנים הוא מנכ"ל ההנהגה העולמית של בית"ר, תפקיד שדנון עצמו כיהן בו בעבר.
האם נכונה הטענה שדני דנון כיו"ר הליכוד העולמי, בעשור שעבר, רושש את בית"ר?
"כשנכנסתי לתפקידי הרגלתי את עצמי לא להסתכל לאחור. צריך לשמור את בית"ר מחוץ לפוליטיקה. תרומתו של דנון לבית"ר רבה. לגבי פעולותיו – זה נתון במידה רבה מאוד לפרשנות. בית"ר לא התרוששה, ועובדה שכיום התנועה במצב כלכלי טוב. התנועה עברה בעשור הקודם מאבקים פוליטיים, ואנחנו שמחים לומר שכיום הם אינם קיימים".
את המנון בית"ר הוא מצטט בעל פה, כמו כל חניכי בית"ר. "מגוב ריקבון ועפר / בדם וביזע / יוקם לנו גזע / גאון ונדיב ואכזר. / ביתר הנלכדה / יודפת, מסדה / תרומנה בעוז והדר". והסיום, המוכר אולי לכול: "כי שקט הוא רפש / הפקר דם ונפש / למען ההוד הנסתר. // למות או לכבוש את ההר / יודפת, מסדה, ביתר". החניכים מכירים גם את "עלי בריקדות" ואת "שמאל הירדן", המתגעגע לגדה המזרחית. בערב שירי בית"ר שנערך לפני שנתיים ביום השנה למות ז'בוטינסקי ישב מאיר לצד השופטת מרים נאור, ויחד שרה כל המשפחה הלוחמת את "תשכח ימיני הבוגדת / אם אשכח את שמאל הירדן".
עם הליכוד ונגדו
לאחר הפרסום בדבר הבקשה לפנות את אנשי בית"ר ממצודת זאב כתבה אופיר דיין, בוגרת התנועה ובתו של קונסול ישראל בניו־יורק דני דיין, שהרעיון לסלק את הבית"רים הוא "ביטוי לתהליך ההתנתקות של הליכוד מבית"ר ומערכיה". במאמר בישראל היום היא טענה: "בניגוד לתנועות נוער אידיאולוגיות אחרות, שום יד לא הושטה לבית"ר מתנועת האם כדי לעזור לה לשרוד. בית"ר ננטשה בידי מי שמגדירים את עצמם תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. כ־15 שנה שהתנועה קורסת מטה. עשרות הזדמנויות היו לשוחריה להושיט לה יד ולבלום את ההידרדרות, שום יד לא הושטה. ההיסטוריה לא תסלח לכם אם במשמרת שלכם תיעלם תנועתו של ז'בוטינסקי ותופר ברית יוסף טרומפלדור".
מאיר, לעומתה, מאמין שבית"ר איננה קורסת אלא דווקא צומחת באופן מואץ. פרשת מצודת זאב היא בעיניו סיפור מקומי לא נעים שכבר סודר, ובכל אופן איננו מעיד על מהלך העניינים הכללי. "קיים שם סכסוך כספי על חובות עבר, ועורך דין חיצוני נמרץ מדי פעל שם מעט באגרסיביות. בשורה התחתונה, בית"ר תישאר במצודה. היה קושי כספי של סניף בית"ר בישראל, אבל אנחנו כבר לקראת פתרון בעניין. זה חלק ממה שכל תנועת נוער בישראל מתמודדת איתו, כי ברוך ה' תנועת נוער איננה עסק רווחי וכלכלי. אנחנו קודם כול חושבים ציונות וחינוך ורק אחר כך מנסים למצוא לשם כך את המקורות התקציביים. קיים רצון הדדי, גם של הליכוד וגם של בית"ר, שהתנועה תוסיף לפעול במצודה".
מהם מקורות המימון שלכם? האם הליכוד תורם לבית"ר?
"לא קיבלנו ואיננו מקבלים שקל מהליכוד, דבר שגם אסור כיום בחוק. אנחנו ממומנים רק בידי קרנות, גופים וגורמים פרטיים. אנחנו מפעילים תוכניות עלייה שמביאות ארצה כ־250 עולים בכל שנה מחבר העמים ומצרפת, ואת רוב התוכניות האלה אנחנו מוציאים לפועל בסיוע מיזם 'מסע' של הסוכנות היהודית ובמימון המשתתפים עצמם. כמו כל תנועות הנוער גם אנחנו זוכים לסיוע כספי מהמוסדות הלאומיים, וכן מקק"ל ומההסתדרות הציונית העולמית. אנחנו מגישים בקשות תמיכה למשרדי הממשלה, בעיקר למשרד ראש הממשלה, ומתבססים גם על תרומות.
"בשנה האחרונה פתחנו מעו"זים במקומות חדשים בעולם וזה צובר תאוצה. סיימנו כעת מחנה של מאה חניכים בריו דה ז'ניירו, במעו"ז שנפתח רק לפני שנה. בשנה האחרונה פתחנו מעו"ז גם בסאו־פאולו, והחודש קיימנו מחנה למאתיים חניכים ברומא ושלחנו שליח לפיאטיגורסק שבקווקז, עיר הולדתו של טרומפלדור".
"בהתנתקות, כשהליכוד הפנה עורף לערכיו, בית"ר הפגינה נגד הליכוד. היא עמדה במבחן ושילמה על כך מחיר. בעינינו בית"ר היא הסמן הימני שתכליתו לשמור על ערכי המחנה הלאומי. התפקיד שלנו הוא לוודא שבמקרה התנגשות נוסף, חלילה, האידיאולוגיה תנצח ולא המנהיג"
העובדה שבוגר בני עקיבא מוביל כיום את בית"ר אינה מעידה על שקיעתה של התנועה? לא רק שאתה לא נמנה עם בוגריה, אתה גם חובש כיפה שעומד בראש תנועה שאיננה דתית.
"אין ספק שעדיף שבראש יעמוד מי שגדל בבית"ר, אבל נכנסתי לתנועה בתקופת משבר. היום המצב כאן שונה. מלבד זאת, תמיד היו דתיים בבית"ר. מנהל מרכז מורשת בגין הרצל מקוב אמר פעם על בית"ר שהיא דומה לצה"ל. כפי שצה"ל אינו דתי או חילוני אלא של כלל עם ישראל, כך גם בית"ר. ז'בוטינסקי קבע כבר בשנות השלושים שלעולם לא תתקיים בתנועה פעילות מחללת שבת, וזה נשמר עד היום הזה. לא יצא אוטובוס למחנה בשבת, וזה כולל אפילו את דרום אמריקה, ששם הפעילות נערכת באופן מובנה בשבתות".
מאיר גאה בכך שעל אף הזיקה הטבעית בין הליכוד לבית"ר, ברגעי מבחן התנועה ידעה לצאת נגד הליכוד. "בהתנתקות, כשהליכוד הפנה עורף לערכיו, בית"ר הפגינה נגד הליכוד. היא עמדה במבחן ושילמה על כך מחיר. בעינינו בית"ר היא הסמן הימני שתכליתו לשמור על ערכי המחנה הלאומי. התפקיד שלנו הוא לוודא שבמקרה התנגשות נוסף, חלילה, האידיאולוגיה תנצח ולא המנהיג".
מאיר עצמו הוא חבר מרכז הליכוד, גם מתוקף תפקידו כמנכ"ל בית"ר וגם קודם לכן מכוח עצמו. "קיים חיבור טבעי בין בית"ר לליכוד. תנועת חירות שהפכה לליכוד צמחה מתוך בית"ר. יחד עם זאת, אנחנו גוף עצמאי ומעדיפים זאת כך, כדי שנוכל להתווכח עם הליכוד בעניינים ערכיים כשצריך".
בפעילותך בליכוד היית מאלו שקידמו את דחיקת משה פייגלין למקום בלתי ריאלי ולמעשה אל מחוץ לליכוד.
"דעותיו של פייגלין מסוכנות. הפרדת דת ומדינה היא צעד שעלול ליצור קרע גדול. בתפיסת החירות הקיצונית שלו הוא אולי מתכוון לברך, אבל יוצאת מכך קללה. אמירות כמו 'סירוב הפקודה יציל את צה"ל' – אלו דברים שאנחנו לא יכולים לקבל. צריך לחנך לחירות אבל במקביל לשמור על הלאומיות, ובעיקר לפעול מתוך המחנה ולא לאתגר אותו בצורה בלתי פוסקת".
הרושם היה שהעיפו את פייגלין כדי שיהיה לנתניהו נוח יותר.
"בכובע הליכודנקי שלי, אני אומר שאנחנו לא מאמינים בשיטה של רמייה, להתפקד לליכוד ולא להצביע לו. בכל מערכות הבחירות האחרונות הצבעתי לליכוד, גם כשהיו דברים שפחות נוחים לי. כשיש ביקורת אנחנו אומרים אותה, אבל מתוך הבית פנימה".
בית מקדש בגרסת בית"ר
בעוד מעט יותר מחצי שנה ימלאו מאה שנים לאירוע המכונן בהווייתה של תנועת בית"ר (פירוש ראשי התיבות הוא "ברית יוסף תרומפלדור"): קרב תל־חי, מותו של יוסף טרומפלדור והטבעת הסיסמה האלמותית "טוב למות בעד ארצנו". במסדרי בית"ר הסיסמה "תל־חי" היא תחליף לברכת שלום. מאיר מספר שבאירועים ממלכתיים בהפקת בית"ר פונים בנוסח הזה גם לראש הממשלה ולנשיא המדינה, ואלו כמובן יודעים להשיב עליה ב"תל־חי" משלהם. "יש הרבה חברי כנסת ושרים בוגרי בית"ר", אומר מאיר. "כמו דודי אמסלם, צחי הנגבי, גדעון סער, ניר ברקת, קטי שטרית ואמיר אוחנה, שמחובר מאוד לתנועה".
יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, מספר מאיר, התקשר לאחרונה להנהלת בית"ר העולמית וטען שמפלגתו היא המיישמת את מורשת התנועה, ושבישיבות המרכז שלהם שרים את שיר בית"ר. "גם הנשיא ריבלין הצהיר בסרטון ששיגר לכינוס בית"ר שזו התנועה המשפיעה בישראל, והכריז שבית"ר העמידה למדינה נשיא. 'אמנם גדלתי בצופים', הוא התנצל, 'אבל כל הווייתי והוויית משפחתי הן בית"ר'. אין עוד תנועת נוער בישראל שהצמיחה ראש ממשלה, ואצלנו יש ארבעה. כשמביטים בסך המנהיגים שיצאו מכאן, אין ספק שהמשקל של בית"ר גדול הרבה יותר ממספר החניכים שלה.
"לאלה אפשר להוסיף גם את מי שאינם בליכוד כיום אבל צמחו בבית"ר, כמו ציפי לבני ויואל חסון. עם לבני יש לנו כיום מחלוקת עמוקה, כי היא זנחה את הדרך של בית"ר וז'בוטינסקי. היא חושבת שהאינטרס הישראלי הוא להקים מדינה פלסטינית, וזה הפוך ב־180 מעלות מדרך בית"ר".
גם נתניהו הצהיר שהוא רוצה מדינה פלסטינית.
"אני חושב שנתניהו רואה בנאום בר־אילן תאונה היסטורית. אני מקווה ורוצה להאמין שזה אילוץ שנכפה עליו בתקופת אובמה".
הוא תמך בהתנתקות.
"נכון, ועל כך יש לנו ויכוח איתו".
בהיסטוריית התנועה יש מקום של כבוד למאבק למען הכותל המערבי: זה החל במאורעות תרפ"ט, שפרצו לאחר צעדת בית"ר לכותל בתשעה באב. בשנים הבאות, עד תש"ח, "פלוגת הכותל" של התנועה דאגה מדי שנה לתקוע שם בשופר במוצאי יום הכיפורים. בשנים הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים הובילו אנשי בית"ר את המאבק למען חופש הפולחן בהר הבית. נציב בית"ר בארה"ב דאז, העולה הטרי ישראל מידד, הוביל את חברי התנועה פעם אחר פעם אל ההר בראשית שנות השבעים, ויחד הם אתגרו שוב ושוב את המשטרה במקום. בין השאר הם כבלו את עצמם באזיקים במתחם, התפללו בו והניפו את דגל המדינה. בכל פעם נעצרו או נגררו אל מחוץ להר בידי המשטרה.
"כשבית"ר ערכה לאחרונה את הכינוס העולמי שלה. היא הביאה את חמישים ראשי בית"ר בתפוצות, ובסוף הביקור שלהם בארץ לקחנו אותם להר הבית", מספר מאיר. "לצערי בני עקיבא אינה מביאה לשם את רכזיה כמותנו. על הר הבית יש להיאבק. תוכל לפגוש היום בית"רים צעירים שאינם חובשי כיפה, שיגידו לך שיש להקים את בית המקדש. מצד שני, אולי זה לא יהיה בית מקדש בדגם שהדתיים מדמיינים".
עניין נוסף שבית"ר ממשיכה להחזיק בו בכל הכוח וללא פשרות הוא החרם על גרמניה, שנשמר באדיקות כאילו המאבק של בגין נגד השילומים עוד לוהט בכיכרות. "אין לי שום מוצר בבית מגרמניה וכף רגלי לא תדרוך שם", מדגיש מאיר. "זה יוצר לעתים אתגרים כי יהדות גרמניה מחפשת כיום תנועות נוער שיפעלו בה. לבני עקיבא יש שם סניף גדול מאוד ולפי הבנתי ממשלת גרמניה תומכת בו, אבל מעו"ז בית"ר אין ולא יהיה".
במה חטאה יהדות גרמניה?
"היא תשלם את המחיר של העיקרון האידיאולוגי של החרמת גרמניה. זה ערך מרכזי – זכור את אשר עשה לך עמלק. זה נכון גם אם היום הגרמנים מעבירים לרשותנו צוללות, וגם אם גרמניה של ימינו היא הידידה הגדולה ביותר של ישראל באיחוד האירופי".
נדמה לי שראש הממשלה נתניהו הוביל את רכישת הצוללות.
"נכון. תפקידנו לומר לו שצריך להחרים את גרמניה ותפקידו לומר לנו שיש לקנות מהם צוללות".
לו בגין היה חי היום, הוא היה מתנגד לרכישת הצוללות מגרמניה?
"קשה לדעת. בכל אופן, לנו חשוב לא לטשטש את ההיסטוריה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
