מהקרב בסלוקי ועד למפקדת קצין חינוך ראשי

דווקא את הרגעים הקריטיים ביותר של האירוע בסלוקי, כאשר הוא וחייליו נמלטו על נפשם מהאש המשתוללת, אל"מ אופיר ליוויוס לא מסוגל לזכור. "אני מעריך שאיבדתי הכרה לחצי דקה, לא יודע מה קרה", הוא מספר. "אני מתעורר ולא רואה את הקַשָר שלי לידי. כולם נפגעו כבר מהאש ברמות כאלו ואחרות. אני הייתי עם כפפות נומקס ועם שתי שכבות, וזה הציל לי את החזה. ספגתי כוויות בפנים אבל הפציעה שלי הייתה קלה יחסית. מסוקי הקרב מעליי כבר הבינו שאנחנו בסיטואציה מורכבת, ולמקום התחילו להגיע מסוקי אנפה ויסעור. אני זוכר שאני מדבר בקשר ומכווין את המסוקים ואת כוחות החילוץ. זה מה שאני זוכר מהשרפה".

ב־28 באוגוסט 1997 הוביל ליוויוס את חיילי הפלוגה שלו, הפלוגה הרובאית בגדוד 13 של חטיבת גולני, לפעולה בסלוקי בדרום לבנון. השבוע מלאו שני עשורים לאירוע הקשה ההוא, שבו נהרגו חמישה מפקודיו ועוד שבעה אחרים נפצעו. "הייתי אז צעיר מאוד, קצת אחרי שחגגתי 22", הוא אומר. "הרבה מאוד טעויות שעשיתי – חלקן לא מבצעיות, אלא אחרי האירוע – היו נטועות בחוסר בגרות פיקודית. אבל באירוע עצמו לא הייתה שבירה. לכוחות ומפקדים שאני מדבר איתם, אני תמיד אומר שזה היה אירוע עם פוטנציאל משברי. שואלים אותי 'למה פוטנציאל משברי, הרי זה משבר', ואני עונה – את המשבר כל אחד קובע לעצמו בראש. כל עוד אתה בתחושת אונות, אתה לא במשבר, ולא משנה מה קורה סביבך. כשאתה מאבד את האונות שלך, אתה במשבר.

"האמת משתנה כל הזמן", מוסיף ליוויוס. "אם היית מדבר איתי לפני 15 שנה, היית שומע משהו אחר. האמת מתעצבת, וזה מושפע מהקשר נוכחי ואישי. מפקד הפלוגה שהוביל את הכוח בסלוקי לא היה נשוי, לא היו לו ילדים. לאדם שמדבר איתך היום יש משפחה משלו, ויש לו פרספקטיבה של עוד משפחות שכולות, סיטואציות מורכבות, ופציעה קשה. אבל המפגש הראשון האמיתי שלי עם אחריות, עם מצב של מפקד שלא מחזיר אנשים הביתה – זה אירוע השריפה בסלוקי".

.

מחבלים למעלה, מערת נשק למטה

אל תפקידו כמפקד הפלוגה הרובאית הגיע ליוויוס כמעט בהפתעה. "בתקופה ההיא היו מדיחים מפקדים דרך רשת הקשר. אני מקבל את הפלוגה הזו בלי קורס מ"פים, ואחרי שאת ציר ההתקדמות שלי עשיתי על גבם של שני מפקדים מודחים". למארב הראשון בפיקודו בחר דווקא את מחלקה 2, זו שהייתה בעלת הניסיון המבצעי המועט ביותר מכל הפלוגה. "לדעתי עד אז הם לא עשו אפילו מארב ארוך אחד. כך שאני יוצא למבצע הזה עם המחלקה הכי חלשה – ובשבוע הראשון שלי בפלוגה. הגעתי ביום שישי, וביום שלישי כבר הייתי איתם במארב עד יום חמישי".

למה מיהרת כל כך לצאת עם החיילים לשטח?
"חשבתי שכך צריך להנהיג את הפלוגה, ושזו דרך מצוינת להתחבר. היה לי חשוב מאוד לקחת חלק במארב הזה ולא רק לתדרך את הכוח ולשלוח אותו. זו הייתה התרבות של המפקדים באותם ימים, כי המארבים היו הטכניקה הקרבית המרכזית שלנו, ורוב הזמן היינו בשיחים. את העניינים שקשורים לפיתוח כוח אדם השארנו לתקופות של אימונים".

אחרי "נוהל קרב", הכנה שנמשכה שלושה ימים, יצאה המחלקה ממוצב טייבה והתמקמה במארב. ליוויוס כמעט לא הכיר את חייליו במשימה הזו, מלבד שניים – הצלף אורן זריף והקשר אושרי שוורץ, שעליהם כבר פיקד בעבר. "לא זכרתי ולא ידעתי את השמות של כולם, למעט מי שהיה איתי בעמדה. רק מאוחר יותר, בביקורים אצל המשפחות השכולות, הכרתי אותם לעומק".

את הכוח הציב ליוויוס בוואדי בריך, מזרחית לנחל סלוקי. 15 הלוחמים פוצלו בין שלוש נקודות: על עמדה אחת פיקד ליוויוס עצמו; על השנייה פיקד המ"מ סגן דותן דרוק, שקיבל את עמדת המתריע וצפה אל תא השטח הרחוק; ועל העמדה השלישית פיקד חן נחום, סמל המחלקה. "שכבנו בשטח בנוהל הרגיל", משחזר ליוויוס. "היו לנו שם יומיים שקטים, כשהאירוע היחיד הוא מעבר של חזירי בר".

בבוקר היום השלישי למארב הופרה השלווה. "הכוח של דותן זיהה שלושה מחבלים חמושים בקלצ'ניקובים. שניים מהם נשאו תיקים על הגב, ואני הנחתי שיש בהם מטענים. הם התקדמו לקצה 'שטח ההשמדה' שהגדרתי. אחרי 30־40 דקות אחד מהם עזב, ובמקביל הגיעו מעלינו שלושה מחבלים שנשאו מקלעים כבדים יותר. להבנתי, התפקיד שלהם היה לחפות על החוליה הראשונה. הם התקרבו והתמקמו ממש מעל העמדה של חן. בדיעבד אנחנו מבינים שמתחת לעמדה של דותן הייתה מערה שבה הוסתרו תחמושת ומטענים, והמחבלים התכוונו כנראה להגיע אליה. חשבתי שהם ימשיכו להתקדם לעבר מרכז שטח ההשמדה. כעבור זמן מה דותן דיווח לי שהם מתרוממים וכנראה חוזרים לכיוון הסלוקי. אין לי מושג למה, אולי הרגישו משהו, אם כי לא הייתה שם תנועה חריגה".

בשלב הזה מורה ליוויוס למ"מ דותן לפתוח באש על החוליה הראשונה, ומודיע כי הוא והחיילים שאיתו יחתרו למגע עם שני המחבלים כדי לוודא הריגה. מפקד העמדה השלישית, חן נחום, קיבל פקודה לרוץ לכיוון מערב ולבצע ירי לעבר החוליה הנוספת, במטרה לרתק אותה למקום.

"דותן פתח באש. הוא ירה ארבעה כדורים והפיל את שני המחבלים. אני מתקדם לכיוונם ארבעה־חמישה דילוגים עד לטווח של כשלושים מטר, אבל לא מסתער ממש עד אליהם, בגלל התיקים. עמד לי בראש אירוע שבו כוח צנחנים הסתער על מחבלים, המטענים שהיו עליהם התפוצצו, ובעקבות זה נהרג לנו לוחם. ידענו שאת זה לא עושים, אלא מגיעים לטווח קצר ומשם יורים. זיהיתי מיד שאחד המחבלים מת, והשני זוחל לכיוון שלנו. ירינו בו ובעצם סיימנו את החלק הזה של האירוע".

בינתיים התקדם הכוח של חן לעבר החוליה השנייה ששכבה בשטח. "הוא ריתק אותם, נתן מכת אש, והם ברחו לתוך איזשהו שיח. משם הם הצליחו לירות לכיוון שלנו, אבל לא בצורה משמעותית. בשלב הזה היו שני מחבלים הרוגים ועוד שלושה מרותקים, והתחלנו לכוון את הארטילריה אל הבחור שהסתלק מוקדם יותר – גם כי אולי במזל נפגע בו, וגם כדי לבודד את המרחב, שלא יגיעו עוד כוחות חזבאללה".

במשך שעתיים תמימות ירו לוחמי הרובאית לעבר שלושת המחבלים, בשילוב אש כבדה ממסוקים של חיל האוויר. "בזמן שהטייסים רוקנו את כל מה שהיה להם, התחילה להידלק אש בשטח בגלל הארטילריה. אני זוכר שהיה דיבור מסוים בקשר על האש ועל כיוון החילוץ שלי, אבל מבחינתי זה לא היה בלב העניין, כי הייתי עסוק בקרב עם המחבלים. כבר חשבנו לצאת החוצה בצורה סדורה, נתתי פקודה של קיפול וחזרה לעמדות, ופתאום אני מקבל מדותן דיווח ששלושת המחבלים זוחלים, אחרי שהיינו בטוחים שהם מתים. נשארנו כדי לפגוע בהם, וזה לקח זמן".

בשלב מסוים נתן ליוויוס את הפקודה לחזור לכיוון העמדות. "האש התקדמה בשעתיים משהו כמו 800 מטר. אני קבעתי כיעד מסלעה שהייתה רחוקה ממני 250 מטר, ואמרתי – ברגע שהאש תגיע לשם, יש לי שעה. זה נראה לי בסדר מבחינת לוחות הזמנים. ואז התחלנו לחלץ".

.

לשתות קצת מים ולהמשיך

ליוויוס נע ראשון, מוביל את הכוח שהיה איתו בעמדה. במקביל החלו להתכונן לתנועה שני הכוחות האחרים. "ואז אושרי צועק 'תסתכל אחורה'. אני מסתובב ורואה את האש מתקרבת. אחרי כן ניתחו את זה והבינו שנכנסה איזו ארובת רוח מערבית. את ה־250 מטר האלה האש התקדמה בשלוש דקות".

העמדה של סמל המחלקה חן נחום נפגעה ראשונה. זעקות הכאב שלו מאותם רגעים מהדהדות עד היום באוזניו של מפקדו. "הוא צועק ברשת 'אני נשרף, אני נשרף', ואז נעלם לי הקשר איתו לכמה דקות. אני משנה את הפקודות ומודיע בקשר: 'מעכשיו כל חוליה מחלצת בעצמה. החבירה תהיה בפאתי הכפר קנטרה, ולמעט מפקדים כולם זורקים את הציוד'. הבנתי שאנחנו הולכים להיכנס לברוך רציני, ושעכשיו השרידות היא מול האש שמתקדמת. אני מספיק לתת את הפקודה הזו להתקדם. בערך דקה וחצי אחרי הצעקה של חן בקשר, האש תופסת אותי. ואז אני פתאום מתעורר ומוצא את עצמי יחד עם החיילים האחרים, מתגלגל במדרון".

בכל הזמן הזה, המחבלים מבינים שאתם בצרות?
"לדעתי הם לא הבינו את הסיטואציה, בגלל האש והעשן והמיסוך. חצי מדרום לבנון הייתה ממוסכת מהדבר הזה. רק אחרי כמה שעות התחילו ליפול פצמ"רים וארטילריה של חזבאללה על הוואדיות".

כשקם על רגליו, מיהר ליוויוס לאסוף את הרימונים שהיו באפודים של פקודיו ולהשליך למרחק של כמה עשרות מטרים, מחשש שיתפוצצו על גוף החיילים. אחרי שהצליח להרחיק לוחמים פצועים מאזור השרפה ולטפל בהם, הוא חזר לחפש את הקשר אושרי שוורץ, אך לא הצליח למצוא אותו. "אני זוכר שהלוחמים צעקו מכאב, ואני אומר להם 'תסתמו את הפה, אני צריך לדבר עם המסוקים'. כולם סותמים את הפה. חשבתי שבמצב שהם נמצאים, שותים קצת מים ויאללה, אפשר לסחוב אלונקה. לא הבנתי את הסיטואציה, את הכוויות שיש להם".

ליוויוס שוחח בקשר עם טייסי המסוקים והכווין אותם. במקביל הגיעו לשטח כוחות נוספים שהצליחו לחלץ כמה מהלוחמים, ובהם גם הסמל חן נחום, שלא נפגע באורח קשה. אחרי דקות ארוכות של חיפושים נמצאה גופתו של הלוחם ידג שמעון. לוחם נוסף, שומטו קסהון, נמצא מוטל לידו על הארץ במצב קשה מאוד. הוא הספיק להחליף כמה משפטים עם הרופא בשטח ופונה במסוק, אך גופו לא הצליח להתמודד עם הכוויות הרבות שספג. חמישה ימים אחרי האסון, נפטר בבית החולים.

"אני מכווין את המסוקים, גם למרחב שלא מצאתי בו את אושרי קודם", ממשיך ליוויוס לשחזר. "בדיעבד אני יודע שבזמן שרצנו, האפוד של אושרי נדלק. בסוף ראיתי שמצאו אותו למטה והעלו אותו, והבנתי שהוא נהרג.

"כשהגיע עוד יסעור, התחלתי לחלץ את הפצועים שלי. בהתחלה בעזרת כבל, כי הזווית לא אפשרה למסוק לרדת. זה שיגע אותי, כי הוא נעמד בגובה כזה שכל האש נדלקה מחדש, הוא הרים אותה כמו מנגל. התחלתי לצעוק: 'חתיכת מטומטם, אין יותר כבל, רד למטה'".

אחרי שהתקדמו במלאכת פינוי הפצועים, גילה ליוויוס כי תומר אליהו, אחד הלוחמים בכוח, נעדר. "מתברר שהוא עבר אותנו בריצה. תומר רץ שם 1,200 מטר, חקרו את זה אחר כך בווינגייט. עוד במהלך ההיתקלות, הוא ירה יותר מדי במקלע ה'נגב', וחן אמר לו שהוא יקבל ריתוק; עכשיו הוא זרק את המקלע, עבר אותי, עבר את דותן, והאדרנלין עושה את שלו. הוא הגיע מעל דותן, שרץ בוואדי לכיוון קנטרה. תומר קרא אליו ואמר לו 'אני בא מהשטח השרוף, אני אוביל אותך', ודותן עלה אליו".

בהמשך אותרו בוואדי, במרחק חמישים מטר מהמטעים הראשונים של קנטרה, גופותיהם של אורן זריף ורועי שוקרון. השניים ניסו לברוח מהתופת, אך האש השיגה אותם.

"אספנו את הציוד ועלינו למעלה", ממשיך ליוויוס. "אני מגיע לג'יפ של מפקד החטיבה המרחבית, השעה כבר חמש אחר הצהריים, ומתחילים ליפול פצמ"רים. המח"ט אומר לי: 'הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק יושב כבר חמש שעות במוצב ציפורן ומחכה לתחקיר'. אמרתי לו 'אני מתנצל שהתעכבתי', ונסענו".

בזמן הנסיעה שוחח ליוויוס בקשר עם חמ"ל הפלוגה והנחה לכנס את כולם בחדר האוכל. "הודעתי שאני בא לדבר איתם. המח"ט אמר לי שהרמטכ"ל מחכה, ועניתי לו שגם הפלוגה מחכה. אמרתי לו: 'או שאתה עוצר את הרכב במוצב טייבה, או שמ"פ שהיה עכשיו באירוע קופץ ושובר רגל'. הוא עצר.

"הפלוגה הייתה בסיטואציה מוזרה. בשעה 12 בצהריים היא ידעה שיש חמישה מחבלים הרוגים, ובשעה שתיים נמחקה לה מחלקה. הרס"פ כבר הספיק לקנות פריסה משוגעת בקריית־שמונה, ובעליות למוצב, ברגע שהוא שמע על האירוע, הוא העביר את מה שקנה לפלוגה אחרת. זה אולי הביטוי הכי חד למעבר שהתרחש אצלנו. והיה לי מאוד חשוב לפגוש את האנשים".

.

 

הכוויות שוות פחות מתעודה

ברגע שליוויוס נכנס לחדר האוכל, ניגש אליו תומר אליהו וחיבק אותו. המ"פ ריכז את לוחמי הפלוגה וסיפר להם על מה שקרה בשטח, כדי שלא ימצאו עצמם ניזונים משמועות. "לפני שיצאתי לפגוש את הרמטכ"ל, נתתי להם שלוש הנחיות. אמרתי להם, יש משימה. חמישה מחבלים נהרגו, ומחזבאללה יבואו לאסוף אותם, אז הלילה יוצאים להרוג את מי שבא לאסוף אותם. כנראה השארנו בשטח מכשיר קשר מוצפן, אז הכוח שיוצא להרוג את המחבלים יערוך בבוקר פטרול ויביא את המכשיר".

ההנחיה השנייה הייתה שמותר ללוחמים לשמוע מוזיקה בשעות הערב. זה היה מאוד לא שגרתי במוצב טייבה, שמדי ערב עבר לעלטה ולדממה מוחלטת, אבל ליוויוס ידע שהלוחמים שמולו השתתפו לפני זמן קצר בחילוץ חבריהם מהשטח הבוער, והטראומה עדיין אצורה בתוכם. "דבר שלישי שאמרתי להם: לא הולכים לשום מקום לבד. עולים לשמור בזוג, הולכים לשירותים בזוג. לא רציתי שאנשים יהיו לבד. אלה היו ההנחיות שלי, ואז נסעתי לרמטכ"ל".

כשהגיע אל החדר שבו המתינו לו בכירי צה"ל, האדרנלין עדיין שעט בעורקיו. הוא אפילו לא חשב לשתות כוס מים, או להתרענן לרגע אחרי מה שעבר עליו. "כולם יושבים, ואני מתחיל לדבר על תצלומי אוויר. ואז אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין הראה מה זו הבנה עמוקה של מפקד. הוא קם, נתן לי חצי חיבוק, ולקח אותי למראה: 'תסתכל, תשטוף פנים ותחזור'. הסתכלתי במראה ובכלל לא זיהיתי את עצמי. הייתי מפויח, עם אף נפוח וכוויות, ובלי הרבה גבות. אחר כך חזרתי ועשיתי תדריך על האירוע. הייתה תחושה של גיבוי מלא ורצון להבין מה קרה".

מהפגישה עם הרמטכ"ל הוא חזר למוצב. "קצין רפואה 'הדליק' את מח"ט גולני ארז גרשטיין, ואמר לו שאני צריך להתפנות. אמרתי שאני לא מתפנה, אבל כשארז נתן לי פקודה, התפניתי. אם חשבתי שצריך לצאת למארב בלילה ויאללה, להמשיך בפעילות – זה קצת נתן לי סטירה".

אחרי שקיבל טיפול בשטח ישראל, התברר לליוויוס שאין לו אפשרות לחזור למוצב, כי תנועת השיירות הופסקה. "חיפשתי מה לעשות, והחלטתי לנסוע לבית החולים לראות את הפצועים. אני חושב שהמפגש הזה נתן לי בפעם הראשונה איזו הבנה על האירוע".

בחדר טיפול נמרץ הוא פגש את בני משפחתו של שומטו קסהון, ואת בן סקלקר, לוחם שהיה איתו בעמדה ונפגע באורח קשה בכל חלקי גופו. "בן היה מכוסה כולו תחבושות מכף רגל ועד ראש", משחזר ליוויוס. "פתאום הוא שמע אותי והתחיל לטפוח על החזה. שאלתי אותו 'מה שלומך?' והוא הצדיע. אמרתי לו – 'מי מצדיע ברובאית 13?'. שאלתי אותו מתי חוזרים לפלוגה, והוא התחיל לטפוח שוב על החזה. זה מסוג הדברים שגורמים לך להגיד – וואלה, איך אדם במצב הכי נוראי, מצליח להרים אותך.

"אחרי כן עשיתי משהו שאני לא חושב שסיפרתי עליו בעבר: הלכתי לראות סרט בקריית־שמונה. מי הולך אחרי אירוע כזה לסרט? כנראה זה היה סוג של התמודדות, וגם אמרתי לעצמי שאולי אחר כך תצא שיירה. בתור מאחוריי אני פוגש את החובש שלקח אותי באמבולנס לבית החולים. אני מגיע לקופאי, עם כל התחבושות והמשחות ששמו לי על הפנים, והוא מבקש תעודת לוחם. במחזור שלי עוד לא חילקו תעודות לוחם, רק אחרינו זה התחיל. אמרתי שאין לי, ואז אני שומע את החובש מתנפל על הקופאי: 'תעודת לוחם? נראה לכם?'. אני זוכר את עצמי מתרחק, חוזר לאוטו ונוסע למפקדה של הגדוד".

למחרת בבוקר הלך ליוויוס להלוויות של פקודיו, ולאחר מכן חזר אל הפלוגה המצולקת שלו. תוך שבוע צירף אליה חיילים צעירים, ומהר מאוד חזר עם לוחמיו לשטח – בתחילה למארב של 12 שעות ואחרי כן למארב של 60 שעות. היום הוא מודה כי חשב שהצליח להשאיר את האירוע מאחוריו, אך גילה שחום האש נצרב בו עמוק מששיער. "כשחזרתי לפלוגה, לילה אחרי ההלוויות, התיישבתי לאכול ושמתי לב שהחיילים לא אוכלים כמעט. אחרי איזה שבוע, כשראיתי שזה לא משתנה, שאלתי את הסגן שלי: למה הם לא אוכלים, מה קרה? הוא ענה לי: 'כל אחד והתגובות שלו. זה שאני צריך להתעורר כל לילה מהצעקות שלך, זה נורמלי?'. לא היה לי מושג שאני צועק בלילה, חשבתי שהכול חלף ועבר אותי. אבל מתברר שאנחנו לא יכולים לחוות אירוע כזה בלי שהוא חורת בנו משהו".

סוג של הלם קרב?
"ההבדל בין משהו שנחרת בנו לבין הלם קרב זו היכולת התפקודית. אני חושב שזו הסוגיה המרכזית: היכולת שלנו לראות את החיים כרצף של אתגרים ולהתמודד איתם. אנחנו עוברים מפגש מורכב וקשה עם החיים, אבל אנחנו ממשיכים".

.

היינו קהים

אילו היה אסון הסלוקי מתרחש בימים אלה, סביר להניח שהוא לא היה יורד מסדר היום במשך שבועות ארוכים. הכותרות היו דורשות למצות את הדין עם האשמים במחדל, וליוויוס ולוחמי הפלוגה היו מוצאים עצמם בעין סערה תקשורתית שלא מרפה. אלא שבאותם ימים נבלע האסון הזה בתוך רצף של אירועים טרגיים שפקדו את מדינת ישראל, בהם אסון המסוקים שבו נספו 73 חיילים, ואסון השייטת שגבה את חייהם של 12 אנשי הקומנדו הימי. "התקשורת זה לא היבט שהפריע לנו אז יותר מדי", אומר ליוויוס. "מבחינתי אני מספר סיפור אחד, את הנרטיב שלי, והתקשורת יכולה לספר שהיה מחדל ושמפקד הפלוגה לא חילץ בזמן, אבל זה לא עניין אותי".

עשרים שנים אחרי האירוע ההוא בדרום לבנון, ליוויוס לא מדחיק את השגיאות שעשה בטיפול בחיילים. "את המצוקות שלי השלכתי על הפלוגה, אבל גם על אנשים שהענשתי. אני מאמין שקב"ן לא צריך להיכנס לשיחה עם מסגרות של מחלקה או פלוגה, כי זה תפקיד המפקדים. אבל יש גם חיילים שהמקרה שלהם גדול עליי, ואני לא יודע לטפל בהם. זה משהו מעבר ליכולת שלי כמפקד, ולא משנה כמה אני מלא חמלה וכמה אני מבין באנשים, אני לא פסיכולוג".

אתה חושב שזה קשור לגילך הצעיר דאז?
"אני קודם כול חושב שמערך בריאות הנפש של הצבא, בשונה מהיום, לא היה ערוך לזה כמו שצריך, ולא נתפס כמסייע למפקדים. וכן, היינו קהים הרבה פעמים, בין השאר כי היינו צעירים".

ליוויוס נזכר בשיחות טלפון ממשפחות שכולות, שסיפרו לו כי אחד הלוחמים לא עוזב את בתיהן במהלך כל ימי השבעה. "אותו חייל, שהיה איתי בתקרית, לא היה מוכן לצאת משם. שבוע שלם מתקשרים אליי שאבוא לקחת אותו, ולא נפל לי האסימון, לא הבנתי שמשהו לא טוב קורה שם. מאוחר יותר, כשסיימנו את התעסוקה והלכנו לאימון, אפילו שלחתי אותו לחמישים יום בכלא, כי הוא היה חלק מאיזה מרד ובלגן בפלוגה. לא התייחסתי אליו. הסיפור הזה מוכיח שעם כל הכבוד להובלה מבצעית, האתגר הפיקודי בשגרה הוא הרבה יותר קשה, ושם נכשלתי. אם הייתי צריך לשלוח בערך חמישים איש לכלא, זו לא הייתה הצלחה גדולה".

13 שנים אחר כך פגש ליוויוס את הלוחם ההוא בכניסה למרכז קניות. "שוחחנו והתברר לי שכל חודש הוא עוזב מקום עבודה, לא מחזיק מעמד. הוא לא היה נשוי, בלי בת זוג, בלי ילדים ובלי כלום. ואז אני אומר לו: 'אתה הלום קרב. בעיניים שלך רואים שאתה הלום קרב'. במקום להגיד את זה 13 שנה לפני כן, אמרתי את זה רק כשפגשתי אותו. הלכנו יחד למשרד הביטחון והוא הוכר כהלום קרב. בינתיים הוא התחתן, ויש לו ילדים, והוא גם חזר למפגש עם המשפחות השכולות".

ליוויוס עצמו שומר עד היום על קשר עם המשפחות השכולות. לדבריו, המפגש איתן מהווה גם תרפיה עבור המפקדים. הוא נוהג לבקר בבתיהן, עם יוצא מן הכלל אחד: אביו של חייל שנפל באסון הסלוקי ביקש במפורש לנתק מגע. במשך חצי שנה ניסה ליוויוס לשכנע אותו להיפגש, דפק על דלת ביתו, ואפילו הגיע לשם עם ממצאי ועדת החקירה על האירוע. רק אז פתח האב את הדלת. "הוא אמר לי: קצין יקר, אתה מכאיב לי, אל תבוא יותר", מספר ליוויוס. "הבנתי שאולי זה הגבול מבחינתי".

אחד האבות השכולים היה סנדק בברית של נבו, בנו הבכור של ליוויוס, ובברית אחרת כובד בסנדקות לוחם שנפגע קשה באירוע אחר. לא מזמן חגג נבו בר־מצווה, ואל מעמד הנחת התפילין בכותל הצטרף בן של אחת המשפחות השכולות. "אמרתי לבן שלי שברור לי שבלי אותו ילד, אין אירוע. הוא בא עם כל המשפחה שלו, אני עזרתי לו להניח תפילין, וסבא של נבו מילא את מקומי, ועזר לבן שלי להניח תפילין".

.

סיטואציה שאי אפשר לדמיין

אל"מ אופיר ליוויוס (42), נשוי למלי ואב לשישה, מתגורר היום בקיבוץ בית־רימון שבגליל התחתון. הוא גדל בראשון־לציון ובשנת 1993 התגייס לסיירת מטכ"ל. אחרי שנה עזב את היחידה, וכמו רבים אחרים שנפלטו ממנה, עבר לסיירת אגוז שהייתה אז בהקמה. ליוויוס העדיף לא להישאר שם, וביקש לעבור לגדוד "רגיל", גדוד 13 של חטיבת גולני.

אחרי הפיקוד על הפלוגה הרובאית, המשיך ליוויוס ופיקד על פלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) של גולני, ובהמשך מונה לסגן מפקד גדוד 13. הוא פיקד על יחידת "מיתר" בחיל התותחנים ועל צוות במכללה לפיקוד טקטי, ומילא תפקיד מטה באגף המבצעים. בחודש שעבר סיים שלוש שנות פיקוד על חטיבת הבקעה והעמקים, ובימים אלה הוא נכנס לתפקידו כראש מחלקת תכנון באגף התכנון במטה הכללי.

אנחנו נפגשים בבקעת הירדן. את התקופה שלו כאן כמח"ט הוא מסכם ב"תחושת סיפוק גדולה מאוד – לא בגללי, בגלל אחרים. אני קורא לזה ניצחון האפשרויות על ההסתברויות, כי אין הסתברות שמה שקרה כאן יקרה בחטיבה אחת. הקמנו שני גדודים סדירים, עברנו להיות תחת אחריות פיקוד המרכז, ושום דבר מאלו לא נקבע מראש. האנשים החליטו שזה קורה, והאמינו שזה הולך לקרות. אנחנו מקימים גדוד איסוף קרבי במילואים, הקמנו יחידת לוט"ר – יחידת תגובה מהירה שתפעל בעמקים, הרחבנו את גבול הגזרה, ובלי לפרט נאמר שלקחנו צעדים רבים קדימה את כל מה שקשור לשותפות הביטחונית שלנו עם הירדנים".

בתפקידו כמח"ט הבקעה החליף ליוויוס את הכומתה החומה בכומתה ירוקה, מתוך הזדהות עם שני גדודים שהיו תחת פיקודו – אריות הירדן ולביאי הבקעה. המציאות שפגש בבקעת הירדן השלווה והרגועה הייתה זרה לו מעט. "כשאני היום אומר ללוחמים ולוחמות 'אתם מתחילים את נוהל הקרב והתרגול בידיעה שיש לכם כבר שלושה הרוגים, ארבעה פצועים ונעדר אחד. מוכנים?!' – זה לא זה. קשה להם לדמיין סיטואציה כזו, כי ההוויה שלהם היא שלכל היותר זורקים עליהם מטענים בכפרים טובאס ופרָעָה, וברוב המקרים יוצאים ללא נפגעים". ליוויוס ופקודיו בגולני, לעומת זאת, גדלו על שורה של תקריות קשות בדרום לבנון. כבר בפעילות הראשונה שאליה יצא כמפקד מחלקה צעיר, נפגע הכוח ממטען ושני לוחמים נהרגו.

מהקרב בסלוקי הוא יצא מצולק אך שלם בגופו; שבע שנים וחצי אחר כך, ברצועת עזה, נפצע באורח קשה הרבה יותר. זה קרה ליד חממות ההתנחלות מורג, ב־12 בינואר 2005. ליוויוס, שהיה אז סגן מפקד גדוד 13, יצא לסיור כדי לטפל באחד מקטעי הגדר. איתו בג'יפ ישב גדעון ריבלין מגני־טל, שטיפל במערכות האלקטרוניות של הגדר. מאחוריהם נסעו שני ג'יפים נוספים, ובהם חיילים מגדוד 13 וכן קצין הביטחון האזרחי של היישוב מורג. לסיור הצטרף גם מפקד פלוגה בגדוד 51, רס"ן בנג'י הילמן, שכעבור שנה וחצי נפל במלחמת לבנון השנייה.

בשעת בוקר יצאו שלושת הג'יפים לסיור, ואז נשמע פיצוץ אדיר. הג'יפ שבו נהג ליוויוס נפגע ממטען רב־עוצמה. גדעון ריבלין נהרג במקום, ואילו ליוויוס נפצע באורח קשה, ורגלו הימנית נקטעה מעל הברך. "אין לי רגל, וקל מאוד לראות את זה", הוא מספר לנו. "מאז הפיצוץ יש לי אובדן שמיעה, והרופא שבדק אותי אמר לי בחוסר נעימות שצריך גם מכשירים באוזניים. אמרתי לו: 'דוקטור, כשאני על קצר, מה שרואים זה לא את האוזניים'", הוא מחייך.

למרות הפגיעה הפיזית שמלווה אותו מאז, הוא אינו מצביע על הפיגוע הזה כמשמעותי יותר בסיפור חייו מאשר השרפה בדרום לבנון. "כשאתה מסתכל על מרכיבים מעצבים, ואני לא מדבר ברמה הפיזיולוגית, אני לא בטוח מה עיצב אותי יותר. במובנים רבים אני חושב שלאירוע בסלוקי יש מקום משמעותי הרבה יותר, למרות שבפציעה הייתי במרחק של רגע מאובדן חיים, ובסיטואציה שבה כבר אישה מלווה אותי ויש לי ילד ראשון. הפיגוע במורג כנראה השפיע על חיי ברמה האישית למשך זמן, אבל בהקשרים עמוקים של עיצוב ערכי ושל זהות כאדם וכמפקד, לשרפה בסלוקי היה מקום גדול יותר".

כשם שליוויוס מקפיד לשמור על קשר עם משפחות חייליו שנפלו, כך הוא מתייחס גם למשפחתו של גדעון ריבלין. ביום הזיכרון האחרון הוא הגיע ליישוב גני־טל המתחדש, למפגש עם לוחמי היחידה שבה משרת בנו של ריבלין. "אנחנו באמת כמו משפחה", אומר ליוויוס. "כשהגעתי לדבר עם הלוחמים, על הדרך כבר התקבצו גם ותיקי גני־טל שרצו לשמוע. זה היה מורכב. קהל היעד היה מצד אחד חיילים צעירים, ומצד שני תושבים מבוגרים שהולכים לשמוע על הבית שהיה להם פעם".

אתה מרגיש שהאירוע בסלוקי השפיע על ההתמודדות שלך עם הפציעה במורג?

"אין לי ספק שעם הסל הזה הגעתי לשם, ואני די בטוח שזה גם עשה לי כמה דברים פחות טובים".

כשאתה נמצא לבדך באוטו, או דקה לפני שאתה הולך לישון – אתה מרגיש שאירוע הסלוקי עדיין חי בך?

"זה חי בי, אבל אני לא יודע להגיד אם בכל יום ובכל דקה. זה בתוכי, זה חלק בלתי נפרד מהחיים האישיים והפיקודיים שלי. אתה יודע שיכולת להיעלם כעלה נידף, ולכן אתה מסוגל להעריך כל יום, לעשות הכי הרבה שאתה יכול, ולהבין שלהחלטות שלך יש השפעה מרחיקת לכת".

יש חרטות על הדרך שבחרת, על המחירים ששילמת?

"לאחרונה הגעתי לניחום אבלים, ואחד מהנוכחים אמר לי 'לא הגיע למדינה שתאבד רגל בשבילה'. בלי למצמץ עניתי לו שהמדינה שווה את זה, גם אם הייתי מאבד עוד רגל, שתי ידיים ושתי עיניים".