"בבית ילדותי הייתה גולגולת אדם. אמיתית, נטולת לסת. היא ישבה לה בתוך שלל החפצים שאבא ליקט במסעותיו מסביב לעולם – שריון של ארמדיל, שיני כרישים, עור נחש גדול, פסלוני אלילים, מסכות אפריקניות ואוסף עצום של קרניים.
"חבר שהגיע אליי לביקור ראה אותה וברח, אבל אני לא הבנתי למה. אהבתי את הגולגולת הזו, הייתי משחק בה ומדבר אליה. היא הייתה חלולה מבפנים, כמו מערה עם טיפת אור שחודרת מהסדקים. הסבירו לי ששם היה המוח, והוא כבר התכלה ונאכל. הבנתי שהמוח שלנו – שמאכלס את כל המחשבות והרגשות והתחושות – סופו להתכלות. באותו אופן הוסבר לי שגם השמש שלנו עתידה לכבות יום אחד. כך מגיל רך הוטבעה בי ההכרה שהקיום שלנו חומרי וזמני וסופו להיעלם. אפשר לומר שמאז ועד היום אני מנסה למלא מחדש את החלל של הגולגולת הזו, שהוא קצת כמו החלל הפנוי שעליו מדברות הקבלה והחסידות. מנסה למצוא את הרוח שמעבר לחומר", אומר ניר מנוסי.
הריאיון עם מנוסי נערך לרגל צאת הספר "איחוד התורה והמדע" (600 עמודים, הוצאת גל עיני), שאותו כתב יחד עם הרב יצחק גינזבורג. הצירוף "תורה ומדע" נשמע ברגע הראשון כמו שריד מסמינריוני אמונה לגיל תיכון שהיו פופולריים במילניום הקודם. הורתו ולידתו של הז'אנר ההוא בחוקרים שומרי מצוות שביקשו לגשר על הפערים בין האמונות הדתיות לפרדיגמות המדעיות, מביקורת המקרא ועד האבולוציה. אלא שבעשורים האחרונים רמת הפופולריות של התחום ירדה פלאים, וכבר לא מייחסים לו חשיבות כבעבר. מעטים, אם בכלל יש כאלה, חוזרים בתשובה או יוצאים בשאלה בעקבות הוכחות לקיומו או לאי קיומו של מעמד הר סיני כאירוע היסטורי. העולם הדתי מרוכז הרבה יותר בפנומנולוגיה של הדת: בחוויה הדתית, בהשפעות הסוציולוגיות שלה על הקהילה ומוסד המשפחה, במשפט העברי ובהלכה, במיסטיקה ובנפש, בממשק עם תפיסות מוסריות מודרניות.
כשאני שואל את מנוסי לאור זאת למי בעצם מיועד הספר, הוא משיב: "זו שאלה שהופנתה אליי לא פעם לאורך שנות הכתיבה שלו. מלחמת ההפרכות, ההוכחות ויישובי הסתירות פחות מעניינת גם אותי. מטרת הספר היא לפרוס חזון חדש של חיבורים והפריה הדדית בין העולמות. הקב"ה נתן לנו שתי מתנות גדולות: הפרדס האינסופי של חוכמת התורה, שמעשיר אותנו רוחנית, מוסרית ודתית; והאוצר הבלום של הידע ושל החשיבה המדעית על המציאות. את חוקי קפלר ואת הפיזיקה של ניוטון לא רואים בטבע – הם גנוזים בתוכו וצריך היה לחלץ אותם, ולכן היכולת של התבונה האנושית להתבונן בהם ולהמשיג אותם היא מתנה גדולה.
"הספר לפיכך פונה לאלה שאוהבים גם את התורה וגם את המדע, ומאמינים שהשם אחד. הרבה דתיים מודרנים שבויים בתוך תפיסה של 'שמירת נגיעה' בין התורה והמדע, ויוצרים לעצמם פיצול בין התודעה המדעית לתודעה הדתית שלהם. שמירת נגיעה היא דבר מצוין לשלב הדייטים, אבל אנחנו רוצים להגיע גם לנישואין. הוויכוחים הישנים שייכים לעידן הרווקי, שכפי שאתה מתאר מיצה את עצמו. הם היו נכונים לשעתם כי שני הצדדים, התורה והמדע, התקשו להתפתח בלי להגביל ולחנוק זה את זה, ולכן היה צורך בניתוק. עכשיו הגיע הזמן לשלב הבא".
אתה מתכוון לשותפות בין העולמות, כמו זו שהרב יונתן זקס מדבר עליה?
"אנחנו חולמים על יותר משותפות. כמו שאמרתי, המטרה היא נישואין והפריה הדדית עמוקה שתיצור שלם הגדול מסך חלקיו. הבשורה הגדולה של הרב גינזבורג היא שדרך המבנים העמוקים של הקבלה, אפשר להגיע לחיבורים מרתקים בין התורה והמדע כך ששני הצדדים יוצאים נשכרים, ומתקבלת תמונת עולם אחדותית ועשירה. את זה הספר בא לתאר וגם קצת להדגים".
אבל המדע הוא לא רק חוקי פיזיקה ונוסחות מתמטיות, אני אומר למנוסי. המדע הוא גם חוויה קיומית. אפשר לקחת למשל את פרופ' יובל נח הררי, שכתב רבי־מכר בינלאומיים והפך לגורו של תפיסת עולם שלמה שבסיסה רדוקציה, כלומר העמדת מבנה מורכב על מבנה פשוט. האבולוציה מסבירה שכל הקיום מתבסס על התפתחות מקרית מתרכובות כימיות פשוטות ביותר. גם כל מערכות המחשוב בעולם יושבות על בסיס בינארי, שני מספרים בלבד: 1 או 0. הררי לא המציא שום דבר, אבל הוא מפמפם שוב ושוב שלשום דבר אין קיום מהותני קשיח. כסף וחברות עסקיות ודתות ותרבויות – כולם רק סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. יוצא אפוא שהנישואין המוצעים בין תורה למדע הם במידה מסוימת נישואי כפייה. הצד החילוני לא רוצה בהם.
"כשמדברים על מדע, חשוב להבחין בין הנתונים האמפיריים והתיאוריות המבוססות, לבין הפרשנות", משיב מנוסי. "זה בעצם מעבר ממדע טהור, science, למה שמכונה scientism. ה'מדעניזם' הוא למעשה אמונה שאינה שונה מאוד מהאמונה הדתית: לשיטה זו, מה שהמדע מסביר הוא כל מה שיש, ואין שום דבר מעבר לו. אנשים כמו הררי עוסקים פחות במדע נטו – שמאופיין בהרבה ענווה וצניעות לגבי מה שהוא לא יודע – ויותר בהפיכת המדע לסיפור ודאי חדש על הבריאה וההתהוות, כלומר תחליף למיתוסים של פעם. אפשר אגב לומר שספרו של הררי 'קיצור תולדות האנושות' הוא תחליף למיתוס הראשית, והספר 'ההיסטוריה של המחר' הוא תחליף למיתוס האחרית.
"ההבדל בין המיתוסים של פעם למיתוס המדעי הוא שהראשונים התייחסו לממדים הרוחניים והנפשיים של המציאות, בעוד תמונת העולם המדעית מבוססת על הנחות רדוקציוניסטיות ומטריאליסטיות: לשיטתה, יש ממשות רק למה שרואים ולחוקיות שאפשר למדוד ולשכפל. אך כל זה לא בהכרח נכון. עדיין ייתכן מאוד שיש מישורים נוספים להוויה ולתודעה, מעבר למה שהמדע משיג.
"בגזרת הפולמוס בין הדת והמדע, רבים כבר הציעו הצדקה פילוסופית מבוססת לקיומה של הרוחניות. הביולוג האנגלי רופרט שלדרייק כתב ספר יפה על עשר הדוֹגמות הלא־מוצהרות של המדע, וכאן בארץ ד"ר משה רט פרסם את הספר המצוין 'פשוט להאמין', שעונה לקושיות האתאיסטים. הם ואחרים חושפים את הדילוג הלא־מוצדק ממדע למדעניזם. אבל מי שיחפש שיח מהסוג הזה בספר שלנו, יתאכזב. הפולמוס חשוב, אך לנו מדגדג להתקדם מעבר לו, אל האופק שבו שני האפיקים מתחברים".
אתם מביאים גם את הצד השני, ומדברים על חשיבות המרד הקדוש של המדע.
"נכון. המדע המודרני השלים מרכיב חיוני בתמונת המציאות: היכולת לראות אותה כשכלול הדרגתי של תהליכים טבעיים, ולא רק כנגזרת של אידיאות והוויות מופשטות. בטרמינולוגיה קבלית אפשר לומר שהמדע בא לשקם את עדשת 'עולם העשייה', המתארת את המציאות 'מלמטה', לאחר שנים ארוכות שבהן תפיסת העולם הדתית והמיסטית התייחסה למציאות רק במונחים של 'בריאה' ו'יצירה', המסתכלים על העולם 'מלמעלה'. בעת העתיקה ובימי הביניים תיארו את העולם רק דרך העדשות הרוחניות האלו – ובזה מרד המדע.
"אכן, לפי הקבלה יש לעולם העשייה נטייה למרוד בעולמות העליונים יותר, ולהינעל בתוך תמונת המציאות החומרית. זה מצוין שהמדע משלים את התמונה ומתאר את הטבע 'מלמטה', אך כעת צריך לשקם את העדשות הרוחניות המנופצות של העבר – שבעצם עדיין קיימות עבור אנשים מאמינים – ולתפור אותן מחדש אל תמונת העולם החומרית של המדע. וזה מה שהספר מבקש לעשות. הוא פורס חזון של איחוד תמונת העולם המדעית עם תמונת העולם התורנית הקלאסית, כך שהן תהפוכנה לתמונה אחת, מקפת־כול. אנחנו טוענים שהיהדות בעצם תמיד חלמה על החיבור הזה, ושהוא יניב את מה שחז"ל כינו 'תורתו של משיח' – חוכמת השם השלמה".
איך למשל אתם מחברים בין שתי ההשקפות?
"קח לדוגמה את חקר המוח. המדע מתאר את העולם רק במונחים של סיבתיות חומרית, אך כשמגיעים למוח יש בעיה: האיבר הזה הוא מערכת פיזיקלית, שבאופן פלאי שוכנת בתוכה נפש עם תודעה. כאן נכנסת התורה: החסידות מדברת על שלושה מישורים למציאות – 'עולמות', שזה המישור הגשמי; 'נשמות', המישור הרוחני; ו'אלוקות', שזה הכוח שברא את שניהם ומחברם יחד. כעת אפשר להסביר שהמעבר מהמוח הפיזי לתודעה הוא בעצם דילוג ממישור ה'עולמות' למישור ה'נשמות'. בנוסף נפתח עוד מישור, ה'אלוקות', שמהווה אופק רוחני שהתודעה מובילה אליו ויכולה לשאוף לעברו.
"החיבור בין התורה למדע יורד גם לפרטים של שניהם. המדע מדבר על שני חצאי מוח, שלכל אחד תפקוד שונה. לקבלה יש שפה אחרת – היא מדברת על הספירות 'חוכמה' ו'בינה'. הרב גינזבורג ואני מתרגמים בין שתי השפות, ומראים כיצד אפשר ללכד אותן למודל אחד. כך המדע שופך אור על מושגי התורה, התורה שופכת אור על תגליות המדע, והם מתחברים לשלם חדש הגדול מסך חלקיו".
הפינית וההודי אכזבו
אביו של מנוסי, דידי, היה עיתונאי, סאטיריקן ופזמונאי החתום על קלאסיקות כמו "מי שחלם", "בת שישים" ו"לי ולך". ב־2013 הלך לעולמו, לאחר שבמשך שבע שנים סבל ממחלה שהותירה אותו מרותק לכיסא גלגלים. האם צילה, בת לחסידי בובוב, נודעה כמאיירת וקריקטוריסטית. בברית המילה של בנם הם נתנו לו את השם ניר, אך במהרה החליפו את שמו לניל – כפי שחשבו לקרוא לו עוד לפני לידתו. עשרות שנים אחר כך, כשיחזור בתשובה, יאמץ לעצמו מחדש את השם ניר. "אבי היה בוהמייני, ישב בקפה כסית, טייל בכל העולם ואסף מזכרות עד שהבית הפך למוזיאון", מספר מנוסי (45). "גדלתי בבית שהייתה בו רוח אוניברסלית, אך ליהדות לא היה זכר. כשההורים שלי בנו בית חדש ברמת־גן הם הזמינו את החברים לבקר, ואבא פתח את הסיור במילים 'כפי שאתם רואים, אין פה מזוזה'. כך הבנתי שמזוזה היא משהו חשוב מאוד: צריך להקפיד לא לשים אותה".
חגים, סדר פסח, סעודות שבת?
"כלום. כשהייתי מביא חנוכייה מהגן, אולי היינו מדליקים בלילה הראשון. אבא בא מקיבוץ גבע, שמחק לגמרי את ההארד־דיסק היהודי. אני דווקא התחברתי מאוד לקבלת שבת בגן, וביקשתי מאמא לעשות את זה בבית. היא חבשה מטפחת והדליקה נרות בשבילי. כילד בן חמש הטקס ריגש אותי, אבל קלטתי שהוא מסב לה מבוכה כל כך גדולה שאין סיכוי שאבקש זאת שוב.
"הייתי היחיד בכיתה שלא עשה בר מצווה, וזו הייתה עבורי גאווה גדולה. השם שלי אז, ניל, עורר בי תחושה שאני לא שייך לכאן אלא לעולם הגדול. ספציפית הרגשתי קרבה לאסטרונאוט ניל אמסטרונג. בגיל 12 סיימתי בפעם הראשונה ספר באנגלית, ומאז ועד לצבא לא קראתי שום ספר בעברית. בלעתי ספרי מדע פופולרי, והושפעתי במיוחד מ'השען העיוור' של ריצ'רד דוקינס. כל הילדות ציירתי קומיקס, וראיתי את העתיד שלי באירופה או באמריקה. זו הייתה מין תשוקת התבוללות, מהולה בציניות מדעית ובזלזול בכל דבר דתי, רוחני או רגשני".
את שירותו הצבאי החל מנוסי כתצפיתן בחרמון, וכעבור תקופה קצרה עבר לתפקיד עורפי. לאחר השחרור נסע ללמוד איור בלונדון. "המעונות של הסטודנטים, שהגיעו מכל רחבי העולם, היו התגשמות החלום שלי. באותם ימים הופיעה פרסומת של בנטון שהראתה דוגמנים בשלל צבעים מתחבקים, ואני הרגשתי שאני חי את הפוסטר. חזון אחרית הימים של ג'ון לנון קורם עור וגידים לנגד עיניי, אין עמים ואין גבולות.
"מתוך סקרנות, התחלתי לחקור את הסטודנטים על התרבויות שלהם: את הבחורה הפינית שאלתי על המיתולוגיה של ארצה, את ההודי על ההינדואיזם. כשהם לא ידעו להגיד לי כלום, כעסתי עליהם. אילו שגרירים גרועים אתם, למה אתם לא מייצגים את התרבות שלכם? אחרי זמן מה קלטתי שאני בדיוק באותו מצב".
רצח רבין גרם לו להפסיק את לימודיו בלונדון ולחזור לישראל. "הרגשתי שאני קשור לארץ יותר ממה שאני מוכן להודות, ושהחברים שלי מהשמאל חולקים כאב משותף, ואני לא נמצא שם איתם. זה הצטרף לתובנה שהתגבשה עוד קודם – שאי אפשר להיות איש העולם הגדול בלי להבין לפני כן מאין באת. חזרתי ארצה ונרשמתי ללימודי פילוסופיה ותואר כללי באוניברסיטה העברית".
לא חשבת על הכיוון של מחשבים ומדעי הכסף?
"הכסף לא עניין אותי. הייתי תלוש לגמרי מהשיקולים הללו, לטוב ולמוטב".
"בתודעה שהייתה לי בין הקוף לאדם נמצא גם הדוס, לא יותר משלב התפתחותי בדרך לחילוני הנאור. רוב הדתיים שפגשתי באוניברסיטה לא ערערו על התפיסה שלי. זה נראה שהם יודעים שהם קופים, ומתנהגים בנימוס – מכניסים את הזנבות למכנסיים, מגלחים את הפרווה מהפנים, ומשמיעים את קולות הקופים בשקט בבית הכנסת"
מסע החזרה שלו בתשובה התחיל דווקא בעקבות קורס בפילוסופיה של המדע, שאליו נרשם בשנה השנייה. "שם הכרתי את האדם ששינה את חיי – משה גנוט. ברגע הראשון הוא עורר בי התנגדות נוראית בגלל המראה הדוסי שלו. אני גדלתי על הציור המפורסם של קוף קטן שהופך לקוף גדול עד שהוא מגיע לאדם, רק שבתודעה שלי בין הקוף לאדם נמצא גם הדוס, לא יותר משלב התפתחותי בדרך לחילוני הנאור. כמובן, האמנתי שגם ל'קופים' יש זכויות, כל עוד הם יודעים שמקומם בספארי ולא מתיימרים לפתוח פה את כוכב הקופים. רוב הדתיים שפגשתי באוניברסיטה לא ערערו על התפיסה שלי. זה נראה שהם יודעים שהם קופים, ומתנהגים בנימוס – מכניסים את הזנבות למכנסיים, מגלחים את הפרווה מהפנים, ומשמיעים את קולות הקופים בשקט בבית הכנסת. אך כשפגשתי את משה, פתאום ראיתי קוף משוחרר: הזנבות־ציציות בחוץ, הפרווה על הפנים, והוא לא מפסיק לדבר על ה'תורה'. שאלתי את עצמי, מה לעזאזל הוא עושה פה?
"היה לו יתרון אחד: הוא היה מסכם חרוץ. אחרי שנעדרתי מכמה שיעורים ביקשתי ממנו לצלם את המחברת, וכשפתחתי אותה ראיתי משהו מוזר. בצד השמאלי הוא סיכם את מה שנאמר בכיתה, ובצד הימני רשם הערות עם כל מיני מושגים תמוהים: 'ספירות', 'פרצופים', משפטים כדוגמת 'כמו שהרב יצחק אמר בשיעור'. הכרתי את מושג הספירות כחלק מהעניין שלי בסמלים מתרבויות שונות, אבל אצלו הכול התקיים בלי הפרדה, האמונה והלימודים באוניברסיטה היו מחוברים".
ביו שני הסטודנטים השונים כל כך זה מזה נרקם שיח מעמיק. "אני התעקשתי על תמונת העולם המטריאליסטית, ומשה לא סתר אותי אלא הראה לי שזו לא בהכרח כל התמונה. הוא גם לא ניסה להחזיר אותי בתשובה, אבל כשאני הצבתי דלת סגורה, הוא הראה לי שאפשר לפתוח אותה. הוא הפריך את ההפרכות שלי, והפך את האמונה במישור גבוה יותר לאפשרית. מצד אחד הוא קיבל אותי כפי שאני, ומצד שני אִתגר אותי והזיז אותי מאזור הנוחות שלי.
"פעם אחת החלטתי להתחצף אליו ותקפתי אותו: 'אתה מאמין בתורה משמיים כי גדלת על זה מגיל צעיר והותניתָ לחשוב כך. אני פטור מההתניות האלו, ולכן אני יכול לראות בצורה מפוכחת שהתורה היא יצירה אנושית'. הוא הנהן באופן מהורהר ואמר משפט שהדהים אותי: 'ודאי שזה קשור בחינוך, כפי ששמיעה מוזיקלית יכולה להתפתח רק בחינוך נכון. מי שהאוזן שלו אומנה להבחין בין צלילים דומים, יצליח לעשות זאת. אוזן שלא קיבלה אימון כזה – הצלילים יישמעו לה דומים, היא לא תבחין בין קודש לחול'.
"התשובה הזו הייתה בשבילי כמו פיצוץ במוח. אולי לא הוא זה שהוזה, אלא אני זה שעיוור למשהו? אולי אני חירש לטונים מסוימים? נזכרתי במרצה שדיבר פעם על עיוורון צבעים, והסביר שכפי שיש אנשים שעיוורים לגוונים מסוימים, כך גם יש כאלה שרואים יותר גוונים מהרגיל. זה מוכיח שהרוב לא בהכרח צודק; לפעמים המיעוט רואה דברים שנסתרים מעיני הרוב. כל זה התחבר לי ללימודי ההיסטוריה והפילוסופיה של המדע. גיליתי שבלא מעט תקופות, הקהילה המדעית הייתה בטוחה שהיא הגיעה להבנה סופית של המציאות, עד שבאה תובנה חדשה והפכה את הכול. בנוסף, ראיתי כיצד המדע נשען על הנחות מסוימות, אך ייתכנו הנחות אחרות שמאפשרות ללכת מעבר לתמונת העולם המדעית".
שמירת נגיעה לפני שמירת שבת
הטלטלה המחשבתית שחווה מנוסי הובילה אותו, לדבריו, למשבר קיומי חריף. "זה קרה בתחילת לימודי התואר השני. נתקפתי תחושות של חרדה, בלבול וחוסר משמעות. תמונת המציאות שהייתה לי, של עולם שבנוי מחומר וחוקי טבע שרירותיים, הפכה סתמית וחסרת משמעות. זה תמיד היה שם ברקע, אבל ברגע אחד כאילו מישהו הגביר את הרעש לפול־ווליום, לשאון מחריש אוזניים. הרגשתי שהכול מתפרק לי, כי אם לשום דבר אין משמעות בחשבון הגדול, אין לו שום משמעות גם עכשיו. לא יכולתי עוד להדחיק, ולא היה לי בשביל מה לקום בבוקר. עוצמת החוויה הייתה שוברת מחיצות: סבלתי מפריחה על כל הגוף, גירודים נוראיים, מספר המשקפיים שלי עלה וחטפתי פריצת דיסק. הגוף והנפש צרחו יחד".
נשמע כמו חוויה פסיכוסומטית חריפה שלפני מטמורפוזה.
"כך ממש. בתוך כל הטירוף הזה הייתה לי מין התגלות בצורת חלום מוחשי באופן יוצא דופן. חלמתי שאני מגיע לגוש 8 באוניברסיטה, נכנס למעלית חדשה והיא יורדת־נופלת למעבה האדמה".
כמו מחילת הארנב של אליס, שהיא דימוי למעבר אל הלא־מודע.
"נכון, או כמו נרניה, הסיפור שאינו נגמר ושאר ספרי הפנטזיה. בחלום הגעתי לעולם אחר, אך מחוץ למעלית היה מתחם שאסור היה לי לצאת ממנו. השומרים שם דרשו ממני 'פס' למעבר. אני עולה ויורד ואין לי מושג מאיפה משיגים את הפס. התעוררתי, רצתי לשירותים והקאתי מעוצמת הנפילה של המעלית. ופתאום יצא לי משפט מהפה: 'אני מבין למה יש לי פריחה על הגוף, אני משיל את העור שלי'. זה משפט שבחיים לא הייתי אומר. מאותו רגע כאילו נפקחה לי עין חדשה. כל המילים האסורות בעולם הישן שלי – רוח, נשמה, עולמות עליונים – נטענו ברגע אחד במשמעות.
"יצאתי למסע שהתחיל בניו־אייג', אך תוך שנה בערך הבנתי שהחיצים מצביעים לכיוון היהדות. ראיתי שיש בה שילוב בין מיסטיקה ורוחניות, גבולות מוסריים והתנהגותיים ברורים, ובנוסף גם הכרה בזהות הלאומית שלנו, שאחת מתובנותיי החדשות הייתה שאסור למחוק אותה או לדלג מעליה. שילוב כזה לא מצאתי בניו־אייג'. כשהגעתי לתורה, כל התובנות האלו החלו להתלבש בשלל פרטים, אותיות, הלכות, רעיונות ודימויים שנתנו להן בשר".
מי היו מורי הדרך שלך?
"התחלתי בציונות הדתית. הסתובבתי עם תלמידים של הרב מנחם פרומן, שגם ערך את החופה שלי, והשתלבתי במכון המחקר של הרב שג"ר (הרב שמעון גרשון רוזנברג, ראש ישיבת "שיח יצחק" – י"י). אבל בסוף סגרתי מעגל והגעתי לזרם חב"ד ולרב של משה גנוט – הרב יצחק גינזבורג. אצלו מצאתי חיבור של סדר תיאורטי בהיר עם מרחב של שעשוע והתחדשות. בחסידות אומרים ש'עצי שיטים', שמהם הורכב המשכן, הם שילוב של שיטה ושטות, ואת זה ראיתי שם. זה דיבר אליי מאוד".
"חלמתי שהגעתי לעולם אחר, אך מחוץ למעלית היה מתחם שאסור היה לי לצאת ממנו. השומרים שם דרשו ממני 'פס' למעבר, ואין לי מושג מאיפה משיגים. התעוררתי, רצתי לשירותים והקאתי מעוצמת הנפילה של המעלית. ופתאום יצא לי משפט מהפה: 'אני מבין למה יש לי פריחה על הגוף, אני משיל את העור שלי'. מאותו רגע כאילו נפקחה לי עין חדשה"
הרב גינזבורג אמנם חיבר 150 ספרים ועשרות ניגונים, ונמנה עם היוצרים היהודים הפוריים ביותר שחיים היום, אבל בציבור הוא מזוהה בעיקר עם הימין הקיצוני ועם גזענות קשה. מכנים אותו "הרב של תג מחיר".
"מצער אותי שזה הדימוי שנוצר. אני יכול להגיד לך מבפנים שכל הנושא הזה מהווה חלק קטן מאוד ממכלול ההוראה והכתיבה שלו, ובנוסף גם נתפס בציבור באופן שגוי. אנשים לא מבינים שמול נוער הגבעות, הרב גינזבורג הוא לא הגורם המתסיס אלא הממתן. לא רק שהוא לא 'הרב של תג מחיר', הוא זה שפועל לשים קץ לתג מחיר. הוא עובד מול נוער הגבעות כמו מחנך חכם: משדר להם שהוא מבין מאיפה הם באים, אבל שכדאי להם לתעל את האנרגיות שלהם לאפיקים חיוביים יותר, כמו התנגדות לא־אלימה והפצת תורה ויהדות. מי שמגנה אותם – מאבד אותם, ולכן הרב גינזבורג בכוונה לא מגנה. אילו עשה כך, אני חותם לך שהמצב היה הרבה יותר גרוע. גם השב"כ מבין זאת ולכן לא עושה לו כלום.
"מעבר לכך, תיוג ה'גזען' הוא שטחי מאוד. הן בהלכה והן בקבלה יש הבחנה בין יהודים ולא־יהודים. אין זו תורת גזע, שהרי לא־יהודים יכולים להתגייר, אך זו גם לא התפיסה השוויונית המודרנית שכולם רוצים לאחוז בה היום. כשהרב גינזבורג מדבר על הבדלה בין ישראל לעמים, הוא לא ממציא את זה. צריך גם לראות את התמונה השלמה: בשנים האחרונות הוא קורא למהפכה הלכתית שתאפשר ללמד תורה לכל אומות העולם. יש ספר על כך בדרך, וזה גם מוסבר בקצרה בסוף ספרנו על התורה והמדע. במילים אחרות, הקיצוניות שלו הולכת לשני הצדדים, וחשוב להכיר את שניהם.
"אחרי כל זה, חשוב לי לציין שאני לא לגמרי מזדהה עם המשנה הפוליטית שלו, ועל חלקים ממנה אני ממש חולק. כך למשל לא הצטרפתי לתנועה הפוליטית שהקים, 'דרך חיים'. אני עובד איתו על ספרים בנושאי חסידות, זוגיות, תורת הנפש ותורה ומדע, ולדעתי הוא גאון בקנה מידה שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים, עם רוחב ועומק שאין בשום מקום בדורנו. אותי מעניין לעזור לשפע הזה לרדת לעולם".
תהליך התשובה של מנוסי היה הדרגתי, ונמשך כשלוש שנים. באותה תקופה הוא פרסם שורת מאמרי הגות מבריקים, בהם כאלה שמתחו ביקורת לא פשוטה על המתירנות המינית של המערב. "אני אחד האנשים הבודדים שהתחילו לשמור נגיעה לפני ששמרו שבת. הבנתי שהמתירנות המינית לא עובדת, שהיא מרחיקה אנשים מעצמם, שוחקת אותם ומקטינה את האפשרות להתפתחות של אהבה אמיתית. שוק ההיכרויות הפרוץ יוצר נתק בין הגוף לנפש. כשאדם חווה עוד ועוד קשרים שאין בהם התחייבות והמשכיות, הלב שלו מתחספס. ככל שקל יותר לחלוק את הגוף, כך קשה יותר לחלוק את הנפש".
את נעמה מס, אז גרושה צעירה עם ילד, מנוסי פגש במקרה דרך חברים. פעמיים פנה אליה בזהירות, אך היא לא הייתה מעוניינת. "במוצאי חג השבועות הציעו לי מישהי, והחלטתי שאנסה פעם אחרונה עם נעמה, ואם היא שוב תסרב – אתן תשובה חיובית להצעה. כל אחד משנינו עבר בחג עצמו חוויה מכוננת. אני התלבטתי באותם ימים בין מסלול ליטאי לחסידי, ובשבועות שמעתי שיעור עמוק שחיבר אותי סופית לחסידות. היא למדה את המדרש שאומר שהמשיח בא בהיסח הדעת, ופירשה אותו על החיים שלה – שהיא תקועה מכיוון שהיא לא מסיחה את הדעת מעצמה. כשהתקשרתי אחרי החג היא כמעט סירבה בפעם השלישית, ואז אמרה לעצמה: תסיחי את הדעת ותנסי את זה".
חיזרת אחריה כמו באגדות. איך גרמת לה להצטרף לחב"ד?
"גרנו במושב בית־מאיר, וביקשו ממנה להעביר שיעור. היא מצאה במקרה 'דבר מלכות' (חוברת אמרות ודרשות של הרבי מלובביץ' – י"י) ולימדה ממנו. בשבוע שלאחר מכן אמרו לה – כזה שיעור בדיוק אנחנו רוצים. בוקר אחד קמתי ומצאתי אותה רוכנת על ערמת ספרי חב"ד. היא הרימה את הראש ואמרה לי בעיניים נוצצות: 'זה מה שחיפשתי כל חיי. שילוב בין עומק רוחני, מחויבות הלכתית וחיבור לחיים ולעולם הגדול'. האמונה של נעמה היא עמוקה מאוד והתובנות הפנימיות שלה מדהימות. היא מורה בחסד עליון וגם מוכשרת מאוד בתחום הייעוץ הנפשי. אני לומד ממנה בלי סוף".
"אנשים לא מבינים שמול נוער הגבעות, הרב גינזבורג הוא לא הגורם המתסיס אלא הממתן. לא רק שהוא לא 'הרב של תג מחיר', הוא זה שפועל לשים קץ לתג מחיר"
שתי גדות לאדם
כיום מנוסי מלמד חסידות ומרצה בנושאי יהדות ותרבות בשלל מסגרות, בהן מרכזי "נפש יהודי" ובקרוב גם "החווה של אדם" בהודו. בקנה כבר נמצא ספר נוסף שכתב, הפעם על נשים בתנ"ך ועל פמיניזם מנקודת מבט חסידית־קבלית.
המאמרים שלך עוסקים בין השאר באתגר הלהט"בי. הפליק־פלאק שעשה לאחרונה שר החינוך בנושא הזה, כשהביע תמיכה בטיפולי המרה ותוך יומיים חזר בו, משקף את המבוכה הרעיונית הגדולה של הציבור הדתי. דובריו לא מצליחים לגשר בין הערך התורני המשתקף באיסור שבספר ויקרא, לבין המציאות הישראלית.
"זה נושא עדין ומורכב. השיח הלהט"בי, ולא רק הוא, מניח שיש לאדם זהות מולדת, וכעת כל השאלה היא אם הוא מממש אותה או מתכחש אליה. אני לעומת זאת מבחין בין נטייה לבין זהות. נטייה מינית היא מציאות נפשית נתונה, היא יכולה להיות חזקה – אך היא איננה זהות. נטייה היא דבר שקיים בתוכי, לא מי שאני. צריך לזהות אותה ולא להתכחש אליה, אבל מצד שני לא נכון להזדהות איתה. כשאני בעמדה של זיהוי מה שיש בתוכי, אין כאן התכחשות או הדחקה, אך גם לא מיד מימוש. נפתח מרחב של בחירה: האם אני רוצה לממש את הנטייה או לא? מה בכלל אני רוצה?
"אני מאמין שהזהות מתגבשת מתוך דו־שיח בין הנטיות לבין הבחירות שלנו. אלפרד קינסי חולל מהפכה כשהציע את 'סולם קינסי' הכולל שבע מדרגות לתיאור משיכות מיניות, בין 'הומו' ל'דו' ל'הטרו'. האם תיתכן תנועה בתוך הרצף? הוא חשב שכן, אך משום מה משתמשים בסולם שלו רק כ'צילום מסך' שמזהה איפה כל אדם מונח, כאילו זה בהכרח סטטי.
"אני לא חושב שיש כזה דבר 'טיפולי המרה', אנחנו לא קבצים שאפשר להמיר מפורמט אחד לאחר, אבל זה לא אומר שלא תיתכן תנועה על פני רצף הנטייה המינית. אני מכיר אנשים שבתהליך ארוך ומורכב הצליחו ליצור שינוי ולהגיע לאיזון כדי להקים משפחה. הנטייה הקודמת לא נמחקת, אך היא מתכללת במשהו רחב יותר, כמו עץ שנוספות לו טבעות חדשות. האפשרות הזו חסרה היום בשיח".
ישאלו אותך: למה בכלל לנסות לשנות? כך הם נולדו, למה שייאבקו בטבע?
"תפיסת התורה, כמו לא מעט תפיסות מוסריות, מבוססת על אי־קבלה של המצב הנפשי הגולמי כנתון. יש לי הרבה תשוקות ומשיכות, אני לא מדחיק אותן, אך גם לא משלים איתן. אני מקיים לגביהן את מה שאשתי מכנה 'קבל את עצמך – לעבודה'. בכל רגע נתון הנפש שלי היא חומר גלם להתפתחות. עכשיו נשאלת השאלה לאן רוצים להתפתח. יש שמבקשים לתאר את המשפחה החד־מינית כטובה לכתחילה, אך היהדות לא חושבת ככה. עם כל התנודות במוסד המשפחה, התפיסה תמיד הייתה שתיקונו השלם של האדם מתרחש בזיווג עם בן המין השני. יש כמובן גם שאיפה שכל ילד יגדל עם אביו ואמו, 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך'".
יגידו לך שרומנטיקה ושותפות עמוקה קיימות גם אצל זוגות חד־מיניים.
"השאלה הבסיסית היא מהם נישואין. אם מטרתם אינה אלא מציאת שותף אוהב לחיים, קשה באמת להסביר למה לחתור לקשר של איש ואישה דווקא. אך נישואין בעיניי הם הרבה יותר מזה. הם חציית הנהר המטפורי שבין הגדה של המין שלי לגדה של המין השני. המפגש העמוק מתרחש כשהזכר והנקבה יוצאים כל אחד מגבולות עצמו ופוגשים את הקוטב המיני הנגדי. במובן זה, זוגיות חד־מינית היא פחות מאתגרת, כי בתת־המודע האדם נשאר בטריטוריה המוכרת, הוא עדיין עומד מול ההשתקפות של עצמו. אנחנו נשארים על אותה גדה, ניגשים ונוגעים כפי שהיינו רוצים שייגעו בנו, בלי להידרש לעבודה הקשה של הכרת עולמו, ציפיותיו ומקצביו של המין השני. כך שיש כאן הבדל מהותי בין סוגי משיכה – משיכה לשונה לעומת משיכה לדומה".
גם בני זוג מאותו מין יכולים להיות שונים מאוד זה מזה, כולל חלוקה לצד "גברי" יותר ולצד "נשי".
"מבחינה נפשית זה יכול להיות כך, אך איננו רק נשמות ערטילאיות אלא מכלול של גוף ונפש, והגוף הוא פקטור חשוב פה. בקבלה אומרים ששורש הכלים גבוה משורש האורות. זה אומר שהגוף שלי מהדהד אמת עמוקה יותר מכל השכבות הנפשיות. במבט מדעי ציני, 'רבייה זוויגית' היא בסך הכל פתרון אבולוציוני ליצירת קומבינציות חדשות של גנים, אבל מבחינה רוחנית 'זכר ונקבה' הם הרבה יותר מזה; הם משקפים שני צדדים של ההוויה. תיקון האדם תלוי בהשלמה הזו, ולא לחינם בקודש הקודשים היו שני כרובים בדמות זכר ונקבה. המהות העמוקה של הנישואין היא לתת קול לשכינה מתוך המפגש הזה".
"אני לא חושב שיש כזה דבר 'טיפולי המרה', אנחנו לא קבצים שאפשר להמיר מפורמט אחד לאחר, אבל זה לא אומר שלא תיתכן תנועה על פני רצף הנטייה המינית. אני מכיר אנשים שבתהליך ארוך ומורכב הצליחו ליצור שינוי ולהגיע לאיזון כדי להקים משפחה. הנטייה הקודמת לא נמחקת, אך היא מתכללת במשהו רחב יותר. האפשרות הזו חסרה היום בשיח".
הוויכוח היום הוא על ההנחה שזוגיות הטרוסקסואלית עדיפה על זוגיות חד־מינית. האם נכון להגדיר רק גבר ואישה כ"משפחה נורמלית"? מה דעתך על הקמפיין הזה?
"אפשר להבין מאיפה הוא בא, אך הביטוי 'משפחה נורמלית' מדכא משהו. כל אדם מגשים בזוגיות את צלם אלוהים, והביטוי 'נורמלי' רק משטח ומקטין את זה. החיבור בין גבר לאישה הוא משימת החיים הכי עמוקה שלנו. אתגר הנישואין מורכב לכולם, וגם אם לחלק מהאנשים הוא קשה יותר, זה לא אומר שהוא בלתי אפשרי. יש דף פייסבוק בשם 'וידויים של הקהילה המתמודדת', ובו מתפרסמים סיפורים הירואיים ומרגשים של בעלי נטיות הנאבקים על הקמת משפחה. האם בכל מקרה זה אפשרי? איני יודע. אבל השיח צריך להיפתח גם לאפשרות הזו".
אם דיברנו על המאמרים שלך, מתי נזכה לעוד ממאמרי ההגות הכללית המרתקים שכתב ניל מנוסי?
"לכל תקופה יש העניין שלה, אין טעם לשחזר דברים מתקופה אחרת שנכתבו בהשראה אחרת, וגם אין מי שישלם לי על כך. אחד החלומות הגדולים שלי הוא שיוקם מכון מחקר לפיתוח הגות יהודית, שיתמודד עם כל הסוגיות העמוקות של ימינו מתוך פנייה לאוצרות הרוח שלנו מכל התקופות. לאחרונה מבשילים תהליכים בכיוון. שנזכה לזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
