כשמירה לשם יצאה מהקלפי בתל־אביב ב־9 באפריל, יום הבחירות לכנסת ה־21, היא התקשתה לא לפרוץ בבכי. היא חשה שהשסע והקיטוב בעם גדולים עד כדי כך שספק אם אפשר לגשר על הפערים. כמה חודשים קודם לכן, כשישבה עם ילדיה בגינה ברמת־אביב ג', עבר שם בחור וחילק דפים שהזהירו את הציבור מהדתה. "הוא ראה אותי עם המטפחת ופשוט דילג עלינו. קראתי לו וביקשתי שייתן לנו פלאייר. כל מה שנכתב שם היה למה לשנוא אותי, או בקיצור – תיזהרו מהדתיים. להבדיל, הדף נחתם בהבטחה שמפלגה מסוימת, שרצה בבחירות המוניציפליות, תדאג לבעלי החיים בעיר. אלה היו רגעים קשים בשבילי".
לשם מספרת כי היא חשה שהאווירה הפכה לתוקפנית ומזלזלת, רוחות מלחמה באוויר, בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים. "אני לוקחת אחריות מלאה על זה שאנשים שונאים את היהדות, עשינו את כל הטעויות האפשריות לאורך הדרך כדי שזה יקרה. אני לא מתכוונת לעשות חיים קלים לאף אחד. כולנו צריכים לערוך חשבון נפש כדי להבין איפה אנחנו יכולים לראות את הטוב באחר. כולם חוטאים בזה – שמאל, ימין, רוסים, אתיופים, חרדים. כולם שונאים את 'האחר'. כאילו אם הוא נוכח יותר, זה בא על חשבונך. אם לא היינו מבועתים מהאחר, יכולנו להתרכז בלהיות אנחנו. אבל אנחנו מפחדים, כי אנחנו מרגישים שהוא מאיים עלינו".
חשבון נפש מהסוג הזה הוא שגרם ללשם, יוצרת דתייה ומורה רוחנית, לעבור מסנסנה לתל־אביב אחרי שבר ההתנתקות; אותן מחשבות הוציאו אותה השנה למסע בין השסעים בחברה הישראלית, יחד עם הזמרת מירי מסיקה. התוצאה היא הסרט "גשר על פני מים סוערים", שישודר במוצאי שבת, ליל תשעה באב (ערוץ קשת 12, 22:00). "הרעיון של הסרט היה לייצר חיבור, לצאת למסע משותף עם מי ששונה ממני. שאני אקח אותה לעולמי והיא תיקח אותי לעולמה. כי אני מרגישה שאין לנו דרך אחרת. הגענו לקצה, ואם אנחנו ממשיכים ככה, ניפול לתהום".
הפנייה למסיקה לא הייתה מקרית. בחודש מארס השנה נגררה מסיקה לוויכוח תוקפני ברשתות החברתיות: אחרי שהשחקנית רותם סלע יצאה נגד שרת התרבות מירי רגב וקבעה כי ישראל היא "מדינת כלל אזרחיה", כתבה מסיקה פוסט תומך בחברתה, ובין השאר התייחסה לבנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו. בתגובה קרא נתניהו הבן להחרים את הופעותיה. ההשתלחות הרב־צדדית ברשתות החברתיות לא איחרה לבוא.
"פניתי למירי אחרי שפרסמה את הפוסט ואמרתי לה שאני עושה סרט על שנאת חינם, ואשמח שתצטרף אליי", אומרת לשם. "היא ענתה בחיוב ויצאנו לדרך. למירי יש לב ענק ויכולת לחבר בין קצוות רחוקים, כי גם בתוכה כל החלקים האלו קיימים. היא יצאה למסע אמיתי במקומות שלא הייתה בהם מעולם, עם אנשים שכנראה לא הייתה נחשפת אליהם בצורה אחרת". בין השאר נפגשו עם יואב אליאסי ("הצל"), הרב שמואל אליהו, נשות היישוב היהודי בחברון – וגם עם נשות מחסום ווטש והזמרת אחינועם ניני. הסרט הופק בתמיכת המנהלת לזהות יהודית, שפועלת מטעם המשרד לשירותי דת.
"אנשים היו בהלם מזה שבאנו לשמוע אותם באמת", מספרת לשם. "רצינו לשמוע את האדם שמולנו ולא להתנגח, מתוך הבנה שזה מה שהוא, ואני לא חייבת להסכים איתו. רוב הסיכויים שלא אזדהה עם כל משפט של כל אחד מהם, אבל מותר להם להיות מי שהם, ולי מותר להיות מי שאני.
"הסרט הוא לא על הסכסוך הישראלי ולא על הפערים החברתיים. כולם יודעים שיש סכסוך בין רבנים ללה"טבים ובין שמאל לימין ובין חילונים לדתיים. זה סיפור ידוע שאין צורך לספר אותו. החידוש הוא שאפשר אחרת. זה היסטרי ממש. אנשים לא מאמינים באפשרות של הידברות, לא יודעים שהיא בכלל קיימת".
עיניים זרות
בתחקיר הראשוני לקראת הסרט גילתה לשם כי שורשי משפחתה של מסיקה נעוצים בחברון. סבתה גרה שם עד 1928, ועזבה רגע לפני פרעות תרפ"ט. לשם לקחה את מסיקה ואביה למערת המכפלה, והפגישה אותה בחברון עם יפה בלייכברד, שגדלה וחיה בעיר כל חייה, ועם מיכל צדוק מנשות ווטש. שלוש הנשים ישבו יחד לשיחה כואבת של בירור.
"פנינו להרבה מפורסמים בבקשה שישתתפו בסרט והם פחדו", אומרת לשם. "מירי הייתה בהלם ממספר האנשים שענו לא. הם כנראה חששו שיסמנו אותם בתור שמאלנים או ימנים. כשפניתי לאחינועם ניני היא אמרה לי חד־משמעית לא, וגם כתבה מגילה מפורטת שהסבירה מדוע. התקשרתי ואמרתי: אחינועם, תקשיבי לי דקה, אם אחרי דקה תגידי לא – לא אתקשר אלייך יותר בחיים. אני ימנית, אני דוסית, אני לא חושבת שום דבר שאת חושבת, אבל אנחנו נלחמות את אותה מלחמה.
"היה בינינו חיבור מעולה, היא אישה מדהימה שאוהבת את עם ישראל וארץ ישראל בדרכה. זה הכוח שלנו, ההבנה שמיכל מנשות ווטש אוהבת את המדינה לא פחות מיפה שגדלה בחברון, ושהמדינה חשובה גם לאחינועם ניני, ושהצל לא שונא שמאלנים והרב אליהו לא שונא הומואים. כל אחד פשוט רוצה להיות מי שהוא".
הסרט מראה רק חיבורים, הבנה וחיבוקים. אין צעקות ואין אלימות. זה לא ממש מאפיין את המציאות המורכבת שלנו.
"יש מאה סרטים על כך שהימנים והשמאלנים לא מסתדרים. 99 אחוז ממה שהתקשורת מציגה הם מה שרע, השנאה בחברה. אז פעם אחת, בערב תשעה באב, הצופים יראו ארבעים דקות של סרט שידבר על אהבה".
הרגע המרגש ביותר מבחינתה היה המפגש בין אבי בוסקילה, הומוסקסואל מוצהר ולשעבר מנכ"ל שלום עכשיו, ובין הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת. "לפני שאבי נכנס לבית של הרב, הלב שלי דפק על 200. אמרתי לאלוהים, בבקשה שזה יעבור בשלום. ואז אבי נכנס והם התחבקו, ואני חשבתי: רגע, עובדים עליי? אבל אני מאמינה שכשנשמות נפגשות, הן נפגשות. כל מה שמסביב הן קליפות שלא שוות כלום".
מה הסרט שינה בך?
"הוא חיזק אותי בדרך שלי. המסע היה קשוח והרבה דלתות נסגרו. אנשים אמרו לי, את חיה בסרט. כתבת לעצמך תסריט, אבל לא באמת יכול להיות אחרת. או שהציעו לי לעשות סרט עלילתי, לא תיעודי. אבל אני הבנתי שזה סיפור דוקומנטרי, ושבאמת אפשר לאהוב, ובמקביל שכל אחד יישאר מי שהוא".
גם מירי מסיקה מספרת שהגיעה לסרט מתוך תחושות קשות. "הרגשתי שכולם מסביב רק מלבים את הפילוג, שאין שום דבר משותף ואין מנהיג שמחבר בינינו. המציאות עצמה גרמה לי לצאת למסע הזה".
מאיזה מפגש הכי פחדת?
"הכי פחות רציתי לפגוש את הצל. ברשתות הוא מצטייר כאדם אגרסיבי, ימני קיצוני. היה לי כלפיו רק כעס, לא כבוד. בפועל הוא הפתיע אותי בכנות ובפתיחות שלו. המפגש שהכי נגע בי היה עם הרב אליהו. התאהבתי בדמות שלו לגמרי, הסתנוורתי מהאור שלו. אני רוצה לחזור ולבקר אצלו. לא יודעת אם הוא שכנע אותי באידיאולוגיה שלו, אבל הוא איש מיוחד".
על לשם אומרת מסיקה כי הן דומות מאוד. "כל אחת מאיתנו רוצה להגיע לקצוות של המקום שהיא הכי פחות שייכת בו. מה שהיא עשתה זה כמו שאני אעזוב את המרכז ואעבור לגור בהתנחלות. המפגש והלימוד איתה היו משני חיים".
בשלבים הסופים של ההכנה לשידור, עורכת הסרט שיתפה את השתיים בסיפור מרגש. "היא סיפרה שבעקבות הסרט היא התקשרה לחבר שהרבה שנים לא דיברה איתו, בגלל ויכוח על שטות", אומרת לשם. "היא ביקשה ממנו: בוא נחזור לדבר, ועל הדבר הספציפי ההוא – נסכים שאנחנו לא מסכימים. בדיוק בשביל זה עשיתי את הסרט. אין לי עניין לשנות את דעתו של איש, אני רוצה לשנות את העיניים שבהן אנחנו מסתכלים על האחר, את נקודת המבט. שנסכים שהמטרה של כולנו היא שיהיה כאן טוב".
רייטינג או קדושת השבת
מירה לשם, בת 43, נולדה וגדלה בנתניה, ובנעוריה עברה עם משפחתה לכוכב־יאיר. בתיכון למדה באולפנת כפר־פינס, ומשם המשיכה לשנתיים של שירות לאומי. את בעלה ערן, כיום אדריכל, פגשה בגיל 12 בבני עקיבא, ומאז הם יחד.
היא בחרה ללמוד תקשורת בבית הספר "כותרת" באוניברסיטת תל־אביב, שבינתיים נסגר. "לא רציתי ללמוד ב'מעלה' או במסגרת מגזרית. החלטתי ללמוד במקום חילוני, במטרה להיות חלק מהחברה הישראלית. הייתי הדתייה היחידה שם. בכל מקום שאני מגיעה אליו, אני לא חלק אינטגרלי מהנוף. תמיד הייתי שונה, וכנראה אני אוהבת את זה".
כבר אז חלמה לגשר בין דתיים לחילונים, אבל החלום התנפץ אחרי רצח רבין, כששידרה תוכנית רדיו באוניברסיטה. "דיברתי בתוכנית על 'שיר בבוקר בבוקר': 'פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת'. מאחורי הזכוכית של האולפן אני רואה שמתחוללת התרחשות. כשיצאתי שמעתי אמירות כמו 'באיזה סרט את חיה? מי בכלל רוצה ללכת איתך ביחד? אנחנו לא הולכים לאותו מקום'. זה היה קשה".
את דרכה המקצועית בעולם התקשורת החלה כתחקירנית בתוכנית "פופוליטיקה". בהמשך שימשה כתחקירנית ב"זהבי מחפש תשובה", סדרה שהפגישה את נתן זהבי עם העולם היהודי־דתי. מאז, היא יוצרת בעיקר סרטים דוקומנטריים. "המציאות מאוד מעניינת, החיים עולים על כל דמיון. אני מאמינה באנשים, זו הסיבה לכך שאני עושה קולנוע תיעודי. אני מאמינה שהתשובות לשאלות שלנו נמצאות בנו, כמו שכתב הרב קוק ב'אורות התשובה': 'התשובה מאירה את המחשכים, כשאדם שב לעצמו'".
מתחילת הדרך היא נאלצה להתמודד עם דילמות קשות. כשהכותרות עסקו באפשרות של נסיגה מהגולן, קיבלה לשם הצעה לצלם כתבה בנושא, שתשודר בערב שבת. "זה נחשב בזמנו לרצועה אטרקטיבית מאוד, פסגת הרייטינג. שאלתי את הרב שלי מה לעשות, האם מותר להכין כתבה שתשודר בשבת. הוא העביר את שאלתי הלאה, וכך כל רב הפנה אותי לאחר. כל אחד אמר: 'צריך כתפיים רחבות כדי להתיר לך את זה'. בסוף לא עשיתי את הכתבה הזו, וגם לא שאלתי יותר רבנים. אני מרגישה שבאו אל הדור שלנו בקריאה 'לכו, תעשו, תהיו בתקשורת', ובסוף כשאת צריכה שמישהו יפסוק לך לגבי כתבה שתשודר בשבת – אין.
"אחד הרבנים אמר לי בזמנו: 'תמשיכי לשאול'. כעסתי עליו, חשבתי שהוא מסרב לקחת אחריות. היום אני מבינה שהוא אמר אמירה גדולה. שאם אני רוצה לאפשר לדברים לקרות, אי אפשר לבקש מהרבנים משהו שהם לא יכולים לתת. סיפרתי את הסיפור הזה לרב רא"ם הכהן מעתניאל, ממש בכיתי לו. הוא ענה לי: 'מאוד כואב להתבגר'. הבנתי שזה חלק מתהליך ההתבגרות שלי, ושבמקום לשאול רב על כל צעד ושעל אני צריכה לפרוש כנפיים ולדבר עם ריבונו של עולם. זה מה שאני עושה כל הזמן".
בפעם אחרת רצתה לעשות כתבה דוקומנטרית על משפחה שבוחרת לעזוב את החיים המיושבים בירושלים לטובת ההתיישבות. "לקח לי הרבה זמן למצוא משפחה מעניינת ש'תחזיק' סיפור", אומרת לשם. היא מצאה לבסוף את משפחת דיקשטיין, יוסי, חני וילדיהם, שהחליטו לעבור מירושלים ליישוב פסגות. "די בהתחלה יוסי אמר לי: 'אני לא יכול לעשות את הסרט הזה. אני לא יודע מה זה יעשה'. הצעתי שנלך לרב מרדכי אליהו ומה שהוא יגיד זה מה שנעשה. מבחינתו של יוסי שיתוף פעולה עם ערוץ 2 נחשב למשהו נורא. אבל הרב אליהו עודד אותם להצטלם, והתחלנו הכנות לצילומים: היה כבר תחקיר וצוות שגובש לכתבה. יומיים לפני הצילומים קיבלתי טלפון מרב אחר שהכריז שאם אצלם את הסרט הזה, הבן של דיקשטיין יעוף מהישיבה. הוא אמר לי: אנחנו לא משתפים פעולה עם ערוץ 2, כי שום תועלת לא יכולה לצמוח מזה. לא משנה כמה ניסיתי להסביר שתצא מזה ברכה, זה נפל על אוזניים ערלות".
ואז, במוצאי שבת אחת, צלצלו אליה מביתו של הרב אליהו: "הרב מבקש שתעבירי את הצילומים דחוף". עניתי שאני מצטערת, לא היו צילומים. כך גיליתי שבערב שבת נרצחו יוסי, חני ובנם שובאל. הרב חשב שנותרו צילומים למזכרת. עד היום אני מצטערת על זה. אבל הסיפור הזה מלווה אותי. ברמה הפרטית, זו הבנה עמוקה שאני צריכה ללכת עם האמת שלי עד הסוף ולא משנה מה. לתת לעצמי גיבוי, ולעשות כל מה שצריך כדי שהדברים יקרו.
"היום אני חושבת שלא הוגן לשאול רבנים שאלות כאלו. זה כמו ללכת לטבח ולשאול אותו איך בונים כיסא. זה לא בכלים שלהם. הרבנים צריכים להגיד שיש דברים שהם מחוץ לתחום שלהם. כשיהיו להם יותר כלים ותהיה כאן סנהדרין אז זה יקרה, אבל כרגע זה לא המצב".
תל־אביב ממשיכה ללכת
אף שלא התגוררה בגוש קטיף, תוכנית ההתנתקות ב־2005 הפכה לרגע רב משמעות בחייה. בתקופת הגירוש התלוותה למשפחתו של חבר הכנסת לשעבר צבי הנדל, שפונתה מגני־טל. התוצאה הייתה הסרט "קטיף אחרון", שמסכם את השנה האחרונה בגוש. ההתנתקות הובילה אותה גם להחלטה אישית שתשנה את מהלך חייה וחיי משפחתה: לעזוב את היישוב סנסנה, ולעבור לתל־אביב. המחשבה התעוררה שלושה שבועות אחרי שסיימה את צילומי הסרט, כשהגיעה לפגישה בתל־אביב. בבית הקפה גילתה שעולם כמנהגו נוהג. "הייתי כולי חבולה ופצועה נפשית מכל התהליך הזה. הייתי בתוך ההתנתקות במאתיים אחוז, חזרתי לשם שוב ושוב לצילומים, חוויתי את הפרידה והחורבן, ואז הגעתי לתל־אביב. ולא קרה פה כלום.
"נשים לרגע את הדיון הפוליטי בצד. נניח שהצעד הזה היה הדבר הכי טוב שקרה למדינת ישראל. אבל גם כשבנאדם עובר ניתוח לקטיעת איבר בגוף, הוא מדמם, הגוף כואב. הרגשתי שקטעו למדינה את הרגל, ובתל־אביב ממשיכים ללכת. זה גמר אותי, זה היה הרגע הכי קשה בכל הסיפור של הגירוש. חזרתי הביתה מרוסקת".
אחרי שנה עברה המשפחה לתל־אביב. "מילים הן לא סתם. התנתקות היא מלשון נתק רציני שיש בעם הזה, ולציבור שלנו יש חלק לא קטן בניתוק הזה. הקמנו יישובים מדהימים, עם חברה נהדרת – היה לי הכי כיף בעולם להישאר לגור בסנסנה – אבל יצרנו התנתקות. ואם רוצים למנוע את הדבר הזה, צריך ליצור התחברות. צריך לקחת אחריות, לא להאשים אף אחד, אלא לומר: אני התנתקתי. הלכתי לגור בשומרון או בהר חברון, מתוך סיבות שהיו רלוונטיות בעבר, והיום המצב השתנה.
"להגיד 'פינו אותי', 'גנבו לי', 'הם לא מבינים אותי' – זה לא רלוונטי. בטח שהם לא מבינים אותנו. איך יבינו אם הם לא מכירים אותנו? בכלל, מי זה הם? מי זה אנחנו? יש דבר כזה, 'הציבור הדתי־לאומי'? זה בנט? פרץ? מימד? כל אדם הוא אדם, וזה בכלל לא משנה. השייכות שלנו היא שייכות של אהבה. הציבור הדתי עדין נבהל כשמישהו מוריד את הכיפה, או בוחר במשהו שהוא קצת שונה ממנו".
לתל־אביב הגיעה משפחת לשם עם שלושה ילדים, וכיום הם הורים לחמישה. הם עברו לעיר יחד עם משפחה נוספת, אך הקליטה לא הייתה קלה. "הרבה יותר קל לגדל ילדים בסנסנה ולא בתל־אביב. לקח לנו הרבה זמן להרגיש כאן בבית, אבל היום אני אוהבת את העיר. אני בוחרת לחיות כאן. כשאני מגייסת בנות שירות לאומי לפעילות בתל־אביב אני תמיד אומרת: אם את באה להציל את העולם, לכי לחפש מקום אחר. תל־אביב לא זקוקה לך. אם בא לך לחיות, לעשות חיים, אז יאללה, בואי. הרמח"ל במסילת ישרים כותב: מהי חובת האדם בעולמו? להתענג על השם. תכלס אף אחד לא חי ככה, אבל זה מה שהייתי רוצה, להתענג על מציאות השם וליהנות מאינסוף הטוב הזה. אני נהנית מהאווירה, מהים".
לפני שנה וחצי נשרף ביתה של משפחת לשם באפקה בעקבות מטען נייד שעלה באש. אנשי השכונה התגייסו לסייע להם. "יש לאפקה תדמית של שכונה מנותקת, אבל כשנשרף הבית קיבלנו חיבוק שאף יישוב לא היה מתבייש בו. אנשים הביאו לנו רהיטים, צעצועים, ניקו לנו את הבית, לקחו את הבגדים לכביסה. קיבלנו אהבה אינסופית". שכנה אחת, בעלת חברת מזרנים, תרמה מזרנים חדשים. שכן אחר דאג לסלון. "בתוך 48 שעות היה לנו בית חלופי. זה היה מרגש ברמות".
להפריד את הדת מהדתיים
לפני חמש שנים קיבלה לשם שיחת טלפון ממספר לא מוכר. "שלום, אני יאנה יוסף. את מכירה אותי?", שאלה המטלפנת. "לא. ואני מירה לשם, את מכירה אותי?", כך נפתחה השיחה מהצד השני. שיחת הטלפון הזו הובילה לחברות עמוקה בין לשם ליוסף, שהייתה בתהליך גיור לקראת נישואים עם ציון ברוך. לשם ליוותה את יוסף בדרך. "זה היה תהליך מאוד קשה מול הרבנות", היא מספרת. "יצאתי משם בוכה פעם אחר פעם, כאילו משהו לא מכוון שם נכון. ויאנה הגיבורה עברה את התהליך הזה באופן מדהים. היא בחרה בקדוש ברוך הוא לאורך כל הדרך. נקודת המבט שבה הרבנות מסתכלת על אנשים שבאים להתגייר היא חשדנית ולא מאירת עיניים בכלל. רק אחרי שהפכנו שולחנות הגענו עד אב בית הדין, עשו לנו חוויה מתקנת, והאנשים שעשו את הגיור בסוף היו מאירי עיניים".
לאחר החתונה, ערכה משפחת לשם לזוג הטרי ברוך סעודת שבע ברכות, והזמינו את חבריהם מסנסנה ואת חבריו של ברוך לשלישית "מה קשור". "שלום (מיכאלשווילי, ר"ר) היה בהלם מכך שאף אחד לא הכיר אותו", נזכרת לשם בחיוך.
היא עוסקת לא מעט בכל מה שקשור לזהות יהודית בעיר, ומפיקה את ההקפות השניות המפורסמות במועדון הבארבי, טקסים קהילתיים ביום הזיכרון וביום העצמאות ועוד. "הרצון הוא שנדע להפריד בין מה שאנחנו רוצים לעצמנו ובין מה שאנחנו רוצים להציע לאחר. יש להיות דתי ויש לעשות הדתה. זה לא אותו הדבר. צריך להפריד את הדת מהדתיים ולהשיב את הדת לעם ישראל שרוצה בה. העם רוצה במסורת, אבל לא מעוניין שיגידו לו באיזה אופן לקבל את הדת, באיזו צורה".
כבר 17 שנים היא לומדת אצל הרבנית מיכל פרץ, רעייתו של שר החינוך הרב רפי פרץ, ואצל הרב יובל אשרוב, שנחשב ל"רב הסלבס". את התורות הרוחניות היא מעבירה הלאה. "באופן עקרוני אני חיה בסיפור של הבעל שם טוב", היא אומרת. "אני לא מנחה ולא מדריכה, אלא צינור להעביר הלאה את הידע שלמדתי. אני זוכה ללוות נשים בצמתים בחיים שלהם: נשים שהיו תקועות בצומת הרווקות, עקרות שלבסוף ילדו, נשים חולות סרטן שנרפאו, וכאלו שהיו בקושי מול הרצון למיצוי עצמי בקריירה לעומת ההשקעה בבעל ובילדים. אני באה עם ארגז כלים שאני אוספת הרבה שנים, ומושיטה יד. אבל אני לא מטפלת באף אחד. אני מאמינה שרק האדם יכול לטפל בעצמו".
לדבריה, את השיעורים הגדולים היא לומדת מהתלמידות עצמן. "בערב ראש השנה סיפרה אחת התלמידות, שנחשבת לדוסית, שהיא לא מצליחה להתפלל כי היא לא מרגישה שיש מי ששומע אותה. בחורה לידה, שלובשת גופייה, סיפרה על הבן שלה שהידרדר לסמים, ובשלב מסוים, אחרי שהתייעצה עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים, היא הבינה שאין לה יותר מה לעשות, אלא להתפלל. היא סיפרה שאמרה בכל יום ספר תהילים עד שהילד חזר הביתה וחזר בתשובה. זה היה שיעור חזק על כוחה של תפילה. הרבה יותר ממה ששמעתי בעבר מכל מיני רבנים".
בשנה האחרונה הרימה עוד פרויקט מיוחד ושמו "יהדות על הבר". רגע לפני שבועות נפגשו על הברים בתל־אביב שמונה זוגות מיוחדים, ובהם שולי רנד עם איתי תורג'מן, הרב תמיר גרנות וגיל ססובר, ולשם ומסיקה. "הרעיון הוא להביא את היהדות לתוך הברים. אפשר לדבר על היהדות גם בבר, ולא רק בבית המדרש. אפשר לעשות דברים אחרת. התורה היא המסגרת שלנו, ובתוכה אנחנו יכולים לעוף. אני משתדלת להיות בנאדם חופשי, והרבה מהחופש הזה למדתי בתל־אביב".
ביום כיפור ארגנה תפילה משותפת לדתיים וחילונים במרכז רוזין ברמת אביב, בשיתוף צוהר, תחת הכותרת "מתפללים ביחד": "בתפילת כל נדרי הגיעו מלא אנשים. אחת המשפחות נכנסה, ראתה שהישיבה נפרדת לגברים ולנשים, וראיתי את העצבות בעיניים שלהם. הם פנו ואמרו: 'אבל בכל השלטים כתוב שמתפללים יחד'. אז הראיתי להם מקום שבו הם יכולים לשבת יחד. זה משהו שתל־אביב לימדה אותי לעשות. לפני עשר שנים הייתי אומרת להם: 'זה מה יש. תהיו חזקים'".
מדי שנה היא מפיקה טקס יום העצמאות בשכונתה יחד עם חברה. השנה התקשר אליהן אחד התושבים החילונים בשכונה, ודרש שיסירו מהטקס את תקיעת השופר. "אמרתי, על גופתי המתה. גם בשואה אמרו לאנשים לא לתקוע בשופר. השופר שייך לכולם, ויום העצמאות ודאי שייך לכולם. אבל בציבור שלנו סימנו את השופר כמשהו ששייך לחברה שלנו ואנחנו מפחדים לשחרר אותו. השופר שייך למרכז תל־אביב כמו לבני־ברק וכמו לעלי. כשנבין את זה, אז יהיה תיקון. הציבור שלנו יהיר והוא חוטא בזה פעם אחר פעם, אנחנו לא אוחזים בשום אמת מוחלטת. האמת היחידה היא אצל מנהיג העולם. אגב, אני בטוחה שכשהמשיח יבוא, הוא יגיע קודם לתל־אביב ולא לירושלים. וכנראה הוא לא יבוא עם שטריימל לראשו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
