הכירו את הישראלי שלימד את הביטלס לעשות כסף

אינספור צעירים ברחבי העולם היו מוכנים לתת הכול כדי להתחלף עם סטיבן מלץ ולשבת לפגישה אישית בעשר עיניים עם חברי להקת הביטלס. אבל מבחינתו של מלץ, אז רואה חשבון בן 23, מדובר היה בסך הכול בשיחת עבודה, ואפילו קודרת למדי. במסגרת עבודתו בחברת "ברייס המנר אישרווד" הוא קיבל לטיפולו את התיק של הלהקה, עבר על ארגזי המסמכים המבורדקים, ונדהם. הייתה זו שנת 1966, הביטלס כבר מכרו מיליוני תקליטים וקיימו מאות הופעות, אך מהבחינה הפיננסית לא היו מנוהלים כלל. בלית ברירה הוא זימן למשרדו את הארבעה – ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר – כדי להסביר להם עד כמה חמור מצבם.

"הם הגיעו אליי בבגדים יומיומיים ובתסרוקות מסודרות", מספר לנו מלץ בביתו שברמת־השרון, 53 שנים אחרי אותה פגישה ראשונה עם חברי הלהקה שהפכה לחלק מחייו. "במשרד הייתה התרגשות גדולה, וכל המזכירות רצו לראות אותם. מנהלם האישי בריאן אפשטיין, שעמו נפגשתי כמה פעמים לפני כן, לא הגיע יחד איתם. אמרתי להם: 'בריאן לא רצה לבוא כי הוא לא ירגיש בנוח להיות פה כשאדבר על זה'. כשהסברתי להם שהמצב גרוע, הם היו המומים מכך שהוא לא אמר להם כלום.

"מהתיקים שלהם התברר לי שבכל פעם שהגיע אליהם חשבון, הוא שולם בלי לשאול שאלות. הביטלס אפילו הקימו חברות לצורך הפעילות המוזיקלית שלהם, אך לא היה בידם שום דו"ח מס הכנסה. המשמעות היא שהלהקה המצליחה בהיסטוריה עברה חצי מהקריירה שלה בלי ששילמה אפילו פני לרשויות המס. בנקודת הזמן שבה נפגשנו, גם לא היה לה מספיק כסף לשלם מיסים".

מלץ טיפל בענייניהם של הביטלס בעת שיצרו את האלבומים החשובים ביותר שלהם, ובהם "ריבולבר" ו"סרג'נט פפר". עבודתם המשותפת נעשתה הדוקה יותר ויותר, עד שבתחילת שנת 1968 פרש מלץ מ"ברייס המנר אישרווד" וקיבל את תפקיד המנהל העסקי של חברת "אפל" שייסדה הלהקה. בכתבה שפרסם ה"דיילי מירור" ב־12 ביוני 1968, תחת הכותרת "ביטלס – העסק הגדול", תוארה אפל כאימפריית ענק המגלגלת מיליוני ליש"ט. "יש עוד שישה אנשי מפתח בארגון", נאמר בכתבה. "המשפיע ביותר שבהם הוא סטיבן מלץ בן ה־25, מי שהיה רואה החשבון של הביטלס בשלוש השנים האחרונות".

הרומן בין מלץ ללהקה לא האריך ימים, אך בביתו שמורים עד היום קלסרים רבים של מסמכים שמגוללים את סיפורם של ארבעת המופלאים. למשל, עותק של חוזה שנחתם באוקטובר 1962 בין חברי הלהקה לבין אפשטיין, והיה למעשה יריית הפתיחה לקריירה ה"רצינית" שלהם. הביטלס היו אז צעירים מאוד, ולכן מופיע בחוזה גם אביו של האריסון, שהגיע כדי לסייע לבנו ולחבריו לייסד להקה. "וזה מיולי 1965, מצב החשבון של רינגו", מראה מלץ מסמך אחר. "הוא קנה בית ב־26 אלף פאונד, סכום שווה ערך לחצי מיליון פאונד של ימינו. כשהחליט לקנות את הבית, דאגתי שיקבל את מלוא הסכום. לא היה מה לדבר על משכנתא, כי מי נותן למוזיקאי משכנתא ל־25 שנה? גם כשעזבתי את עבודתי עם הביטלס, מי בכלל חשב שאחרי חמישים שנה עוד יזכרו אותם כך?"

הוא מחזיק גם אלבומים של הביטלס, מראשית הקריירה המוזיקלית שלהם ועד שדרכו נפרדה מדרכם. "יש לי כל מה שהם הוציאו עד 'סרג'נט פפר'. לא 'האלבום הלבן' ולא 'אבי רוד', שבאו לאחר מכן. אין לי גם שום אלבום של ג'ון לנון". הוא שולף פריט אספנים נדיר: תקליטון שיצא בחג המולד 1965, ולא נמכר לציבור הרחב. "רק מי שהיה חבר במועדון המעריצים הרשמי של הלהקה קיבל אותו", אומר מלץ. "היו לי עוד הרבה פריטים שקשורים אליהם, למשל דודלס (שרבוטים – מ"פ) שציירו הביטלס בזמן הפגישות שלנו. כשעזבתי את אנגליה עשיתי מדורה בגינה, והשלכתי אליה הרבה דפים וחפצים. אני מצטער שזרקתי אותם, כי כיום דברים כאלה שווים הרבה כסף".

פול מקרטני נחשב עד היום לאדם העשיר ביותר בתולדות תעשיית המוזיקה, עם הון שמוערך בכחצי מיליארד דולר. אילו המשכת לעבוד איתו ועם חבריו, היית מרוויח מן הסתם סכומים אדירים. המחשבה הזו לא צובטת בלב?
"ממש לא. אני יודע שעזבתי את הביטלס בזמן הנכון בשבילי. עזרתי לאנשים להתעשר, אבל הכסף לא היה מעולם המטרה. בשבילי הביטלס היו ארבעה אנשים רגילים שעשו הרבה כסף, והתפקיד שלי היה לשמור על העתיד שלהם".

מעשרת אלפים נשארו אלף

מאז 1977 מתגורר סטיבן מלץ בישראל. לאורך השנים, הוא אומר, נתקל פעמים רבות במידע שגוי בנוגע לביטלס, ולכן החליט להוציא לאור נתונים שהיו שמורים אצלו. ב־2015 התפרסם בפורמט דיגיטלי באמזון ובקינדל ספרו The Beatles, Apple & Me, שגם הודפס במספר מועט של עותקים. מאז מצטטים אותו בספרים העוסקים בלהקה, ואלה לא מפסיקים להיכתב עד היום.

ביתו צנוע מאוד, ודאי ביחס לאחוזות הסמוכות לו ברחוב. יש בכך משהו מפליא מעט, שכן בשעתו נחשב מלץ למטאור בעולם הפיננסי הלונדוני. לאחר סיום תפקידו ב"אפל" הוא עסק במכירה וקנייה של חברות בפירוק, ובתחילת שנות השלושים לחייו כבר ניהל חברה של כאלפיים עובדים. בריאיון שפורסם ב־30 באוקטובר 1972 בעיתון הכלכלי "ביזנס סטנדרד" סיפר כי הוא מגלגל השקעות במאות אלפי פאונד. לאחר שעלה ארצה הוא הוריד פרופיל, ולאורך השנים דחה פניות רבות מצד עיתונאים שרצו לשמוע ממנו על עברו כאיש הכספים הבכיר של הלהקה המפורסמת בעולם. פרסום ספרו הביא אותו להתראיין בקצרה לסרט בריטי בשם The Beatles Apple & Hells Angels, אך בתקשורת הישראלית הוא לא הופיע. "למה הסכמתי שתבואי?", אומר לי מלץ, "כי כמעט כולם נפטרו".

ג'ון לנון נרצח כידוע ב־1980. ג'ורג' האריסון נפטר ממחלה קשה בראשית העשור הקודם. את אפשטיין הם איבדו עוד ב־1967. ניל אספינל, שהיה מנהל הדרכים של הביטלס, וג'ורג' מרטין, המעבד והמפיק המוזיקלי, נפטרו בשנים האחרונות. מלץ ממשיך ונוקב בשמות אנשים נוספים שעבדו עם הלהקה וכבר אינם בין החיים. "אמרתי לעצמי שאני כבר בן 76, היום כל מה שחשוב לי זה להמשיך להיות עם אשתי, עם הילדים ועם הנכדים".

הוא נולד וגדל באזור מיל־היל שבצפון־מערב לונדון, המאכלס לא מעט יהודים. אביו עבד בטקסטיל, אמו הייתה עקרת בית. הם היו מסורתיים, ואביו אף הקים בתי כנסת באנגליה. לאחר שסיים לימודי ראיית חשבון, נשלח מלץ הבן על ידי חברת כוח אדם לריאיון עבודה ב"ברייס המנר אישרווד". "מי שראיין אותי היה השותף הבכיר הארי פינסקר", הוא מספר. "הוא ישב מולי, וכל אחד מאיתנו ידע שהשני הוא יהודי, בלי שהדבר נאמר בקול. פינסקר שאל מה השאיפה שלי, ואמרתי שאני רוצה להפוך לשותף בחברה כמה שיותר מהר. כשחזרתי הביתה, התקשרתי לחברת כוח האדם ואמרתי שהם רוצים אותי ואני רוצה אותם. התשובה הייתה: 'אה, ברור שתרצה אותם, הביטלס קליינטים שלהם'. עד לאותו רגע לא ידעתי שהמשרד הזה קשור ללהקה. אני בכלל באותם ימים העדפתי מוזיקה קלאסית, הכרתי את השירים של הביטלס, אבל לא נפלתי מהכיסא כששמעתי שאעבוד איתם".

בשנת 2017, בריאיון לכתב־העת הבריטי "אקונומיה", יטען פינסקר בן ה־87 כי הוא עצמו היה רואה החשבון של הביטלס בתקופת ההקמה של אפל. מלץ ימהר לשלוח מכתב למערכת כדי להעמיד את הדברים על דיוקם. לדבריו, השותפים הבכירים בפירמה לא ייחסו חשיבות רבה לעסקי הביטלס. הם העדיפו להתמקד בלקוחות כמו שון קונרי, שהביא איתו גם את הצד הפיננסי של סרטי ג'יימס בונד, מאשר בארבעת הצעירים מליברפול. "בהתחלה טיפלתי שם בחברת נדל"ן שהייתה בבעלות יהודית", הוא מספר. "כעבור כמה זמן העבירו אליי את בריאן אפשטיין והביטלס. הבכירים בחברה אמרו 'קח, זה לא מספיק מעניין מבחינתנו'".

נראה שלא מעט יהודים עבדו עם הביטלס; מלץ מספק הסבר פשוט – רבים מאנשי תעשיית הבידור באנגליה של אותם ימים היו יהודים. באותה שנה, 1965, הוא התחיל לעבוד עם להקה בריטית מצליחה נוספת, "ג'רי והפייסמייקרס". לידיו נמסרו גם תיקיהן של הזמרות סילה בלאק ומריאן פיית'פול, אך בהדרגה גילה מלץ כי הטיפול בביטלס משתלט על כל סדר יומו. "בשנים 1962־1963 הם היו במסעות הופעות ברחבי העולם, וכל אחד מהם הרוויח 11 פאונד להופעה, ואפילו פחות. ולפתע כל העולם קיבל אותם, או כמו שג'ון לנון אמר באותם ימים 'אנחנו יותר מפורסמים מישו'. בארה"ב לא אהבו את האמירה, אבל במובן מסוים היא הייתה נכונה".

בשנים הראשונות נוהלה הלהקה באמצעות כמה חברות, שכל אחד מהארבעה קיבל מהן משכורת. הייתה למשל חברת NEMS, שייסד אפשטיין, וחברת "הביטלס בע"מ", שקיבלה את התמלוגים מהשירים ואת ההכנסות מהופעות. המטרה הייתה לצמצם את החובות לשלטונות המס, אך מלץ מתאר את החברות האלה כבליל שלא עמדה מאחוריו חשיבה אסטרטגית. "כל מיליון אלבומים שהביטלס מכרו אז, העניקו להם הכנסה של בין 50 ל־100 אלף לירות שטרלינג", הוא מתאר בספרו. "מהסכום המתקבל, לקחה חברת NEMS 25 אחוזים, מה שאומר שכל אחד מחברי הלהקה השתכר בין 9,375 ל־18,750 לירות שטרלינג. המס, שעמד באופן ממוצע על 75 אחוזים, הותירו כל חיפושית עם סכום של בין 2,344 ל־4,688 ליש"ט על כל מיליון אלבומים שנמכרו בבריטניה, וחצי מכך ממכירותיהם שמעבר לים. מעצם היותם בלתי מודעים לחלוטין למצבם הכלכלי, הם בזבזו הרבה יותר מכך. (…) סך הכול הם בזבזו על בתים, מכוניות, יצירות אמנות, ריהוט והוצאות מחיה כ־160 אלף לירות שטרלינג. בפועל, אחרי מיסים, היו אמורות להיוותר לכל אחד מהם עשרת אלפים לירות, וביחד 40 אלף ליש"ט בלבד – מה שאומר שהם בזבזו 120 אלף ליש"ט יותר ממה שהרוויחו".

בספרו מדגיש מלץ כי הסכומים שהוא מציין עשויים להישמע נמוכים לקורא של היום; כדי להבין את סדרי הגודל יש להכפיל את המספרים הללו ב־15 לפחות. עם זאת הוא אומר כי המציאות הכלכלית הנוכחית של מקרטני, למשל, אינה כה מרשימה כפי שנדמה: אמנם לא חסר לו דבר, אך הסכומים המיוחסים לו אינם שוכבים בפועל בחשבון הבנק, אלא מבטאים שערוך של תגמולים עתידיים.

לפי הפרסומים, לנון קנה לבן שלו כרכרה גדולה מעץ, ולעצמו רולס רויס. זה היה סגנון החיים שלהם?
"רולס רויס הוא קנה. הנה, זה רשום פה", אומר מלץ תוך שהוא מפשפש בניירות ומצביע על השורה המתאימה. "לג'ון ולפול היה יותר כסף מאחרים, כי הם קיבלו תמלוגים גם על כתיבת השירים, ועדיין מצבם היה לא טוב. אחרי שהסברתי לארבעה שאין להם כסף, נהגתי מדי שבוע להוציא עבורם דף עם הוצאות והכנסות, והם ידעו שאם ירצו לבזבז סתם כסף – זה כבר לא בטריטוריה שלי אלא באחריותם האישית. אחרי כל הסידורים שעשינו, היה להם כסף והם קנו מה שרצו, אבל אני חושב שהם כבר לא היו בזבזנים. גם לפני כן הם לא נכנסו לחנויות וקנו מכל הבא ליד. הם קנו רכבים, קנו בתים, רצו פסנתר טוב – קנו גם. הם רק לא התחשבו בכך שצריך לשלם מיסים, ולא הבינו שכדי להוציא אלף פאונד, צריך להיות בעל הכנסה של עשרת אלפים פאונד לפחות".

הוא מספר על אחת הרכישות המשמעותיות של מקרטני: שתי יצירות אמנות של הצייר רנה מגריט. "האחת הייתה גדולה, ועלתה לו כעשרת אלפים פאונד, והאחרת קטנה יותר, במחיר של כמה מאות פאונד. כשראיתי במטבח הבית שלו בלונדון את התמונה הקטנה, אמרתי שאני רוצה לבדוק אם היא באמת אותנטית. כתבתי למגריט, שעדיין היה בחיים, וקיבלתי תשובה שכן. את הרכישות האלה למשל לא ראיתי כבזבוז. את השם 'אפל' לחברה של הביטלס הציע מקרטני בהשראת תפוח מסוג גרני סמית, שהופיע ביצירותיו של מגריט".

מלץ האמין שיוכל לשקם את המצב הפיננסי של הביטלס על ידי תיאומי מס שייעשו גם מול הרשויות בארה"ב, כדי למנוע ניכוי כפול. בעקבות שיחותיהם איתו החלו הביטלס להפנים את התקנות הנוקשות של ממשלת הלייבור, שלפיהן מי שנהנה מהכנסות גבוהות כמו שלהם, מגיע למדרגת מס של 95 אחוזים. חברי הלהקה, במקור בני מעמד הפועלים מליברפול, עבדו אז על אלבומם "ריבולבר", והזעם שלהם תועל לאפיקים יצירתיים בשיר Taxman ("איש המס"). הדובר בשיר, שנכתב על ידי האריסון, הוא נציג הרשויות שמסביר ללהקה איך הדברים עובדים: "אם חמישה אחוז נראה לך עלוב ודל / תגיד תודה שאני משאיר לך משהו בכלל".

עסקה מאחורי הגב

בשנת 1966 התחתן מלץ עם בחירת ליבו, סוזן. הביטלס לא היו בחתונה, אך שלחו מברק ברכה לזוג הצעיר. "פול היה הכי נחמד", מותח מלץ קווים לדמותם של חברי הלהקה, שהקשר שלו איתם הלך והתהדק. "ג'ורג' היה הכי אנטיפת, ורינגו היה שקט ולא חכם במיוחד. אפשר היה לראות שהוא לא תמיד מבין את המשמעויות הפיננסיות, אבל אם שאר חברי הלהקה היו בעד משהו, גם הוא מיד תמך. ג'ון, עד שיוקו אונו הגיעה, היה בסדר. לא גאון, נחמד סך הכול, לעיתים קצת אנטיפת. הוא עבד, הוא היה חברותי עם המעגל שלו, בילה הרבה עם אשתו ועם הבן שלו. אבל אז הוא הושפע מיוקו, גם בהתנהלותו הפיננסית. אף פעם לא אהבתי אותה".

זו הייתה לדבריו חבורה מסוגרת, בלתי חדירה. "לא היו להם חברים, כי מי יכול להיות חבר של הביטלס? הם היו סגורים עם בריאן אפשטיין, ניל אספינל והמאבטח מל אוונס, ואיש לא יכול היה להתקרב אליהם".

באותה תקופה כבר פרשו הביטלס כליל מהופעות חיות. הם סיפרו כי מאסו במסעות האינסופיים ובצרחות המעריצות, שלא אפשרו להם לשמוע את עצמם שרים. במקום זאת החליטו להתרכז בהקלטת אלבומים באולפן. מלץ, שנכח בלא מעט מסיבות ואירועים של הביטלס, מעולם לא זכה להיות בהופעה שלהם, אך לדבריו הוא לא חש החמצה גדולה.

בשנת 1967 יצא אלבומה השמיני של הלהקה, Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band ("תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר"), שלימים ידורג על ידי מגזין המוזיקה "רולינג סטון" כאלבום המשפיע ביותר בכל הזמנים. אחד השירים המוכרים ביותר מתוכו הוא "לוסי ברקיע היהלומים" – שלגביו נטען כי הוא מדבר על סמי הזיה, וגם נכתב תחת השפעתם. כשמלץ נשאל כמה סמים ראה בעבודתו עם הביטלס, הוא משיב: "פחות ממה שנוהגים לספר. אני לא אומר שהם לא כתבו שירים בהשפעת סמים. היו סמים, ובתוך המשרדים היה הרבה ריח של מריחואנה, אבל סמים קשים יותר לא ראיתי. אני לא יודע מה קרה כשהביטלס היו בהודו, אבל כשהגיעו לפגישות איתי הם נראו ודיברו בצורה מפוכחת. ספציפית לגבי 'לוסי אין דה סקיי', דיברתי עם ג'ון לנון והוא הסביר שהבן שלו ג'וליאן הגיע מהגן עם ציור של ילדה מוקפת כוכבים. כשג'ון שאל אותו מי הילדה בציור, הילד ענה 'זו לוסי ברקיע עם יהלומים'".

כשתם תוקף החוזה בין חברת התקליטים EMI לביטלס, היה מלץ שותף למגעים על חוזה חדש. סכום של 1.2 מיליון ליש"ט שהתקבל באותם ימים כתמלוגים עתידיים על שירים, אפשר לארבעה להתגבר על חובותיהם, לשלם את המיסים ולצאת לדרך חדשה. כדי למזער את הנתח שייטלו שלטונות המס מהסכומים שקיבלה הלהקה, הוחלט להשקיע את רווחיה בנכסים ובעסקים שאינם נוגעים במישרין במוזיקה. התוכנית שהגה מלץ דיברה על השקעה בשלל תחומים כמו אופנה, אלקטרוניקה, מתחמי בילוי, מספרות, קלטות וידאו ועוד.

חברי הלהקה לא ידעו כי אפשטיין, אז כבר תשוש ושחוק, רוקם מאחורי גבם עסקה שבה ימכור את חלקו בחברת NEMS לרוברט סטיגווד, מי שהיה באותם ימים מנהלה של להקת הבי ג'יז. בדרך זו ביקש למעשה אפשטיין לסיים את עבודתו עם הביטלס. "בריאן היה איש שקט ונחמד מאוד", מתאר אותו מלץ. "תמיד שואלים אם הוא זה שעשה את הביטלס, או שהם עשו אותו. אני סבור שבריאן המציא אותם. הוא עמד מאחורי כל דבר: נתן להם הוראות מדויקות מה לעשות, מה ללבוש ועם מי לדבר, ואהב אותם מאוד כקבוצה".

מה גרם לו להחליט לעזוב?
"העבודה הייתה קשה, ובאיזשהו שלב בריאן גם ידע שהוא איבד אותם. לדעתי ההבנה הזו חלחלה באמצע שנת 1967. הם כבר לא הופיעו, הצד הפיננסי היה אצלי, כך שלמעשה הם לא היו זקוקים עוד למנהל. הוא הרגיש חסר תועלת, שקע ולקח כדורים. הייתי מעורב בתוכניות שלו למכור את החברה, ומצאתי את עצמי במצב לא נעים, כי לא יכולתי להגיד לביטלס שהוא בעצם עומד למכור אותם".

ב־27 באוגוסט 1967 נמצאה גופתו של אפשטיין בביתו שבלונדון. רבים האמינו כי הוא התאבד, אך מלץ סבור שאמרגנם של הביטלס מת בשל תגובה קשה לתרופות מרשם שנהג ליטול. "יש לי הרבה מסמכים מהדיונים שהוא ניהל לקראת המכירה – כמה הוא יקבל ואיך הוא יקבל. בהתנהגות שלו לא היה שום סימן שיעיד כי הוא רוצה לסיים את חייו".

גילית בסופו של דבר לחברי הלהקה על תוכניותיו?
"סיפרתי להם על כך בספטמבר. הם הופתעו מאוד ולא רצו את סטיגווד, אז שילמנו לו כסף והוא יצא מהתמונה. כשהתחלנו עם 'אפל', הביטלס חשבו שמכיוון שבריאן נפטר הם לא צריכים לשלם תמלוגים לחברה שלו. הסברתי להם שצריך להמשיך ולשלם ליורשים".

פרשת האי היווני

מותו של אפשטיין זירז את הקמת אפל בסוף אותה שנה. לימים, אגב, תסתכסך החברה עם סטיב ג'ובס, שקרא לחברת המחשוב שלו בשם זהה, והשתמש אף הוא בלוגו בצורת תפוח. עד היום מתעוררת מפעם לפעם מסכת תביעות בנושא, ומסתיימת בהסדרי ביניים שונים ומשונים עד לסיבוב הבא.

במקביל להקמת החברה עבדו הביטלס על הסרט "מסע המסתורין הקסום". לרגל צאתו לאקרנים ערכה הלהקה מסיבת תחפושות במלון רויאל לנקסטר, ובנוכחים היו גם מלץ ואשתו, שהתחפשו לסיני ולגיישה יפנית. מהמסיבה הזו נותרה למלץ תמונה עם פול מקרטני ורינגו סטאר ובנות זוגם. "כשהגעתי לשם התברר שדרק טיילור, מי שהיה אחראי ב'אפל' על קשרי עיתונות, התחפש להיטלר, כולל סרט זרוע אדום עם צלב קרס. לא אהבתי את זה, אבל לא נבהלתי. גם לא ייחסתי לו מניעים אנטישמיים, למרות שידעתי שהוא לא ממש סימפט אותי".

הסרט החדש הוקרן בשחור־לבן, מה שהיה החמצה גדולה לנוכח מניפת הצבעים הפסיכדליים שנכחה באתרי הצילומים. הביקורות שנכתבו עליו היו קטלניות. "זה היה סרט נורא ונעשו בו הרבה טעויות", מסכים מלץ, "אבל מאלבום השירים שלו הביטלס הרוויחו סכומי עתק, וכיום הסרט עצמו נחשב לקאלט".

סרט נוסף שיצא באותם ימים, "צוללת צהובה", היה למעשה פשרה במחלוקת בין הביטלס לחברת ההפצה "יונייטד ארטיסטס". על פי החוזה שנחתם בין הצדדים מוקדם יותר, הייתה הלהקה מחויבת ליצירת סרט. אלא שהביטלס ניסו לצאת מהתחייבותם זו. לבסוף הוחלט על סרט מצויר, שלו יתרמו הארבעה את דמויותיהם ואת שיריהם. בניגוד ל"מסע המסתורין הקסום", הצוללת הצהובה הייתה הצלחה שאין עליה עוררין.

רבים מרעיונות ההתרחבות שרקם מלץ עבור הביטלס לא יצאו לפועל, וניכר כי הוא מצר על כך עד היום. חלק מהתוכניות שלו היו קשורות לאלכסיס מארדאס, גאון טכנולוגי שהיה אחד האנשים הבודדים שכן הצליחו להתקרב אל חברי הלהקה. "מג'יק אלכס", כך כינה לנון את מארדאס, שבנה לביטלס גאדג'טים יוצאי דופן. הרעיון של מלץ היה להסתייע בו כדי לייצר מכשירים אלקטרוניים ולהרוויח ממכירתם. מארדאס מצידו הציע תוכנית נוספת – הביטלס יקנו אי ביוון, יעברו אליו עם משפחותיהם, יבנו במקום אולפן ויקליטו בו את המוזיקה שלהם. הוא ומלץ אף נסעו ליוון לחפש אי כזה, אך בסופו של דבר המיזם נגנז.

תוכניותיו של מלץ לרקוח אימפריית אופנה סביב הביטלס, מתוקף היותם מובילי טרנדים עולמיים, הוכתרו בהצלחה חלקית. הרעיון היה לעצב בגדים שיזוהו עם הלהקה, ולפתוח רשת חנויות אופנה שיעניקו חוויית קנייה ביטלית ייחודית. מלץ עצמו – שאביו כאמור עבד בתחום הטקסטיל – קיבל תפקיד ניהולי בחנויות "בוטיק אפל", ולא נותר אדיש למניפת הצבעים של קו האופנה החדש: את חליפת רואי החשבון החדגונית שלו הוא המיר בבגדים פסיכדליים, פרי עבודתם של המעצבים שנשכרו על ידי הלהקה. בספרו הוא מצולם בבגדים המרהיבים הללו, אך גם אותם הוא זרק לפני שעלה ארצה. הפריט היחיד שנשאר לו מאותם ימים הוא גלימת קטיפה אדומה בעלת בטנה כחולה, שאותה הוא מוציא כעת משקית נייר של "גאפ" ונשבע כי לא תושלך לעולם. "נהגתי ללבוש את הגלימה הזו לעבודה, וכך עשיתי גם כשנסעתי לארה"ב כדי להשיג ללהקה כספים שבטעות לא שולמו לה. מנהלי חברת התקליטים שאיתם נפגשתי נדהמו כשראו אותי".

חנויות האופנה של הביטלס לא שרדו יותר מתקופה קצרה. לפי מלץ, האשמה העיקרית בכך הייתה בת זוגו של לנון, שהעלתה טענה תמוהה במיוחד: "יוקו אונו רצתה לסגור את החנויות כי התחזיות הראו שצפויים רווחים. היא לא רצתה יותר כסף ממה שכבר היה. כסוציאליסטית, היא לא ראתה ברווחים משהו חיובי".

אתה מאמין שיוקו אונו הייתה הגורם העיקרי לפירוקה של הלהקה, כפי שסבורים רבים?
"לתחושתי, החברים עצמם פירקו את הלהקה ממש בזמן: היה להם הרבה כסף, לא תוכננו הופעות משותפות לעתיד, וכבר לא היה צידוק לקיומה של הביטלס כלהקה".

בינתיים עברו הביטלס גלגול אישי ואמנותי נוסף, כשהתקרבו לגורו חדש, מהרישי מהש יוגי. בשנת 1968 ביקרה הלהקה באשראם שלו בהודו, ותמונותיהם משם, מגודלי שיער ועטורי שרשראות פרחים צהובים, התפרסמו בכל העולם. מלץ מצידו לא התרשם במיוחד מהמהרישי ומהמדיטציה הטרנסנדנטלית שחברי הלהקה כה הוקסמו ממנה. בספרו הוא מספר כיצד בעת ביקור בפריז, התקשרו אליו לפתע הביטלס והזמינו אותו לבוא ולפגוש את מורם הרוחני, ששהה במלון ריץ בעיר. "ליוו אותנו לחדר בו ישב המהרישי על ערמה של כריות, לבוש בגלימתו הצהובה ומוקף בפרחים", הוא כותב. "התיישבנו כולנו על הרצפה, ואחרי כמה דקות של ברכות נימוסיות המהרישי החל לדבר בקולו הדקיק על חשיבות האהבה האוניברסלית והכבוד לחיים אנושיים ולכל חיי היצורים שעל פני האדמה. הוא דיבר על ההשתחררות מהצד החומרי בחיים ועל החיפוש אחר השמחה הגדולה יותר, שבאה מהתבוננות אל תוך העצמי וממדיטציה. (…) חשבתי לעצמי שמעשיו לא מתיישבים עם הרעיון של לא להתעסק בחומרי בחיים. סוויטה במלון ריץ לא בדיוק הלמה את התזה שלו.

"…ג'ורג' שאל אותי מה דעתי על דבריו. אמרתי לו שהמילים היו יפות ושאם זה השאיר לו חומר למחשבה זה בסדר, אבל אני לא הרווחתי מכך דבר. אמרתי שהדת היהודית מחוברת מאוד לחיים בעולם הזה תוך כבוד ואהבה לזולת וגם לעצמי, אבל היא לא מתעסקת בצד היותר מיסטי עליו דיבר המהרישי. אני חושב שג'ורג' היה מעט כעוס לנוכח דבריי".

גולדה ביקשה שנהיה אגואיסטים

בכתבה ב"דיילי מירור" מיוני 68' צוטט מלץ כאומר "אהיה מאוכזב אם אפל לא תצעד לעבר 10 מיליון לירות שטרלינג במהלך שלוש השנים הקרובות". אלא שארבעה חודשים בלבד לאחר מכן הוא החליט לפרוש מהעבודה עם הביטלס, כשראה שאינו מצליח לגרום להם להמשיך בתוכנית העסקית שהתווה עבורם. במכתב ארוך ששלח לחברי הלהקה ב־4 באוקטובר 1968 פירט מלץ את כל ההשתלשלות הכלכלית בתקופת עבודתם המשותפת, והתריע מפני הבזבוז המסוכן של כספי חברת אפל על ידי אנשים רבים שלא מתאימים לתפקידם. "התחלנו עם עובדים בודדים, והגענו למאתיים מקבלי משכורות", מתאר מלץ. "הביטלס גם היו בדרכם לעבור למשרד מפואר ומוגזם, במקום המשרד הצנוע שהיה לנו. כאב לי הלב על ההוצאות המיותרות. גם אחרי שעזבתי היו אנשים רבים שהשפיעו עליהם בצורה לא טובה".

"לכל אחד מארבעתכם יש בתים, מכוניות וכו', אבל יש לכם גם חשבונות לשלם ותביעות מס לזכות בהם. בינתיים, הבזבוז נמשך", מקריא מלץ מתוך נייר מכתבים שבראשו הלוגו Apple Corps LTD. "הכספים האישיים שלכם בבלגן, 'אפל' בבלגן. אני מאמין שהדרך היחידה שלכם לצאת מזה היא על ידי כך שתבטחו בניל (אספינל – מ"פ) ותדברו עמו לא כמנהל דרכים אלא כדירקטור".

"המצב הכלכלי שלנו היה אז כאוטי", תיאר ג'ון לנון בריאיון לרולינג סטון בשנת 1971. "סטיב מלץ, רואה החשבון שהיה לנו, בחור צעיר, שלח לי מכתב שבו הוא אומר: 'אתה בכאוס, אתה מפסיד כסף, כל כך הרבה כסף נשפך מאפל'. …(הוא כתב) שאנשים שודדים אותנו וחוגגים על חשבוננו בסדר גודל של 18 או 20 אלף פאונד בשבוע. הפסדנו כל כך הרבה, שהיינו קרובים להתרוששות".

כשאני שואלת עד כמה הוא עצמו נהנה מההצלחה הכלכלית של הביטלס, מלץ משיב: "קיבלתי מהם משכורת, והייתי יכול לקבל אחוז מסוים של ההכנסה. בכלל, יכולתי לקבל הרבה יותר, אך לא ביקשתי. כפי שכתבתי לאספינל במכתב הפרדה, בשבילי זה היה כמו לשרת את בריטניה. הביטלס הביאו הרבה נחת לאנשים. הם נתנו קול לצעירים, ואפשרו להם להרגיש הרבה יותר חופשיים. לכן מבחינתי זה היה בסדר שארוויח 3,250 פאונד לשנה. גם כשהרווחתי יפה, בתפקידים הבאים שלי, העדפתי לנסוע בקורטינה מאשר להקשיב למנהלים שלי ולקנות רולס רויס".

מאז שפרש מעבודתו עם הביטלס, מלץ לא החליף עוד מילה עם מי מחברי הלהקה. מחברת אפל הוא עבר לקונגלומרט "סלייטר ווקר", שם עסק בקניית חברות ומכירתן. בשלב מסוים יצא לדרך עצמאית עם חברה כזו משלו. ב־1973 הוא מכר אותה, ואז שינה כיוון ב־180 מעלות ופתח בלונדון גלריית אמנות. באותם ימים החל להתעניין יותר ויותר בנעשה בישראל. הוא תרם כסף להקמת מיזמים חברתיים במדינה ("אני תורם לצדקה עד היום", הוא מציין), ואת הגלריה החדשה שלו החליט לייחד למכירת יצירות של אמנים ישראלים. "היה לי חשוב לשפר את תדמיתה של המדינה אחרי מלחמת יום הכיפורים. החלטתי להביא ממנה אמנות כדי שאנשים יראו שבישראל אין רק מלחמות".

במהלך שנות השבעים ביקר מלץ בארץ כמה פעמים, חלקן במסגרת משלחות שונות מאנגליה שנפגשו עם מוטה גור, משה דיין וגולדה מאיר. משפט אחד שאמרה גולדה, בעת מפגש עם מנהיגים יהודים צעירים, לא יצא לו מהראש. "היא דיברה על הצורך 'להיות אגואיסטים': להשאיר מאחור את מה שיש באנגליה, ולבוא לישראל. בשנת 1976 הגעתי שוב לארץ, לכנס של הסוכנות היהודית שהתקיים בירושלים. עמדתי במרפסת של בנייני האומה וראיתי את כל העיר. כשחזרתי למלון, התקשרתי לאשתי ואמרתי לה: 'אנחנו באים לגור בישראל'. במשפחה שלי לא אהבו את הרעיון. דודה שלי אמרה שאנחנו בוגדים באנגליה, ואמי לקחה את זה קשה מאוד, כי אני בן יחיד. אבל בהמשך גם הוריי עלו לישראל".

כאן בארץ למד מלץ עברית, אבל עד היום לא קל לו איתה, והוא כותב באנגלית בלבד. גם ניסיונותיו להשתלב בעולם העסקים המקומי לא עלו יפה. הוא שלח קורות חיים לחברות שונות, אך לא פעם נאמר לו שהוא "אובר קווליפייד". גלריה שפתח ברחוב בן־יהודה בתל־אביב לא הצליחה במיוחד, והוא עבד בעיקר כיועץ עסקי לחברות קטנות. לדבריו, הוא נמנע מלספר ללקוחותיו על עברו עם הביטלס, וגם שכניו ברחוב השקט ברמת־השרון לא בהכרח יודעים על כך. רק כשביקר בתערוכה במוזיאון הילדים בחולון שמוקדשת ללהקה, הפתיע את המדריכה שם וסיפר לה כי הוא היה מנהלם העסקי של ארבעת המופלאים. את הירצחו של לנון הוא זוכר היטב. "התגוררנו אז זמנית ברחוב הגפן ברמת השרון, כי הבית הזה היה בשיפוצים. שמעתי את זה ברדיו והייתי עצוב מאוד. הקשר שלי איתו נגמר כשיוקו הגיעה, ואני, כאמור, לא אהבתי אותה כל כך".

בספרו הוא כותב: "העולם הוא מקום חסר מאז איבדנו את ג'ון ואת ג'ורג', ואני רוצה להוסיף תודה אישית לפול ורינגו על העונג שהם מוסיפים להעניק לי ולמיליונים רבים ברחבי העולם".

שישה ילדים נולדו לבני הזוג מלץ – ארבעה לפני העלייה ארצה ושניים אחריה. אחד מהבנים הוא פיטר יעקב מלץ, אמן מוערך המתעסק בפיסול ורישום ומרצה בבצלאל. בן אחר, בנימין (בני) ז"ל, נהרג בשנת 1994 בתאונת דרכים בכביש הערבה. הוא היה אז בן 19, חבר גרעין נח"ל ביטבתה לקראת גיוס לצה"ל. בני המשפחה נוהגים לפקוד מדי שנה את המקום שבו אירעה התאונה.

על אחד הקירות בבית המשפחה ממוסגר טקסט שכתב בני: "ניסיתי להיכנס אל עמקי נשמתי ולחפש את הסיבה הלא מוסברת לאהבתי הגדולה, אהבת הארץ ובמיוחד אהבתי לטיולים של התנועה. בשעה שתיים לפנות בוקר, כשאני מוטל תחת עץ אורן צעיר, הגעתי לחצי תשובה. (…) השקט הזה, דממת האין סוף של החיים, רעש הכלום של עצים ופרחים המזמרים לכוחות הטבע הנשגב ממני וממך. השקט הזה של הטבע לוחש לי, מושך אותי לטייל בארץ, ואז בלילה השקט הזה שבו רק החושך והכוכבים מלחשים, אני נלכד. אני נלכד להרמוניה של העצים והעלים שעל האדמה הלחה. אני נלכד לשיכרון חושים שנגרם על ידי האוויר הצלול של המדבר או של היער. (…) כשאני חוזר מטיול אני אדם שונה במקצת מאותו אדם שעזב את אמא בשש בבוקר לפני חמישה ימים. כן, אני מכור לאדמה, לשמיים, לאש ולמים, אני מכור לטבע".

בני הזוג מלץ הקימו על שם בנם ספרייה ופינת חי בבית הספר הקהילתי "אורנים" שבו למד. "בני היה גם חכם מאוד", מספר אביו. "אחת המורות סיפרה לנו שתוך כדי שלימדה בכיתה, היא תמיד הייתה מסתכלת עליו, לראות לפי התגובה שלו אם מה שאמרה הוא באמת נכון. בכל שנה מחדש אנחנו מנסים לעבוד על ספר לזכרו, אבל אז אנחנו מתחילים לבכות ולא מסוגלים להמשיך. אנחנו מקווים שהשנה נצליח לסיים אותו".

"להקה חסרת ערך אמנותי"

בשנת 2013, ביום השנה ה־33 להירצחו של לנון, שחרר ארכיון המדינה את הפרוטוקולים של דיוני "הוועדה הבין־משרדית לאישור הבאת אמנים מחו"ל", שב־1964 דחתה בקשה של אמרגנים להביא לארץ את הביטלס. מתברר כי הנימוק להחלטה שלא לאפשר את בואם של "חיפושיות הקצב" – כפי שנקראה כאן הלהקה – היה "ההשפעה השלילית" שלהם על הנוער הישראלי. כמו כן הובע חשש מפני היסטריית מעריצים, שתצריך גיוס כוחות משטרה רבים. הוועדה אף קבעה, במה שנחשב מאז לסמל של החמצה תרבותית קולוסאלית, כי "ללהקה זו אין כל ערך אמנותי".

"ככל הידוע לי, לביטלס לא הייתה מעולם שום כוונה להגיע לישראל", חושף מלץ. "לפני שעליתי ארצה, לא שמעתי על כל הבלגן הזה של החלטת הוועדה. בריאן אפשטיין אמנם סיפר לי שאמו, כיהודייה, חשבה שזה יהיה נחמד אם הלהקה תגיע לכאן, אבל לדבריו זה בכלל לא היה בתוכנית בשנת 1964. גם בתקופת עבודתי עם הלהקה לא עלה דבר כזה. הם היו במסע הופעות באוסטרליה ובהמשך בפיליפינים וביפן, אבל מי שחשב שבדרך חזרה הם יעברו בישראל, לא ידע על מה הוא מדבר".

שנים אחר כך, כשהתקיימו בארץ הופעות של חיפושיות־לשעבר – פול מקרטני פעמיים ורינגו סטאר פעם אחת – מלץ לא נפגש איתם וגם לא התייצב בקהל. "ב־2008, כשפול הגיע להופעה הראשונה שלו כאן, שלחתי לו מכתב ואיחלתי לו שייהנה בישראל, אך לא יצרתי קשר מעבר לכך. מבחינתי הביטלס הייתה קבוצה של ארבעה אנשים, ואחרי שהיא התפרקה זו כבר דינמיקה אחרת. קראתי שבביוגרפיה שלו הוא הגדיר אותי כסתם רואה חשבון. שיגיד מה שהוא רוצה, לא נעלבתי".

איזה שיר של הביטלס אתה הכי אוהב?
"'יסטרדיי'. זה שיר שיצא בתחילת ימי העבודה שלי איתם. הוא נוגע לי ללב, ומבחינתי הוא גם מספר את הסיפור שלי עם הלהקה הזו, תקופה שהייתה ועברה".

בימים אלה מוקרן סרט בשם "יסטרדיי", שמתאר עולם ללא הביטלס. אתה מסוגל לדמיין עולם כזה?
"בלי הביטלס הכול היה קצת יותר אפור, הרבה פחות מעניין. בתקופתם אנגליה הייתה בשיא – גם באופנה, גם בספורט עם גביע העולם בכדורגל, וגם במוזיקה, כי הביטלס פתחו את הדלתות לאמנים בריטים רבים שבאו אחריהם. הם הביאו רמה חדשה למוזיקה. אולי הייתה קמה להקה מוצלחת אחרת, אבל אני הכרתי רק אותם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il