השמיים היו מעוננים כשעליתי לגשר הזכוכית בז'אנְגְגִ'יאגְ'יֵה שבמחוז חונאן. זרזיפי גשם הפכו את רצפתו השקופה לחלקה ומבריקה, מה שהגביר את התחושה שבעוד שנייה אפול לתהום שעומקה 300 מטרים, ואתנפץ היישר אל צמרות העצים הירוקים שלמטה או אל סלעי הנהר הזורם במעמקי הקניון. "אל דאגה", אמר לי מנהל התפעול של הגשר, לואו קוון המכונה גם "רוקמן". "אתה עומד על הגשר היציב והחזק ביותר שיש".
לאחר פתיחתו בשנת 2016 הפך גשר הזכוכית הגדול בעולם לאחד מסמליה של סין החדשה, המודרנית והטכנולוגית. אפשר לחוש בו את מה שסין משדרת לעולם באינספור דרכים אחרות: חלפה־עברה תקופת מאו דזה דונג, שבה מדינת הענק הסתגרה בין דפי הספרון האדום. היום סין היא מעצמה הקוראת תיגר על כוחות חזקים בהרבה ממנה – כוחות אנושיים וגם כוחות הטבע.
גשר הזכוכית מנוגד לחומה הסינית, מסביר חיים דותן, האדריכל הישראלי שהגה את הגשר, תכנן אותו והוציא לפועל את הקמתו. "בעבר הייתה החומה סמל להגנה ולביטחון אל מול פולשים ואויבים", הוא אומר כשאנו נפגשים, כמה חודשים אחרי הביקור שלי בסין. "הגשר מביע את ההפך: פתיחות לעולם, ביטחון לא באמצעות חומות – אלא דרך טכנולוגיה ועתיד מלא אפשרויות. זה התהליך שהמעצמה הסינית עוברת בשלושים השנים האחרונות. נשיא סין, שי ג'ינפינג, צודק כשהוא אומר שמדע וטכנולוגיה יזניקו את כלכלת ארצו".
גשר נועד לאפשר לאנשים לחצות גיאיות ותהומות ולהגיע לצד השני, אבל הגשר הזה מוביל לכאורה לשום מקום: בצידו האחד יש הר ויער, בדיוק כמו בצידו האחר. אז למה לבנות אותו? אבל לא איש כדותן ייכנע למוסכמות. מי אמר שגשר מיועד אך ורק למטרות תעבורה שימושית? "הגשר הפך למדיום בפני עצמו. אתה בא כדי להיות על הגשר. אתה יכול לתרגל בו יוגה, להעלות תצוגות אופנה, לערוך ערבי שירה ותיאטרון, ויש גם אנשים שמתחתנים על הגשר. זה מקום של שמחה, אהבה ותרבות. בקיץ יש שמש, בחורף יש שלג. בקרוב יתחילו גם לקפוץ ממנו באנג'י".
ובכל זאת, כיום יש סיבה גם לחצות את הגשר, ולא רק לעמוד עליו. בעברו השני השלימו הסינים בתוך חודשים ספורים את בנייתה של בריכה עגולה, ולצידה שני מגדלים גבוהים, כדי לקפוץ מהם אל המים. ליד הבריכה נבנית גם מעלית, שתאפשר לרדת אל הקניון והנהר הזורם בו ולטייל בשמורת וולינגיואן. הגשר הוא רק אטרקציה אחת בשמורה המרהיבה, שמתהדרת בנופי בר מהיפים ביותר בסין. צוקי העמודים שלה, המתנשאים אל על, אף שימשו כהשראה לנופי הסרט "אווטאר".
"הגשר הזה הוא נס כלכלי בשביל ז'אנגג'יאג'יה", טוען דותן. "הוא סמל של כלכלה ירוקה, התחדשות עירונית וכפרית ברמה בינלאומית, תיירות אקולוגית ואדריכלות חדשנית. בכל יום מגיעים אליו 10־15 אלף איש, כלומר בין 4 ל־5 מיליוני מבקרים בשנה. כל אחד מהם משלם 130 יואן – משהו כמו 20 דולר – כדי ללכת הלוך וחזור במשך 20 דקות. כך ההכנסה השנתית מהגשר מגיעה ל־180 מיליון דולר, רק מאנשים שעולים עליו ואומרים 'איזה יופי'. לא צריך להפיק נפט, לכרות פחם או למכור נשק, רק לתת למבקרים לשבח את הבריאה ואת הטבע.
"היזם מתעשר מהגשר הזה, הממשלה מרוויחה מיסים, אבל הפלא הגדול ביותר הוא שהגשר הוציא אלפי איכרים בני האזור מעוני מרוד. הם מתגוררים במקום שכוח אל, ועד לפני שנים אחדות הם התקשו למצוא שווקים לירקות ולפירות האורגניים שלהם או לבגדים שהם תופרים. עכשיו עסקיהם משגשגים. רבים מהם בונים לעצמם בתים, משכירים חדרים לתיירים ואפילו פותחים בתי מלון. בתוך שנתיים נחלצה חונאן, פרובינציה של 6 מיליון איש, מחיי עוני. זה נס".
הגשר נמתח לאורך 375 מטרים ומרוצף 99 לוחות זכוכית תלת־שכבתית. בפרויקט הושקעו 48 מיליון דולר, ומי שהקימה אותו היא חברה סינית מהונאן, המתמחה דווקא בהנחת מסילות ברזל. הפתיחה החגיגית התקיימה ב־20 באוגוסט 2016, אך כעבור 13 ימים התברר כי הגשר סובל מ"הצפה": הוא תוכנן לשאת 800 איש בבת אחת, או 8,000 ביום, אבל מדי יום נהרו אליו 80 אלף בני אדם. ההנהלה סגרה את האתר למשך חודש כדי להרגיע את הזרם, ובינתיים הקימה מרכז מבקרים, חניון ומערכת כרטוס מודרנית.
מנהל התפעול רוקמן, בוגר בית הספר לכלכלה ולמסחר באוניברסיטת הונאן, סיפר לי שעל הגשר נערכו כמה אירועים גדולים כדי להראות לציבור שהמבנה בטוח. "הזמנו מתנדבים, נתנו להם קורנסים גדולים וביקשנו מהם לנסות לנפץ את לוחות הזכוכית. היא אפילו לא נשרטה. בשלב השני של הקמפיין הסענו על הגשר מכונית ובתוכה נוסעים.
"חיים דותן הוא אדם חכם ומקצועי", הוסיף רוקמן. "בעזרת הסתכלות פילוסופית מלאת הומור, הוא ידע איך לתכנן גשר בטכנולוגיה המתקדמת בעולם. בתוך כך הוא לא הרס את הסביבה, אלא ההפך – בנה גוף מלאכותי שמשתלב עם הטבע. האנשים שהיו מעורבים בבנייה מעריצים אותו, וכך גם העם הסיני. בעקבות ההצלחה הגדולה, החברה שהקימה את הגשר התבקשה לבנות מיזם ענק נוסף, בהיקף 300 מיליון יואן (44 מיליון דולר – מ"ט)".
כמו רבים מהסינים, גם רוקמן נשמע מלא הערכה ל"מוח היהודי", בפרט לאחר שפגש אותו מקרוב. "בעקבות ההיכרות עם דותן התחלתי להתעניין יותר בישראל, לקרוא מאמרים עליה. זו ארץ מעניינת מאוד, ואני מקווה לבקר אצלכם בקרוב".
שוברים גלים
כשהוא בארץ, חיים דותן מתגורר בתל־אביב, ליד חוף הים. אני מציע לו שניפגש באחד מבתי הקפה לאורך הטיילת, והוא מזדעזע: "איזו השראה של הקדוש ברוך הוא אפשר לקבל בבית קפה?". בסופו של דבר אנחנו מקיימים את הריאיון בעודנו מהלכים על שובר הגלים בחוף גורדון, לכיוון המגדלור הירוק.
דותן עוטה תלבושת לבנה, נזירית. הוא נעצר מדי פעם, נושא עיניו וידיו כלפי מעלה, נושם את אוויר הים המלוח ומתעלם מהשמש הקופחת על ראשינו. כשדג מקפץ ממי המרינה, דותן מתלהב כילד למרות 65 שנותיו. "הבט אל הגלים", הוא אומר. "ראה איך כל גל נדחף על ידי אחיו הרודף אותו, וכולם נדחפים על ידי הרוח, שהיא האם הסמויה של כל הגלים. זה יסוד חזק מאוד שמשותף גם ליהדות וגם לטאואיזם הסיני".
את עצמו הוא מגדיר כ"צינור למה שהקדוש ברוך הוא רוצה שאומר או אעשה. כמו במכונת כתיבה, הוא מקליד עליי את מה שהוא רוצה. אנחנו רק צינורות של ידע שהתחיל לפני 5,000 שנה ונמצא בגנים שלנו עוד מימי אברהם אבינו. כולנו עיראקים עם פיג'מות שבאו מאור כשדים, ונושאים אותם הגנים".
שנים רבות בסין הביאו אותו למסקנה כי העם הסיני והיהודים חד הם, גם אם אינם קרובי משפחה. "ידועה ההשערה כי הסינים הם בני חם, בנו של נח. רוב העם הסיני הוא משבט האן, שיבוש של השם חם". הוא שולף מתיקו ספרון קטן בסינית עם תרגום לאנגלית, ומספר: "מאה וחמישים שנה לפני הלל הזקן, נשאל קונפוציוס (מגדולי הפילוסופים של סין, חי במאה החמישית לפני הספירה – מ"ט) על ידי תלמיד שלו אם יש משפט אחד שיכול לסכם את ההתנהגות הרצויה לאדם. הוא השיב במילים: מה שאינך רוצה שיעשו לך – אל תעשה לאחרים".
ספרון נוסף שהוא שולף מכיל דברי חוכמה של מייסד תורת הטאואיזם, לאו דזה, שחי במאה השישית לפני הספירה. "הוא דיבר על איך אפשר ללמד ללא שימוש במילים. לפי לאו, כדי שאדם יוכל ללמוד, עליו 'להתרוקן' מהידע שיש לו על ידי העברתו לאחרים, ורק אז יוכל להתמלא מחדש. בחוף הים אתה מתמלא מרוח הקודש. ראה את היופי הזה. המורה הטוב ביותר הוא הדמיון. היום הילדים כל כך חכמים, אלא שחסר בעולם חיבוק, חסרה אהבה, בכל גיל. זה נכון במיוחד במשפחה הסינית, שתרבותה מאופקת ומופנמת, ללא גילוי רגשות".
הוא מדבר כמו פרופ' חיים דותן, המרצה ממכללת "דהטאו מאסטרס" בשנחאי, או המשורר חיים דותן, בזמן שאני רוצה לשוחח עם האדריכל חיים דותן. "כשאני לוקח את התלמידים שלי אל ההר הצהוב, אני מבקש מהם לכתוב שם שיר. בתוך עשרים דקות יש לי שלושים שירים, אף שמימיהם הם לא כתבו שורה אחת של שירה. זה טבוע בדמו של כל אחד, וצריך רק להוציא את זה החוצה. הטבע עצמו מלמד אותנו".
אני מביט אל המגדלור ותוהה אם לא מתחשק לדותן, בדמיונו, לבנות גשר זכוכית מכאן ועד סין. "יש כבר גשר כזה", הוא צוחק. "אני עצמי הגשר. לקח לי שישים שנה להבין שאני לא אדריכל ולא משורר ולא בנאי, אלא גשר המחבר אנשים לאנשים, טבע לטבע ואנשים לטבע".
גשר הזכוכית הממשי, שגם הוא מחבר את האדם לטבע, מספק חוויה בלתי רגילה ולפעמים אפילו טראומטית. קטעי וידאו המצויים בארכיונו של דותן מציגים מבקרים הנתקפים בסחרחורת כשהם פוסעים על הלוחות השקופים. יש מי שמעדיפים לחצות את הגשר בזחילה, ויש שמייללים בבעתה תוך שהם נאחזים בכוח במעקה. דותן מראה לי גם תיעוד של אנשים שמתקדמים על הגשר בזמן שעננים עוטפים אותו ואותם. "הם מהלכים בעננים בלי להיות במטוס. זו תמונה אדירה, א־מחיה!", הוא קורא בהתלהבות. "כשאלף איש עולים על הגשר, הוא נראה כמו חציית ים סוף – ואז שוב נעלם".
משפט שלמה
חיים צבי דותן הוא נצר למשפחת סיידוף, שברחה מבוכרה לסין ב־1916 בגלל פרעות ביהודים. תחילה הגיעה המשפחה לחרבין, ואחר כך המשיכה לשנחאי – שם נולדה אמו של חיים, נצחיה. אחרי שהקהילה היהודית בעיר התפזרה, עלו הסבא והסבתא לירושלים והקימו את בתי סיידוף במקור־ברוך.
אביו של חיים, חנינא, עלה ארצה מאוקראינה בגיל 17, אחרי שהוריו וכל משפחתו נספו בשואה. לבנו הוא קרא על שם אחיו חיים, שהיה בן 13 כשנרצח. "לא הבנתי איך נותנים לילד חדש וטהור שם של אדם שמת, של שואה, והופכים אותו לסוג של נושא צלב, להבדיל", אומר דותן. "כל החיים חיפשתי את החיים".
אולי הרגשת כמו אנדרטה, ומכאן הצורך להטביע חותם.
"הרגשתי שאני שליח, לגלות מה מטרת החיים. לכן למדתי פילוסופיה בגיל צעיר, והתחלתי לטייל בעולם".
הוא נע ונד. בילדותו למד בבית הספר תחכמוני ובתיכון ליד האוניברסיטה העברית בירושלים; לאחר השירות הצבאי נסע לניו־יורק ושם היה רקדן ג'אז ופועל בניין; ואז פנה ללמוד באוניברסיטת דרום קליפורניה בלוס־אנג'לס – תואר ראשון באדריכלות ותואר שני באדריכלות ועיצוב אורבני. לאחר קריירה ביפן ובארה"ב, כולל במשרד אדריכלים עצמאי במנהטן, ייסד בשנת 1990 את משרד "חיים דותן אדריכלים בע"מ" בתל־אביב. הוא זכה במכרז לתכנון הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, ומשרדו הפך לאחד המובילים בארץ. בין עבודותיו: היכל התרבות באשדוד, קמפוס המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון בבאר־שבע, בית הספר האמריקני הבינלאומי באבן־יהודה ובניין אלון לטכנולוגיות עילית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. כחלק מתנופת הבנייה בעיר אשדוד בשנות התשעים, עם בוא העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים, הוא תכנן בתים רבים שהיו ייחודיים בנוף האורבני הישראלי. בסוף העשור שינה את אופי בנייניו, והחל לתת תשומת לב מרובה לשילובם בטבע ובסביבה.
בשנת 1998 זכה דותן בפרס מטעם לשכת המהנדסים, האדריכלים והאקדמאים בישראל, הטכניון, בצלאל ואוניברסיטת תל־אביב. ב־2007 היה מועמד לפרס ישראל באדריכלות. כתב־העת "אדריכלות ישראלית" הקדיש גיליון שלם ליצירתו, והעיתון כלכליסט בחר בו ב־2011 לאדריכל השנה. לאורך השנים שימש דותן גם כמרצה בבית הספר לארכיטקטורה על שם דוד עזריאלי באוניברסיטת תל־אביב ובפקולטה לאדריכלות בבצלאל, וכיהן כשופט בתחרויות אדריכלות ועיצוב בישראל ובעולם. ובין כל אלה התערבה ההשגחה העליונה, כדבריו, ושלחה אותו לפני כעשר שנים לסין.
בפעם הראשונה הוא הגיע לסין כבר ב־1984, אז מצא עצמו בארץ קומוניסטית מוכת רעב. "המילה הכי נפוצה שם הייתה 'מאיו', אין. כולם לבשו חליפות מאו, כולם היו עניים מרודים, ובכבישים נעו מיליוני זוגות אופניים, כי מכוניות לא היו". בכל מקום שביקר בו הוא צייר ציורים, ודרכם למד את התרבות הסינית. 24 שנים חלפו, ויום אחד מצלצל אליו מכר, מעצב פנים, שמבקש ממנו להצטרף אליו לתכנון הביתן הישראלי לתערוכת אקספו 2010 בשנחאי. "כולנו מריונטות בידי הקדוש ברוך הוא", אומר דותן. "לעולם לא נדע לאן מעגלי החיים יובילו וישחקו איתנו. התחלתי לחשוב שאולי אני נוסע בשליחות חזרה לסין כדי להקים שם בניין של העם היהודי, שיהווה גם מעין מצבה בשנחאי לאמא, לסבא ולסבתא".
משרד החוץ, שהוציא את המכרז לבניית הביתן, ביקש מדותן שיטפל גם בהקמה בפועל, ולא רק בתכנון. "בתוך תשעה חודשים הייתי צריך להקים בניין שייצג את עם ישראל, וזאת בעלות נמוכה של 2.5 מיליון דולר בלבד. החלטתי לבנות אותו כך שידבר אל העם הסיני, ויסמל בתוכו את שני היסודות המרכזיים בתפיסה הסינית – היין והיאנג, שני כוחות קדמוניים מנוגדים ומשלימים, שמצויים בכל הדברים ביקום. משכנתי את הדירה שלי כדי לעמוד בעלויות הבנייה".
הביתן המיוחד זכה להצלחה כבירה ולהכרה בינלאומית. בתערוכה נוצרו קשרי תרבות וכלכלה חדשים בין ישראל לסין, ושמו של דותן נישא בפי כול. "הבניין פתח את כל החלונות בין שני העמים. הסינים ידעו אמנם שהיהודים חכמים, הכירו את אלברט איינשטיין ואת קרל מרקס, וגם שמעו על המלחמה עם הפלסטינים – אבל מעבר לכך לא ידעו דבר. הביתן הציג בפניהם את ישראל כחברה חכמה ונאורה, סטארט־אפ ניישן, עם סגולה".
בתום התערוכה הוא התבקש להרוס את הבניין. "רצינו להעבירו לירושלים, העלות לא הייתה גבוהה. נפגשתי בנושא הזה עם הנשיא שמעון פרס ועם ראשי עיריות, אבל התברר שדרושים לשם כך מכרזים בינלאומיים וחוזים משפטיים. בסופו של דבר הייתי צריך להרוס את הביתן בתוך יומיים. הרגשתי כמו שלמה המלך, אם כי אפילו הוא לא גזר את הילד לשניים. לא הייתה לי ברירה. הרסתי את הבניין, את הילד שלי, ושנתיים הייתי באבל. לא יכולתי לצאת מהדיכאון".
כעסת על הסינים?
"כעסתי על כל העולם. אחרי כמה שנים ישבתי לארוחת שבת אצל מכר, יהודי חרדי משנחאי. בזמן הסעודה הוא דיבר על האדריכל הראשון בעולם היהודי, בצלאל בן אורי. הוא הביא לשולחן חומש, פתח בפרשת ויקהל – שהיא פרשת בר המצווה שלי – וקרא לי על בצלאל שאלוהים חנן אותו בחוכמה ודעת לעבוד בזהב ובנחושת, כדי שיעשה הכול. התחלתי לבכות. אז הבנתי שניתנה לי שליחות, לבנות את המשכן החדש של ישראל, אבל למה הרסתי אותו?"
חלום יעקב מתגשם
שנתיים אחר כך נולד גשר הזכוכית. מישהו סיפר לדותן על יזם מאזור ז'אנגג'יאג'יה שמבקש לפגוש אותו. "שאלתי, מה זה ז'אנגג'יאג'יה? איפה זה? אמרו לי: בחונאן. הסבירו שהיזם מתכנן למתוח גשר מעל הקניון העמוק בהרי אווטאר, על שם הסרט המפורסם שיצא באותו זמן, אך הוא מתקשה למצוא מהנדסים ראויים. הסכמתי שניפגש. הגענו – אני, היזם ז'י דונג צ'ן ואשתו – אל שפת הקניון. אנחנו על קיר בגובה מטורף של 400 מטר, ומולנו, במרחק 400 מטר מאיתנו, שפת הקניון השנייה. הוא עומד לידי ושואל אותי אם אפשר לבנות גשר. אני עונה לו: בוודאי. ואז אשתו אומרת: עד היום חשבתי שיש משוגע אחד, עכשיו אני רואה שיש שניים.
"שאלתי אותו למה הוא רוצה לבנות כאן גשר, והתשובה הייתה 'כסף'. אבל זה הורס את הטבע המופלא שיש כאן, אמרתי לו. זה לא עשה עליו רושם. לפתע באה לי הארה. אמרתי לו בסינית משפט של לאו דזה: 'צליל לא נשמע וצורה לא נראית'. עיניו נקרעו לרווחה: 'איך אתה, יהודי, יודע לצטט משפט כזה?'. אמרתי לו שאתכנן את הגשר כך שיהיה נעלם. אבנה אותו מזכוכית באופן כזה שלא הטבע ייעלם, אלא הגשר".
עד היום דותן אינו יודע מהיכן עלתה בו ההשראה. "אנחנו רק צינורות לידע עליון", הוא אומר. "היזם השתגע ואני השתגעתי יחד איתו. ידענו שאנחנו הולכים לבנות משהו לבן ועדין, שלא יסתיר את הטבע הפראי של הקניון וההרים".
בשלוש השנים הבאות נאבק דותן בגדולי המהנדסים הסינים, שגרסו כי רק גשר מסיבי יוכל לענות על דרישות הבטיחות. "בנינו גשר יציב שיש בו 2,200 טונות של פלדה ובטון, אבל רוחב הקורות שלו אינו עולה על 60 ס"מ – לעומת 400 הס"מ שהם תכננו. תליתי אותו על כבלים בצורת כנפיים באורך 40־50 מטר. הם רואים זאת כפרפר, אני רואה אדם הפורש כפיו אל השכינה".
הגשר, שהוכתר בספר השיאים של גינס כגשר הולכי הרגל הגבוה ביותר בעולם, זכה וזיכה את דותן בפרסים ותארים: אזרחות כבוד של העיר ז'אנגג'יאג'יה, פרס "מיזם הבנייה האיכותי הלאומי" של סין לשנת 2017, ופרס IAI Design מטעם פדרציית המעצבים של אסיה־פסיפיק. מחוזות אחרים ראו והתקנאו: בתוך שנתיים נבנו בסין יותר מ־150 גשרי זכוכית נוספים. דותן עצמו התבקש לתכנן גשר במחוז שאנדונג. "מדי בוקר אני מניח תפילין ומתפלל, וכך התפללתי לקדוש ברוך הוא וביקשתי נס נוסף", הוא מספר. "לילה אחד עבר לי במוח חלום יעקב, עם המלאכים העולים ויורדים בסולם. קמתי בבוקר, ציירתי את האירוע מנקודת מבטו של יעקב השוכב על הארץ כשהאבן למראשותיו, ואמרתי תודה. דמיינתי את העלייה והירידה כמו קשת בענן עשויה זכוכית, שעולים בה מהקצה האחד ויורדים מהקצה האחר. עולים לשמיים ויורדים מהשמיים.
"הצגתי את הרעיון למנהל החברה, והוא הזדרז להזמין את הנשיא שלה עוד באותו אחר הצהריים. למחרת נקבעה לי פגישה עם ראש העיר וסגניו. הם ראו את התוכנית והחלו למחוא כפיים. אחר כך אמרו לי שמעולם לא קרה דבר כזה בהיסטוריה שלהם, שתכנון עבר ב־24 שעות את כל מקבלי ההחלטות. בינתיים הבנייה נעצרה בגלל כמה בעיות בטיחות שצריך עוד לפתור".
הזמן הטוב ביותר לבקר בגשר המפורסם שלו הוא בזריחת החמה או בשקיעתה. השתקפות השמש בזכוכית יוצרת תמונה מרהיבה ונדירה ביופייה. "הגשר מלמד אותנו על אהבת הטבע וקדושת החיים", מסביר האדריכל בגאווה בלתי מוסתרת.
כשהוא מתרגש, הוא כותב שירים ומצמיד אותם לקטעי וידאו. באחד הסרטונים שלו נראית בחורה סינית בתנועה, כאילו היא עומדת לקפוץ משפת הגשר אל התהום – אלא שהמצלמה מגלה חיש מהר כי היא צועדת על מרצפת זכוכית, והבהלה מתחלפת בחיוך רחב. "בין היותך להווייתך, והתינוק הכה יפה, התינוקת הכי יפה, בליבך. בין שמיים וארץ, סקרנות השנייה שלפני אומץ הלב. הצעד אל החיים", כתב דותן ברקע הווידאו.
יצירתו הספרותית זכתה להכרה לא פחותה מיצירתו האדריכלית. ב־2017 קיבל דותן תואר דוקטור של כבוד מהאקדמיה לאמנויות ותרבות בארצות הברית. בטקס שהתקיים באותה שנה באולן־בטור שבמונגוליה, הוענק לו פרס כבוד מטעם איגוד הסופרים המונגולים על תרומתו להפצת השירה ולהגנתה. הוא גם קיבל תעודת הוקרה מאת אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל והקרן למורשת מיכל ונחמה פוחצ'בסקי, על פועלו בתחומי היצירה החזותית והחדשנות. כשהנשיא פרס קיבל ממנו שניים מספרי שיריו – "אגם השירה" ו"הד במדבר" – הוא השיב לדותן במכתב: "השירה שלך עדינה כל כך, כמעט שברירית, והארכיטקטורה שלך כל כך הצהרתית, כאילו באה מימי בראשית, והיא מדהימה ביופייה".
אין מדינה מושלמת
היום עומד דותן בראש הפקולטה לארכיטקטורה אקולוגית במכללת דהטאו מאסטרס בשנחאי. לצד זאת הוא ממשיך לתכנן בסין פרויקטים יוצאי דופן – גשר בצורת עין, אחר בדמות פרפר, וכעת גם מגדל אקולוגי בגובה אלף מטרים.
כשאני שואל אותו אם מלחמת הסחר עם ארה"ב משפיעה על החיים בסין, הוא מניף את ידו בביטול. "יש משל סיני על הציפור הקטנה המדלגת בין הענפים וחושבת שהיא בטוחה, בעוד הנשר הגדול דואה הרחק מעל ומביט בה. ארה"ב קיימת 243 שנה בסך הכול. העם הסיני הוא בן 4,000 שנה. הוא הביא לעולם את המשי ואבק השרפה והמצפן, את הציור, הפיסול והקרמיקה. יש לו היום חצי מיליארד צעירים בני 18 עד 35, שכל מה שהם רוצים זה ללמוד ולהתפרנס. אז איך הם יכולים להפסיד?"
איך ההערצה שלך לסין מסתדרת עם הפגיעה הקשה בזכויות אדם שם? הרי בסין אדם אינו חופשי להביע את דעותיו, ויש מחנות לחינוך מחדש של מתנגדי המשטר.
"גם בתורה יש מגבלות על מה שמותר לומר. למשל, אסור להכלים או לכעוס. גם בבודהיזם זה כך. השאלה של סין היא איך אפשר לנהל חיים של מיליארד וחצי בני אדם, לספק להם ביטוח רפואי, חינוך חינם או עבודה. העניין במגבלות שם הוא לא לתת להם להתלכלך בפוליטיקה, ולאפשר לשמור על שקט נפשי וביטחון אישי. אתה יכול ללכת בכל מקום בסין ואיש לא יפגע בך. אתה יכול לעסוק בכל עבודה ופרנסה, ובלבד שלא תפגע בשלטון. הרי בכל חברה אדם נדרש למידה של איפוק. המשטר שם פועל רק נגד גורמים המאיימים על השלטון, ומעולם לא הייתה לתושבי סין רווחה גדולה יותר מאשר היום".
איך תסביר את היחס לטיבט?
"טיבט היא סיפור אחר. כמו ישראל והפלסטינים. זו הבטן הרכה שלהם, והם מבקשים להבטיח את שליטתם באזור. גם האמריקנים הרגו ורצחו בני עמים אחרים – בווייטנאם, בקמבודיה ובקוריאה. הם הטילו פצצות אטום על יפן. כל מדינות המערב שלטו בעמים אחרים. אני לא מצדיק את זה, אבל אין מדינה מושלמת".
לאן אתה הולך מכאן?
"אני ממשיך להיות גשר. מתעסק בענף הבנייה המהירה בסין, שיטה המכונה 'בניין בלחיצת כפתור'. בעוד שש שנים אולי אקדיש את עצמי לאהבת אדם ואהבת המקום, ואפעל להשריש אהבה בעולם. אולי אהיה כמו נלסון מנדלה, שרק בגיל שבעים הגיע למיצוי יכולתו. אני רוצה לבנות גשרים של אהבה, ולא רק של זכוכית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
