ימים סוערים עוברים על אירופה. בחירתו של בוריס ג'ונסון לראש ממשלת בריטניה מסמנת שהממלכה עלולה לפרוש מהאיחוד האירופי גם ללא הסכם שיפחית את הפגיעה בכלכלה של שני הצדדים. גורל הקשר בין בריטניה לאירופה מסעיר את האי יותר משהוא מטריד את היבשת, ובכל זאת הוא מהווה איום, או לפחות בעיה, אחת מיני רבות המטרידות את האיחוד האירופי. מה שפעם חשבו שיהיה מעצמת־על מסוג חדש, מעצמה של "כוח רך", נראה כבר עשור כמיזם בינלאומי על סף קריסה.
ביסוד הצרה עומדת אולי הגיאוגרפיה הבלתי אפשרית של היבשת. "אירופה" היא יותר רעיון מאמת גיאופוליטית: יש סיבה לכך שהתגבשו בשטחה למעלה מ־40 מדינות, שלכל אחת מהן היסטוריה, פוליטיקה ותרבות משלה. ההבדלים הללו יוצרים חיכוך מתמיד בין חברות האיחוד, שלכל אחת מהן דאגות משלה. המדינות הגדולות לחופי הים התיכון – יוון, איטליה וספרד – מוטרדות בעיקר מגלי ההגירה המגיעים מהמזרח התיכון ומאפריקה. המדינות הבלטיות – אסטוניה, לטביה וליטא – חוששות מאיום הפלישה הרוסית. גרמניה מודאגת מאובדן כוח אדם לכלכלתה התעשייתית בשל ההזדקנות המהירה, בעוד צרפת מעוניינת לסגור את השוק שלה בפני מתחרים כדי להגן על המשרות של מי שכבר עובדים.
חמש נקודות תורפה ביבשת, לקראת שנות העשרים העליזות
הצרה העיקרית, אולי, היא האתגר של שיתוף הפעולה. מי חשב שאפשר לקיים מטבע אחד משותף לענקית תעשייה כמו גרמניה ולגמדה כלכלית כמו יוון? האיחוד כורע תחת נטל החוב שיצרו מדינות הים התיכון, ואזרחי גרמניה נדרשים לשלם על כך, רק משום שארצם מצליחה יותר. שני הצדדים לא מרוצים מהסידור: החייבים מוחים נגד צעדי הצנע שכופה עליהם הבנק האירופי בהובלת גרמניה, בעוד המלווים הגרמנים רואים כיצד החסכונות שלהם נשלחים לתוך הבור שיצרה מערכת הפנסיה הנדיבה מדי ביוון.
ואולי זו בכלל היריבות ההיסטורית בין שלוש המעצמות האירופיות הגדולות – גרמניה, צרפת ובריטניה. צרפת חשבה שהיא מקימה את האיחוד האירופי בשביל לשמור על הדומיננטיות שלה ביבשת, אך גילתה שהגרמנים בכוחם הכלכלי השתלטו עליו מבפנים. היום גרמניה היא יעד הייצוא המרכזי ומקור הייבוא המרכזי לכמעט כל מדינות אירופה. לעומת שתיהן, בריטניה תמיד ראתה את עצמה מול היבשת, ולא חלק מהיבשת. אפשר לסכם את מדיניות החוץ של הממלכה ב־300 השנים האחרונות במשפט: להבטיח שלעולם לא יהיה באירופה רק כוח אחד. כדי להשיג את היעד הזה יצאו הבריטים למלחמה לצד שוודיה נגד רוסיה, לצד רוסיה נגד שוודיה, נגד ההולנדים לצד הצרפתים, נגד הצרפתים לצד ההולנדים, לצד הגרמנים נגד הצרפתים בימי נפוליאון, ולצד הצרפתים נגד הגרמנים בשתי מלחמות עולם. לאור כל זאת, לא ברור אם האיחוד ייחלש או יתחזק ברגע שהמדינה שתמיד הייתה "רגל בפנים ורגל בחוץ" תהיה עם שתי הרגליים בחוץ.
אל האתגרים מבית צריך להוסיף גם את המעצמות מסביב. אירופה אף פעם לא הייתה בשכונה טובה. מאז נדידת העמים הגדולה בשלהי ימי האימפריה הרומית, הייתה היבשת חשופה לפלישות חוזרות ונשנות מצד המעצמות שמקיפות אותה. הדבר נכון גם היום: במזרח ניצבת רוסיה, אגרסיבית מתמיד, לוטשת עיניים לא רק למזרח אוקראינה אלא גם למדינות הבלטיות ולמזרח אירופה, אזורי ההשפעה המסורתיים שלה. עוד מזרחה ממנה נמצאת סין, שבצעדים בטוחים מתקדמת אל תוך אירופה, במיזם תשתיות אחד אחרי האחר. ההצטרפות של איטליה ל"דרך המשי החדשה", היוזמה הסינית לחיזוק הסחר באירואסיה, היא רק חוליה אחת בשרשרת השקעות סיניות ביבשת, ששולחות זרועות גם להונגריה, ליוון ולאיסלנד.
בעבר סמכה אירופה על ארה"ב שתגן עליה מהלחץ של מעצמות זרות. היום זה כבר לא פשוט: נשיא ארה"ב דורש, לראשונה מאז 1945, שהאיחוד ישלם על מטריית הביטחון שאמריקה מספקת לו. לא במקרה חתמה אירופה לאחרונה על כמה חוזים לרכישת גז טבעי נוזלי (LNG) מארה"ב. מבית מחלוקות, מבחוץ מעצמות לוחצות. המיזם האירופי מעולם לא היה במצב קשה יותר.
