אפשר כמעט לפספס את בית משפחת שורק בשכונת גבעת־צבי ביישוב עפרה. עלוות העצים מכסה את המבנה הצנוע, כמו מנסה לגונן על דייריו מפני הסערה האיומה שהתרגשה עליהם אך לפני כמה ימים, עם הירצחו של דביר. בן, אח, נכד. שתי מודעות אבל קטנות מובילות אותנו מהרחוב הקטן אל החצר הירוקה ופנימה, לתוך הסלון. ימי השבעה בעיצומם, ועשרות אנשים נמצאים כאן, באים ויוצאים בזרם בלתי פוסק של אהבה, אחדות גורל, ניסיון לנחמה. אבות ואמהות ממשפחות שכולות מספרים ומספרות בלחש את סיפורי האובדן. מדרשי גן עדן מסולסלים נישאים בחלל האוויר, ובמקביל נשמעים גם סיפורים ארציים מאוד על הנער שנקטף בחטף. חקלאי מהערבה, ראשו עטוף בגלבייה לבנה וזקן מגודל, מגיש יחד עם בנו קופסת תמרים גדולה, פרי עמלו: "ראיתי את התמונה של דביר, והייתי חייב לבוא".
את יואב שורק, אביו של דביר הי"ד, אני מכיר שנים לא מעטות, מעבודתנו המשותפת במקור ראשון. הוא במוסף ההגות שבת, אני במוסף מוצש – לכאורה מזרח ומערב, למעשה שני צדדים של אותו המטבע. לפני כמה שנים היינו שנינו המועמדים הסופיים למלגה מטעם קרן "תקווה" – מימון לשהות של שנה שלמה בניו־יורק לצורך העמקה אינטלקטואלית בהגות שמרנית. בזמן אמת לא ידעתי על זהות המתחרה היחיד שנותר מולי, אך כשנודע על הבחירה בו, האכזבה המובנת מאליה הפכה לשמחה ופרגון אמיתי; כבוד גדול הוא להפסיד לאדם כמוהו. הקשר בינינו המשיך גם לאחר מכן, מעת לעת, בעיקר בשיח לגבי כתבות שפרסמתי בעיתון. והנה אני כאן, בביתו בעפרה, בנסיבות הכי עצובות שיש.
יואב הוא מההוגים והאינטלקטואלים המעניינים שקמו בציונות הדתית בעשור האחרון. איש של מילים. של מחשבות. של רעיונות. כשהוא מדבר על דביר בעיניים נוצצות מגעגוע וכאב, אין כמעט צורך להשחיל שאלות. הלב השותת מונח על השולחן, ושפתיו של האב רק דובבות.
"ברגע שנודע לנו מה קרה, היינו כמובן בהלם. בהתחלה אתה לא מבין מה זה בכלל אומר שדביר לא מגיע לשבת הזו, ושבעצם, הוא לא יבוא יותר לשבתות אף פעם. את הדברים הללו עוד נבין ודאי בהמשך הדרך הארוכה שמצפה לנו. אבל במקביל למחשבות הפרטיות שלנו, ולמרות שעטפו אותנו מהרגע הראשון בשכבות מיסוך, הבנו מהר מאוד שכולם מדברים על דביר. שהעיסוק התקשורתי ברצח הזה הוא יוצא דופן. משהו כמו שלושת הנערים, על אף ששם הייתה דרמה – שלושה נערים, חיפושים, ימים ארוכים של חוסר ודאות – ואצלנו, עוד פיגוע. לא משהו נדיר, לצערנו. תהינו, ואני עדיין תוהה, למה דווקא דביר נגע בכל כך הרבה אנשים.
"אז כמובן יש גישה פרקטית או צינית, שתאמר שלא היו חדשות אחרות באותו היום, ושמדובר בעונת מלפפונים, ושבאווירת תשעה באב המתקרב המקרה הזה התאים לליינאפ. ברור שיש בזה משהו, אבל כשהתחלנו לקבל מיילים מכל העולם, למשל סיפורים על כנסיות ברחבי ארה"ב שדיברו בהן על דביר – הבנו שיש כאן משהו מעבר לזה. ואז גם התחילו להתברר הנסיבות של המקרה, שקשה מאוד להסביר אותן, ואני מודה שהפכתי קצת למיסטיקן. הרי איך אפשר היה לעשות פיגוע כזה במקום יומיומי כל כך, מקום שאלוף הפיקוד אמר עליו שהוא נתפס ביטחונית כמו מרכז של יישוב. זה שטח שנצפה משני מקומות, שאנשים הולכים בו כל הזמן. לא מקום מסוכן, אתה לא אמור ללכת שם עם נשק או להביט לאחור. סתם מקום.
"וזה קרה כל כך מהר. דביר לא נאבק ואולי אפילו לא הרגיש שום דבר. הוא עלה בסערה השמיימה. היה שם משהו גדול מהחיים, גדול יותר מהמוות. אתה רואה מה אנשים מביאים איתם, את האנרגיות החיוביות. ואתה רואה את הטיפולוגיה הסמלית הזו – של שואפי המוות לעומת שואפי החיים. דביר היה כל כך לא שיפוטי ולא ציני, כל כך שוחר טוב ועדין, והמפגש שלו עם הרוע הוא ממש כמו ספר קומיקס שמתאר מפגש בין טוב מוחלט לרע מוחלט. פנטזיה.
"כשהגיעו אלינו סיפורים על כנסיות בארה"ב שמדברים בהן על דביר, הבנו שיש כאן משהו מיוחד. גם את הנסיבות של מה שקרה קשה מאוד להסביר, ואני מודה שקצת הפכתי למיסטיקן. הרי איך אפשר לעשות פיגוע כזה במקום יומיומי כל כך. שנצפה משני מקומות, שאנשים הולכים בו כל הזמן"
"האנרגיות החיוביות שמשדר אליך כל העם היהודי, גורמות לך להבין באופן צלול מהו עם ישראל. אתה יכול לעשות רציונליזציות עד מחר, ולפעמים אנשים מפחדים להגיד ביטויים גדולים כמו 'עם נבחר' ו'עם סגולה', אבל יש כאן אנרגיות של חיים ואנרגיות של סולידריות שאין בעמים אחרים. לא יעזור. ודאי שבקהילה דתית מרגישים זאת היטב, אבל המעגלים הרבה יותר רחבים מזה. אפילו ילדים מסמינר של OU שנמצאים במקרה בארץ, ולא הכירו את דביר מעולם, חשו צורך להגיע לכאן עצמאית באוטובוס.
"לא תכננתי להיות במקום הזה. רציתי להתעסק בשלי. היה לי ילד רביעי, וכעת הוא חסר. אבל המציאות הכריחה אותי להבין שאני באירוע לאומי. אני לא אוהב את זה שהורים שכולים נעשים סלבריטאים ונותנים עצות לממשלה, אפילו מעצבן אותי שהקורבניות היא זו שמאחדת אותנו, אבל יש פה צד אחר שהתגלה באופן ברור – החיים מאחדים אותנו, האמונה בחיים. ידעתי את זה גם קודם, אבל כשאתה פוגש את האמת הזו, אתה פשוט לא יכול להישאר במקום הפרטי שלך עם התמונות של דביר".
מבט בצמיחה
דביר שורק בן ה־19 היה חלק משבט אחים ואחיות תוסס, צפוף ומשפחתי מאוד: שחר בן ה־24, נעה (23), רות (21), בנימין (15), איתן (13) ואורי בן התשע. "הוא היה ילד סנדוויץ'", אומר יואב, "אבל לא כל כך ידענו אף פעם מה זה אומר, כי הוא לא נכנס לתפקיד אלא יותר שימש אח בכור לשלושת הבנים שתחתיו. מבחינת אורי, דביר היה ממש אבא ואמא. יהיה לו קשה מאוד, זה ברור לי. דביר תמיד אהב ילדים, הייתה לו תמימות פשוטה שהשתלבה טוב עם ילדים, והוא פשוט גידל את אורי. בשנים האחרונות דביר לא היה בבית אלא בישיבה, אבל מיד כשהוא הגיע הביתה – אורי היה קופץ עליו ונשאר איתו עד שהוא עזב שוב. לא פעם אורי היה הולך לישון במיטה שלו וקם במיטה של דביר, סינרגיה כזו".
במשפחה כמו שורק, שלכל אחד בה יש מה לומר על כל דבר, מה היה מקומו של דביר?
"זה לא שניהלנו יותר מדי דיונים פילוסופיים בבית. ויחד עם זאת, דביר בלט בכך שהיה שתקן ומעשי. היו לו פרויקטים. למשל, הוא נכנס חזק לקטע של הקמת גינות ירק. לקח שטח שהיה נטוש, וגידל בו תפוחי אדמה ועגבניות וחומוס ופול ובצל, למד תוך כדי תנועה והתייעץ עם חבר אגרונום. אחת התכונות שחוזרות בהרבה סיפורים עליו, ושאפיינו אותו גם בגינות הירק, היא שדביר לא היה לחוץ לתוצאות. היה חשוב לו התהליך. הדרך. המעשה. הוא גידל כאן הרבה גידולים שנכשלו, וזה לא הטריד אותו לרגע. היו גם הרבה שהצליחו".
והייתה האתון המפורסמת, שהסיפורים עליה נפוצו בתקשורת כבר ביום חמישי שעבר, עוד לפני הלוויה. דביר קנה אותה מערבי והביא אותה לישיבה במגדל־עוז. "בכספו הדל קנה אותה, כי בא לו לגדל אתון. כל התלמידים העירוניסטים, שמעולם לא נגעו במשהו שיכולה להיות עליו קרצייה, לא הבינו מה קורה כאן. וראש הישיבה, הרב שלמה וילק, נלחץ. הוא תיאר לי איך דביר אומר לו 'תראה כמה היא מסכנה וצריכה עזרה', והוא לא יכול לעמוד בפני שיעור המוסר הזה. ואז, יום אחד, האתון נעלמה. היינו בטוחים שדביר יתבאס, אבל הוא פשוט המשיך לדבר הבא. בשקט ובהתמדה".
יואב, בן 49, גדל ברחובות. רעייתו רחלי גדלה בקדומים. הוא בעל השכלה של מתכנת, היא אמנית. לאחר נישואיהם גרו תקופה בבית־אל, שם היה יואב אברך בישיבה. בהמשך עברו ליישוב רחלים, שקם ב־1991 על אם הדרך של כביש 60 המצפין מירושלים אל צומת תפוח שבלב השומרון. הם היו בין המשפחות הראשונות בו. "באנו לחזק ולא יצאנו מחוזקים", אומר יואב בחיוך, "כי אחרי תשעה חודשים עברנו לנוחות של עפרה. שתבין, עפרה בשבילנו הייתה מעוז הבורגנות, ממש גבעת־שמואל. היינו בתורני, בחלוצי, ואז ירדנו מהיומרות ואמרנו, נעשה מה שטוב ונכון לנו. נוח, לא רחוק מדי. ומאז, 22 שנים אנחנו כאן".
ב־2004 ייסד יואב את מוסף ההגות "שבת", ושימש כעורכו הראשון. במקביל פיתח את הגותו שלו, הייחודית, שבאה לידי ביטוי כולל בספרו "הברית הישראלית" שראה אור ב־2015. אם לתמצתה בשתי מילים, כפי שסיכם בעצמו בריאיון לעמיתנו צור ארליך בעיתון הזה: "פוסט־אורתודוקסיה". ובעוד כמה מילים, פרי מקלדתו של ארליך בריאיון: "האבחנה ששיבת ציון ותקומת מדינת ישראל הן שלב חדש בתולדות היהדות, המחייב אותה להתחדש – כפי שידעה לשנות את עצמה לפני אלפיים שנה, כשאבדה הריבונות היהודית. עליה לאסוף אל חיקה את חיי המעשה, את החולין, כפי שעשתה עד החורבן. הציונות הדתית כשלה בהבנת השינוי הזה, ומבחינה תיאולוגית נותרה חרדית. ואילו הציונות החילונית בחרה בְּניתוק בִּמקום בְּשינוי. הגיע הזמן ליהדות ישראלית, יהדות של עם בארצו, לתורה שאינה תוחמת עצמה למגזר ואינה מסמנת עצמה בכיפה" – ובהתאם לכך, יואב עצמו הסיר את הכיפה מראשו.
דביר, שגדל בבית אורתודוקסי לא אוטומטי, בחר ללמוד בישיבה התיכונית "הזורעים" – ישיבה סביבתית אקולוגית בבקעת יבנאל, שלדברי יואב התאימה מאוד לאופיו. לאחר מכן החליט ללכת למסלול ההסדר בישיבת "מחניים" הצעירה במגדל־עוז שבגוש עציון. אביו אומר כי דביר היה יוצא דופן בישיבה, הן בפאותיו הארוכות והן ברקע שממנו הגיע, אך השתלב יפה וקיבל הרבה בשנת לימודיו שם. "הוא בלט לימודית בשלב מסוים, כי היה לו רקע תורני, ומתברר שהוא אמנם שתקן אך סופג דברים, מעבד אותם ושומר אותם אצלו. לא היה לו דחוף להראות שהוא יודע. הוא היה מקשיב, ועצמאי. מקשיב לנו כהורים, מקשיב לרבנים, ואז עושה עם הדברים האלה מה שהוא חושב. לפעמים את הדבר המצופה, לפעמים עם טוויסט".
"אדם כמו גרוסמן, עם הבנה כזו לנפש האנושית, הוא איש המעלה. ויחד עם זאת יש לו נקודה עיוורת – לא רק לו אלא לקבוצה שלמה – שנדמה לה כאילו משיח הנורמליות הישראלית הכזיב"
האבא בלי כיפה, הילד עם פאות ארוכות. איך זה מסתדר?
"אף פעם לא היה מתח בבית בנושאים הללו. חוץ משחר, שנמצא במקום אחר, כל ילדיי חובשים כיפות. שידרתי להם מההתחלה שאני אמנם בלי כיפה אבל שומר את כל המצוות, ואלו שני נושאים שלא קשורים זה לזה. מערכות החינוך שאנחנו שולחים אליהן את ילדינו הן דתיות, ואין לי שום כוונה לריב איתן. בסך הכל הן מעבירות את הערכים שאנו רוצים לחנך להם. ישיבת הזורעים הייתה מאוד 'דוסית', וזה בסדר גמור, אין מקום שמתאים במאה אחוז למסרים בבית. דביר למד את האיזונים בעצמו והתנהל ביניהם יפה מאוד. בתקופה מסוימת הוא הלך לכיוון ברסלב, משם גם הגיעו הפאות, ועזב אחרי שראה שזה לא טוב לו".
בתקופה מסוימת הותקפת קשות בגלל דעותיך. רבנים כינו אותך רפורמי. איך הילדים התמודדו?
"זה עבר מהר מאוד. השתדלתי לבוא עם כיפה לאספות הורים, ולא לעשות להם בושות. העיקר היה שכל הזמן דיברנו על זה. הם חוו בית שבו המחויבות ליהדות היא מלאה, אבל לא אוטומטית: אתה צריך להיות שם, להבין מה אתה עושה ולעמוד מאחורי זה. קיימנו דיונים בשאלה האם צריך לצום בעשרה בטבת ובי"ז בתמוז או לא. אפינו מצות בערב פסח ממש כפרויקט משפחתי. דיברנו על הלכה לא בקטגוריות של ציות, אלא איך עושים את זה הכי נכון והכי טוב. אז אם דביר חושב שהכי נכון לגדל פאות, זה לא סותר בהכרח משהו אחר שהוא למד בבית".
גם טיולים לחו"ל קיבלו אצל משפחת שורק אופי ייחודי. "לאט", קרא לזה יואב כשתיעד בפייסבוק נופש באלפים. יושבים שבועיים באותו המקום, לומדים להכיר אותו. כשאני מעיר שזה דומה לאופן שבו הוא מתאר את דביר, יואב משיב: "אני, כדי לעשות את זה, הייתי צריך להחליט ולהכריח את עצמי; אצל דביר זה בא טבעי. גם במקומות שאנחנו רצנו, הוא היה עוצר, חווה הכול לאט ובדרכו שלו. חי את ההווה. לא היו לו תוכניות רחוקות מדי. בטיול האחרון, אחת האטרקציות מבחינתו הייתה התבוננות בגינות הירק שאנשים עשו לעצמם. הוא התעניין מה הם מגדלים, חקר, שאל. דביר היה קשור לאדמה. כשכרו את קברו והאדמה הטרייה התהפכה, אמרה לי בתי נעה: 'דביר היה כל כך אוהב את הריח הזה של האדמה'. היא צודקת. דביר אהב את האדמה, וקיבל חלקת אדמה".
לא מחפש לגיטימציה
בשבת שעברה, פחות משלושה ימים אחרי הפיגוע, עצרו כוחות צה"ל שני פלסטינים החשודים ברצח. יואב שורק נמנע מלדבר עליהם: "אנחנו מודים לכוחות הביטחון על הפעולה המהירה לתפיסת המחבלים, אף שצר לנו שנתפסו חיים", אמר כשנודע על לכידתם. "אנו שמחים שדביר, השם ייקום דמו, לא ראה את פני רוצחיו, וגם אנחנו נשתדל שלא לראות אותם, לא כעת ולא במשפט".
כשאותרה גופתו של דביר בדרך העולה מהכביש הראשי למגדל־עוז, נמצאו חבוקים בידיו כמה עותקים מספרו החדש של דויד גרוסמן, שאותם קנה כמתנת סוף השנה לרבותיו בישיבה. גרוסמן, אב שכול בעצמו, התייחס עוד באותו היום לרצח ואמר על דביר: "שמעתי עליו כל כך הרבה במשך היום. נער אנושי כל כך, רגיש, אוהב אדם ואוהב שלום, אמן בנפשו. ליבי־ליבי להוריו, למשפחתו, לכל אוהביו. הם עומדים, ואני אומר מניסיון, בפני תחילתה של דרך ארוכה וקשה מאוד. אני יודע גם שנער כל כך מיוחד, כל כך חד־פעמי, יאיר להם את הדרך באבלם".
גרוסמן הוא מבכירי הדוברים של מחנה השמאל האינטלקטואלי במדינת ישראל, והתייחסותו למתיישבי יהודה ושומרון הייתה לא פעם חמורה וכואבת. בספרו "הזמן הצהוב" כתב עליהם כך: "הארכיטקטורה של יישוביהם זרה לנוף, יהירה ומתנשאת. השפה העברית בפי רבים מהם קלוקלת ורדודה ושבלונית. כמעט לא תמצא בבתיהם ספרים, להוציא ספרי קודש". אילו הגיע לבית משפחת שורק, אפשר לנחש שגרוסמן היה מוחק מיד, ובמידה לא מעטה של חרטה, כל מילה בתיאור לעיל. "דביר לא הכיר את המילים הללו ודומותיהן", אומר יואב. "מבחינתו זה היה פשוט – את הספר הזה הוא פגש בבית. קניתי אותו ועוד כמה אחרים לקראת הנסיעה לאלפים, שיהיה לנו מה לקרוא. מבחינת דביר, גרוסמן הוא סופר, לא דמות פוליטית. אני באמת לא יודע אם את מה שאמר פעם, הוא אומר גם היום. אני רוצה להאמין שהוא פגש מספיק דברים אחרים כדי לחשוב אחרת".
ובכל זאת נוצרה כאן סמליות. ואם האמירות הקשות של גרוסמן נאמרו לפני זמן, הנה בעיתון הארץ פורסם ממש השבוע מאמר של נחמיה שטרסלר, שכותרתו "ואולי יש קשר בין הרצח לכיבוש?"
"לצערנו, כחלק מהתסכול של 'האליטה האינטלקטואלית הישנה־לבנה', יש לה פֶטיש נגד ההתנחלויות. מחפשים משהו להאשים אותו בכל הרעות החולות במדינה, וקוראים לזה 'הכיבוש', 'המתנחלים' או 'הקיצונים שלנו'. אני רואה את האובססיה הזו – לעיתים גם בתגובות לדברים שאני כותב בפייסבוק – ולדעתי זה פשוט מטופש, לא רציונלי, לא עומד במבחן של עובדות. הגזמה פראית של קצוות מסוימים. יכול להיות גם שגרוסמן עדיין שייך לקבוצה הזו, אבל זה לא מעניין אותי. בכל מקרה, אני לא מחליט אם לקרוא או לא לקרוא ספר בגלל דעות. ז'וזה סאראמאגו אנטישמי. האם ספריו הפכו בגלל זה ללא טובים?
"דויד גרוסמן הוא ישראלי, ציוני ויהודי. אם הוא חושב שמה שמסכן את הציונות והיהדות אלה אנחנו, זו טעות. פשוט טעות. אפשר להגיד שזו טעות מרושעת, אפשר לומד שזו טעות טיפשית – לדעתי היא יותר טיפשית ממרושעת. אני חושב שאנשים בעלי יושר אינטלקטואלי היו צריכים מזמן להבין שזו הייתה טעות, לייחס את כל הבעיות ואת כל עיכוב הגאולה דווקא לאנשים שעוסקים בקידום הגאולה. זו אחת המחלות שאנחנו עדיין מתמודדים איתן, אבל אגיד לך למה אני לא מתרגש ממנה: כי לדעתי היא שוככת. המציאות חזקה מהכול. גם במובן של המכנה המשותף הישראלי שמתרכך – כי רוב הישראלים מבינים שהמשותף בינינו רב על המפריד – וגם במובן של המציאות בשטח. אנחנו פה ביו"ש כבר למעלה מחמישים שנה, ומתחזקים למרות הכול. בתמונה הגדולה, מי שמהגרים מפה הם הערבים, ומי שמתחזקים הם היהודים. הדיבורים על שתי מדינות מתרחקים ונשמעים כמעט בלתי אפשריים. לצד זה יש כמה אנשים – חלקם חבריי – שעדיין חושבים שאסון נורא יתרחש אם לא יהיו שתי מדינות. אני מחכה שזה יעבור להם, אין לי מה לעשות עם זה, ואני לא רואה טעם בלהתווכח איתם".
היית מצפה שהירצחו של דביר ישנה אצל אנשים כמו גרוסמן משהו לגבי תפיסתם את המתיישבים?
"אני מאוד מעריך את גרוסמן. את רוב ספריו לא קראתי, אבל אלה שכן היו מצוינים. אדם עם הבנה כזו לנפש האנושית הוא איש המעלה. ויחד עם זאת יש לו נקודה עיוורת – לא רק לו אלא לקבוצה שלמה, שנדמה לה כאילו משיח הנורמליות הישראלית הכזיב. אני לא צריך ממנו תעודת הכשר. לא נמצא בשיח של לקבל לגיטימציה מהשמאל. פעם היינו במקום הזה כי הם היו הרוב, אבל המציאות הולכת לכיוון שלנו, גם תרבותית וגם מדינית, ולכן אני לא רואה סיבה לנהל מלחמות מאסף עם אנשים שתקועים באותן עמדות כבר ארבעים שנה. כואב לי, אבל לא יותר מזה".
שמעון ריקלין כתב אחרי הרצח כי "אלו שקוראים את גרוסמן ועמוס עוז בשם אחדות ישראל, לא באמת מעניינת אותם אחדות ישראל או ליצור דיאלוג אלא להתקרב למי שנחשב, למי שמוביל את השיח. למי שמקובל". מה חשבת על הדברים האלה?
"אני לא אוהב חשבונות מהסוג הזה. יש אנשים שנמצאים כל הזמן במלחמה וחושבים שאנחנו בצד המפסיד. זה פשוט לא נכון".
הנצחה והמשכיות
שכונת גבעת־צבי קרויה על שם צבי קליין, תושב עפרה שנרצח ברמאללה. בית הכנסת בשכונה, "מזמור לאסף", מנציח את אסף ואריה הרשקוביץ, בן ואב תושבי היישוב שנרצחו בפיגועי ירי בהפרש של שלושה חודשים זה מזה. ביציאה משערי עפרה נרצח לפני כשנתיים החייל אלחי טהרלב בפיגוע דריסה, ורק לפני כמה חודשים נקבע מותו של עמיעד ישראל, שנולד בשבוע ה-30 לאחר שאימו שירה איש־רן נפצעה קשה בפיגוע ירי באותו המקום ממש. כעת נוסף דביר שורק לרשימה הכואבת. אבל כל מי שמגיע לעפרה, ולו לביקור קצר, יבחין מיד שאין כאן תחושת דיכאון או שקיעה באבל ובצער. כל הרוג זוכה מיד להנצחה של חיים, של תפילה ולימוד, של המשכיות שמחה ומאמינה בעצמה.
זמן קצר אחרי השיחה עם יואב שורק, הטלפון שלי יצפצף ובאמתחתו הודעה חדשה: "אנו, חבריו, בני יישובו ומשפחתו של דביר יהודה שורק הי"ד, קוראים לציבור להיות שותפים בבניית 'היכל דביר' לזכרו בבית הכנסת ביישובו עפרה. בזמן שאויבינו מוספים מוות וחורבן נתגייס יחד להוסיף חיים בבניית בית תפילה חדש. מקדש מעט זה ינציח את תכונותיו המופלאות של דביר, המשלבות אהבת העם והארץ, האדם והאדמה. מזמינים אתכם להיות שותפים בבניין דביר קדשנו".
גם עבור משפחת שורק, אין זה המפגש הראשון עם השכול. קרוב משפחה אחד נפל במלחמת השחרור, דודו של יואב נרצח בגוש קטיף, ואביה של רעייתו רחלי, הרב בנימין הרלינג, נורה למוות בהר עיבל כשדביר היה בן שלושה חודשים בלבד. כעת נוסף גם דביר לרשימה המשפחתית העצובה. אני שואל את יואב אם נכון יהיה להגיד שהמגזר שאליו הוא משתייך, סופג בשנים האחרונות יותר שכול מכל מגזר אחר בחברה הישראלית.
"היסטורית, לא כל כך מזמן אוטובוסים התפוצצו בתל־אביב ובירושלים, ולא היו שם כמעט מתנחלים. היום הטרור הוא טרור בודדים, שתופס יותר את המתנחלים כי המפגעים גרים קרוב אליהם. מעבר לכך, גם אם מסתכלים על ההתנחלויות עצמן, הייתה תקופה שביישובי גב ההר כיתות שלמות היו של יתומים ואחים שכולים. זו זוועה. כשאתה מגיע למצב שהחברה שבה אתה חי מחוררת ככברה בנפגעים, זה כבר הופך להיות שיקול אם להמשיך לגור במקום מסוים. ברוך השם, אנחנו כבר שנים לא נמצאים במצב הזה. באופן הכי ריאלי, אני לא מרגיש שאנחנו חיים על קידוש השם, שמישהו בעפרה יוצא בבוקר לעבודה ויודע שהוא עומד להיהרג. לא. נעים לנו פה, נוח, קרוב לעבודה ועוד.
"נכון שאם יעלה על הפרק פינוי יישובים, ניזכר בכך שגם אידיאולוגית חשוב לנו להיות פה, ואז ניאבק או ננסה למנוע. זה עניין אחר. הרבה מאוד ישראלים שגרים בארץ לא אוהבים לדבר ציונות, אבל אם תוצע להם משרה טובה יותר בחו"ל הם לא ייקחו אותה, וכשתדחק אותם לפינה הם יגידו 'אני חלק מהפרויקט הזה ולא רוצה לעזוב אותו'. יש המון אנשים כאלה, חילונים באזור המרכז, שלא חיים במילים של הרב קוק או באידיאולוגיה של גוש אמונים. כל הזמן מזהירים אותנו מבריחת מוחות, אבל הרוב לא בורחים. למה? לא כי 'כאן נולדתי', שזה ניסיון לרדוקציה ולסנטימנט אישי, אלא כי יש כאן סיפור לאומי. ברגעים של הכרעות אתה רואה שלאנשים חשוב שבניהם יגדלו בארץ הזו, במדינה יהודית, ויהיו חלק מהסיפור הגדול. ביומיום, אנחנו גרים כאן כי זה נוח. לפעמים מתעורר ויכוח אם כדאי לגור ביישוב – כמו שאשתי חושבת – או בעיר, כמו שאני חושב. והוויכוחים האלה מעשיים מאוד".
אתה רוצה לגור בעיר?
"אני אדם שאוהב את הרעיון לגור בעיר, כל עוד אשתי דואגת שזה לא יקרה, אז לא ממש עמדתי במבחן הזה. גדלתי ברחובות, בקומה שלישית על עמודים, אין לי פוביה מדירות. ודאי שצריך ליישב כאן, ואם יאמרו לי שאחליש את המקום אם אלך, אז כנראה לא אלך. אבל אם היינו מרגישים שמסוכן מאוד לחיות פה, אני מאמין שהיינו חושבים אם ראוי לקחת את הסיכון הזה. לא תכננו להיות מרטירים. אנחנו פשוט אוהבים את המקום הזה".
והמקום הזה, עפרה, לא מוסדר מבחינה חוקית. דיברת על זה מיד אחרי הרצח.
"עפרה היא היישוב הראשון שקם בין ירושלים לעפולה אחרי מלחמת ששת הימים. מאוחר יותר, כשממשלות החלו להקים יישובים בצורה מסודרת, נוצר מנגנון לרישום קרקעות – פעולה מאוד מסובכת ביו"ש – ומי שעשתה סדר בדברים היא פליאה אלבק (שניהלה את המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה – א"ש). המתנחלים שנאו אותה בהתחלה או ראו בה מטרד, כי היא פסלה הרבה מקומות, אבל בזכותה אין היום תביעות ובעיות בעלות ברוב היישובים. עפרה כאמור קמה לפני הליך ההסדרה, ולכן היא נושאת את החטוטרת הזו על גבה עד היום.
"כשבשמאל רואים שאין אפשרות לנצח אותנו בקלפי, הם מנסים לעשות דה־לגיטימציה משפטית־קרקעית דרך המיתוס השקרי של גזלת קרקעות. אם יש גזלת קרקעות, היא קיימת בתוך הקו הירוק. פה הכול היה טרשים ריקים. מבחינת ההגדרה המשפטית, רוב עפרה, כולל השכונה שלנו, יושבת על קרקע פלסטינית, אבל בפועל אין תובע ואין בעלים. כאמור, הכול כאן היה ריק ולא עובד מעולם. השטח היחיד שעובד הוא בוסתן שנמצא ממש קרוב לכאן, וכולנו נזהרנו מאוד לא לגעת בו. ואז יום אחד באים ואומרים לך: 'אתה גנב'. יש דרכים לסדר את הבעיה המשפטית, תקנת השוק וכו'. בתוך הקו הירוק כבר היו מסדירים את זה מזמן".
בהמשך הרחוב של שורק עמדו "תשעת הבתים" שנהרסו בפברואר 2017 בהוראת בג"ץ. "למה דווקא הם, ולא הבית שלנו? כי הוגשה תביעה לפני שסיימו לבנות אותם, ולכן הם לא נכנסים להגדרה של 'תום לב'. ניסוח משפטי ותו לא. כל מי שעיניו בראשו רואה שזה לא עניין של שכל ישר, אלא של בתי המשפט וכל מיני החלטות שלהם. עכשיו, כמו שאמרתי בהתחלה, אני לא אוהב את זה שאחרי פיגוע אנשים מנסים לגרוף הון כזה או אחר. העובדה שמישהו מת לא הופכת אותנו לצודקים יותר, וגם לא המסכנות שלנו. אנחנו חזקים, ואנחנו צודקים. לא רציתי שהסיפור של הרצח הזה ישמש מנוף כלפי נתניהו, אבל היה חשוב לי להגיד שבאמת צריך להסדיר את המקום.
"למנדלבליט יש דרכים לעשות את זה. בסוף הכול נמצא אצל ראש הממשלה, שמפחד. כמה שנים אפשר לפחד? בטח עכשיו, כשלצידך ממשל טראמפ. אני לא יודע למה זה נסחב כל כך הרבה זמן. זו שערורייה: הבן שלי דביר נולד פה, וכבר כשעשינו לו ברית אמרו שצריך להסדיר את המקום, אבל לא יודעים בדיוק איך. והנה חלפו 19 שנה, ועדיין לא יודעים בדיוק איך. היו צריכים לדאוג להסדרה הזו בלי קשר לרצח של דביר. ומתישהו זה יקרה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
