שלוש וחצי בלילה, מזרח ירושלים. כוח משטרה מלווה בכלבים פושט על בית בשכונת עיסאוויה, בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל. השוטרים יורדים למרתף, פורצים חור בקיר חשוד – ומגלים שם רובה אם־16 צה"לי. הם מרוצים: ייתכן שבזה הרגע מנעו פיגוע, או לפחות חיסול על רקע פלילי. גם צופה הטלוויזיה, שרואה את כל הסצנה הזו במסגרת סדרת הדוקו־אקשן "מחוז ירושלים" בערוץ כאן 11, מרוצה. הוא מתפעל מהביצוע היעיל והמדויק, מצדיע לכוחות המשטרה שעושים לילות כימים למענו, ובעיקר נהנה מסדרה שאין בה רגע דל.
סופה האמיתי של הסצנה ידוע: תחקיר של "הארץ" חשף כי הרובה נשתל בבית לצורך הצילומים. תדמית המשטרה, שהייתה אמורה לזכות לשדרוג בעקבות שידור הסדרה, ספגה מכה נוספת – וגם חברת ההפקה "קודה תקשורת" נדרשה לשלם את המחיר. "פייק דוקו", זעקו הכותרות, ובתאגיד השידור ביטלו את כל ההתקשרויות עם קודה, והחלו לבדוק אם מסתתרות בסדרה סצנות נוספות שבוימו באופן בוטה.
מעבר להשלכותיה המיידיות, פרשת "מחוז ירושלים" מעלה שאלות הנוגעות לעשייה הדוקומנטרית בכללותה. מי ערב לנו שהתמונות הנראות על המסך ומוגדרות כ"תיעוד" אינן מבוימות? מדוע סרטים וסדרות טלוויזיה המשתייכים לז'אנר הזה זכו למעמד של "אמת לאמיתה"? וכל המסמכים, התמונות, המכתבים ושלל פריטי הארכיון שיוצרים כרוניקת אירועים – האם הם יכולים להבטיח סיפור אובייקטיבי, שלא נהגה מראשו עד סופו במוחו של היוצר? "אין אמת אבסולוטית – לא בקולנוע בכלל ולא בקולנוע דוקומנטרי בפרט", קובע הבמאי שמעון דותן, יוצר הסרט "המתנחלים" (2016). "התפיסה הזו של מספר יודע־כול נובעת אולי מימיו הראשונים של הקולנוע התיעודי, עם הקריין הבריטי בעל קול הבריטון המרשים. קראנו לו VOG (קול האל, Voice of god – מ"פ), והתחושה הייתה שכל מה שיוצא מפיו הוא אמת מוחלטת. אבל בפועל, סרט דוקומנטרי מייצג את השיפוט ואת נקודת הראייה של היוצר. אין בזה רע: אנחנו מניחים שהיוצר לא מקים מיצג מניפולטיבי כדי לשטות בצופה. אם יש מיצג כזה הוא כבר בגדר תעמולה, שבניגוד לסרט דוקומנטרי אינה משאירה מקום לדיון או לשאלות".
"קולנוע דוקומנטרי, להבדיל מעלילתי, הוא מדיום שלכאורה אמון על האמת", מסייגת חגית בן־יעקב, יו"ר משותפת של פורום היוצרים הדוקומנטריים. "אנחנו מדברים על המציאות ומראים חומרים של המציאות. צריך להיזהר ממצב שבו משתמשים בכלים דוקומנטריים כדי לעשות סרט שנראה כמו דוקומנטרי אבל מסמן אשמים מראש. אנחנו לא חוקרים, לא שוטרים ולא שופטים. יש בכך בעיניי בעיה אתית. מצד שני, אנחנו קולנוע, וסצנה שלא מעניינת ולא מחזיקה – לא תופיע. סרט הוא לא מחקר אקדמי, שמחויב להציג את כל האמת. אנחנו מספרים סיפור, ואולי מישהו אחר היה מספר סיפור אחר. הסרט שלי הוא אמת, אך ייתכן שיש עוד אמיתות".
זבוב עם נוכחות
סרטים דוקומנטריים אינם מקשה אחת. יש בהם יצירות היסטוריות, אוטוביוגרפיות קולנועיות, דוקו־פשע וגם סרטים היברידיים, שמשלבים תיעוד של המציאות עם קטעים מבוימים שנשתלים מטעמים אמנותיים ומשיקולי תוכן. לעיתים היוצר נוכח בקולו או בגופו, ואילו סרטים אחרים נותנים תחושה שגם הבמאי הוא זבוב על הקיר, וההתרחשות כאילו מפעילה ומזינה את עצמה – מה שלא בהכרח נכון. לא פעם עולות טענות למניפולציות ועריכה מגמתית בסרטים דוקומנטריים, כשהשאלה היא היכן עובר הגבול בין החלטה אמנותית ובין ניסיון לשטות בצופים. במקרים קיצוניים יותר נטען כי שקרים של ממש הוצגו כאמת צרופה.
גם סרטים שהתבססו על ארכיונים היסטוריים עוררו ויכוחים ציבוריים באשר לאמינותם. ברוב המקרים לא יישתלו בסרטים חומרים מזויפים, פייק־ניוז מדעת, אך ייתכן כי קטעים ממסמכים יקוצרו ויעוצבו כדי לחדד את האג'נדה שהיוצר רוצה להעביר, ועל רצפת חדר העריכה ייוותרו ציטוטי־המשך שהיו יכולים לשדר מסר הפוך, או מורכב יותר. ראיונות עם אנשים צבעוניים יופיעו על המסך כדי לחגוג את הצבעוניות, בעוד קטעים שמשקפים צד אפור וקונפורמיסטי יותר יישארו בחוץ. גם ההצלחה של תוכניות הריאליטי גורמת ליוצרים הדוקומנטריים לשאול אלמנטים מסוגה זו, המתבססת על תסריט ועל לא מעט קטעים מבוימים.
בשבוע הקרוב, בימים ראשון עד חמישי (18־22 באוגוסט), ייערך בספרייה הלאומית בירושלים פסטיבל "דוקו.טקסט", שידון ביחס בין סרט תיעודי לבין האמת. הפסטיבל, שמתקיים מדי שנה, משלב צפייה במבחר סרטים דוקומנטריים מהארץ ומהעולם, עם אפשרות הצצה לחומרי המקור הארכיוניים שעליהם התבססו היוצרים: המסמך, הצילום, גזיר העיתון או המכתב. הפסטיבל נערך בשיתוף פורום היוצרים הדוקומנטריים ובשיתוף "דוקאביב".
יום העיון המתקיים במסגרת האירוע (שני, 19.8) יוקדש הפעם לשאלה מי אחראי על האמת בסרטים תיעודיים, וזאת תוך בחינת מקומה של הספרייה, כמוסד שאוצר בחובו את הידע. יוצרים דוקומנטריים יקיימו מפגש פתוח עם הקהל, ויחשפו את התהליכים והאתגרים שאיתם הם מתמודדים. הפאנלים יתייחסו בהרחבה גם למושג ה"פייק ניוז" כתופעה עולמית בוערת: בעידן הדיגיטלי כל אחד יכול לתעד את סביבתו בקלות, והרשתות החברתיות מייצרות חומר דוקומנטרי שהוא בלתי נדלה, אך מוטל בספק מבחינת מהימנותו.
"בשל הקלות שבה אפשר להפיץ עובדות שהן כאילו־נכונות, אנחנו היוצרים מתאמצים עוד יותר להיות נאמנים לאמת", אומרת בן־יעקב, שעתידה להנחות את אחד הפאנלים בפסטיבל. "לכן עושים היום סרטים שלמים מתיעוד של מצלמות אבטחה, כמו 'מוות בבאר־שבע'. הכלים החדשים מאפשרים לנו להיות קרובים יותר לאמת, אך מצד שני יש הרבה יותר ספקנות מצד הצופים".
הקולנוע הדוקומנטרי בא לעולם יחד עם הקולנוע עצמו, או ליתר דיוק הראינוע. הסרט המסחרי הראשון, שהוצג בשנת 1895, נקרא "רכבת נכנסת לתחנה", וכשמו כן הוא: צילום ארוך ואילם של רכבת נוסעת. האגדה מספרת שהקהל שנכח בהקרנת הבכורה נרעש מהמראה האותנטי של הרכבת השועטת לעברו, ורבים נמלטו מכיסאותיהם בבהלה.
ענת זלצר: "סביב כל סרט יש עובדות. יש תאריכים ואירועים, ואני צמודה אליהם כל הזמן. הפכתי להיות קפדנית עד קרצייה בכל מה שקשור באמת הוויזואלית. העורכים תמיד מתעצבנים עליי ואומרים 'מה זה משנה אם זה היה פה או שם?'. אני עונה שלי זה משנה. אין בסרטים שלי עובדה לא נכונה"
כמעט שלושה עשורים אחר כך הגיע הסרט "נאנוק מהצפון" (1922), שנחשב לאבן דרך בתולדות הקולנוע התיעודי. הסרט שיצר הבמאי רוברט פלהרטי תיאר בפני הצופים את חייה של משפחה אסקימואית, ועשה זאת לכאורה באופן נקי לחלוטין וללא כל התערבות פעילה בהתרחשויות. "'נאנוק מהצפון' הוא אייקוני, מכיוון שבו נוסד הז'אנר של סרט דוקומנטרי נטו: אתה בא ומצלם מה שיש ולא מזיז", מסביר יוצר הקולנוע הוותיק פרופ' ג'אד נאמן. "אבל גם במקרה הזה, הכול בעירבון מוגבל. סביר מאוד להניח שפלהרטי אמר לנאנוק: 'לך עכשיו מפה לפה, ואני אצלם אותך'. אנחנו לא יודעים עד כמה זה היה מבוים, אבל אין סרט דוקומנטרי שהוא לא מבוים".
ארץ ישראל כיכבה גם היא ביצירות דוקומנטריות מכוננות, בין השאר בסרט "פלשתינה, שיבת היהודים מן הגלות" (1911), שלימים שוחזר תחת השם "הסרט הראשון של פלשתינה". היוצר במקרה הזה היה העסקן הציוני מורי רוזנברג, שצילם את נופי הארץ ואת אנשיה, והשתמש בתיעוד כדי להפיץ את הרעיון הציוני בעולם. בכלל, הסרטים המוקדמים שצולמו בארץ, גם לפני קום המדינה וגם לאחר מכן, גויסו למאמץ ההסברתי של התנועה הציונית. כזה למשל היה "זאת היא הארץ" (1935) של הבמאי ברוך אגדתי, סרט הקולנוע הראשון שהופק במלואו בישראל. הסרט, שראה אור בסיוע הקרן הקיימת לישראל, שילב קטעים דוקומנטריים עם סצנות של שחקנים, כדי לגולל את קורותיה של ההתיישבות החלוצית בארץ.
כשהמדינה כבר הייתה צעירה מעט פחות, החלו הסרטים המקומיים לתת קול למי שבדרך כלל אינו נשמע. "אני אחמד" (1966), של אבשלום כ"ץ ורם לוי, היה סרט הדוקו הישראלי הראשון שבמרכזו ערבי: פועל מהמשולש שמגיע לתל־אביב וחש על בשרו את הניכור והגזענות, כשאיש לא מוכן להשכיר לו דירה או לבוא עמו במגע. לפני ההקרנה הגישו היוצרים את החומר למי שהיה היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, שמואל טולדנו, וזה אישר אותו פרט למשפט אחד שעסק בגזל קרקעות. ובכל זאת, "אני אחמד" ספג ביקורות נוקבות, ונטען כי הוא מסלף את האמת ופוגע בדימויה של ישראל. יעקב כהן, ראש המחלקה הערבית בהסתדרות, אף צעק בעת הקרנת הסרט: "בושה וחרפה, אלה דברים מזויפים, לא אמיתיים".
סרט נוסף שהביא את ערביי ישראל אל המסך היה "הסתכלות על עכו" (1975), שיצר ג'אד נאמן יחד עם הצלם חנניה בר. השניים נשלחו על ידי רשות השידור לצלם סרט דוקומנטרי על העיר המעורבת ומוכת העוני. באחת הסצנות החזקות נראה תושב ערבי זועק בקול גדול וסדוק על כך שמשפחתו סובלת ממחסור באוכל ובאמצעי מחיה. גם במקרה הזה, מתברר, הגבול בין תיעוד ליצירת מציאות היה דק מאוד: "אף שמדובר באמת באיש קשה יום, זו סצנה מבוימת", מודה נאמן. "פגשנו אותו לפני כן לצורך התחקיר, והוא סיפר לנו בשקט ובשלווה את סיפור העוני החריף שלו ושל משפחתו. אחר כך באנו אליו שוב ואמרנו לו 'תחזור על הסיפור שלך לעיני המצלמה', והוא מיוזמתו עשה את כל ההצגה. זה קורה הרבה פעמים: עצם הנוכחות של המצלמה משנה את התיעוד".
האותנטיות של הסילוף
לשלב האיתור של חומרי הארכיון נודעת כמובן השפעה רבה על התוצר הדוקומנטרי הסופי. "אנחנו מניחים שיש הרבה נראטיבים על המדפים שלנו", אומר אורן ויינברג, מנכ"ל הספרייה הלאומית. "המטרה שלנו היא לאפשר את הגיוון ואת רוחב היריעה, ולעודד יצירה ומחקר על בסיס החומרים הללו. אם יוצר לוקח פריט ארכיון ומעוות אותו, או עושה אינטרפרטציה שמשרתת את המטרות שלו, הצופה אמור להפעיל שיקול דעת ולחשוב מה נכון ומה לא. אני לא חושב שתפקידה של הספרייה הלאומית הוא לשמור על הקווים במקרה הזה, אלא לעזור ליוצר למצוא את המסמכים הרלוונטיים לו".
ענת גורן: "האמירות של אורי אבנרי והסיפורים שלו היו פנטסטיים, עד שלפעמים היה לי קשה להאמין שאכן קרו. מכיוון שהסדרה לא מכילה קריינות שלי, לא יכולתי לסייג את דבריו. מיד אחריו הבאתי מרואיין שסותר את דבריו, וכך התמודדתי עם 'פייק ניוז' כזה, או ליתר דיוק 'פייק היסטורי'"
הארכיונים עצמם הפכו לזירת התרחשות מסעירה שמאפשרת לשוות ליצירת הסרט נופך אקטיביסטי. למשל, העיסוק הדוקומנטרי בחומרים החסויים סביב פרשת ילדי תימן הביא את ארכיון המדינה לפתוח בשנתיים האחרונות את המסמכים הללו. במקרים אחרים, יוצרים דוקומנטריים אינם מצליחים להשיג גישה לחומר חסוי, מה שלא מאפשר להם לעשות את הסרט שרצו באופן שרצו. גם אם מדובר במידע בעל משמעויות ביטחוניות, תמיד יהיה מי שיטיל ספק בנחיצות של השארתו סמוי מעין הציבור לאורך זמן.
ובצד מה שסגור לעיון, בספרייה הלאומית אפשר למצוא פריטי ארכיון שהם פייק ניוז מובהק. "אנחנו אוספים גם חומרים שמראש אנחנו יודעים שהם לא בהכרח מדויקים", אומר ויינברג. "למשל, אנחנו מחזיקים באוסף הפשקווילים הגדול ביותר. הפשקוויל נכון בקונטקסט של מי שכתב אותו, הוא מאפשר הבנה של חברה ושל תרבות, אך בפועל יש שם לא אחת כתבי הסתה שקריים".
חומר אחר שאמינותו מפוקפקת מתעד את פעילות הארגון ההומניטרי OSE בקרב היהודים במרוקו. בתמונות משנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת מוצגים ילדים מסכנים, מלוכלכים ועצובים, שלב ה"לפני", ולצידן תמונות ילדים שמנמנים ואמהות אוחזות כדי חלב – ה"אחרי". אין לדעת אם הצילומים הללו הם אותנטיים, או שבוימו לצורכי יחסי הציבור של הארגון.
ואם מדברים על היסטוריה פיקטיבית, בספרייה נוכחים גם חומרים שנוצרו סביב "הפרוטוקולים של זקני ציון". ד"ר יוחאי בן־גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית, מעביר לידינו כרזה מזויפת שהודפסה בפדובה שבאיטליה בשנת 1924. הטקסט המופיע בה כתוב בעברית, אך ניכר כי הוא הועתק בידי אדם שלא באמת מכיר את השפה: אותיות סופיות מופיעות לעיתים באמצע מילה או בתחילתה. "בני ישראל, חזקו את שורות הארגון שלכם!", נכתב שם. "בעזרת הממון תכבשו את הפוליטיקה. בעזרת כוח הרצון הבלתי נלאה תשתלטו על מרכזי התרבות הגבוהה. (…) קרוב היום שבו ייבנה בית המקדש. בקרוב יחרקו מחדש שערי הגטו והארים ייכנסו בתוכם למגננה. הם ישלמו את המחיר על עבדות העבר שלנו".
"זהו תיעוד אותנטי של סילוף עובדתי", מבאר בן־גדליה. "מבחינה ארכיונאית, זה הדבר הכי נכון שיש: אם מישהו מחבר כתב השמצה נגד מישהו אחר, ייתכן שכל מילה שם היא שקר מוחלט, אך השקר הזה עדיין יהיה שמור בארכיון. מי שימצא את המסמך הזה אחר כך ולא יבין את ההקשר, עלול לעשות בו שימוש לא נכון".
גם כשחומרי הארכיון כשלעצמם אינם דוברי שקר, ההקשר שהם משמשים בו עלול להיות בעייתי. כך למשל היה בסרט דוקומנטרי נוסף של נאמן, "יא, ברעכן! (מרד הימאים)", ששודר בטלוויזיה הישראלית בשנת 1981. הסרט, שמשמעות שמו ביידיש היא "כן, לשבור", נעשה במלאת שלושים שנה למרד ההוא, שכוון נגד מזכיר מועצת פועלי חיפה יוסף אלמוגי ונגד ראש הממשלה דוד בן־גוריון. הסרט הציג את האירועים מנקודת מבטם של מנהיגי השביתה, והזדהה איתם באופן גורף. "מכיוון שלא נשאר תיעוד מצולם מהתקופה, נאלצתי לשתול קטעים מארכיון רשות השידור שאמנם התאימו לנושא, אך לא היו שייכים בכלל לאירוע", מתאר נאמן. "זו הייתה רק אילוסטרציה לדברים שאמרו המשתתפים. לאחר השידור הייתי 'תלוי' על הטלפון מרוב שיחות של אנשים שהתרגשו מהסרט ואהבו אותו, אך ההתפעלות הזו לא באה לידי ביטוי בביקורות".
הנראטיב שהציג נאמן בסרט, והחלטתו לשלב חומרי ארכיון אילוסטרטיביים, הביאו את הוועד המנהל של רשות השידור לפסול את "יא, ברעכן!" לשידור נוסף. בעיתוני התקופה צוטט המכתב שנימק את הפסילה: "חמור במיוחד הוא השימוש שנעשה בקטעים תיעודיים מנושאים אחרים. (…) זה דבר פסול לחלוטין מכל בחינה שהיא. אין שום דמיון בין הקטעים המצולמים לבין מה שאירע במציאות, ואף אם היה דמיון, השימוש הוא פסול". עוד נאמר במכתב כי "הליקוי הבסיסי בסרט הוא שמר נאמן היה בעצמו העורך, הבימאי, הקריין, המראיין, החוקר, הקטגור והשופט של הנושא, כאשר הוא בא להכנתו עם תזה מוכנה מראש שאותה הוא מבקש להביא, גם במחיר האובייקטיביות והנאמנות לעובדות".
להציל את הארכיון מהיובש
האשמות קשות בדבר שימוש מניפולטיבי בחומרי ארכיון עלו גם בעקבות הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" (2017) וסדרת הטלוויזיה באותו שם. היוצרים הביאו פרוטוקולים מישיבות הסוכנות היהודית, שמהם עולה לכאורה אפליה שיטתית ומודעת של עולי צפון אפריקה, כמו למשל העברתם בכוח לאזורים נידחים במדינה כדי שאלו ייושבו; מנגד נטען כי נעשתה עריכה מגמתית של חומרים רק כדי להשחיר את פניה של "האליטה האשכנזית". היוצרים עצמם נאלצו שוב ושוב לספק הסברים וביאורים, ואף ערכו בסרט כמה תיקונים. ציטוטים משלושה פרוטוקולים נפרדים, שאוחדו גרפית באופן שיכול להוציא אותם מהקשרם, הופרדו עוד לפני הקרנת הבכורה. מאוחר יותר, בעקבות תגובות של צופים, הוחלפו כמה מהכותרות המלוות את הסרט.
"מי שמדברים פה הם הפרוטוקולים", אומר דורון גלעזר, שיצר את הסדרה יחד עם רותי יובל ודוד דרעי. "הם לא הומצאו, והם מובאים אצלנו בהרחבה יותר מאשר בכל מחקר אקדמי שנכתב עד היום". באותה נשימה הוא מוסיף: "אין אמת, אנו מתאימים לקהל היעד שלנו את מה שאנו מספרים. כעורך שעמד בראש עיתונים, אני יודע שאנשים מספרים לעצמם סיפור גם כשלכאורה מדובר בכרוניקת אירועים: אנחנו מחליטים היכן יתחיל הסיפור והיכן הוא יסתיים, אילו עובדות להזכיר ואילו להשאיר בחוץ, ואיזו פרשנות של העובדות היא הנכונה. גם במקרה של 'סאלח', ידענו מה אנחנו רוצים לספר, רק לא העלינו על דעתנו שהחומרים שנמצא יהיו קשים כל כך".
אז האג'נדה של היוצר היא זו שקובעת מה יהיה הסיפור?
"כמובן, עלינו לשים לב שההעדפות הערכיות שלנו לא יכשילו אותנו בקריאה לא נכונה של עובדות או בפרשנות שגויה. מה שקובע זו היושרה של החוקר, העיתונאי או היוצר. אני עושה מאמץ עליון להצליב עובדות, ובזה אני שונה מיוצרים דוקומנטריים אחרים, שלא בהכרח עושים זאת. יצרתי כלי בדיקה שמאפשרים לי להצליב בין כמה מרואיינים, וכך אני יכול להגיע להנחה שהעובדה שהם מספרים היא נכונה. העבודה שלנו קשה יותר ממחקר היסטורי, כי במקרים רבים אנחנו עוסקים בהווה, ועלינו להיזהר שלא נוציא דיבה או נחדור לפרטיות".
את אחת הסערות הגדולות ביותר שלו עורר "סאלח" בעקבות ציטוט של לובה אליאב ז"ל, שתיאר איך בלחיצת כפתור נפתחה הדופן האחורית של המשאיות שהסיעו את עולי צפון אפריקה, והמטען האנושי "נשפך" מהן על כורחו אל השממה. מקורו של הציטוט הזה בריאיון משנות השמונים, שבו סיפר אליאב בהרחבה גם על פועלו למען העולים – אך יוצרי הסרט בחרו להתמקד דווקא במשפט הבעייתי. גלעזר מצידו שלם עם המעשה: "לובה אליאב הוא איש צדיק, אין הרבה כמוהו. בניגוד לכל המפא"יניקים, הוא הכה על חטא גם לגבי היחס שלנו לערבים וגם לגבי היחס למזרחים, והקדיש את חייו לנסות ולתקן עוולות".
בדיוק בגלל זה אנשים נעלבו בשמו, כשבחרתם את הציטוט הקשה.
"לובה לא רק סיפר את זה, אלא גם עשה את זה, כמי שהיה איש השטח. האנשים האלה לא היו רעים, זו תקופה שבה חשבו שהמדינה חשובה יותר מהאינטרסים של האדם היחיד. הדור שאני שייך אליו מאמין ששום דבר אינו חשוב יותר מרווחת הפרט, חירותו וזכויותיו, ושצריך למצוא את האיזון בין מטרות המדינה למטרות היחיד".
קרה שמצאתם אמירות שמעידות על החמלה של מקבלי ההחלטות כלפי העולים, ובחרתם לא להכניס אותן?
"חלילה. הבאנו למשל קולות, בעיקר מתקופת העלייה הפולנית, שאומרים: 'מה אתם עושים? למה אתם מפלים?'. ראינו גם איך אנשי השטח שליוו את העולים, פיתחו בהדרגה הזדהות עמם. כשאתה נמצא עם האנשים, והם לא ציבור אמורפי, גדול ושחור, אתה מתחיל להתייחס אליהם כבני אדם ולא ככלי".
כשמושא הסרט הוא דמות היסטורית שחיה לפני שנים רבות, וחומרי תיעוד אותנטיים כלל אינם בנמצא, האג'נדה של היוצר הופכת כמובן למשמעותית יותר. כך קורה למשל בסרט "מורי, חידת שבזי" (2018) של ישראלה שאער־מעודד. רבי שלום שבזי, שהסרט עוסק בו, חי במאה ה־17, ואפילו שיריו עברו מחזורי העתקה כה רבים עד כי קשה לדעת כיצד נראו במקור. המומחים שהתראיינו לסרט סותרים זה את זה בנוגע לפרטים ביוגרפיים לא מעטים, ושאער־מעודד משתמשת בחוסר הוודאות ככלי אמנותי וחתרני, ששותל ספקות בקרב הצופים. בסרטה היא בחרה להפנות אצבע אל צדדים אפלים של שבזי, שלפי האגדה גרם למותם של שניים מילדיו – את בתו הוא הרג באמצעות כוחות נסתרים כדי שלא תיאלץ להינשא לאימאם מוסלמי, ואת בנו הרג כעונש על שימוש בלתי מרוסן בכוחות קבליים.
דורון גלעזר: "אנשים מספרים לעצמם סיפור גם כשלכאורה זו כרוניקת אירועים: אנחנו מחליטים היכן יתחיל הסיפור והיכן יסתיים, אילו עובדות להזכיר ואיזו פרשנות נכונה. גם במקרה של 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', ידענו מה אנחנו רוצים לספר"
"לא באתי לסרט כדף חלק, אלא סיפרתי על שבזי שלי", אומרת שאער־מעודד, שספגה ביקורת לא מעטה בשל האופן שבו הוצגה דמותו של הרב שבזי. "אני חושבת שברגע ששחררנו את עצמנו מאיזושהי אמת, נעשה הרבה יותר קל ליצור סרטים. היוצרים הדוקומנטריים כיום משתמשים בקטעי ארכיון לא כדי להוכיח באמצעותם משהו. זה סוג של חומר גלם שאפשר ליצור ממנו משהו חדש לגמרי. כך אתה מוציא את הקטעים האלה מה'יובש' שלהם, ואז אתה מתחיל להסתכל עליהם".
לא כולם יסכימו עם תפיסתה של שאער־מעודד. עמדה נגדית מציגה ענת זלצר, במאית ועורכת סרטים דוקומנטריים שחתומה יחד עם מודי בר־און על "הכול אנשים", "במדינת היהודים", "עוד סיפור אחד ודי", "תל־אביב יפו" ועוד. בימים אלה היא עובדת על הסדרה "שיעור מולדת", שעוסקת בשורשי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. במילייה הדוקומנטרי ידועה זלצר כמי שמחויבת לדיוק ההיסטורי, ושואפת לכמה שפחות אילוסטרציות, וכמה שיותר מהדבר עצמו.
"סביב כל סרט יש עובדות", אומרת זלצר. "יש תאריכים ואירועים, דברים שאנשים עשו, ואני צמודה אליהם כל הזמן. עם השנים הפכתי להיות קפדנית עד קרצייה בכל מה שקשור באמת הוויזואלית. העורכים תמיד מתעצבנים עליי ואומרים 'מה זה משנה אם זה היה פה או שם?'. אני עונה שלי זה משנה. לכן לא תמצאי בסרטים שלי עובדה לא נכונה. בצד זה, יש פרשנות שמתבטאת למשל בבחירה מה להציב בתחילה ומה לאחר מכן, והפרשנות הזו אינה עניין של אמת או שקר".
מה תעשי אם לא מצאת תמונה אותנטית או אמצעי ויזואלי מדויק?
"אם אחרי כל המאמצים לא אצליח לאתר תמונות – למשל אם מדובר בתקופה שלפני המצאת המצלמה, או שרק החל השימוש בה – אשתמש בשוטים שצולמו עשרים שנה מאוחר יותר, אבל רק אחרי שווידאתי שבפועל זה נראה אותו הדבר".
ההוצאה להורג שלא הייתה
כמו מלאכת הברירה של החומרים הארכיוניים, גם בחירת המרואיינים לסרט דוקומנטרי עשויה לשרטט את המסקנה שעמה יצא הצופה. "כשמשתמשים במושג 'אמת היסטורית', השאלה היא אמת היסטורית של מי", אומרת לנו ענת גורן, יוצרת הסדרה "דיין, המשפחה הראשונה", שעלתה לאחרונה בערוץ "יס דוקו". "מצאתי את זה בצורה חזקה מאוד בסיפור של משפחת דיין – ככל שיש לך יותר דוברים, יש לך יותר אמיתות. בסופו של דבר עלייך לעשות סינתזה של כל האמיתות האלה, ולנסח אמת שהיא הכי קרובה למציאות מבחינת ההבנה שלך כיוצרת".
חברת הכנסת לשעבר יעל דיין תקפה בחריפות את גורן ואת הסדרה שהוציאה תחת ידיה. "אמא שלי ואני, ועוד אחרים שלצערי התראיינו לסדרה הזאת (…) ממש מרגישים שליחות בחינוך, ורחוקים מדברים שמוזכרים בה כמו תאוות פרסום, תאוות בצע ותאוות נשים", אמרה בריאיון ל"הארץ". "בסדרה נטען שאין אצלנו ערכי משפחה ושאנחנו שונאים זה את זה, וזה עצוב לי כלפי הדורות שאנחנו מעמידים. (…) אמי ואני, כמו גם נשים צעירות במשפחה שלנו שסירבו להתמסר לפנס שהדליקה גורן — ממש לא דיכאוניות, נשואות כולנו רק פעם אחת, הילדים שלנו לא מוזנחים ולא חסרה להם אהבה (…) אז אולי זה משעמם, אבל זה לחלוטין לא תואם את ההכללה הזאת בסדרה".
"האמת שניסחו בני משפחה אחרים קיבלה בסדרה יותר ביטוי מהאמת של יעל", אומרת על כך גורן. "התרשמתי שהאמת שלהם יותר אותנטית ופחות מעובדת, אחרי כל כך הרבה שנים שיעל מחזיקה בדעה מסוימת מאוד על אביה ועל משפחתה".
אחד המרואיינים של גורן היה אורי אבנרי ז"ל, שהוצג בסדרה כמי שמומחה בענייני משפחת דיין. בני המשפחה לא אהבו זאת: בין אבנרי לבין משה דיין, ציינו, שררה יריבות מרה וארוכת שנים, מה שמעמיד בספק את אמינות דבריו. "האמירות של אבנרי והסיפורים שלו הם פנטסטיים, עד שלפעמים קשה היה לי להאמין שאכן קרו", מודה גורן. "מכיוון שהסדרה לא מכילה קריינות שלי, לא יכולתי לסייג את דבריו. תחת זאת, כשהוא אומר 'אגדות משה דיין', אפשר להבין שזה משהו שיכול להיות אמיתי, או שלא. בנוסף, מיד אחריו הבאתי מרואיין שסותר את דבריו. כך התמודדתי עם 'פייק ניוז' כזה, או ליתר דיוק 'פייק היסטורי'".
אם מחפשים דוגמה לפייק היסטורי של ממש, המוצג כסרט דוקומנטרי לכל דבר, אפשר למצוא אותה בסרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין" (2002), שהתיימר להציג פשעי מלחמה של צה"ל בעת מבצע חומת מגן. בפועל הכיל הסרט סצנות מבוימות או ערוכות באופן מגמתי, שתאמו את מטרותיהם של מממני ההפקה – יאסר עבד־רבו והרשות הפלסטינית. בין השאר נראה שם טנק צה"לי נוסע במהירות לעבר פלסטינים כפותים ועירומים־למחצה, כך שהצופה יכול להתרשם שכעבור רגע הם נדרסו – מה שלא קרה באמת.
חיילים שהשתתפו בקרב בג'נין זעמו על עיוות המציאות, והגישו תביעת דיבה נגד בכרי. בית המשפט קבע כי הסרט אכן רצוף שקרים והכפשות, אך דחה את התביעה בנימוק שלא הייתה כאן הוצאת דיבה על אדם או קבוצה ספציפית, אלא על ציבור. היוצר עצמו הכה לימים על חטא, לפחות באופן חלקי. בריאיון ל"חדשות הוט" בשנת 2005 התייחס בכרי בין השאר לסצנה שבה נראים עצורים פלסטינים שוכבים על האדמה, ומיד אחר כך נשמעת ירייה ואחד מהם נראה מפונה: "עשיתי טעות מרה בזה שערכתי ככה את הסצנה, כי זה יצר באמת רושם מוטעה כאילו מישהו הוצא שם להורג. עשיתי את זה לא במזיד. אילו עשיתי את הסרט היום, לא הייתי מכניס כך את התמונות, רק כדי להימנע מהטענה שאני מטעה בכוונה".
כתב אישום או כתב כניעה
בין חומרי הספרייה הלאומית אפשר למצוא גם את ארכיון הפלג הקיצוני ביותר של המפלגה הקומוניסטית בישראל. הזמינות שלו היא שאפשרה את יצירת הסרט "לאה צמל, עורכת דין" (2019), של רחל לאה ג'ונס ופיליפ בלאיש. הסרט מביא את סיפור חייה ושגרת יומה של עו"ד צמל, שצמחה בארגון "מצפן" ומייצגת בבית המשפט מחבלים שביצעו פיגועים קשים. היוצרים בחרו בזווית של "זבוב על הקיר": הצופה מקבל חריר הצצה לחייה, ללא קריינות, פרשנות או שיפוט חיצוני. עם זאת, ניכר כי ג'ונס ובלאיש, שנמנעו מלהתראיין לכתבה זו, מזדהים פוליטית עם צמל. הסרט כמעט לא מעמת אותה עם השאלות הקשות שעולות מעצם ייצוגם של רוצחים, ובמקום זאת הוא מתמקד בזכאותם של המחבלים להגנה משפטית, בצד האנושי שלהם ובהגדרתם העצמית כ"לוחמי חופש".
בחודש מאי התעוררה מחאה ציבורית, לאחר ש"לאה צמל, עורכת דין" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל "דוקאביב". בעקבות הסערה הודיע מפעל הפיס כי יבטל את המענק הכספי ליוצרים ואף לזוכי "דוקאביב" בשנים הבאות – מה שעורר סערה נגדית מצד יוצרים שראו בכך פגיעה בחופש הביטוי והיצירה. גם סרט שמביא קול לא פופולרי, טענו, ראוי שיצולם ויוקרן.
אורן ויינברג, מנכ"ל הספרייה הלאומית: "אם יוצר לוקח מכאן פריט ארכיון ומעוות אותו, הצופה אמור להפעיל שיקול דעת ולחשוב מה נכון ומה לא. אני לא חושב שתפקידה של הספרייה לשמור על הקווים, אלא לעזור ליוצר למצוא את המסמכים הרלוונטיים לו"
"ערוץ 8 גיבה את היוצרים, וכך גם 'קרן מקור', אבל גורמים פוליטיים התנגדו להענקת הפרס", אומרת בן־יעקב. "הסרט הזה כבר נוצר, אבל לביטול המענק יכולה להיות השפעה על סרטים עתידיים. ייתכן שבגלל 'רוח המפקד', קרנות הקולנוע יפחדו לתת כספים לסרטים שיכולים להיות שנויים במחלוקת, כי למה להסתבך".
בינתיים קרנות הקולנוע מואשמות על ידי יוצרים ימנים בהטיה לכיוון ההפוך, ובמתן עדיפות לסרטים המבטאים את עמדות השמאל. כך למשל טוענת מנורה חזני, יוצרת הסרט "רוח אחרת" (2017), העוסק בהתיישבות היהודית ביו"ש. שנה לפניה יצר כאמור שמעון דותן את סרטו "המתנחלים", המוקדש לאותו נושא, וגם ברשימת המרואיינים אפשר למצוא חפיפה מסוימת. ובכל זאת, מדובר בסרטים שונים בתכלית השינוי זה מזה. "מי הם היהודים האלה שעקרו את משפחותיהם כדי לגור באזור השנוי ביותר במחלוקת בעולם, בתוך ים של שכנים עוינים?", שואל דותן בתקציר סרטו. "…כיצד מצטיירים בעיני עצמם אותם אנשים המייצגים בעיני רבים בארץ ובעולם קנאות דתית בלתי מתפשרת, שנאה לזר ואפילו גזענות?". ואילו התקציר של חזני מספר: "הבמאית מנורה חזני מתעדת את מהפכת ההתיישבות ביהודה ושומרון שהובילו אביה בני קצובר וחבריו לאחר מלחמת ששת הימים. היא חושפת כיצד הקשר הרוחני לארץ הקודש הניע קבוצה של צעירים חסרי אמצעים וחסרי מעמד פוליטי לעשות את הבלתי אפשרי ולהגשים את חזונם, ליישב ביהודה ושומרון מאות אלפי יהודים".
הן דותן והן חזני פנו לקרנות הקולנוע וביקשו סיוע כספי. אלא שבעוד דותן הצליח לרתום את הקרנות למימון לסרטו, בקשותיה של חזני נדחו, והיא נאלצה להסתייע בעמותות מהשומרון. "פניתי ארבע פעמים לקרנות, וקיבלתי תשובות שליליות מכולן", היא מספרת. "כשביקשתי נימוק, נאמר לי שיש לי גישה טובה מאוד לדמויות ושזה סיפור ייחודי, אבל החומר שהגשתי – שהיה ערוך באופן ראשוני – אינו טוב. אמרו גם שלא השתמשתי נכון במוזיקה, ושאני מעריצה את הדמויות הערצה ילדית.
"אני לא מרגישה שייכת לממסד הקולנועי בארץ, יש שם איזושהי קליקה, ועקרונות כמעט דתיים מנחים אותה. גם אם יסכימו יום אחד לממן לי סרט, אני חוששת שזה ייעשה בצורה שתשתלט על האמת שחשוב לי להעביר, וכבר לא יהיה לי שווה ליצור. עוד בלימודי הקולנוע שלי, כשהמורים אמרו שבכלל אין אמת, שהקולנוע הוא תמיד סובייקטיבי, לי כבחורה דתייה ומאמינה היה קשה לקבל את זה. אמרתי: 'מה, כדי ליצור סרטים אני צריכה לשקר?'. אז ברור שפעמים רבות יהיה שקר או תהיה אמת חלקית, בגלל העריכה, בגלל הבחירה של האירועים והאנשים, אבל הנשמה של הסרט, האמירה שלו, תמיד תהיה משהו שאני יכולה להאמין בו עד הסוף".
היא לא צפתה בסרט של דותן, "אבל מאבא שלי, שמרואיין גם אצלו, הבנתי שזה סרט מגמתי ומעוות". טענות למגמתיות ולאי הגינות העלה גם פנחסי בר־און, תושב בנימין שהשתתף בסרטו של דותן. באתר "הקול היהודי" סיפר בר־און על התדהמה שחש כשגילה כיצד הוא מוצג שם: "מתוך עשרות שעות צילומים לקחו שני משפטים שלי, חתכו את מה שאמרתי לפניהם ואחריהם, והוציאו אותי כגזען שמחנך את ילדו הקטן להתלהב מכך שכשהוא יהיה גדול, הוא ייתן מכות לערבים תמימים יחד עם אבא".
"אני תוהה על האנשים שעושים את הסרטים האלה – מה הם מנסים להוכיח כשהם מספרים לעצמם שהמתנחלים הם אויב מסוכן?", ממשיכה חזני. "כשאני מסתובבת עם הסרט שלי, אפילו בתוך ציבור דתי, אנשים אומרים לי: 'ראשי גוש אמונים שאת מראה בסרט הם אנשים מעניינים ומקסימים. וואו, איך לא ידענו שהם כאלה'".
"לרגע לא הסתרתי מהמרואיינים את העובדה שאני מתנגד להתנחלויות", אומר לנו דותן. "הבטחתי להם ולעצמי שלא אעשה שימוש מניפולטיבי בחומרים שאני מצלם, ואני יודע ומאמין שלא עשיתי זאת. לא הצגתי מתנחלים כצמאי דם. כמובן, אם אני מדבר עם מישהו לאורך שלושה ימים, ולמסך יגיעו רק כמה דקות, יש צורך בתהליך של סלקציה וקומבינציה. אני חושב שחלק מהמשימה של היוצר היא להציג את מי שעולה על המסך עם נוכחות, עם עצמיות, עם דעתנות. חברים שלי בשמאל דווקא אמרו שאני משחק לידי המתנחלים, שאני שבוי של המתנחלים. אז מי צודק במקרה הזה – הימין או השמאל?
"אני מברך את מנורה חזני על הסרט שלה, ויחד עם זאת אני עומד במאה אחוז מאחורי הסרט שלי. אני לא חושב שיש אמת אחת. כל אחד רשאי לייצג את המציאות כפי שהוא רואה אותה. אתה לא אמור להציג זאת כאמת המוחלטת, אלא להשאיר מקום להכיר בעובדה שהייצוג שלך הוא מוגבל מעצם היותו ייצוג, שאתה בחרת איפה למקם את המצלמה, אל מי לכוון אותה, מה גודל הפריים ומה סדר האירועים. אתה רוצה לשמור על העניין מצד הצופה, ואתה רוצה שהוא יהיה אינטליגנטי ויעריך את מה שאתה שם על המסך מול המציאות שהוא מכיר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
