קונאן או'בריאן, מגיש תוכנית הלייט־נייט בערוץ TBS האמריקני, עמד מול דלת חומה והביט למצלמה. "זה מרגש", הוא אמר. "הסיבה שאני בישראל נמצאת מאחורי הדלת הזאת". הוא דפק שמונה פעמים בקצב. את הדלת פתחה, איך לא, גל גדות, הלא היא וונדר־וומן. "איך מצאת…", שאלה השחקנית הישראלית את הג'ינג'י. "זה לא היה קל", הוא הודה. "אנשים לא רצו להגיד לי איפה את גרה. אבל הייתי עקשן מאוד".
על הפגישה הזו ב־2017 בין קונאן ובין גדות – שהייתה כמובן הופעה מתוסרטת של השחקנית, ושולבה בפרק על ישראל בתוכנית "קונאן ללא גבולות" – אפשר לתת קרדיט חלקי לפחות לסם גרונדוורג, קונסול ישראל בלוס־אנג'לס דאז. במהלך פעילותו בקהילות היהודיות בעיר, בדרום קליפורניה ובמדינות נוספות בארה"ב, רקם גרונדוורג קשרים רבי־ערך, בין השאר בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. "הביקור של קונאן בארץ היה יוזמה שלי, יחד עם נציג משרד התיירות אורי שטיינברג", הוא מספר לנו.
הביקור הזה, שנמשך שבוע והסתכם ב־42 דקות על המסך, סיפק יחסי ציבור מעולים למדינת ישראל. בין השאר טייל מגיש הלייט־נייט בחופי תל־אביב, נפגש עם ראש הממשלה במעונו שבירושלים, ביקר בגדר ההפרדה, התאמן עם חיילי צה"ל ועוד. בתוכנית נראה או'בריאן כשהוא מתלוצץ עם בחורים ישראלים שריריים על החוף, עושה פרסומת לבירה ישראלית ואף מנסה את מזלו עם הנשים הישראליות. עם גדות זה לא הלך.
"קונאן ללא גבולות" ביקרה בגרמניה, בקובה, בקטר, בארמניה, בדרום־קוריאה ובמקסיקו. ישראל לא הייתה על הכוונת של ההפקה, עד שהקונסול גרונדוורג הציע אותה. או'בריאן התלוצץ עם בחורים ישראלים שריריים על החוף, עשה פרסומת לבירה ישראלית ואף ניסה את מזלו עם הנשים הישראליות. עם גל גדות זה לא הלך
לפני ישראל, "קונאן ללא גבולות" ביקר בגרמניה, בקובה, בקטר, בארמניה, בדרום־קוריאה ובמקסיקו. ישראל לא הייתה על הכוונת של ההפקה. בריאיון למעריב בתום הביקור של קונאן אמר גרונדוורג שהמשימה לא הייתה קלה. "מיפיתי מי נגד מי בתעשייה, הכרתי מפיקים זוטרים וכותבים, והתחלתי לחשוב למי כדאי לפנות. זה לקח בין שלושה לארבעה חודשים", סיפר. דרך אנשי קשר שטיפח בקהילה היהודית הוא הגיע למפיק זוטר בתוכנית, ואחרי שיחה איתו השיג פגישה גם עם המפיק הראשי. "זה היה אתגר, אבל ידעתי שיש לי רעיון מציאותי שאפשר לנסות למכור להם".
את השחקנית היהודייה מים ביאליק, מכוכבי הסדרה "המפץ הגדול", הוא ליווה בעצמו כשנחתה בישראל ב־2015 לרגל כנס של משרד החוץ. גם את הביקור הזה יזם גרונדוורג והשיג באמצעות קשריו. "היה קשה לחדור את המעטפת סביב ביאליק, אבל מכיוון שאני אדם דתי, במקרה נתקלתי בעורך הדין שלה, שמתפלל בבית כנסת אורתודוקסי. דרכו הגעתי אליה".
מלבד ידוענים הוא הביא ארצה גם משלחת של בכירי התעשייה ההוליוודית, כדי להכיר להם את המציאות הישראלית. "אלה היו הסוכנים והמפיקים הכי משפיעים, והמנהלים של חברות ההפקה הגדולות", הוא מספר. כשערך בלוס־אנג'לס ערב זיכרון לשמעון פרס, הוא הזמין את השחקנית שרון סטון, שהייתה בקשר עם הנשיא המנוח, לשאת שם דברים. כשהנשיא ראובן ריבלין הגיע לביקור בכנס הפדרציות היהודיות שנערך בעיר, דאג גרונדוורג להביא אותו גם להקרנת הבכורה של הסרט "ליגת הצדק", בהשתתפות גדות. "הצלחנו לקחת אותו ל'אפטר פארטי'", מספר הקונסול לשעבר, שסיים את תפקידו בסוף 2018.
ללוס־אנג'לס הוא הגיע דווקא כשקשריו חלשים והאווירה סביבו בעייתית. מתנחל מאפרת שנוחת בלב הליברליזם הפרוגרסיבי בארה"ב, ואמור לשווק שם את ישראל; אורתודוקס חובש כיפה שצריך ליצור שיח עם קהילות יהודיות שמקיימות את תפילת יום כיפור בליווי נגינה. בתוך שנתיים וחצי הוא הצליח להשיג שם את כל זה, ויותר.
העלייה השנייה
סם גרונדוורג (46), נשוי ואב לשלושה, מתגורר באפרת שבגוש עציון. כיום, לאחר שסיים את כהונתו בקונסוליה בלוס־אנג'לס, הוא יו"ר קרן היסוד – המוסד הכספי המרכזי שמאחורי פעולותיהן של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. הוא עורך דין בהכשרתו, ובמשך השנים נגע בעסקים וגם בדיפלומטיה.
גרונדוורג גדל במיאמי ביץ', פלורידה, והיה חבר ילדות של רון דרמר, כיום שגריר ישראל בארה"ב. השניים למדו באותו בית ספר, "היברו אקדמי". לאחר התיכון עלה גרונדוורג לישראל, למד בישיבת ההסדר באפרת והתגייס לשירות קרבי בצה"ל כחייל בודד. הוא למד לתואר ראשון באוניברסיטת בר־אילן, ולאחר מכן עבד בתחום הכספים בחברת שטראוס ("עם התמחות במילקי", הוא אומר בקריצה. "לצערי אכלתי באותה תקופה הרבה מאוד מילקי").
את אשתו הכיר גם כן בהיברו אקדמי, והשניים התחתנו בישראל. בגלל מצב משפחתי מורכב מבחינתה הם חזרו לפלורידה והתגוררו בעיר הוליווד, חצי שעת נסיעה ממיאמי ביץ', באזור של משפחות צעירות דתיות. 11 שנים שהו שם, ובזמן הזה עשה גרונדוורג תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת מיאמי, ועבד בחברת עורכי דין גדולה, גרינברג טראוריג. הוא כבר היה במסלול לקראת מינויו לשותף, אבל בשנת 2009 שב עם אשתו וילדיו לישראל. "אחרי שאמא של אשתי נפטרה, החלטנו להחזיר את החיים שלנו למסלול שתכננו להם מלכתחילה. הילדים היו אז בגיל 11, תשע ושבע, והגענו למסקנה שאם לא נחזור לארץ מיד, זה לא יקרה עד הפנסיה".
שנים לאחר מכן, כאשר שימש כקונסול בלוס־אנג'לס, נהג לספר ליהודים המקומיים שהוא "עולה סדרתי". "לא היה קל לעלות לארץ בפעם השנייה", הוא אומר. "הפעם הראשונה הייתה בגיל צעיר מאוד; לחזור עם שלושה ילדים זה כבר סיפור אחר. אז עדיין לא חשבתי שגם החזרה לארץ אחרי שליחות דיפלומטית תהיה סוג של עלייה".
לאחר העלייה השנייה, ב־2009, שינה גרונדוורג כיוון מקצועי: הוא החל לעבוד בקונגרס היהודי העולמי – ארגון בינלאומי המורכב מקהילות וארגונים יהודיים ברחבי העולם. במשך שש שנים עבר עבוד הקונגרס, שבראשו עומד הפילנתרופ רון לאודר, ובתפקידו האחרון היה גרונדוורג מנכ"ל הארגון בישראל. "הפעולות של הקונגרס מתחלקות לשני תחומים", הוא מסביר. "יש עבודה כלפי העולם, בעיקר של לאודר ומנהיגי קהילות יהודיות מול מנהיגים ממדינות שונות. זה מתחבר מאוד למה שאני עושה היום. היינו בקשר עם ממשלות רבות, שרים, חברי פרלמנט ומנהיגים נוצרים, בעיקר אוונגליסטים אוהבי ישראל".
התחום השני היה עבודה פנים־ישראלית. "המטרה שלי הייתה לטפח קשרים עם משרדי הממשלה הרלוונטיים – משרד ראש הממשלה ומשרדי החוץ, התפוצות, התיירות והחינוך. גם עם המשרד לאזרחים ותיקים עבדתי, כחלק מפרויקט בנושא פליטים יהודים מארצות ערב. התקרבתי מאוד למשרד ראש הממשלה, ובשנת 2015 פנה אליי נתניהו והציע לי להתמנות לקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק".
התפקיד הזה נשמע כהגשמת חלום בשביל גרונדוורג. בניו־יורק נמצא הלב הפועם של הקהילה היהודית בארה"ב, ואולי בכל העולם המערבי. בנוסף, השליחות הייתה תחת שרביטו של השגריר בוושינגטון, חבר הילדות דרמר. אלא שאז הסתבך מינוי דיפלומטי אחר – הצבתו של יו"ר מועצת יש"ע לשעבר דני דיין בתפקיד שגריר ישראל בברזיל. ממשלת ברזיל, באופן שערורייתי, סירבה לקבל מדיין כתב האמנה, וכפיצוי שלח אותו ראש הממשלה לכהן כקונסול בניו־יורק. גרונדוורג נדחק הצידה – וכדי להיעזר ביכולותיו, הועבר לחוף המערבי. ניכר שגם היום מצר על ההחמצה, ובכל זאת, הוא אומר, "במבט לאחור אני יכול להגיד שזו הייתה ברכה. לפני שהבנתי מה כוללת השליחות בלוס־אנג'לס, ברור שהתבאסתי. אבל ברגע שצוללים פנימה מבינים כמה זה אזור קסום ומופלא, עם פוטנציאל עצום לשינוי. החלטתי לא להסתכל לאחור, והסתערתי על המשימה".
מצעד ראש השנה
הקונסוליה בלוס־אנג'לס, אחת הנציגויות הדיפלומטיות הגדולות ביותר של ישראל, ממונה על שש וחצי מדינות בארה"ב: אריזונה, קולורדו, הוואי, נבדה, ויומינג, יוטה והחלק הדרומי של קליפורניה (בצפון קליפורניה מטפלת הקונסוליה בסן־פרנסיסקו, שממונה גם על אורגון, וושינגטון, מונטנה, איידהו ואלסקה). גרונדוורג נכנס לתפקידו שם באוגוסט 2016. "זו הייתה חוויה לא נורמלית. כבוד גדול לייצג את ישראל, בטח כמי שגדל בבית ציוני עם זהות יהודית חזקה, ועלה לארץ. זה משהו שלא לקחתי אף פעם כמובן מאליו".
כמו דיין – שזכה לקבלת פנים קרה מיהודי ניו־יורק הפרוגרסיבים, שהיססו לחבק את מנהיג המתנחלים – גם גרונדוורג לא נתקל ביחס נלהב במיוחד מצד יהודי קליפורניה הליברלים. אמנם הוא לא נחשב לסמל כמו דיין, אך הוא הגיע אליהם מגוש עציון, ישראלי אורתודוקסי חובש כיפה. "היו שחששו שמגיע מתנחל, אבל אני חושב שהצלחתי למנף את החשש הזה ליתרון. הם ראו שהאדם הזה שגר באפרת, מביא איתו מקצועיות, מכיר את ארה"ב ואת הקהילה היהודית, ולא רק מדבר את השפה אלא גם מבין את המנטליות. הם גם גילו שאני ליברלי למדי בתחומים מסוימים. הוכחתי להם שאני יודע טוב מאוד מה זה בית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי, ולא הייתה לי שום בעיה לבקר שם. הם הבינו שאני מכיר את הניואנסים הקטנים ואת הדקויות. הרי גדלתי בארה"ב, לא הייתי אאוטסיידר".
הניואנסים האלה דרשו ממנו לעיתים הקרבה. "הייתה מסורת שהקונסול משתתף בתפילות ראש השנה ויום כיפור בבתי הכנסת הגדולים באזור לוס־אנג'לס", מספר גרונדוורג. זמן קצר לאחר מינויו הגיעו חגי תשרי, והיו שחששו לקיצה של המסורת הזו. "ראשית, חשבו שיהודי אורתודוקסי לא ירצה לבקר בבתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים בימים האלה, בגלל השימוש במערכת הגברה, נשים שעוברות לפני התיבה ונגינה בכלים. שנית, אני לא יכול לנסוע ברכב ממקום למקום, ובתי הכנסת פרושים בשטח גדול".
גרונדוורג אסף את צוותו, ויחד הם חשבו על תוכנית חלופית: הקונסול יצעד – בחליפה ובעניבה וכמובן עם אבטחה – מבית כנסת לבית כנסת. "הצוות שלי חישב שביום השני של ראש השנה צעדנו 16 ק"מ. תכננו את הביקורים בחוכמה, באופן יעיל ואסטרטגי. רצינו להגיע לכמה שיותר קהלים, למרות מגבלת הנסיעה. אז אף שלא יכולתי להגיע לאותו מספר של בתי כנסת כמו קודמיי, עשיתי את המרב. בימים האלה נאמתי מול אלפי יהודים מאזור לוס־אנג'לס. ראיתי בכך שליחות: שהקהילות האלה ישמעו אותי, כנציג מדינת ישראל, ושאני אשמע אותן.
גרונדוורג לא נחשב לסמל ימני כמו דיין, אך הוא תושב גוש עציון, אורתודוקסי חובש כיפה. "היו שחששו שמגיע מתנחל, אבל הצלחתי למנף את החשש הזה ליתרון. הם ראו אדם שגר באפרת, אך בא במקצועיות, מכיר את ארה"ב ואת הקהילה היהודית, ולא רק מדבר את השפה אלא גם מבין את המנטליות"
"בשנים שהייתי בלוס־אנג'לס עשיתי המון דברים שלא עשיתי מימיי. נאמתי מול קהילה המגדירה את עצמה 'ללא זרם', וקיימה את תפילת יום כיפור בכנסייה מתודיסטית, כי זה המקום היחיד שמצאו. הם שכרו את המקום לכבוד יום כיפור, כי אז מגיעים יותר מתפללים מאשר בשבוע רגיל. זו קהילה הוליוודית מאוד, עם חברים משפיעים מאוד, פרוגרסיבים, והיה חשוב שיגיע לשם נציג של מדינת ישראל".
התפקיד בלוס־אנג'לס אפשר לגרונדוורג גישה יוצאת דופן לעולם הידוענים של הוליווד. גם הוא וגם שולחיו היו מודעים לפוטנציאל הפעולה בשדה השואו ביזנס. "לפני צאתי לשליחות קיבלתי מראש הממשלה משימה: להתמקד בהוליווד. מעטים כמו נתניהו מבינים ומעריכים את הכוח ואת ההשפעה של המדיה על דעת הקהל האמריקנית".
בין השאר זכה גרונדוורג לערוך את החגיגות לרגל יום העצמאות ה־70 של מדינת ישראל. "קיימנו אירוע שיא באולפני יוניברסל, שהיה בקנה מידה לא סטנדרטי, מתוסרט ממש כמו טקס פרסי האוסקר", הוא אומר בגאווה. בתצלום המוצג על מדף במשרדו נראים כמה מהידוענים שהשתתפו באירוע: בילי קריסטל, קלסי גרמר, מים ביאליק, נועה תשבי, השחקנית הישראלית יעל גרובגלס, שחקן הפוטבול אריק דיקרסון, נינט ויוצרי פאודה ליאור רז ואבי יששכרוף.
ידוען אחר שהגיע לבית הקונסול היה כרים עבדול־ג'באר, מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים וכוכב הלוס־אנג'לס לייקרס בשנות השבעים והשמונים. עבדול־ג'באר הנחה שם דיון במהלך סעודת אִפְטַאר, שבירת הצום היומי בחודש הרמדאן. "זה היה מדהים, התרגשתי מאוד מההשתתפות שלו באירוע בתוך הבית שלי, שהוא בעצם הבית של מדינת ישראל", אומר גרונדוורג. "ערכנו פאנל עם מנהיגים יהודים ומוסלמים מהאזור, ודיברנו על היחסים המורכבים בין שתי הדתות. בסוף הדיון פינינו את הסלון מרהיטים, פרשנו שטיח, והם התפללו. לאחר מכן הם שברו את הצום, ואכלנו יחד".
תרומות לגן עדן
הקדנציה שלו כקונסול, שהייתה אמורה להימשך שלוש שנים, לא הושלמה עד תום בגלל סיבות משפחתיות. "הילדים שלי היו גדולים, בתיכון, וחזרו לישראל אחרי השנה הראשונה שלנו בלוס־אנג'לס. נשארתי בארה"ב עוד שנה וחצי לבדי, וביקרתי בארץ ככל שיכולתי. לבסוף החלטנו לסיים זאת מוקדם, לטובת המשפחה".
כשחזר ארצה המליץ עליו ראש הממשלה לתפקיד יו"ר קרן היסוד, במקומו של אליעזר (מודי) זנדברג, שהתפטר בעקבות ההמלצה להעמידו לדין בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. "נתניהו הציע את שמי כיושב ראש, ומועצת הנגידים של הארגון אישרה זאת", מספר גרונדוורג.
הפרופיל התקשורתי של התפקיד הזה הוא נמוך: רוב הישראלים אינם יודעים מהי הקרן, וגם היו"ר הנכנס לא הכיר אותה היטב. "הייתי צריך ללמוד הרבה על הארגון", הוא מתנצל בחיוך. "יש מי שמתבלבלים עם הקרן הקיימת לישראל. כשהגעתי הייתי צריך לעשות דוקטורט על המוסדות הלאומיים. ידעתי רק שקרן היסוד מגייסת את הכסף, ושבהשוואה לשאר המוסדות הלאומיים – קק"ל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית – שומעים עליה פחות. ועם זאת, בכל עיר בארץ יש רחוב על שם קרן היסוד".
"קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל" נוסדה בשנת 1920, בוועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית, שהתקיימה בלונדון. הצהרת היסוד שלה שיקפה את נחישותו והחלטיותו של הארגון הציוני החדש: "הגיעה העת לריכוז המאמץ היהודי למען ייסוד הבית היהודי הלאומי". מאז ועד היום היא מרכזת את כל המגביות "לבניין הארץ" בחו"ל. הקרן אינה מגייסת תרומות בישראל ובארה"ב זה כשבעים שנה, אבל בקהילות אחרות בעולם – ובמיוחד באמריקה הלטינית ובאוסטרליה – היא מוכרת ונחשבת מאוד.
"בלי קרן היסוד והמוסדות, מדינת ישראל לא הייתה קמה", אומר גרונדוורג. "מישהו היה צריך להניח את כל התשתיות למדינה שבדרך". הקרן הייתה שותפה בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, חברת התעופה הלאומית אל על, חברת החשמל, "סולל בונה", מפעלי ים המלח, בנק לאומי, בנק הפועלים, בית הספר לאמנות בצלאל, התזמורת הפילהרמונית הישראלית, תיאטרון הבימה ועוד.
הקרן היא עדיין זרוע גיוס הכספים העיקרית של הסוכנות וההסתדרות, אך המציאות כיום שונה לחלוטין. גיוסי הכספים נוגעים בשלושה תחומי ליבה: סיוע לעלייה, קליטה והצלה – באמצעות מימון מרכזי קליטה, טיסות עולים ומלגות לסטודנטים עולים; השקעה בפריפריה – בעיקר בנגב ובגליל ובשכונות מצוקה, במיזמי נוער בסיכון ובעבודה עם גיל הזהב בדיור מוגן; וחיזוק הקשר בין התפוצות וישראל, למשל במיזמי "תגלית" ו"מסע", בתחום השליחים הצעירים ובמחנות קיץ.
ב־2018 גייסה קרן היסוד עבור מדינת ישראל 220 מיליון דולר – קרוב ל־800 מיליון שקלים. "חלק מהתרומות שאנחנו מקבלים 'צבועות' מראש ומיועדות למטרות מסוימות, כאשר אנחנו לא צד בגיוס או בהחלטות ההשקעה", מסביר גרונדוורג. "יש גופים כמו בתי חולים, מוזיאונים ואוניברסיטאות שמקבלים תרומות דרכנו. 40 מיליון דולר מושקעים על ידינו בכל שנה בפרויקטים של הסוכנות היהודית. ההשפעה של המשאבים שאנחנו מביאים לישראל היא עצומה – בתחומי החברה, הרווחה, העלייה והקליטה, ובתחומים של החוויה הישראלית והציונות".
את המיזמים עצמם מוציאה לפועל הסוכנות היהודית. "אנחנו בתקופה של שינויים במוסדות הלאומיים", אומר גרונדוורג. "לפני כשנה נכנס יו"ר חדש לסוכנות, יצחק הרצוג, שעושה עבודה מעולה. הוא מביא הרבה אנרגיה לשנות ולעשות, ואנחנו עובדים בשותפות טובה. לאחרונה היו גם שינויים בהנהגה של קרן היסוד, כשהפילנתרופ היהודי־קנדי דיוויד קושיצקי עזב אחרי שנים פוריות מאוד, ובמקומו נכנס הפילנתרופ סטיבן לואי, שמתגורר באוסטרליה. סטיבן התחנך במשפחה אוהבת ישראל שעשתה המון למען החברה הישראלית לאורך השנים, והוא מביא איתו יוזמות ורעיונות חדשים כדי לקחת את קרן היסוד לשלב הבא. הארגון נמצא בתקופה של התחדשות, והוא מתאים את עצמו לאתגרי העולם היהודי העכשווי".
היקף התרומות לגופים הציוניים והיהודיים הוותיקים נמצא במגמת ירידה בכל העולם. גם הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה, שנהנו בעבר מרוב כספי התרומות של חברי הקהילות, ספגו מכה קשה. תרבות התרומות השתנתה, וההשלכות לא פסחו על קרן היסוד. לדברי גרונדוורג, הסכומים נותרו כשהיו, אך הגיוס מורכב יותר. "כיום תורמים רוצים שהתרומה שלהם תהיה מיועדת מראש לפרויקט מסוים. אפשר להבין זאת – אבל בשבילנו זה קשה יותר, כי היינו מעדיפים להחליט בעצמנו לאן ינותב הכסף, לפי סדרי העדיפויות הישראליים. פעם אנשים סמכו על המותג 'קרן היסוד' וידעו שאפשר לתת צ'ק ולדעת שהכסף לא נעלם. הדור החדש של התורמים הוא שונה, וזה אתגר לחבר אותם. גם אם הם בסוף כן תורמים, הם ירצו לעקוב אחרי התרומה שלהם ולראות את התוצאות. זה מה שנקרא היום בפילנתרופיה 'סושיאל אימפקט', 'השפעה חברתית'. כמו בעולם הפיננסי, התורמים של היום רוצים לקבל תשואה מרבית – לא להרוויח אישית, אך שתהיה השפעה גדולה יותר".
יש פער בין עבודת הדיפלומט, המשווק את ישראל כגן עדן עלי אדמות, ובין משימתו של מגייס התרומות, שמוכרח לספר על הדורש תיקון. "כשהייתי קונסול התגאיתי בהישגים של מדינת ישראל כמעצמה בתחום הטכנולוגיה ובתחומים נוספים", מתאר גרונדוורג. "כיום, כיו"ר קרן היסוד, אני לא מכחיש שיש פערים גדולים בחברה, במיוחד בפריפריה, ויש אוכלוסיות מוחלשות שעדיין צריכות את העזרה של גוף כמו שלנו ושל הקהילות היהודיות".
בסניפי קרן היסוד בעולם נערכים אירועי "גאלה" שנתיים גדולים. כחלק מתפקידו מרבה גרונדוורג לטוס לאירועים מעין אלה בעשרות מדינות.
אשתך רצתה אותך בארץ, ובסוף אתה שוב על הקו.
"עדיין טוב יותר למשפחה שהבסיס הוא בארץ".
חלוציות במאה ה־21
בשנה הבאה יחגגו בקרן היסוד מאה שנים להיווסדה. "אנחנו מנסים לאפיין כעת מה יהיה במאה השנים הבאות", אומר גרונדוורג. "אף פעם לא היינו בחזית, תמיד היינו מתחת לרדאר. אני חושב שהגיע הזמן לספר את הסיפור שלנו, וזה התפקיד שלי כיושב ראש. הרי אם לא מבינים מה עשינו, לא מבינים את ההיסטוריה הישראלית בהקשר הרחב שלה. חשוב לי להסביר למה אנחנו רלוונטיים כיום, כמו שהיינו לפני מאה שנה".
אני חושב שיהיה לך קשה מאוד להעביר את המסר הזה. הקרן היא גוף שהיה אמור להקים מדינה, אבל היא כבר מזמן קמה ועומדת על הרגליים.
"אנחנו הקשר והגשר בין הקהילות היהודיות לישראל. לא אגזים אם אגיד שיש מקומות בעולם, למשל באמריקה הלטינית, שאם אתה לא פעיל במנהיגות של קרן היסוד, אתה לא חלק מהקהילה היהודית. זה ככה גם באוסטרליה. בקהילות היהודיות מחוץ לארה"ב רואים בקרן היסוד דרך להיות חלוצים. זה גוף שמעביר את התרומות שלהם לישראל, ומחבר אותם ברמה האישית לחברה הישראלית".
עם עזיבת משרת הקונסול השאיר גרונדוורג מאחוריו את העיסוק המתמיד באיחוי הקרעים במה שמכונה "המשבר בין יהדות ארה"ב לישראל". "מדינת ישראל הוא לא נושא שנוי במחלוקת כמו במקומות מסוימים בארה"ב. בארה"ב יש בתי כנסת רפורמיים שבהם הרב לא מוכן לדבר על ישראל בדרשות ראש השנה ויום כיפור. ב'מדינות קרן היסוד', כפי שאנחנו קוראים להן, המתח הזה אינו קיים כמעט. זה לא אומר שאין חילוקי דעות, ודאי שיש וטוב שיש, אבל חילוקי הדעות לא משפיעים על המדיניות או מגדירים את טיב היחסים. בארה"ב לצערנו זה כבר התחיל להשפיע לרעה".
בחודש יוני 2017, כשהוקפא מתווה הכותל וראשי הקהילות היהודיות ביטלו סעודה חגיגית עם ראש הממשלה נתניהו, היה גרונדוורג באמצע כהונתו בתפקיד הקונסול. "מה שהיה לי הכי חשוב אז היה לבוא עם לב וראש פתוחים, הם העריכו את זה מאוד בלוס־אנג'לס. הם גם הבינו שנמצא אצלם נציג ישראלי שיש לו קו תקשורת ישיר לראש הממשלה נתניהו, וידעו להעריך זאת. ידעו שהקול שלהם יישמע. לא באתי להתווכח, אבל היו הרבה דיונים, גם סביב חוק הלאום".
היה אנטגוניזם?
"ללא ספק. בפעם ראשונה שנפגשתי עם קהל רפורמי אחרי הקפאת מתווה הכותל, היה לא נעים".
מצד שני, לקרן היסוד ולתמיכה בישראל יש קהל יעד חדש, בארה"ב ומחוצה לה: נוצרים אוהבי ישראל. "יש קבוצות אוהבות ישראל בכל העולם, שרוצות לתרום לחברה הישראלית מתוך תחושה של קשר עמוק. אני מסתובב בכל העולם – באירופה, בדרום אמריקה, במזרח – ויש לנו ידידים אמיתיים שם. התרומה שלהם נוספת לתרומה של הקהילה היהודית, וזה יוצר שותפות חשובה שם, עם הקהילות היהודיות, וכמובן כאן, עם ישראל. זה הולך ומתחזק בשנים האחרונות ואני מאמין שזה יתפתח עוד בהמשך".
כמו בעת כהונתו בלוס־אנג'לס, גם היום גרונדוורג מנצל את השואו ביזנס כדי לקדם את מטרות הארגון. "אנחנו מטיסים הרבה שחקנים ועיתונאים ישראלים מוכרים לאירועי גיוס התרומות, כדי לחשוף בפני יהודי העולם את ישראל שהם פחות מכירים", הוא אומר. בעבר היו מטיסים בעיקר פוליטיקאים וגנרלים, אבל עכשיו זה כבר פחות מעניין את הקהילות בעולם. "עדיין נביא גנרלים, אבל אי אפשר למכור רק את הנרטיב הזה".
לקהילה היהודית בברזיל, ממעוזי הארגון בחו"ל, "במקום להביא רמטכ"ל לשעבר הבאנו את השחקן מיכאל אלוני, מהסדרה שטיסל. במשך קרוב לשבוע, בכל יום, הוא העביר הרצאות – מצגת על החיים שלו, ומה שעבר בסדרה כישראלי חילוני המגלם דמות חרדית. הסתובבנו איתו בסאו־פאולו וברחוב ניגשו אליו אנשים, גם לא יהודים, וביקשו להצטלם. דרך הסיפור שלו שפכנו אור על מה שקורה בחברה הישראלית. במקרה שלו הצלחנו להפוך את החרדים בישראל לאנושיים יותר, וזו ללא ספק מטרה חשובה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
