סגן־אלוף יונתן קונריקוס לא מתנצל. לא מול כלי התקשורת הזרים, שמלכתחילה מתייחסים בחשדנות לכל מילה שיוצאת מפיו, וגם לא מול התקשורת הישראלית, ששוב ושוב מזדעזעת מחומרים שהוא מחליט לשחרר לאוויר העולם. "כשהעלינו סרטון של שיגורי רקטות לעבר שדרות, כתבים ישראלים אמרו: נפלתם על הראש? מה פתאום אתם מראים את הירי של ארגוני טרור לעבר אזרחים?!", מספר סא"ל קונריקוס, ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל. "גם אחרים מרימים גבה ושואלים – ממתי התפקיד של דובר צה"ל הוא לדבר על מה שעושה האויב? התשובה היא פשוטה מאוד: אם אני לא אציג את המעשים והכוונות של הצד השני, התגובה הישראלית תמיד תהיה תלושה מהקשרה.
"המשימה של הענף שלי היא חיזוק הלגיטימציה של צה"ל בעולם. אנחנו מאמינים שהתקשורת היא שדה קרב, והשאיפה שלנו היא לפעול בתוכו ביוזמה וביצירתיות. אנחנו מנסים למסגר את הנראטיב ולהדגיש את האתגרים המבצעיים שמביאים אותנו, או מאלצים אותנו, להגיב כמו שאנחנו מגיבים. יש אנשים שיפרשו את זה כהתנצלות, אבל הם טועים".
מדוע שתהיה הנחה כזו?
"לרוב, מבחינה כרונולוגית, כלי התקשורת הבינלאומיים יתחילו לסקר אירוע לא ברגע ההתחלה האמיתי שלו – למשל, כשיש פיגוע נגד אזרחים ישראלים או חיילים – אלא כשצה"ל מגיב על הפגיעה הזו. כך הם משבשים את סדר הדברים ומציגים אותם מנקודת פתיחה הפוכה: 'ישראל הפציצה' או 'חילופי ירי', במקום 'היה פיגוע' או 'בוצע ירי לעבר ישראל ועכשיו היא מגיבה'. האתגר הגדול והקבוע שלנו הוא להכניס לכותרת ולסיפור את העובדות הכרונולוגיות של מה קדם למה ואיפה האירוע התחיל. לכן אנחנו בענף מתמקדים במה האויבים שלנו עשו, ניסו או תכננו לעשות לנו".
תפקידו כדובר צה"ל לתקשורת הזרה אינו המפגש הראשון של סא"ל קונריקוס עם הזירה הבינלאומית. בעבר כבר נדרש לייצג את ישראל בכבוד בסביבה בלתי אוהדת, בלשון המעטה, כשנשלח מטעם לצה"ל לשרת במטה האו"ם, ואף הגיע עם "חיל השלום" למדינות שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל. כיום עומד קונריקוס בראש הענף שמופקד על כל המידע שמוציא הצבא הישראלי החוצה, לעולם הגדול. הוא מישיר מבט אל המצלמות, ובאנגלית בהירה, ישירה ונחרצת הוא מדברר את צה"ל מול כלי תקשורת זרים. במלחמת ההסברה הבלתי נגמרת, היחידה שלו היא חוד החנית, הכוח המסתער שתפקידו להעביר את המערכה לשטח האויב. וכדי לעשות זאת, כאמור, הוא צריך לפעמים להתמקד במערכה שבשטחנו.
"בשנה האחרונה היו לצערנו הרבה סבבים מול עזה, ואנחנו באופן קבוע חיפשנו תמונות של שיגורים או של יירוטי כיפת ברזל שצולמו בידי אזרחים. חיפשנו גם תמונות של אזרחים ישראלים כשהם מתמודדים עם הירי מעזה. כשמצאנו ברשתות תיעוד של יירוטים בשמי גוש דן, וידאנו שזה אמיתי, העלינו את זה אצלנו תחת הכותרת 'זה מה שקורה עכשיו בישראל', וציינו שמדובר בחומר גולמי, 'לא נגענו'. עשינו את זה מתוך הבנה שצה"ל עומד להגיב ברצועה, ובלי פרסום של התמונות האלה – הסיפור התקשורתי לא יתחיל במתקפה שהגיעה מעזה אלא בפעולה הצה"לית, והפריים שיופיע במסך יהיה הבית שאנחנו הפצצנו בעזה. ברגע שאנחנו ממקדים תשומת לב במה שקורה בשדרות ומעלים תמונות כאלה לפלטפורמות הדיגיטליות שלנו, משם הן כבר נכנסות לסיקור המיינסטרימי בתקשורת העולמית".
"כמה ימים אחרי תחילת מבצע מגן צפוני, רצינו לעשות משהו בתקשורת כדי להשפיע על השיח בעולם. בסוף החלטנו לתת לסי־אן־אן סיקור בלעדי: הרשת הזו הייתה הראשונה שצה"ל אפשר לה להכניס מצלמה למנהרה של חזבאללה. התוצאה הייתה כתבה מצוינת מבחינתנו. זה לא היה קורה אילו נתנו את החומר לכולם ביחד"
ובכל זאת, מודה קונריקוס, החשש מפני פגיעה במורל הישראלי יכול לעיתים לעצור את האצבע רגע לפני הלחיצה על "צייץ". "כל הזמן מלווה אותנו מתח שנובע מהשאלה איזה מסר מיועד לאיזה קהל. קורה שיש זליגה, מסרים שאנחנו מוציאים לתקשורת הזרה מגיעים לתקשורת הישראלית, ואז לפעמים יש בלבול, אי הבנה או אי הסכמה.
"קחי את מבצע 'מגן צפוני', חשיפת המנהרות של חזבאללה. מאוד רצינו למנף את האירוע הזה מול הקהילה הבינלאומית ולהגיד: הנה, תראו איך ארגון טרור מנצל באופן ציני תשתיות אזרחיות על מנת לבצע פיגועים. אבל בגלל הרגישות בקהל הישראלי, ומכיוון שלא רצינו להגביר את הפחד הקיים ממילא, החלטנו להוריד קצת מהווליום בפן הבינלאומי, גם אם זה אומר שנגרוף פחות נקודות בהשפעה על השיח".
הצטערת על כך?
"כן. כי בדרך כלל יש חלון הזדמנויות צר מאוד שדרכו אפשר להשפיע. כשכתב חוץ של סוכנות זרה גדולה רוצה להכניס ידיעה, הוא מתמודד על המשבצת מול אירועים מכל העולם. במקרה של מגן צפוני, למשל, התקיימה במקביל הלוויית ג'ורג' בוש האב. בסוף, כשיש לך הזדמנות אחת להכניס מידע, אתה צריך סיפור חזק. אם אתה לא ממסגר אותו נכון כבר בהתחלה, כולל הצגת הזווית הנכונה, ההקשר הבינלאומי וההסבר למה חשוב שדווקא עכשיו ישמעו על זה – הסיכוי שהמידע שלך ייכנס הוא נמוך. ואם זה לא נכנס מיד, קשה מאוד לגרום לזה לקרות אחר כך. יש משפט ציני אבל נכון: אם זה מדמם – זה נכנס. אם היו קצת חילופי אש באותו יום, הכותרות היו אחרות לגמרי.
"אתן עוד דוגמה שלעיתים זוכה לביקורת, אבל אנחנו שלמים לגמרי עם הנוהג הזה: כשיש פגיעה של חמאס בבתים בעורף הישראלי, אני עושה משם שידור חי בפייסבוק. לא כדי להאדיר את האויב, כמובן, אלא כדי להסביר לעולם מה קורה במציאות. להגיד להם: את התמונה הזו לא תראו בכלי התקשורת העולמיים. לא בסי־אן־אן, לא בבי־בי־סי. אנחנו מביאים אותה כדי שיהיה קשה להתעלם ממנה".
ועצם השימוש בתמונות כאלה לא מכניס אותנו לתחרות של "מי יותר מסכן"?
"הקו הוא אף פעם לא מסכנות. גם אם אנסה להיראות מסכן, אין לי כישורי משחק כאלה. מי שיסתכל עליי יראה שאני לא מסכן. אני רק שם את עצמי שם ואומר – תסתכלו מה קרה הרגע, עם זה אנחנו מתמודדים. עם זה האזרחים שלנו מתמודדים. כי בתקשורת הזרה הנטייה היא להשכיח, לעקר או לטשטש את האתגרים ואת האיומים שעומדים מולנו".
הגולן נמחק בטעות
כל גוף תקשורת זר שמיוצג בישראל ורוצה מידע הקשור לצה"ל, פונה אל הענף שבראשו סא"ל קונריקוס. כיום מדובר על כ־250 כתבים העובדים מולו. "יש לנו מדור תקשורת, שמטפל בפניות של עיתונות מודפסת, תחנות טלוויזיה, רדיו ואתרי אינטרנט. מדור נוסף הוא הדיגיטל, שם עשינו בשנה האחרונה הרבה שינויים, חידושים ופריצת גבולות ומסגרות. אנחנו מחזיקים חשבונות טוויטר, פייסבוק, אינסטגרם ויוטיוב, ואתר בשלוש שפות: אנגלית, ספרדית וצרפתית. בכל הפלטפורמות ביחד יש לנו 4.5 מיליוני עוקבים – מהם קצת יותר ממיליון בטוויטר באנגלית, ו־2.1 מיליוני עוקבים בפייסבוק באנגלית. הטוויטר חשוב לנו כי שם נמצאים מקבלי ההחלטות והעיתונאים, ולכן כשאני רוצה להשפיע – זה הכלי הטוב ביותר".
אתם משתמשים באפשרויות של קידום תכנים בתשלום?
"אנחנו לא מממנים תוכן, מתוך אידיאולוגיה. כל החשיפה לחומרים שלנו היא אורגנית. הרעיון הוא לייצר תוכן מקורי ומעניין שניתן לשיתוף, ושאנשים בעולם ירצו לראות ולשתף אותו. הרבה פעמים, בעיקר בתקופות הסלמה ובאירועי חירום, אפשר להשתמש בדיגיטל כדי לעקוף תקשורת מיינסטרימית, ולהכניס לשיח דברים שלא היינו נכנסים אליו".
"הנראטיב של התקשורת הזרה אומר שהפלסטינים חלשים, אנחנו חזקים, ולכן אנחנו אחראים לסבלם. הם מתעלמים מהעובדה שהאידיאולוגיה של חמאס לא שונה מזו של דאע"ש. גם כשאנחנו מוכיחים שהלוחות שמחזיקים את המנהרות של חמאס מיוצרים מבטון במימון האו"ם, ארה"ב ומדינות אחרות – זה לא מצליח לתפוס"
יש תחושה שהנימה שנשמעת מכאן דרך הרשתות החברתיות השתנתה, והיא נועזת מבעבר.
"תחת דובר צה"ל הנוכחי, תא"ל רונן מנליס (שעתיד לסיים את תפקידו בעוד שבועות אחדים – ק"א), קיבלנו גבולות גזרה רחבים ואישור לדבר בשפה הרלוונטית, ליזום ולהיות חלק מהשיח גם ברשתות. אתה לא יכול להישאר מאחור ולדבר רק על מה שמקובל על כולם. לפעמים צריך לשנות תפיסות ופרדיגמות".
דוגמה לשינוי התפיסה היא ציוץ משעשע למדי שפורסם בחשבון הטוויטר של דובר צה"ל בשפה האנגלית, זמן קצר לאחר תקיפה ישראלית באזור דמשק, שבה על פי הדיווחים נפגעו מטרות איראניות. על מפת המזרח התיכון הופיעו חיצים אדומים שמראים "היכן איראן צריכה להיות" – כלומר, בשטחה הריבוני; ו"היכן איראן נמצאת" – לאמור, בשטח סוריה. השרטוט הפשוט זכה לאינספור תגובות, שיתופים, חיקויים וממים. "הציוץ הזה הוא אחד המוצלחים והמצוינים שהוצאנו, מכיוון שהוא פרץ את מסגרת הקהל הרגיל שלנו, ומיקד תשומת לב עולמית בסוגיית ההתפשטות האיראנית. הכול באמצעות ציוץ פשוט בעיתוי הנכון, אחרי אירוע מבצעי. קרה גם שעשינו טעויות, ולמדנו מהן מה כדאי או לא כדאי לעשות, איפה חצינו גבולות גזרה".
כמו הטעות שעשיתם בחודש מאי השנה, כשסרטון שלכם הציג מפה של ישראל בלי רמת הגולן?
"לא, זאת סתם הייתה טעות אנוש. תביני, אנחנו מפיקים הרבה מאוד סרטונים. מובן שהם עוברים תהליך של בקרת איכות ואישור, אבל ספציפית במקרה הזה, לא שמנו לב שרמת הגולן לא מופיעה במפה. מי שצפה בסרטון עד תומו ראה בקטע אחר מפה נכונה ומדויקת. זאת הייתה שגיאה טכנית, לא משהו שמעיד על עמדה פוליטית. גם מהאירוע הזה הפקנו לקחים, ומאז אנחנו מקדישים תשומת לב מיוחדת למפות המשולבות בסרטונים, ומוודאים שהן בהתאם לעמדה הרשמית של מדינת ישראל".
נפגעת מהעליהום התקשורתי בעקבות הטעות הזו?
"אם היינו נפגעים בכל פעם שיוצאים נגדנו – היינו משותקים. לא התרגשנו מזה. היה שיח טוויטר טיפוסי שחלף כלעומת שבא.
"הטעויות שאני מדבר עליהן היו בעיקר כניסה שלנו לשיח קרוב מדי לתחום המדיני, מה שגרם לאנשים רציניים לבקר אותנו. היו גם מקרים שבהם ניסינו להיות שנונים מדי, ופספסנו. אבל הלקח שלנו הוא להמשיך לעשות, לבחון נוסחאות ותוכן, ולהיות נועזים ויצירתיים. חשוב להדגיש שלא פעלנו על דעת עצמנו, היה לנו גיבוי פיקודי מלא, שלקח בחשבון שלאו דווקא נפגע בול בכל פעם. בשורה התחתונה, אם אתה לא מעז ולא בוחן גבולות בתור דובר רשמי של ארגון, ובטח כשמדובר בצבא, אין לך סיכוי להשפיע על שיח בינלאומי".
המדור השלישי, ממשיך קונריקוס, הוא קצת פחות תקשורתי אבל נודעת לו חשיבות רבה. "המדור הזה עוסק בתחום של דיפלומטיה ציבורית, והוא נקרא 'אחמי"ם' – ראשי תיבות של ארגונים, קשרי חוץ, ממשל, יהדות העולם ומעצבי דעת קהל ומשפיענים. כלומר, אסופה של קהלים שדרכם אפשר להשפיע על מקבלי החלטות, מעצבי מדיניות, הקצה של הפירמידה.
"העבודה הזו מתבצעת גם באמצעות התקשורת, אבל גם בדרך של הבאת מבקרים לארץ והוצאת משלחות לחו"ל. במהלך שנת 2018 ביקרו בבסיסי צה"ל יותר מ־20 אלף איש, לא כולל סטודנטים. האורחים האלה, רובם המוחלט מארה"ב, באו ונחשפו לדברים שיש לנו אינטרס להראות. החומר שמוצג להם נסוב הרבה סביב האתגרים המבצעיים והמענה שצה"ל נותן להם. דרך אירועים כאלה, מדור אחמי"ם משפיע בסדרי זמן אחרים. אם תקשורת ודיגיטל זה כאן ועכשיו, אחמי"ם זה לטווח הארוך".
בין השאר לוקח המדור משלחות מחו"ל לסיור במנהרות חזבאללה בצפון. "מאז חשיפתן ביקרו שם מאות קבוצות של חברי פרלמנט, ראשי ארגונים ואנשי צבא מרחבי העולם. התפקיד שלנו הוא להראות דרך המציאות הזו בשטח את השימוש שחזבאללה עושה בתשתיות אזרחיות ובאוכלוסייה אזרחית. אנחנו עובדים מול אנשים שיכולים להשפיע על חקיקה שקשורה לחמאס וחזבאללה, כמו למשל חקיקה אמריקנית נגד שימוש במגינים אנושיים, שקודמה על ידי איפא"ק וארגונים נוספים. זה חוק מצוין, עם שיניים, שמטיל סנקציות ומחייב את הממשל להעניש את אלו המשתמשים במגינים אנושיים.
"כל העולם מתעניין במה שקורה פה, והרבה מהעבודה ומהאתגר שלנו זה לדעת במי להתמקד, מתוך הבנה שיש הרבה מאוד עניין אבל פחות זמן. הגדרנו לעצמנו שאנחנו מפנים את המאמצים לחברות הקבועות במועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין – ק"א), פלוס גרמניה ומאמץ מסוים באמריקה הלטינית: ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו. לרשימה הזאת צורפו גם הודו ויפן. אבל בשורה התחתונה, כשאני עושה תדרוך טלפוני לכתבים בנושא מבצעי – כל הסוכנויות על הקו. כשסוכמים את השוק הפוטנציאלי של החשיפה לתוכן, מדובר במיליארדי בני אדם. סוכנות איי־פי לבדה טוענת שהיא מגיעה לשני מיליארדים".
אתה אומר שהתקשורת הזרה מעדיפה את הגרסה הפלסטינית. מדוע בעצם?
"זאת שאלה רחבה. הנראטיב שלהם אומר שהפלסטינים חלשים, אנחנו חזקים, ולכן אנחנו אחראים לסבל של הצד השני. זה נראטיב שלא מחפש לתאר את המצב בשטח, לא מאתגר את התפיסה, לא מעורר מחשבה על האחריות של הפלסטינים ושל חמאס. הוא לא מדבר על היכולת שלהם להיות אדונים לגורלם, ועל הקשר הישיר בין מה שחמאס עושה – חלוקת התקציבים שלו, למשל – לבין הסבל של האוכלוסייה העזתית. כאילו אין משמעות לכך שחלק ניכר מהסיוע הבינלאומי שנכנס לרצועה, מופנה לטרור במקום לבנייה. הרבה מדינות מתלבטות בשאלה אם הזרוע הפוליטית של חמאס היא אכן גוף טרור, או ישות שלטונית מקובלת – תוך התעלמות מהעובדה שהאידיאולוגיה של הארגון לא שונה מהותית מזו של דאע"ש. עושים לארגונים הפלסטיניים הרבה מאוד הנחות. גם כשאנחנו מראים ומוכיחים שהלוחות שמחזיקים את המנהרות של חמאס, מיוצרים מבטון שממומן על ידי האו"ם, ארה"ב, בריטניה ומדינות אחרות – זה לא מצליח לתפוס".
מהו הנראטיב של צה"ל?
"הנראטיב שלנו בא לידי ביטוי, למשל, בסרטון שהעלינו לטוויטר לקראת יום העצמאות. סרטון פשוט אבל מזוקק ומדויק, שאומר: אנחנו כאן, זה הבית שלנו, זכותנו לחיות כאן בשלום, בשגשוג ובהצלחה, ואנחנו מגינים על עצמנו כמה שצריך ואיך שצריך כדי שנוכל להמשיך לחיות ולפרוח. אנחנו בדובר צה"ל מתאמצים להזכיר כל הזמן שישראל היא לא זו שתוקפת; היא מגנה על האזרחים שלה מול התקפות מכוונות מהצד השני. אנחנו לא מחוללים את האירועים, לא משתמשים בנשק שלנו מתוך כוונה לפגוע באזרחים, נהפוך הוא. אנחנו עושים מאמצים כבירים למנוע פגיעה במי שאינו מעורב בלחימה. אני יכול להגיד בלב שלם את הדברים האלה".
כשאתה מדבר עם כתבים זרים על "עזה", אתה עושה הפרדה ברורה בין האזרחים שם לבין ארגוני הטרור, ומסביר מהו מוסר הלחימה הצה"לי?
"בוודאי. אני חוזר ומדגיש שצה"ל רואה אותם באופן שונה. מה שמקשה עלינו מאוד זו הפעילות הזדונית והצינית של חמאס, ג'יהאד וחזבאללה: הם שואפים להיטמע באוכלוסייה כדי שכל תגובה מצידנו, שתכליתה להגן על האזרחים שלנו, תהפוך לפגיעה באזרחים בצד שלהם. התראיינתי מאות פעמים בשנתיים האחרונות, וזה בהחלט אחד המסרים המרכזיים. גם האמריקנים באפגניסטן והצבא הצרפתי במערב אפריקה עומדים מול אותה תופעה, של קושי לזהות מי אויב ומי לא.
"ארגוני הטרור יודעים מה הצו המוסרי שלנו, הם מבינים שאנחנו רואים עצמנו כפופים לדין הבינלאומי, והם מנצלים את זה. גם גופי תקשורת מסוימים, שיודעים שכך מתנהגים גורמי הטרור – משתפים איתם פעולה ומשחקים את המשחק. הם נמנעים מלדווח על המאמצים שלנו לא לפגוע בבלתי מעורבים, והם גם לא מספרים על מה שהצד השני עושה באופן יזום".
פנים במקום גוש
כשאני שואלת את קונריקוס אם קורה לפעמים שהוא רואה פעולה של צה"ל או של חייל צה"ל, ומרגיש ש"את זה אני לא יכול לדברר" – הוא משיב בשלילה מוחלטת. "אין חיה כזו, ואין לי פריבילגיה כזו. לפעמים יש אירועים שהייתי שמח שלא היו מתרחשים, אבל מעולם לא היה מקרה שלא יכולתי לדברר בכלל.
"יש כמובן אירועים מאתגרים יותר. למשל 14 במאי 2018, יום הנכבה, שהיה קשה מאוד לדברור. זאת הייתה סופה מושלמת שהתאספה נגדנו. בצד אחד של המסך מופיעה חנוכת שגרירות ארה"ב בירושלים, ובצידו השני – תמונות של המון פלסטיני מתנפץ על הגדר בעזה, עם דיווחים על הרבה מאוד הרוגים. התקשורת הבינלאומית רצתה לקחת את שתי ההתרחשויות האלה יחד לכיוון פשטני ושטוח, שיתאים היטב לנראטיב של 'ישראל החזקה והדורסנית אל מול הפלסטינים המסכנים'. זה היה הסיפור שהם השמיעו באותו יום. לקח בערך שנה עד שיצא מוצר תקשורתי אחר מגוף רציני וגדול – רשת בי־בי־סי, שעשתה סרט דוקומנטרי ספציפית על היום הזה. הם באו, ניתחו באופן מעמיק, בדקו מה קדם למה, מי היו הכוחות שהניעו את העסק בצד העזתי, מה הייתה תמונת המצב אצלנו וכיצד אנחנו פעלנו. השורה התחתונה היא שסוף־סוף מישהו הטיל אחריות על חמאס. מישהו אמר שחמאס והג'יהאד האסלאמי תכננו, ארגנו, ציידו, הסיעו ושילמו כדי שיהיו הפרות סדר בעוצמה כזו, והכול מתוך מטרה להשיג רווח פוליטי באמצעות אותו מסך מפוצל. עד אז – זה בקושי נאמר. חמאס זעמו עד כדי איומים פיזיים על המפיק המקומי העזתי של בי־בי־סי, ואפילו עצרו אותו לפרק זמן מסוים. הם היו מאוד לא מרוצים מהמוצר שיצא".
מעניין שזה הגיע דווקא מגוף תקשורת שאינו ידוע באהדתו אלינו.
"כן, כי זו הייתה הפקה דוקומנטרית, ולא סיקור של חטיבת החדשות, שהיא מאוד קשה איתנו ובהחלט מציגה את הנראטיב השטחי".
אתה מגיע עם התקשורת הזרה לנקודות עומק? מעבר לשאלה מי התחיל עימות נקודתי, אתה מדבר איתם על מהות הסכסוך?
"בתור איש צבא, גזרת הפעולה שלי מוגבלת בהקשר הזה. אני יכול לדבר על הבחירה של חמאס בטרור במקום בהידברות, או על שימוש באזרחים ככלי מגן".
אבל זה עדיין טקטי.
"בדיוק. בגדול יותר, בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אני מדבר שלא לציטוט עם עיתונאים שאני רוחש להם אמון, ומנסה להסביר את השורשים של פעולות מסוימות. ייתכן שמשהו מההקשר הפוליטי או האסטרטגי ייכנס לשיחה הזו ויתפרסם אחר כך, אבל זה לא יהיה בשם צה"ל אלא בשם הכתב, שכביכול למד את הנושא ועשה בעצמו את ההקשר.
"אנחנו גם יוזמים כתבות, בניסיון לגרום להם לדבר עלינו בפרספקטיבה מסוימת. יש לנו סט של ערכים מובילים שאנחנו מנסים שיודגשו – מבצעיות, חדשנות, יעילות, ערכיות ואנושיות. חדשנות בצבא היא נושא רלוונטי ומעניין בעולם, ואנחנו מדברים עליה בהקשר של פיתוחים, צורות חשיבה, אמצעי לחימה. בדיגיטל חשוב לנו לתת פנים לחיילי צה"ל, להאניש אותם, כדי להפריך את הדימוי של צבא דורסני. אנחנו רוצים להראות דמויות שניתן להזדהות איתן. בכל התמונות שאנחנו מעלים למדיה החברתית תראי פנים, אנשים, לא גוש גדול בצבע זית. היכן שניתן לעשות זאת בלי פגיעה בפרט, יהיו גם אלמנטים נוספים שיכולים לעורר הזדהות. זה לא פשוט. לא מעט ארגונים מנסים לפגוע בחיילים ובקצינים באמצעים משפטיים, ולכן אנחנו צריכים להיזהר ולא לחשוף פרטים שיכולים לשמש נגדנו.
"השיח על ערכים הוא מאתגר, כי הזירה הבינלאומית מתעניינת בצה"ל בעיקר כשיש לחימה – ואז ממילא אין זמן לסוגיות עומק ולניואנסים. העבודה שלנו היא למצוא את השילוב בין אקטואליה לבין הערכים שאנחנו רוצים לדבר עליהם, ולהשחיל את הדברים האלה לדיווחים בצורה חכמה. כשכתב קורא חומר על הכנה למבצע או על פעילות מבצעית, אני רוצה שהוא יקבל את התוכן הנוסף. זה דורש הרבה עבודה. לפעמים אנחנו צריכים להשקיע ארבעה סיורים או הפלגות עם אותו כתב, רק כדי שבסוף ייכנסו שתי פסקאות שהן לא בתלם הרגיל".
המשימה של "הכנסת סיפור" לתקשורת הזרה, אומר קונריקוס, הולכת ונעשית קשה יותר ויותר עם השנים. "התקשורת המסורתית המקובלת, כלומר עיתונים, רדיו וטלוויזיה, נמצאת כהכללה תחת עומס ובמצוקה כלכלית. היום יש עדיין סיקור נרחב ואינטנסיבי של מה שקורה כאן, אבל פחות מבעבר. כתוצאה מכך הרף עולה, וקשה יותר להכניס ידיעות וסיפורים בשגרה. אם אני רוצה ליזום כתבה, היא צריכה להיות סופר חדשנית. כמה ימים אחרי תחילת מבצע מגן צפוני, למשל, ישראל ביקשה וארה"ב יזמה דיון דחוף במועצת הביטחון על הפרת הריבונות מצד חזבאללה. כדי להשפיע על השיח בנושא הזה, רצינו לעשות במקביל משהו בתקשורת. חשבנו על שתי חלופות: לפעול בצורה רחבה, כלומר להזמין את כל הרשתות למנהרה ולהראות להן; או לתת משהו רק לרשת אחת. מכיוון שהרף כאמור עלה, החלטנו בסוף לתת לסי־אן־אן סיקור בלעדי. כלומר, הרשת הזו הייתה הראשונה שצה"ל אפשר לה להכניס מצלמה למנהרה. התוצאה הייתה כתבה מצוינת מבחינתנו. זאת הייתה פריצה בזמן הנכון, במקום הנכון, עם התוכן הנכון. זה לא היה קורה אילו נתנו את החומר לכולם ביחד".
"כשיש פגיעה של חמאס בבתים בעורף הישראלי, אני עושה משם שידור חי בפייסבוק. לא כדי להאדיר את האויב, אלא כדי להסביר לעולם מה קורה במציאות. להגיד להם: את התמונה הזו לא תראו בכלי התקשורת העולמיים. אנחנו שלמים עם הנוהג הזה, גם אם לעיתים הוא זוכה לביקורת"
כלומר, הכנסת למנהרה של חזבאללה את התקשורת הזרה עוד לפני התקשורת הישראלית?
"כן. בסוף יש סל משאבים מוגבל, והתחרות היא מי מקבל ראשון. לָרוב התקשורת הישראלית היא זו שזוכה בבכורה – ולטעמי זה לא תמיד במקום. עשינו דבר דומה עם רשת פוקס כמה חודשים לאחר מכן, כשהחלטנו לתת להם לסקר באופן בלעדי את המנהרה שנחשפה ליד זרעית. פוקס שידרו את הכתבה הזאת בשלוש תוכניות שונות, בשילוב עם שידור חי של הכתב מירושלים. התמונות הגיעו לעשרות מיליוני בתי אב בארה"ב, יחד עם המסרים שלנו. וזה קרה כי נתנו לפוקס בלעדיות".
אז רוני דניאל כעס עליך?
"לחטיבת דובר צה"ל יש שלושה יעדים עיקריים – הראשון והמשמעותי ביותר הוא חיזוק אמון הציבור בצה"ל; השני הוא חיזוק הלגיטימציה; והשלישי הוא הרתעת האויב. החלוקה הזאת מתכתבת עם קהלי היעד שמולם עובדים – ישראלי, בינלאומי וערבי. בדרך כלל הקהל הישראלי יוגדר כחשוב ביותר באותו רגע, אבל לפעמים יהיה זה הקהל הערבי, ולפעמים הקהל הבינלאומי. אז נכון, באירוע ההוא המערכות הישראליות לא שמחו, ובכל זאת אני חושב שהתקבלה החלטה אמיצה ונכונה מבחינה מקצועית".
אתה רואה איזשהו שיפור או שינוי בסיקור שישראל מקבלת לאורך זמן?
"כשאנחנו מוכיחים פעם אחר פעם שהמידע שמגיע מכאן הוא אמת – או אמת לשעתה, כי הסביבה היא דינמית ופרטים חדשים מתבהרים כל הזמן – זה משפיע לחיוב על סיקור. המטבע העיקרי שאני יכול להשתמש בו מול כלי התקשורת הזרים זו אמינות הדיווח שלי. אני לא חושב שיש שיפור בפרספקטיבה של התקשורת המערבית בכללותה, כי השיח עדיין מתאפיין ברדידות ובנראטיבים שטחיים. המאבק שלנו הוא לגרום לכתבים ולעורכים להכניס לסיקור גם את הפרספקטיבה הצבאית הישראלית, ולפעמים גם את האזרחית. הצבא לא אמור להביא לקדמת הבמה אזרחים, אבל בתוך הלוחמה התודעתית שמתרחשת, אנחנו מבינים שההשפעה התקשורתית של מישהו שאינו 'דובר מטעם' יכולה להיות הרבה יותר משמעותית, ולכן גם זה חלק מסל הכלים שלנו".
לנצח 110 קצינים
יונתן קונריקוס (40) מתגורר בכפר־סבא, נשוי לרויטל – אשת תקשורת לשעבר, כיום מטפלת בשיטת תטא הילינג – ואב לארבעה. כשהיה בן חודשיים עברו הוריו למאלמו, שוודיה, שם גדל והתחנך עד גיל 13. לאחר שהמשפחה שבה לארץ, הוא למד בבית הספר בקיבוץ מעגן־מיכאל עד גיוסו לצה"ל.
"שירתי כלוחם בפלחה"ן גבעתי", מספר קונריקוס. "היינו בבופור, צוות אחד מעל זה שמתואר בספר 'אם יש גן עדן'. לצערי, נכחתי בחלק מהאירועים המוזכרים בו. זו הייתה תקופה מעצבת. מספטמבר 99' ועד ההתנתקות שירתי בעזה – ממפקד צוות, דרך מפקד פלוגה ועד קצין אג"ם גדודי – ובין לבין יצאתי לשנתיים לימודים. בהתנתקות היינו בתפקיד אבטחה מסביב, חצצנו בין גושי ההתיישבות למרחב הפלסטיני, כך שהיה לנו אויב ברור. בהמשך עברתי לתפקידים רכים יותר, פחות לחימה בשטח, והתחלתי לכתוב תו"ל (תורת לחימה – ק"א) בזרוע היבשה. המשימה שלי הייתה לנתח תו"לים של מדינות אחרות ולראות מה אפשר ללמוד מהם. זה היה תפקיד מרתק, שגם נתן לי את הכיוון של קשרי חוץ ודיפלומטיה צבאית".
אין הרבה קצינים שעושים מרצונם מעבר כזה, מהשטח לעבודת מטה.
"באותו שלב הרגשתי שלא מספיק בוער בי הרצון להיות מג"ד, ושיש קצינים שמתאימים ממני ורוצים יותר ממני לקבל תפקיד כזה. הבנתי שאת סט הכלים שיש לי, אני יכול להביא לידי ביטוי בצורה טובה יותר בכיוון אחר. בדיעבד אני שמח מאוד על הבחירה שעשיתי. אני מרגיש שפה אני משפיע הרבה יותר מאשר אם הייתי עוד מג"ד או מח"ט. אני לא מזלזל חלילה בתרומה ובהקרבה של המפקדים בשטח, אני רק יודע שהתרומה שלי בתפקיד הנוכחי גדולה לאין ערוך ממה שאני יכולתי לתת במקומות אחרים".
בתפקידו הבא היה קונריקוס מפקד יחידת הקישור לאו"ם בלבנון. "זה היה תפקיד מעניין מאוד, בתווך בין הצבאי והדיפלומטי, עם הרבה עיסוק בנושאים אסטרטגיים רגישים ביותר והמון ממשקים עם משרד החוץ. העשייה הזו בעצם משלימה את האסטרטגיה המדינית ברובד הצבאי. במשך שנתיים וחצי הייתי בגבול לבנון, ואז מוניתי למפקד יחידת הקישור לאו"ם ברמת הגולן, בדיוק כשנהיה שם מעניין מבחינת הלחימה בסוריה. קיבלתי גזרת בט"ש פעילה, עם איומים על האוכלוסייה האזרחית שלנו. הדבר המשמעותי ביותר היה ההתמוטטות של כוח האו"ם בסוריה, שקרס וקופל לתוך ישראל. בעצם צה"ל הוא שזה שהציל חיילי או"ם כשהתעוררה סכנה מוחשית לחייהם. עסקתי בתפקיד 5־6 שנים, וכך צברתי מספיק ניסיון וקשרים ובניתי את השם שלי כדי להתמודד על התפקיד באו"ם".
הוא שולף מהמגירה את "תעודת החוגר" שלו מטעם האו"ם, שבעזרתה נכנס למתחמים מסווגים. את התפקיד שמילא שם הוא מגדיר כ"סוג של חוקר, או קצין הערכה. המשימה שלי הייתה לגבש הערכת מצב מודיעינית לגבי אזורים שונים שבהם האו"ם מפעיל כוחות שמירת שלום. זאת הייתה נקודה מרגשת בשירות הצבאי שלי מבחינת ראשוניות ופריצת דרך. הייתי הקצין הישראלי הראשון שנשלח לאו"ם, ואני מקווה שצה"ל ישכיל לשלב קצינים נוספים בתפקיד כזה. זאת הזדמנות מצוינת, גם עבור צה"ל וגם עבור מי שנשלח".
"היו לי באו"ם שלוש שנים מרתקות. מכיוון שאני ישראלי לא יכולתי לעסוק במזרח התיכון, אבל התמקדתי בסכסוך בין מרוקו לסהרה המערבית, שם יש לא מעט פעילות של אל־קאעידה. הגעתי לשם במדי ב' של צה"ל, כשעליהם מצד אחד דגל ישראל ומהצד שני סמל האו"ם. המרוקנים קיבלו אותי יפה, אבל הצד השני לא הסכים שאכנס לשטחו"
על התפקיד הוא התמודד מול 110 קצינים מצבאות אחרים בעולם. משרד החוץ והשגריר הקודם של ישראל באו"ם, רון פרושאור, סייעו לו לצלוח את המשוכות של הליך הקבלה, שנמשך כשנה. "לאו"ם יש 17 כוחות הפרושים בעולם, מרביתם באפריקה", מספר קונריקוס. "המשימה העיקרית שלי התייחסה לקרן אפריקה – סומליה, אתיופיה וקניה. מכיוון שאני ישראלי לא יכולתי לעסוק במזרח התיכון, אבל בין השאר התמקדתי בסכסוך בין מרוקו לסהרה המערבית, שם יש לא מעט פעילות של אל־קאעידה. הייתי צריך לגבש הערכות מודיעיניות ולתת המלצות ברמת המטה. היו לי באו"ם שלוש שנים מרתקות, למדתי המון, ובתפקיד הנוכחי אני משתמש בחלק ממסד הידע שקיבלתי שם".
נסעת לאותן מדינות אפריקניות?
"כן. מבחינתי זה היה מרגש מאוד. הגעתי לסהרה המערבית במדי ב' של צה"ל, כשעליהם מצד אחד דגל ישראל ומהצד שני סמל האו"ם".
מה הסיפור של הסכסוך שם?
"הספרדים שלטו באזור הזה, יצאו ממנו ב־1974, ואז מרוקו השתלטה עליו. הייתה שם קבוצה אתנית שלא רצתה את השלטון המרוקני והחלה להילחם נגדו. ב־1991, אחרי כמה שנים של גרילה ושל טרור, האו"ם שלח לשם כוח שאמור היה להביא להפסקת אש ולייצר את התנאים לפתרון פוליטי. בינתיים הם עדיין בשלב של ניסיון להשיג הפסקת אש סדורה".
הרגשת שם קונפליקט עם איזה צד להזדהות – עם הצבא המרוקני או האוכלוסייה הכבושה?
"בעיקר הרגשתי שם את ההבדל בין היחס העולמי לסכסוך של מרוקו והסחראווים (הגוף המתנגד לשליטה המרוקנית – ק"א), לבין היחס לסכסוך אצלנו. כלומר, הקהילה הבינלאומית לא מתייחסת למה שקורה שם. אנשים בעולם לא שמעו על זה. קיים שוני מהותי בין רמת העניין, תשומת הלב והמשאבים שהאו"ם וגופים בינלאומיים אחרים בוחרים להפנות לשם ולכאן, כי הריאל־פוליטיק הבינלאומי הוא אינטרסנטי וקר. צריך לומר שהמרוקנים קיבלו אותי יפה מאוד, אבל הצד השני לא הסכים שאני אכנס לשטחו או אהיה חלק מהמשלחת. כולם היו ערים למשמעות הפוליטית של נוכחות קצין ישראלי במדי צה"ל במקום כזה".
היית חמוש?
לא. הביאו אותנו לתוך כוח חמוש שהיה אמור לשמור עלינו, כביכול".
רגע לפני שירוץ לפגישה עם אחמי"ם, אני שואלת את קונריקוס על חלומות לעתיד. "אולי לחזור לאו"ם בפוזיציה אחרת ולייצג את ישראל. אולי לעסוק בתחום הרכב החשמלי, נושא שמרתק אותי. אני מניח שאמצא את עצמי בתפקידים של דוברות והסברה, כי זה חזק ממני. בינתיים יש לי לפחות עוד שנתיים בתפקיד הנוכחי, ואני רוצה למצות אותן עד תום כדי לשפר את שמו הטוב של צה"ל בעולם. מבחינתי זו שליחות. אני חושב שבחלק מהמובנים, המאבק התודעתי הוא משמעותי ומשפיע אפילו יותר מהמאבק הקינטי שמתחולל בשטח. האתגר שניצב מולנו מחייב חשיבה, יצירתיות, משאבים, קשב וזמן, כי הצד השני – בין אם זה חמאס, חזבאללה, הפלסטינים, איראן או סוריה – מבין היטב את החשיבות ומשקיע הרבה מאוד בהשפעה ובעיצוב נראטיב. אנחנו צריכים לפעול בזירה הזאת ביתר שאת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
