העולם שלנו עובר שינוי עמוק, שינוי מהותי. רוב קוראי השורות האלו נולדו בעולם שגוף המים החשוב ביותר בו היה האוקיינוס האטלנטי. מרכז הכובד התעשייתי, הצבאי והדיפלומטי של העולם היה שם, בקשר בין אירופה לארה"ב. מי שזוכרים את ימי המלחמה הקרה, ודאי זוכרים את הפחד העולמי מפני "הסכנה האדומה", השתלטות רוסית על יבשת אירופה.
אבל היום אנו חיים בעולם אחר. גוף המים החשוב ביותר כבר אינו האוקיינוס האטלנטי, כי אם ההודי־פסיפי.
העתיד שט ליד הודו
בסוף המאה ה־20 אירופה החלה לדעוך (ועודה דועכת) כלכלית, בעוד מזרח אסיה ואפריקה צמחו ועלו. היום מרכז הכובד הכלכלי של העולם נמצא במזרח, במשקים הדינמיים של סין, דרום־קוריאה, יפן והודו.
בהתאם לכך, האוקיינוס השקט (הפסיפי) והאוקיינוס ההודי הפכו לגופי המים החשובים ביותר. יש כבר שמציעים לראות בהם גוף אחד, אזור אחד, ההודי־פסיפי. במרחב הזה עוברים הנפט והגז למזרח אסיה, ודרכו מגיע הייצוא של מזרח אסיה לכל העולם. בשביל ארה"ב ובשביל אירופה, האזור ההודי־פסיפי הוא בעל חשיבות עליונה.
מי שנמצאת במיקום הגיאוגרפי הטוב ביותר כדי ליהנות מחשיבותם של נתיבי הסחר הללו היא הודו. גיאוגרפית, הודו היא שלוחה של אסיה אל תוך האוקיינוס ההודי, והיא הגוש היבשתי היחיד בין מזרח אסיה ואוסטרליה לבין מזרח אפריקה. עם קו חוף ארוך ונוח, מים חמים וקרבה יחסית (הרבה יותר מסין או רוסיה) לכל נקודות המעבר של הסחר העולמי – הודו נמצאת בנקודת זינוק שממנה היא יכולה להתחרות, לפחות באוקיינוס ההודי, מול ארה"ב וסין.
נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, אינו עיוור לאפשרות הזו. תחת שלטונו הגדילה הודו את הצי שלה, והיא מתכננת להצטייד בעוד עשרות צוללות וספינות, כולל נושאות מטוסים. לאחרונה, בעקבות האירועים במצרי הורמוז, החל הצי ההודי ללוות כלי שיט במפרץ הפרסי, מציג לעולם לא רק את עוצמתו אלא גם את שאיפתה של הודו להיות כוח של יציבות ושלום בסדר העולמי המתגבש.
מתח דתי, סביבתי, גיאוגרפי
אבל לא הכול ורוד בגיאופוליטיקה של הודו. העתיד שלה הוא כמעצמה ימית, אך הודו אינה אי. מהג'ונגלים הלחים בדרום, תת־היבשת מתרוממת צפונה אל הרי ההימלאיה. האזור הצפוני שלה נשלט על ידי רכסי ההרים הגבוהים בעולם, והגבול הטבעי הזה מאפשר לשני הענקים של "האי העולמי" – סין והודו – לחיות זה ליד זה, גם אם לא בשלום מוחלט.
היסטורית, הממלכות ההינדיות של הודו שלטו בכל צפון תת־היבשת, כולל בנהרות הגנגס והאינדוס. תת־היבשת של היום, לעומתן, מחולקת בין שתי מדינות: הודו, שחולשת על רוב תת־היבשת ועל נהר הגנגס, ופקיסטן, שדרכה זורם נהר האינדוס. גיאוגרפית אין לחלוקה הזו זכות קיום: הגבול בין שתי המדינות מלאכותי, ולא עוקב אחר תוואי טבעי כלשהו. הדבר יוצר מתיחות תמידית: כל מדינה יודעת שאם השנייה רק תרצה, היא תוכל בקלות יחסית לשלוח לתוך שטחה טורי שריון ולחסל אותה.
לאן הודו תתקדם? האם היא תצליח לחזק את כוחה הימי, בעודה מכילה את פקיסטן מצפון? אם תעמוד באתגר, אולי נהיה עדים לעלייתה של מעצמה עולמית חדשה.
התייבשות
תת־היבשת ההודית סובלת ממצוקת מים חמורה: פקיסטן עלולה להתייבש לחלוטין עד 2025, וחמש שנים לאחר מכן כבר עלולים חצי מיליארד הודים לסבול מחוסר במקורות מים. שתיהן טוענות לריבונות בקשמיר, חבל ארץ בצפון שדרכו זורם האינדוס. הודו שולטת היום בפועל בחלק של קשמיר שהאינדוס עובר בו בדרכו לפקיסטן, מה שמאפשר לה – תיאורטית – "לסגור את השיבר" של שכנתה.
קלאוסטרופוביה
נוסף על המחסור בגבול מובהק, הגיאוגרפיה של שתי המדינות צפופה מאוד: פקיסטן קרובה מדי, מבחינת ההודים, למרכזי האוכלוסייה והשלטון בניו־דלהי ובמומבאי; ומבחינת פקיסטן, הודו מחזיקה אותה עם הגב לקיר, פשוטו כמשמעו. במערב פקיסטן מתנשאים הרי הינדו־כוש, ואם הודו תחליט לפלוש לשכנתה, היא תוכל להתקדם ו"לגרוף" אותה עד ההרים, בלי שלמדינה המותקפת יהיה מרחב אסטרטגי כלשהו.
הצפיפות יצרה בַּעַת סֶגֶר, קלאוסטרופוביה, שהפך לאטומי. כיום הודו ופקיסטן מחזיקות שתיהן בנשק גרעיני.
אל הים
ככל שנתקדם אל תוך המאה ה־21, האזור ההודי־פסיפי רק יהפוך לחשוב יותר. אפריקה מתחילה לעמוד על רגליה, מנצלת את היתרון הדמוגרפי שלה – אוכלוסייה צעירה ותוססת – כדי להפוך למרכז התעשייתי החדש של הגלובוס. ב־2050, לפי תחזיות הבנק העולמי, אפריקה שמדרום לסהרה תהיה האזור בעל כוח העבודה הגדול בעולם. הקשר בין מזרח אסיה לאפריקה יעבור אז כולו דרך האזור ההודי־פסיפי.
להודו יש כיום 137 ספינות, כולל משחתות, צוללות ונושאת מטוסים אחת. עד 2028, לפי התוכניות, יהיו לה 200 ספינות, ובהן צוללות גרעיניות ושלוש נושאות מטוסים. הצי הזה יתמקד בפיקוח ושליטה על האוקיינוס ההודי, מה שיאפשר להודו להתחרות ביעילות בסין – שתיאלץ לחלק את הצי שלה בין שני אוקיינוסים, ההודי והשקט.
ההתנגדות הסינית: עוקפים את הודו דרך שרשרת הפנינים ומסדרון סין־פקיסטן
בניסיון לאזן את כוחה של הודו ואת הסיכונים מצידה, פקיסטן חברה לסין, הענק האסיאתי מעברם האחר של הרי ההימלאיה. היא סיפקה לסין מסדרון המקשר אותה לים הערבי ולמפרץ הפרסי, בנתיב יבשתי שרחוק מהשפעה הודית – וחשוב לא פחות, רחוק מהשפעתה של ארה"ב. בתמורה, וכדי להגדיל את שיתוף הפעולה, סין הקימה עשרות מיזמי תשתית ב"מסדרון הכלכלי פקיסטן־סין". ב־2016 היא השקיעה בהם כ־62 מיליארד דולר.
גולת הכותרת של המסדרון היא נמל גוואדר 1. בדרום־מערב פקיסטן, ממש בפתחו של הים הערבי. סין הרחיבה מאוד את הנמל, ואפשר שתקים בו גם תשתיות צבאיות לצי שלה, אם היחסים עם ארה"ב והודו יהפכו למתוחים.
בכל רחבי האוקיינוס מתאמצת סין להקדים תרופה למכה ההודית. היא מנסה לחזק את אחיזתה בהונג־קונג 2, ומקימה איים מלאכותיים בים סין הדרומי 3 כדי להדק את שליטתה בים, שלחופיו מדינות רבות החוששות ממנה.
כדי לאפשר חלופה למעבר במצרי מלאקה 4 שבין אינדונזיה למלזיה, סין ניסתה לקדם את חפירת התעלה התאית 5, שתחבר בין מפרץ תאילנד לים אנדמן. במפרץ בנגל, ממזרח להודו, היא מחזקת קשרים עם מיאנמר 6 ובנגלדש 7 כדי להעניק לעצמה נמלים נוחים במדינות שישמחו להתנגד להודים.
מדינת האי סרי־לנקה 8 שמדרום להודו היא עוד פנינה בשרשרת שהסינים מקווים לשזור לעצמם, וכך גם האיים המלדיביים 9. מי שרוצה לעקוף את הודו מוכרח למנוע מההודים לשלוט באוקיינוס שמדרום להם.
לאחר מכן עוברת שרשרת הפנינים אל נמל גוואדר בפקיסטן, שיש לו חשיבות רבה לצורך גישה לנפט מהמפרץ הפרסי; ולנמלים בסודן ובקניה, החשובים לעתיד – לקראת הגדלת היבוא והיצוא של אפריקה העולה.
