"בואי אני אספר לך מה קרה לי באשתאול. ידעתי שבכניסה למושב אמור להיות שלט עץ יפה, עם ציור של תרנגולת שמסמלת את ענף הלול ועצים שמראים את ענף היערנות ושמיים כחולים. שלוש פעמים נסעתי לשם ואני מסתובב ומסתובב, ולא מוצא את השלט. נכנס, יוצא ולא מוצא. תביני, זה אמור להיות שלט ענק, שני מטרים על שלושה. פתאום אני קולט אותו – מוסתר, מכוסה כולו בוורדים. אני שואל את עצמי, מה, ככה אני אצלם אותו? זה לא רציני. החלטתי להוריד ממנו את הוורדים. עכשיו, בכניסה יושב שומר, ולא רציתי שהוא יראה אותי. גם ככה בכל מקום שאני מגיע חושבים שאני פסיכי, מי מצלם שלטים של יישובים? אם אתה מצלם בטלפון הכול בסדר, אם אתה משתמש במצלמה – אתה מרגל. בכל מקרה, הבאתי מזמרה מהאוטו והתחלתי לעבוד. ניקיתי את כל הצמחייה שהסתירה את השלט. הוא יושב על רמפה מאוד לא נוחה, אבל טיפסתי, נשרטתי מהוורדים והצלחתי. עכשיו כל מי שמגיע לאשתאול יכול סוף־סוף לראות את השלט ולהבין שהוא במקום הנכון, גם אם אף אחד לא יודע שזה בזכותי.
"או קחי למשל את אלקוש. הגעתי וראיתי שלט מפורק לחלקים על הרצפה, לדעתי 15 שנה הוא שכב שם. אחרי יומיים חזרתי עם פטיש ומסמרים ושיקמתי אותו. כשוועד של מושב משקיע בשלט, אתה יודע איך המקום הזה מתייחס לעצמו. יש אנשים שאומרים – שטויות, מה זה משנה השלט. בעיניי זה לא נכון, שלט מספר משהו על המקום. אם הוא מפורק וזרוק בצד, אתה מבין שלמי שגר כאן לא אכפת. ולא רק את זה אפשר לדעת מהשלט. אני אומר לך שאני יכול לעשות תואר שני על התפתחות יישובים בארץ ישראל, דרך שלטי הכניסה. את כל ההיסטוריה אפשר ללמוד מהם".
רוב הזמן יוסי יניב הוא מהנדס מחקר במכון למדעי הצמח שבמכון וולקני. ביתר הזמן – טייל בלתי נלאה, אספן סדרתי, ובעשרת החודשים האחרונים גם צלם שלטי כניסה ליישובים בישראל. את כל שעותיו הפנויות הוא הקדיש למסע ארוך ומפותל בעקבות השלטים. פעם מצא אותם בראש חוצות ופעם גילה שהם חמקמקים. פעם ברח משומר ופעם התגנב פנימה. פעם ליד אילת ופעם במרום הגולן. "חשבון הדלק שלי גדל באלפי שקלים והרסתי שתי מכוניות, גם את הסובארו שלי וגם את הדייהטסו של אשתי. הלך המנוע", הוא צוחק.
אנחנו יושבים במשרדו של יניב, צריף עמוס מדפים וכְתבים, באמצע 3,000 דונם של חלקות לפיתוח זני הדרים חדשים. בין השבחות והכלאות הוא מוצא זמן לכתוב, לערוך ולהוציא לאור חוברות וספרים, בהדפסה על דפי כרומו ובשילוב צילומים – כמו קטלוג זני השבחה של הדרים, או ספר על תולדות החקלאות במולדת, שהוא מציג בפניי. את הספר "ברוכים הבאים", קטלוג שלטי יישובים שכולל גם מידע קצר על כל מקום והסבר על עיצוב מפת ההתיישבות בישראל, הוציא בעצמו ולמען עצמו. אולי יעניק עותקים ספורים ממנו לאלה שיחפצו בו.
"המטרה שלי הייתה קודם כול להכיר את הארץ, ואני חושב שבאמת אין יישוב שלא דרכתי בו ואין כביש שלא נסעתי בו", הוא אומר. "בחלק מהמקומות מצאתי עולם שהולך ונעלם. קחי את מושב אביחיל בעמק חפר, או את קיבוץ גליל־ים בשרון – היום יש מלחמה על המרחב הכפרי שם, ובסוף הם יהפכו לשכונות מגורים. הרי גם פה במכון כבר סוגרים עלינו הבניינים, ואני שומע את המקדחות. אני ירוק בנשמה שלי, מבחינתי שכל מדינת ישראל תעבור לסיביר. אני תמיד אומר לאשתי שהייתי עושה מבחן בהיסטוריה לכל תושב בארץ, ומי שמקבל פחות מ־75 – יאללה, לסיביר".
איפה בעצם התחיל אצלך הרעיון לתעד שלטים?
"כבר בצבא, באמצע שנות השבעים. סיירתי באזור בית־גוברין ושלטי העץ לכדו אותי, כמה שהם יפים. אני זוכר את השלט של קיבוץ נתיב־הל"ה בעמק האלה. כמו שאפשר לראות פה בספרים, אני נמשך לגרפיקה ולצבעים, כך שאני לא יודע מה תפס אותי דווקא בשלט העץ הזה, אבל יש בו המון מידע. דרכו אני יודע שהיישוב הוקם 'לזכרם של 35 הלוחמים שחשו לעזרת גוש עציון', ומתי נוסד ומי הקים, ומופיעים בו גם הסמלים הצבעוניים של ענפי החקלאות וסמל המועצה האזורית".
חלפו השנים, יניב התמסר לפרויקטים תיעודיים אחרים – למשל צילום מגדלי מים ברחבי הארץ – עד שחזר אל השלטים בזכות העבודה במכון וולקני. "מדי פעם אני נוסע לנגב, למרכז החקלאי גילת, ותמיד אני לוקח איתי מצלמה בתיק. אני אוהב לצלם נוף, אנשים פחות. יום אחד הגעתי למושב כפר־שמואל והחלטתי לצלם את השלט בכניסה, כי יש בו גרפיקה פשוטה, נחמדה כזאת. רואים שהוועד שם משקיע. החלטתי לחפש עוד שלטים. ואז אני נכנס ליישוב אבן־שמואל ליד קריית־גת, ואני מקבל חום: אותיות על אבנים, שם המועצה וזהו. מה זה הדבר הזה? מה עם מקור השם, מתי היישוב נוסד? אמרתי לעצמי שאת זה אני לא מצלם. לא אוהב. מעניינים אותי רק שלטי עץ, אלה של פעם, עם כל המידע והגרפיקה היפה. אבל בסוף החלטתי שאני הולך על פרויקט שלם ומתעד הכול. אני כמו טיל מונחה, מגיע למטרה ומתפוצץ. זה טוב, זה לא טוב – בסוף אני מגיע ליעד".
כפר שאינו קיים
לפני צאתו למסע ביקש יניב לבדוק האם מישהו כבר הקדים אותו ותיעד באופן מקיף שלטי יישובים. "נכנסתי לאינטרנט וראיתי שיש בחור שהתחיל לעשות את זה ב־2009. הוא צילם 471 שלטים ואז כתב 'שִלחו לי צילומים'. מה זה 'שלחו לי'? חבוב, התחלת – תסיים. קח את המצלמה וצא לטייל בארץ, ככה בכל אופן אני חושב. החלטתי שאני מתחיל בפרויקט נרחב, וכדי לא להתפזר נכנסתי לאתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שם יש קובץ אקסל מסודר ובו רשימת היישובים של מדינת ישראל. מופיעים שם גם מקומות כמו בתי חולים לחולי נפש, כפרי נוער ופנימיות חקלאיות, שנחשבים יישובים. הבנתי שאני הולך לעבור יישוב־יישוב, ובשביל זה אני צריך לבנות תוכנית מסודרת, אחרת לא אצא מזה.
"עבדתי עם מפות כבישים והכנתי רשימות של יישובים שנמצאים זה ליד זה. את כל אזור אילת, למשל, עשיתי כשהייתי בדרך לנופש עם אשתי. היה חום של 45 מעלות ואובך, ואני נסעתי דרך מצפה־רמון ותפרתי את כל היישובים באזור. בחזור עליתי דרך הערבה וצילמתי, כל פעם יצאתי לחפש את השלט, ולא ויתרתי עד שמצאתי".
1,336 יישובים יהודיים וערביים גמא יניב, וכיום למעלה מ־6,000 תמונות של שלטי יישובים מקוטלגות אצלו במחשב בסידור אלפביתי. לכל שלט כמה תמונות – בחלק מהמקרים יניב הגיע למקום שוב ושוב, כדי להשיג את האור המתאים. כל תמונה מעלה סיפור, חלקן מעלות צקצוק על מה שהיה, ולכל אחת מהן הוא יודע להצמיד סיפור על היישוב ואופיו.
במסעותיו הוא סרק גם את יהודה ושומרון, בקעת הירדן, רמת הגולן, "וכמחווה לגוש קטיף הכנסתי שלטים של היישובים שהיו שם". בהקדמה לספר כתב: "נחשפתי לאוכלוסייה המקומית, ובעיקר לאנשי האבטחה שחלקם היה משועשע, חלקם מודאג, חלקם עצבני ורובם אדישים לעניין, אם כי חלק קטן התייחס לצילום השלטים כחשיפת סוד צבאי".
אני מבינה שלא כולם שיתפו פעולה עם התחביב שלך.
"תראי, כשיש שלטים שיושבים לפני השער, אפשר לצלם חופשי. אבל מה קורה כשאתה צריך לעבור את השער? הגעתי למשל למעלה־אדומים, פתאום בא קצין הביטחון ושואל אותי למה אני מצלם, ביקש את הפרטים שלי. כשהסברתי שאני בסך הכול מחפש שלטים, לא האמינו לי, או חשבו שאני משוגע. בקיבוץ אלמוג יצאה אליי חיילת והביאו קצין ביטחון. למה? כי יש מצלמת אבטחה ליד השלט. כל הזמן הייתי צריך להסביר. אז התחלתי למצוא פטנטים, פוילשטיקים, כל מיני שיטות".
מה למשל?
"הכי טוב להגיד 'שמע, אני הולך למשפחת כהן'. זה תמיד עובד. או להגיד 'הייתי פה במילואים', גם זה מצליח רוב הזמן. בעוטף עזה יש בעיה – השערים ליישובים הם אוטומטיים. הייתי פשוט מחכה שמישהו ייכנס, ומיד נכנס גם אני עם האוטו".
לפעמים הוא עורר חשדנות מסוג אחר: "בשילה יש שלט מעוצב ויפה. כשהייתי שם, ניגשה אליי בחורה ושאלה בטון תוקפני: 'תגיד לי, אתה ימני או שמאלני?'. מה את חושבת שעניתי? ברור שאמרתי שאני ימני. במקרה זה גם נכון".
אני רואה שיש לך חולצה של בית"ר, כך שזה די מתאים.
"אה לא, אלה חולצות שאנשים נותנים לי בשביל העבודה במטעים. אני לא קונה בגדים, לא מעניין אותי. לפני שהתחתנתי, אמא שלי אמרה לי: 'אתה לא בא לאירוע בבגדי עבודה או בסנדלים'. אמרתי לה: 'עזבי, חולצה לבנה ומכנסי עבודה כחולים, מה רע?'. בסוף גיסי שכנע אותי ונתן לי את המכנסיים שלו, כי אנחנו בדיוק אותה מידה. איפה היינו?"
נכנסת גם לכפרים ערביים?
"בטח, לכל היישובים נכנסתי ובכולם גם הסתובבתי, לא משנה אם מדובר ביהודים או בערבים. אמרתי לעצמי שאם אני כאן, זו הזדמנות להכיר עוד מקום בארץ ישראל. שמתי לב שביישובים ערביים נדיר מאוד למצוא בכניסה שלט עם שם היישוב. יש בעיקר שלטי הכוונה של מע"צ. כשמצאתי שלטים בערבית, לא הבנתי אבל תמיד צילמתי, ויש פה בחור ערבי שעזר לי לתרגם. מבחינת התייחסות של התושבים למקום, הרגשתי דיכאון. אוהבים להאשים את הממשלה, אבל דווקא יש השקעה כספית: ביישובים בדוויים ראיתי לפעמים ריצוף חדש ועמודי תאורה מנופצים. כואב הלב".
ביישובים הערביים, פוילשטיקים כמו להגיד שבאת למשפחת כהן או שעשית כאן מילואים, הם כמובן פחות יעילים. "בטובא־זנגריה יש שלט רציני. מה שלט, ממש מצגת ענק, הרבה לפני הכפר. עוצר לידי רכב, והבחור שיושב בפנים שואל אותי 'מה אתה עושה?'. אני מסביר לו והוא אומר 'אסור לך'. כששאלתי למה אסור לי, הוא ביקש את הפרטים שלי, צילם את המספר של האוטו ואיים שיפנה למשטרה. יאללה, שיפנה.
"דרך אגב, יש בארץ יישוב ערבי אחד שהוא מוכר, אבל אין לו שום שלט או סימון שמפנה אליו. לא ייאמן. זה כפר קטן בשם אל־עזי, ליד כפר־מנחם. גרות בו עשרות משפחות, אבל אין שום דרך לדעת שיש שם יישוב".
יכול להיות ששלט מושקע הוא בבואה לרמה הכלכלית של התושבים במקום?
"ממש לא. במקומות הכי עשירים, כפר־שמריהו למשל, אין שלט בכניסה. ראית פעם שלט 'תל־אביב'? בואי, אני אראה לך. עיר שהיא כמעט הכי גדולה בארץ, והשלט שלה הכי קטן. הוא נמוך יותר ממני, ואני לא בדיוק גבוה. הרוחב שלו חצי מטר, והוא במרכז כביש מהיר ליד מחלף גלילות, כמעט אי אפשר לקרוא אותו. ידעתי על קיומו בגלל הבחור ההוא שצילם לפניי. כדי לצלם את השלט הזה הייתי צריך להגיע לשם בשעות הבוקר בסוף השבוע, כשהתנועה דלילה. רצתי כמו משוגע לפני שידרסו אותי וצילמתי.
"לפני כמה זמן הייתי באוקראינה, וחיפשתי את השלט של העיירה לובומל, שבה נולדתי. כמעט כל יהודי העיירה הזו נספו בשואה. הנה הוא, תראי מה זה שלט, 15 מטר עשויים מאבן. זה שלט שמדבר, השלט של תל־אביב בקושי ממצמץ".
האשכנזי מהמעברה
המזמרה של יניב נקראה לעבודה בכמה וכמה יישובים. במקומות אחרים קיבלו ממנו השלטים שיפוץ מסוג שונה. "רציתי לצלם את השלט של תלמי־אליהו, בחבל אשכול. הסתובבתי עם אשתי, חיפשתי וחיפשתי, ופתאום אני רואה שלט ענק ממתכת זרוק על הרצפה. כשהרמתי אותו הרגשתי שהוא שוקל 80 קילו – ואני עברתי פעם פריצת דיסק. איכשהו העמדתי אותו, ואשתי צילמה מהר. אחר כך תפסתי בחור שעובד איתי ויודע פוטושופ, וביקשתי ממנו לבנות לשלט שני עמודים, ואת האותיות לצבוע קצת בלבן. כך השלט קם לתחייה הודות לתוכנה. אין מה לעשות, אצלי הכול חייב להיות מושלם".
לאב עב־הכרס "ברוכים הבאים" נולד בינתיים עולל, "ברוכים הבאים – המרחב הכפרי בישראל", מהדורה שנגזרה מהספר הגדול ומספרת את סיפור המרקם החקלאי בארץ דרך שלטי הכניסה של המושבים והקיבוצים. יניב מקווה לארגן ערב במכון וולקני, לספר על המסע שערך, ולחלק לנוכחים עותקים של הספר הכפרי. רבים מהשלטים המונצחים בו, הוא אומר, ממחישים את השינוי שעברה ישראל לאורך השנים. קחו למשל את אור־הנר, קיבוץ במערב הנגב הצפוני. היום מקדם שם את פני הבאים שלט מתכת ירוק ועליו אינפורמציה מצומצמת – שם היישוב, שנת הקמתו וציטוט של טשרניחובסקי, "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". "מישהי שמטיילת איתי ב'חוג אלעד', חוג הסיירים שלנו, גרה באור־הנר. ביקשתי ממנה שתשאל את אמא שלה אם יש תמונה של שלט ישן יותר, ואכן מצאנו תמונה כזו. שם היה פירוט לגבי מקור השם, מי ייסד את היישוב, וסמלים של ענפי החקלאות שהיו שם – לול, גידולי שדה, עיזים, תפוחים.
"אני מאוד אוהב את הגרפיקה הפשוטה של פעם. טרקטור, בתים עם גג אדום, מגדלי מים. זה מראה משהו על האבולוציה שעברנו. תראי את השלטים של תל־מונד: השלט הישן, שעדיין מוצב, מציג את המקום כפי שהיה פעם – יישוב לפרדסנים. רואים בו עצי הדר ובית עם גג אדום. והשלט החדש, מה יש בו? סתם, חסר אופי. אני מאמין שתכף יורידו את הישן, כי את רואה מה מצבו".
אם אני זורקת לך עכשיו כל שם של יישוב, אתה יודע איפה הוא ממוקם?
"בטח. אם נתעלם מהסלט הטורקי שיש לי בראש, אני אעמוד בזה".
בת־עין?
"בגוש עציון, כל מיני קרליבכים וכאלה. יש להם שלושה שלטים. זה היישוב היחיד שם שלא מגודר".
מאור?
"מושב ליד חדרה. שלט לא יפה, סתם כתוב 'מאור'. אפילו התלבטתי אם לצלם. יש להם גם שלט שהכינו כפרויקט בר־מצווה. לפחות היישוב יפה".
קטורה?
"בערבה. שלט עץ ישן ולא מרשים".
סנסנה?
"יישוב דתי בצפון הנגב. יש להם בכניסה שלט אבן, אבל הוא שבור. הכרתי את המקום עוד כהיאחזות נח"ל. לא כל כך אהבתי את הבנייה הפראית שם. בבנייה הישראלית לא עובדים לפי טופוגרפיה, רק מיישרים ומרימים. ראית מה עשו בברוכין? כיסחו את הגבעות, מיש־מש אחד גדול".
לוטן?
"גם בערבה. שלט קצת מוזר, ליתר דיוק מין אבן כזאת".
אושה?
"קיבוץ בצפון, ליד כפר־מכבים. יש להם שלט יפהפה, שלט שמביע משהו. רואים בו שביל שמוביל אל מגדל המים, והקיבוץ הזה הוא אחד מיישובי חומה ומגדל"
כשאני מבינה שאין לי סיכוי להפיל אותו, אנחנו עוברים לדבר קצת עליו. הוא בן 62, אב לשניים וסב לשניים. נולד כאמור בלובומל, בן לניצולי שואה. כשהיה בן שלוש עלתה המשפחה ארצה, ונשלחה למעברה בגבעת אולגה – "אז לי לא יגידו 'אשכנזי שלא מבין מה זו מעברה'. בשיכונים גרנו יחד עם מרוקאים, אחיותיי נשואות לספרדים, וכל עניין השסע העדתי לא עובד עליי".
ארבע שנים אחרי העלייה לישראל, נפטר אבי המשפחה. יוסי נשלח לכפר הנוער בבן־שמן בתקופה שבה הפנימיות החקלאיות היו בשיאן, ועבר בהצלחה את המבחנים המאתגרים. אחרי שירות בפלוגת סיור בחיל השריון הוא פנה ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, שם גם הכיר את אשתו, יעל. באחד הימים נתקל במודעת דרושים מטעם מכון וולקני, שחיפש עובד במדעי הצומח, בדיוק התחום שאותו למד. הוא התקבל לעבוד בצוות בניהולה של הגנטיקאית ד"ר עליזה ורדי, שעמדה בראש התוכנית להשבחת זני הדרים. ורדי הייתה זו שהובילה את פיתוח זן המנדרינות "אור" – מוצר הייצוא המצליח שהציל את ענף ההדרים הישראלי מקריסה. הצוות שבו עבד יניב גם זכה לתואר צוות מצטיין במשרד החקלאות וצוות מעולה של נציבות עובדי המדינה. "אני זוכר שביבי, שהיה אז ראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו, לחץ לי את היד. אני חושב שהיינו הראשונים שקיבלנו פרס על פיתוחים חקלאיים, בדרך כלל מקבלים פרס על פיתוחים ביטחוניים".
כשנגיע להר, נרד ממנו
בצריף שלו, המשתייך למחלקה לעצי הדר, יניב נמצא כמעט לבדו. באופן עקרוני אין לו בעיה עם לבד; יום קודם לפגישתנו חזר מהרי רילה בבולגריה, מטרק בן שבעה ימים שערך ללא שותפים. "כשמטיילים לבד מסתכלים גם אחורה. כשאתה עם קבוצה, הראש שלך תמיד קדימה", הוא מסביר. אלא שכאשר מדובר בטיפול בשתילי הדרים צעירים ותובעניים, הוא כבר זקוק לחברה. "יש לנו פה בעיה, אני לא מצליח לגייס עובדים. כל מי שיש לו תואר ראשון, רוצה להיות מנהל. תראי את הידיים שלי, את רואה שאני עובד בידיים. מגיעים אלינו עובדי קבלן שבאים והולכים כמו גרביים. בעצם אפילו לא כמו גרביים, היה מישהו שאחרי שעה אחת עזב".
הוא עצמו נמצא במכון כבר למעלה משלושה עשורים. אחד הפרויקטים היפים שהרים במסגרתו היה חקלאות גגות, טרנד שצובר תאוצה ברחבי העולם. יניב החיה את השממה על גג המכון והצמיח שם עגבניות, מלפפונים, תבלינים ומה לא, אך מסיבות טכניות נגדע הפרויקט בטרם עת.
מה אתה צופה לחקלאות? לפחות על סמך השלטים במושבים, מצבנו רחוק מלהיות טוב.
"החקלאות עוברת היום שינוי לטכנולוגיה, הכול הולך ונעלם. אותי מרתיח אפילו שמוסיפים עוד כביש, מצידי שיהיו רק דרכי עפר. שיגבילו גם את הילודה, אין לנו מקום ל־12 ילדים למשפחה. ושיפסיקו לקלוט אריתריאים. אני רואה איך הבניינים סוגרים עלינו, ואז בא שר החקלאות ואומר 'מה פתאום החלקות האלה בכלל נמצאות כאן?'. אלה סדרי העדיפויות, ומבחינתי זה עצוב".
מדי פעם הוא נוסע לטרקים בחו"ל, בעיקר בנפאל או בדרום אמריקה, וחוזר כדי לספר לחבר'ה במכון. חיידק הטיולים, הוא אומר, נמצא אצלו מאז ומעולם. הוא חבר ותיק בחוג הסיירים שהוקם לזכר אלעד רווֶק ז"ל. רווק, בנו של זקן הסיירים שוקה רווק, נהרג בעת טיול בנפאל. החוג ידוע בטיוליו האתגריים, שכוללים טיפוסים תלולים, ירידה לנקיקים והסתבכויות עם פקחים.
"בכל מקום שבדווי יכול ללכת, גם אנחנו יכולים. יש לנו 12 סיורים בעונה, ואנחנו צועדים בכל שביל קיים. זו יכולה להיות הליכה של 30־40 קילומטר, לאורך יום שלם. לפעמים אנחנו מגיעים להר ולא יודעים איך אנחנו עומדים לרדת ממנו. אנחנו לנים בכל חור – פעם ישנו בבית הקברות של היישוב ברקן, פעם במזבלה של נווה־אטי"ב. זה גם החוג היחיד שיוצא לסיור בכל מזג אוויר. כל אחד אחראי לעצמו, אבל זה גם ביחד, ויש מדריך. פעם הייתי הולך לבד, דוך, איפה שאני רוצה, גם בשטחים. אחר כך התחלתי להבין שאני לוקח סיכונים. באחד הטיולים שלי במדבר יהודה קלטתי שניים מסתכלים עליי ומתחילים לרדוף אחריי, אבל דבר אחד ידעתי לעשות יותר טוב מהם – לנווט, עם כל הכבוד לזה שהם גרים שם".
מה הפרויקט הבא שלך?
"אני רוצה להכין לשני הנכדים שלי תנ"ך בתמונות. אני מאוד אוהב את התנ"ך, ובכל מקום שאני מגיע אליו בעולם, אני מבקש ספר תנ"ך מאויר לילדים. אומרים לי למשל 'זה ברוסית', אבל לי לא משנה באיזו שפה. אשתי צוחקת שזה בכלל בשבילי, לא בשביל הנכדים. יש לי כבר עשרות ספרים עם ציורים של פעם, בצבעי מים, לא במחשב כמו היום. הבית שלי מלא גם בציורים ישנים לילדים, ואני רוצה לשלב אותם בסצנות תנ"כיות".
מה לגבי מסע בעקבות שלטי יישובים בעולם?
"במסעות שלי בעולם שמתי לב שעניין שלטי הכניסה הוא ייחודי לישראל מבחינת תוספות הגרפיקה והמידע שהם נותנים. יש לנו במה להתגאות במדינה שלנו – ביישובים, בחקלאות, בטכנולוגיה וכן, גם בשלטים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
