לא חלפו דקות אחדות מאז שטראמפ סיים את נאום "מצב האומה" הראשון שלו (רביעי לפנות בוקר, שעון ישראל), והכתבים ברחבי עולם התקשורת האמריקני אצו־רצו למצוא בו חצאי אמיתות, גוזמאות ופרכות לרוב. כלבלרים נוקדניים הם הצביעו על כך שבניגוד לדברי טראמפ, תוכנית הקיצוץ במסים שהעביר לאחרונה איננה הכי גדולה, אלא השמינית בסך הכול; שאף שהנשיא דיבר על "אלפי דולרים" נוספים שיקבל מעתה כל עובד הודות לתוכנית, מדובר על כאלף דולר בלבד; שבעוד טראמפ הכריז כי ארה"ב חזרה לייצא אנרגיה לעולם ובגדול, המספרים מציגים תמונה מורכבת יותר, ועוד ועוד. אין כמעט עובדה אחת בנאום הארוך הזה שנמשך כמעט שעה וחצי – השלישי באורכו מאז נוסד ב־1790 – שלא נטחנה עד דק במסרקות הברזל של אלה שהאיש בחדר הסגלגל מכנה "תקשורת הפייק ניוז".
המלחמה הזאת בין טראמפ לעיתונות כנראה לא תסתיים עד 2020, או עד 2024 במקרה של קדנציה שנייה, אבל בתום השנה הראשונה לכהונתו של טראמפ ניתן להכריז בזהירות כי שהנשיא מנצח בה. נכון שאחוזי התמיכה בו בסקרים נמוכים, אבל הבסיס הרפובליקני עדיין איתו – למעשה היום יותר מתמיד – ונדמה כי למרות הכול הוא מצליח לנהל את אמריקה ולהביא אותה למקום טוב יותר מבחינות רבות לעומת מצבה בתום שמונה שנות אובמה.
נתוני הכלכלה בשיא, השווקים זינקו מאז הבחירות ואינם מראים סימני עצירה, ורפורמת המס שהעביר – ובאמת לא משנה אם היא הראשונה בגודלה, החמישית או השמינית – מעניקה לאמריקנים רבים ממעמד הביניים תחושה שהחלום האמריקני שעליו גדלו לא נגוז. וזה לא מעט.
זה היה נאום בנוי לתלפיות. ברור שטראמפ לא כתב אותו בעצמו, אבל העובדה שנצמד אליו ולא חרג ממנו גרמה גם ללא מעט ממבקריו להוריד את הכובע. מצד אחד הנשיא הצליח לקרוא לאחדות בין הפלגים השונים בחברה האמריקנית, ובחלק לא מבוטל מהזמן זה אפילו נשמע אמין. בו בזמן הוא לא היסס להעלות את הנושאים הכי שנויים במחלוקת בין דמוקרטים לרפובליקנים, ובראשם נושא ההגירה. עם גזר אחד בדמות אימוץ תוכנית לאזרוח כשני מיליון מהגרים בלתי חוקיים שהובאו לארה"ב כתינוקות וילדים, טראמפ הבהיר לבסיס הלבן והמפוחד מחדירת הזרים הרבים לארצו שהוא כאן כדי לעשות סדר. הוא שב והביע את מחויבותו לבניית החומה בגבול מקסיקו, הכריז כי הוא עומד לבטל את תוכנית הגרלת ה"גרין קארד" ולהתבסס על בחינה אישית מדוקדקת של כל מועמד להגירה, וכן על ביטול "הגירת שרשרת" – זו המאפשרת למי שהצליח להתאזרח בארה"ב להביא אחריו מספר כמעט בלתי מוגבל של קרובי משפחה.
טראמפ דיבר רבות על החזרת מקומות עבודה לארה"ב, והתמקד כהרגלו באנשי הצווארון הכחול, פועלי המכוניות בדטרויט למשל או כורי "הפחם הנקי". כך הוא מצליח לתפוס שתי ציפורים במכה אחת – גם לפרוט על נימי הרגש הפטריוטי־יצרני, שנדמה כי אבד בשמונה שנות השלטון הדמוקרטי שלפניו, וגם לקרוץ לבוחרים במדינות המתנדנדות שיקבעו גם את מפת הקונגרס והסנאט בבחירות אמצע הקדנציה עוד פחות משנה, וגם בעוד קצת פחות משלוש שנים אם ימשיך את כהונתו עד 2024.
באופן טבעי, רוב הנאום עסק במדיניות פנים. מעט מאוד מדינות הוזכרו, ובהן סין ורוסיה כיריבות בזירה העסקית והערכית, צפון־קוריאה ואיראן כאויבות מרות, ומדינה קטנה ונידחת במזרח התיכון שבבירתה הכיר אך לפני כמה שבועות. בסך הכול נאום "מצב האומה" הראשון של טראמפ היה טוב, קוהרנטי, והוא שילב היטב בין אלמנטים לאומיים לסיפורים אישיים רבים ומרגשים. הנשיא השנוי במחלוקת, שרבים לא האמינו כי יגיע לתפקיד ובוודאי שלא ישרוד את שנתו הראשונה בבית הלבן, יכול לסמן לעצמו וי. או כמו שאולי אומרים לו בחיוך בתו וחתנו היהודים: "לשנה הבאה בוושינגטון הבנויה".
