טבילת אש: מלחמת הדת שמסעירה את ניל"י

לפני ימים אחדים ליוותה מרב (שם בדוי) את בתה למקווה, ערב חתונתה. לכאורה אירוע טריוויאלי למדי, עם כללי טקס קבועים ומוכרים פחות או יותר. לא כך ביישוב ניל"י, הסמוך למודיעין: ראשית, בניגוד למקובל בכל מקום אחר בארץ, כאן המקווה איננו ציבורי אלא שוכן בתוך שטח פרטי. שנית, בכניסה למקווה פגשו מרב ובתה את אחד מהשכנים, שהחליט לעמוד שם ולפקח על הנעשה במקום. "הוא מכיר אותי היטב, ובכל זאת שאל אותי אם אני תושבת ניל"י. כי אם לא הייתי מפה, חלילה, הייתה פורצת מלחמת גוג ומגוג", מספרת מרב, שמתגוררת ביישוב כעשרים שנה.

גם בקבוצת הוואטסאפ של חברותיה התחוללה סערה בכוס מים טהורים, לאחר שמרב שלחה תמונות בצירוף המלצה. "כתבתי: 'בנות, יש פה מקווה חדיש, נעים ומקסים. מומלץ!'. לא התכוונתי לפתוח חזית, אלא רק ליידע את מי שמעוניינת, אבל שוב התעוררה מלחמה. מכל פיפס עושים פה טרגדיה. אני לא מבינה את זה – מי שרוצה שתלך, וכל השאר שיהיה להן יום טוב".

מרב, אגב, לא מגדירה עצמה כדתייה, אלא כמסורתית. "בשבת אני נוסעת, לפעמים מדליקים אצלנו מנגל או שומעים מוזיקה. מעולם לא נתקלתי בבעיה כלשהי מצד השכן הדתי שלי סביב הדברים האלו. אז מה ההבדל? למה שזה לא יעבוד גם לצד השני? אם יש פה נשים שרוצות ללכת למקווה, למה למנוע את זה מהן?"

סוגיית קיומו של מקווה ביישוב ניל"י הובאה בחודש האחרון להכרעת בג"ץ. מהצד האחד ניצבו תושבים דתיים ומסורתיים, שדרשו כי מזכירות היישוב תאפשר ותממן הקמה של מקווה טהרה לנשים. כנגדם טענו תושבים אחרים כי היישוב מוגדר כחילוני, ולכן אינו מחויב לספק שירותי דת מעין אלה. אישה שרוצה לטבול, כך אמרו, תטריח עצמה לאחד היישובים הדתיים בסביבה, וכאלה לא חסרים. בית המשפט החליט לגבות את דרישתן של הטובלות, והוציא צו המורה להנהגת היישוב לתת להן את מבוקשן.

על רקע מערכת בחירות שענייני דת ומדינה גרמו לקיומה ועומדים במרכזה, המאבק הפנימי הממושך ביישוב שבמערב בנימין חורג מההקשר המקומי הצנוע, ומשמש מעין מיקרוקוסמוס לשאלות המפלגות את החברה הישראלית כולה. כזכור, לאחרונה הפכה מחיצה אחת בפארק בעפולה למוקד של מחלוקת ציבורית עזה, לאחר שבית המשפט המחוזי בנצרת פסק כי בהופעה הממומנת על ידי העירייה אסור להפריד בין גברים לנשים, אפילו אם קהל היעד של האירוע הוא חרדי. כמו בסיפור של ניל"י, גם שם הוצגה הסיטואציה מזוויות מנוגדות, בהתאם לעיני המתבונן: כפייה דתית או כפייה חילונית? פגיעה במרחב הציבורי, או התאמתו לקהלים שעד כה לא דרשו לקבל נתח ממנו? וגם במקרה ההוא, בעוד השיח ברשתות החברתיות מסלים במהירות, עלתה שאלה מסוג שונה – מדוע בעצם דתיים וחילונים מבקשים מבתי המשפט להחליט איך ייראו יחסי השכנות שלהם, במקום להידבר באופן ישיר כדי לבנות חיים משותפים?

השופט בדימוס שמעון פיינברג, ממגישי העתירה: "הייתי חילוני יותר שנים מאשר דתי, ככה שאני מכיר את הפחדים. מה מפריע? מישהו ביקש לסגור כבישים, בריכה? ביקשנו רק את מה שאנחנו צריכים – בית כנסת, מקווה ועירוב. יש פה תחושה כאילו התושבים הדתיים צריכים כל הזמן להתחשב"

התושבים הדתיים בניל"י, שיזמו את הפנייה לערכאות משפטיות, מתארים מציאות שהפכה בלתי אפשרית מבחינתם. "לאורך השנים עשו מהלכים שמנעו מדתיים להגיע", מספר צ'. "אומרים כאן במפורש שוועדת הקליטה נועדה לשמור על צביונו החילוני של היישוב. גם כשמגיעה אישה שאינה בעלת חזות דתית, שואלים אותה אם היא מדליקה נרות שבת. כמה נמוך אפשר לרדת?"

"יש פה מחלוקת על האופי והצביון של המקום, והיא קורעת את היישוב", אומר לנו מיכאל סמו, יו"ר הוועד המקומי בניל"י ואחד ממובילי קבוצת "ניל"י חופשית", ששמה מלמד על מטרותיה. "למרות זאת, מעולם לא דחינו מועמד ליישוב מטעמי דת. אנחנו מבהירים שזה מקום חילוני, שהבריכה פתוחה בשבת ושאין פה חינוך דתי. אם מישהו עדיין רוצה לבוא, אני לא יכול למנוע זאת ממנו. אנחנו מקפידים על החוק בנושא הזה. לקבוצות דתיות שרצו להקים שכונות אמרנו לא, אבל באופן פרטי, אנשים דתיים התקבלו לכאן".
תושב חילוני אחר מציג גישה קשוחה יותר: "למה ביישוב לשם לא מקבלים אנשים שאינם שומרי שבת, ואנחנו פה מקבלים את מי ששומר שבת? מי שאין לו שום אינטרס לשנות את הצביון, אז בסדר. אבל התחושות הקשות שעולות כאן מספרות סיפור אחר".

להתרגל לשינויים בנוף

מתוך 46 יישובי המועצה האזורית מטה בנימין, רק חמישה, ובתוכם ניל"י, אינם מוגדרים כדתיים. באתר האינטרנט של המועצה נכתב כי "נילי נוסדה בשנת תשמ"א (1981) כיישוב קהילתי חילוני במסגרת התנועה המיישבת 'אמנה', ההסתדרות הציונית והמועצה האזורית, אך סיפור הקמת היישוב החל ארבע שנים קודם, כאשר התארגן גרעין מתנועת 'בני ברית' העולמית, ששם לו למטרה להקים יישוב עירוני חילוני במערב השומרון".

לעומת זאת, במסמכים רשמיים של ניל"י וכן בתקנון, לא מופיע הביטוי "יישוב חילוני". באחד הסעיפים אף מתחייבת האגודה השיתופית של ניל"י לדאוג לשירותי דת לחבריה. "בימים הראשונים של היישוב, כל עבודות הבנייה – מים, תשתיות, ביוב – נעשו בשבתות", אומר סמו. "היה ברור שניל"י הוא מקום חילוני. לא היה צורך להגדיר את זה".

בחמש השנים האחרונות, בעקבות הרחבה, הוכפל מספרן של המשפחות ביישוב – מ־200 לכ־400. גם היום הרוב הוא חילוני, אך מאז שנת 2002 חזרו בתשובה כמה מהתושבים, וכן נרשם טפטוף של משפחות דתיות ומסורתיות שעברו ליישוב. הוויכוח על המקווה, שהתפרץ בשנים האחרונות, היה רק קצה הקרחון של המתיחות שנוצרה; עוד לפניו זרמו הרבה מים עכורים בצינורות המקומיים. לא בכדי התכנסה האספה הכללית של היישוב בשנת 2011 וקבעה כי "ניל"י הינו יישוב קהילתי בעל צביון חילוני מובהק". האספה הנחתה את ועדת הקליטה לפעול בכל דרך לשמירה על הצביון הזה, וכן לקלוט משפחות חדשות "אשר יתאימו למרקם החברתי ולאופי היישוב". על בתיהם של תושבים שומרי מצוות אף נתלו שלטים המכריזים כי ניל"י הוא יישוב חילוני, או במילים אחרות – כדאי שתמצאו לכם מקום אחר.

התושבים החילונים מעלים טענות קשות נגד גרעין קטן של משפחות, המכונה בפיהם "קבוצת פיינברג" – על שם מי שעומד בראשו, השופט בדימוס שמעון פיינברג, תושב המקום שחזר בתשובה. לטענתם, פיינברג מנסה לשנות את אופי היישוב, וזוכה לסיוע פעיל מאברכים תושבי העיר החרדית הסמוכה, מודיעין־עילית – אף שהוא טוען כי הם בסך הכול מגיעים כדי להשלים מניין. "טבעו של עולם שיש גם אנשים שחוזרים בתשובה", אומרת אחת התושבות בניל"י. "הכול בסדר, אין לנו בעיה עם אנשים כאלה, אנחנו חיים איתם בשלום. אנחנו לא אנטי־דתיים, אני למשל שומרת שבת ומחוברת לטקסים ולצדדים היפים של היהדות. אבל כשבראש השנה אחד החוזרים בתשובה ניגש אל התוקע, חטף ממנו את השופר ואמר לו 'אתה לא יכול להיות בעל תקיעה, כי אתה לא שומר שבת' – עלו לכולנו דמעות בעיניים. זו לא היהדות שהיינו רוצים פה. נעשים כאן ניסיונות להפגין כוח ולהשתלט לנו על החיים. ראינו גם הודעות שנשלחו לבני נוער: 'בואו לשיעורי תורה! יש אוכל!'. זה נשמע איום ונורא".

מי מעביר את שיעורי התורה?
"אנשי כולל ממודיעין־עילית, שמגיעים לכאן לבית הכנסת ומנסים למשוך את הילדים. יצאתי פעם מהמכולת וראיתי חרדי מחבק ילד בכיתה ו'. שאלתי אותו: 'אמא שלו יודעת שאתה מדבר איתו ומחבק אותו? זה לא ילד שלך, זה לא קרוב שלך'. לא הייתי ממהרת לקבוע שהם רוצים להחזיר את כולנו בתשובה, אבל הם בהחלט מנסים לשנות את הסטטוס־קוו ולומר 'אנחנו חלק מהנוף, תתרגלו'".

מנגד, התושבים הדתיים של ניל"י חשו שזכויותיהם נרמסות. מאז שנת 2014 הם ביקשו שוב ושוב מהוועד להקים מקווה טהרה – שירות שנחשב בסיסי עבור אוכלוסייה דתית בכל מקום בארץ – אך לא נענו. בעבר היה קיים ביישוב מקווה שנבנה על ידי המועצה האזורית, אך המבנה הוסב לצרכים אחרים. עובדה זו הציבה לכאורה את הצד החילוני בעמדת נחיתות, שכן הדרישה הייתה בסך הכול להחזיר את המצב לקדמותו. לסמו יש תשובה על כך: "למיטב זיכרוני, תהליך הבנייה של המקווה החל באמצע שנות השמונים. ביישוב לא היה אז דתי אחד. היו מסורתיים שהתפללו בשבתות וחגים בבית הכנסת, אבל אפילו בשבת לא תמיד בית הכנסת נפתח. באותה תקופה המועצה הדתית של מטה בנימין קיבלה תקציב ממשרד הדתות, ולכן באו לניל"י ואמרו: 'יש לנו כסף למקווה, ברוב היישובים כבר יש ופה אין. אתם רוצים?'. ידענו שלא יהיה לזה ביקוש, אבל בישראל אומרים 'נותנים לך, תיקח'. ככה בנו אותו.

מיכאל סמו, יו"ר ועד היישוב (למטה): "מהמועצה הדתית באו לניל"י ואמרו: 'יש לנו כסף למקווה, אתם רוצים?'. ידענו שלא יהיה לזה ביקוש, אבל בישראל אומרים 'נותנים לך, תיקח'. אחת התושבות, גברת חילונית לגמרי, הלכה לקורס בלניות ושימשה כבלנית. המקווה היה פתוח פחות משנה, ורק אישה אחת הגיעה אליו"

"אחת התושבות, גברת חילונית לגמרי, הלכה לקורס בלניות ושימשה כבלנית. המקווה היה פתוח פחות משנה. על פי תצהיר הבלנית, במהלך השנה הזו הייתה אישה אחת מניל"י שהגיעה שלוש־ארבע פעמים. המועצה הדתית הבינה שזה בזבוז, גם לשלם משכורות וגם להפעיל את המקווה, וביוזמתה פירקה את כל המתקנים".

כמו המקדשים בהודו

משלא הצליחו לשכנע את ועד היישוב, החליטו תושבים דתיים לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים ולדרוש כי יוקם מקווה בניל"י. ב־2016, לאחר שבית המשפט קבע כי אין לו סמכות לכפות זאת, הוגשה עתירה לבג"ץ. בינתיים המתיחות בתוך היישוב הלכה וגאתה, ובשיאה אף היו מי שחתכו את חוט העירוב – מעשה שעורר ביקורת גם מהאגף החילוני. במקביל עלתה יוזמה לסגור את בית הכנסת בימות החול, ולהתיר לו לפעול רק בשבתות.

בגרסה החילונית, הדרישה למקווה מוצגת כקנטרנית כמעט: "הסיפור התחיל כשיום אחד מישהי מניל"י – שבינתיים עזבה את היישוב – החליטה לקרוא לעצמה 'בת מלך', ודרשה שיוקם פה מקווה", מספרת י'. "אנחנו יישוב קהילתי, דברים נקבעים באספה הכללית, ולכן ביקשו מנשים לחתום על דרישה לכנס אספה שתדון בנושא. אחר כך לקחו את המסמך הזה, הלכו איתו לבג"ץ ואמרו 'יש פה שמונים נשים שרוצות מקווה'. בשלב הזה קמה צעקה נגדית: 'אנחנו לא רוצות מקווה! בסך הכול חתמנו על בקשה לקיים דיון'. מתוך שמונים הנשים, שבעים חתמו לנו על תצהירים שאומרים שהן רק ביקשו לכנס אספה כללית". נציגי העותרים מצידם דוחים את הטענה הזו. ואכן, במסמכים שהגיעו לידינו מופיעות חתימות של שישים תושבות, תחת הכותרת: "אנו הח"מ, חברות ביישוב ניל"י, תומכות בהקמת מקווה טהרה לנשים ביישוב".

"בתור אישה שלא הולכת לטבול, אין לי שום בעיה שיהיה פה מקווה", אומרת לילך (שם בדוי). "ביישוב יהודי בארץ ישראל צריך להיות מקווה, אפילו בשביל אישה אחת. בדיוק כמו שבעיירה אירופית תהיה כנסייה, ובכפרים בהודו יהיו מקדשים. כל הבלגן פה נוצר בגלל עשרה קולות מכל כיוון שעושים המון רעש, בשעה שהיתר רוצים לחיות בשקט ולתת כבוד זה לזה. חייתי בקהילה שמכבדת את הצרכים של חבריה, זה החינוך שאני נותנת לילדיי שלומדים במסגרות חינוך מעורבות, וזה יכול להצליח אם אנשים יגיעו מתוך רצון להכיל זה את זה, ולא לחפש סיבות לריב".

בניל"י אכן נעשו ניסיונות לפתור את המשבר באמצעות הידברות פנימית ומעגלי שיח, אך אלה נחלו כישלון. "רצינו שתהיה תקשורת בינינו", מספר אחד התושבים הדתיים. "הנתיב הזה נחסם כי הנציגים החילונים הציבו אולטימטום: אם לא נמשוך את העתירה מבג"ץ, לא יתנהל שום שיח. אבל כשרוצים לקיים שיח, אי אפשר להציב אולטימטומים. צריך לדבר, נקודה".

"מה שקרה זה שאחרי סבב אחד של שולחנות עגולים, מי שעמדתו לא תאמה את עמדת פיינברג, לא הוזמן לסבב נוסף", מספר סמו מצידו על ניסיונות ההידברות. "כשהתביעה על המקווה כבר הייתה באוויר, הדתיים פנו לבית המשפט המחוזי בירושלים וביקשו שיאסור על האספה הכללית לדון בנושאי דת. זה אבסורד! למה לא לאפשר לנו לדון?"

לרגע קצר במהלך התקופה הזו, נדמה היה שאפשר להגיע לעמק השווה: הליך בוררות קהילתי בהובלת הרב צחי להמן, יו"ר משותף בארגון "צהר", הביא לניסוח הסכמות בין העותרים לבין הוועד. אלא שעד מהרה המתווה המשותף הוסר מהפרק. באשמת מי? גם כאן הדעות חלוקות. "ערב ההצבעה התברר שמשפחתה של אחת העותרות בונה מקווה פרטי, וזאת בניגוד לסיכום. לכן הגענו למצב של ייקוב הדין את ההר", אומרים נציגים חילונים. הדתיים מצידם מתקשים להבין את פשר הטיעון הזה: "להגיד שבניית מקווה פרטי פוצצה את הכול זה פייק־ניוז", אומר ד', תושב שלפני 23 שנה הגיע לניל"י כחילוני, וכיום מגדיר עצמו ציוני־דתי. "איך מה שמשפחה עושה בחצר הפרטית שלה, רלוונטי להחלטות של האגודה? הרב צחי הוביל מהלך גישור שנמשך תקופה ארוכה, הכול כבר היה מוסכם, ובסוף הצד השני טרפד את זה כי הוא לא רצה שום הסכם. גם בין הנציגים החילונים המובהקים ביותר היו כאלה שזעמו על המטרפדים. בדיעבד זה פעל לטובתנו, הדתיים, כי במסגרת ההסכם היינו אמורים לוותר על כל מיני זכויות".

על מה היית מוכן לוותר לצורך השכנת שלום ביישוב?
"אני לא חושב שנכון לעסוק בשאלת הוויתורים; שיח בריא ובוגר אמור לעסוק בצרכים. תגיד לי מה הצרכים שלך, ואגיד לך מה הצרכים שלי. אם הצורך היחיד שמישהו מצליח למצוא הוא למנוע מהצד השני את הצורך שלו, זה אומר עליו הרבה”.

לא לפתרונות ארעיים

ניל"י איננו היישוב הראשון שנקרע סביב שאלת הקמתו של מקווה, וגם לא הראשון שמטיל את הסוגיה הזו לפתחו של בית המשפט. ב־2014 עתרו לבג"ץ כמה מתושבי כפר־ורדים שבגליל העליון, בבקשה להורות להנהגת היישוב להקים בו מקווה. השופטים אסתר חיות, ניל הנדל ועוזי פוגלמן פסקו לטובת העותרים. בנימוקיו כתב השופט פוגלמן כי סירוב לבנות מקווה הוא פגיעה בזכויות יסוד, שכן "מצוות הטבילה היא חלק אינטגרלי מחייה של אישה יהודייה נשואה ושומרת מצוות, ומהווה חלק בלתי נפרד מפולחנה הדתי וממימוש זהותה ומנהגיה. היא קשורה במהותה לזכות לחופש דת ופולחן, אשר הוכרה במשפטנו כזכות יסוד הנתונה לכל אדם בישראל".

הרכב השופטים שדן בעתירת תושבי ניל"י היה דומה מאוד להרכב מתיק כפר־ורדים. תחילה ישבו בדין השופטים חיות, פוגלמן וג'ורג' קרא, ובהמשך הוחלפה חיות בשופט ניל הנדל, וקרא הוחלף בשופט אלכס שטיין. הדיון הראשון התקיים בנובמבר 2017, ודיון ההמשך במארס 2019. מטעם התושבים הדתיים הופיע השופט בדימוס שמעון פיינברג, שחידש לשם כך את רישיון עריכת הדין שלו שכבר לא היה בתוקף. כצפוי, הוא נשען על המקרה של כפר־ורדים: "בית המשפט קבע בפסק דין תקדימי שלכל אישה יהודייה, במסגרת זכות היסוד לחופש הפולחן, יש זכות לדרוש מקווה במרחק הליכה מהבית", אמר פיינברג. "המקרה של ניל"י קל יותר, משום שהוקם בעבר מקווה והוקצה מגרש לכך. אין בשום מקום הגדרה האומרת כי היישוב חילוני. היישוב מוגדר כיישוב קהילתי, וזה אומר שהוא צריך לדאוג לכל חלקי הציבור".

"המועצה ומשרד הדתות הקימו מקווה ליישוב מתוך ידיעה שאין לו שימוש", טען מנגד עו"ד שי גימלשטיין, שייצג בהליך את הצד החילוני בניל"י. "הסבת המקווה לשימוש אחר נעשתה בתיאום איתן, ולא באופן חד־צדדי". באשר לתקדים כפר־ורדים אמר גימלשטיין כי בניגוד ליישוב הגלילי, שבו לא הייתה מחלוקת בעניין הצורך במקווה, "ביישוב ניל"י יש רק כמניין משפחות שמוגדרות כדתיות". לפיכך, הוסיף וטען, בניל"י יש בסך הכול 4 עד 8 נשים נשואות בגיל הפריון, והעותרות אינן ביניהן: "העותרות לא טענו שהן מגישות עתירה לגבי צורכיהן, ולא בכדי. העותרות לפי גילן לא זקוקות למקווה. ככל שיש נשים ביישוב שזקוקות, היה עליהן להגיש תצהיר קצר שאומר שהן גרות ביישוב ועומדות על זכותן שיהיה מקווה. זה לא נעשה".

השופט פוגלמן הגיב מיד על הדברים: "יש כמה עשרות נשים, בלי להיכנס לנבכי הפרטיות של כל אישה ואישה". עו"ד עקיבא סילבצקי, שייצג בדיון את המועצה האזורית מטה בנימין ואת המועצה הדתית, מחה גם הוא: "אלו דברים שבצנעה. במישור העובדות יש נשים שזקוקות למקווה". בדיון אחר, מוקדם יותר, סיפר ראש המועצה הדתית כי מבדיקה שערך עולה שעשרות נשים מהיישוב ניל"י משתמשות במקוואות ביישובים הסמוכים.

הטיעונים בעד ונגד הקמת המקווה דרשו מהשופטים התעמקות בשאלות הלכתיות, כגון האפשרות להזיז את זמן הטבילה. "במועצה האזורית בנימין קיימים מקוואות למכביר", ציין עו"ד גימלשטיין. "הבעיה מתעוררת במקרים נדירים, כשהטבילה נופלת על חג או שבת. בסיטואציות כאלה אין מניעה הלכתית לדחות את הטבילה ביום אחד או להקדימה. הבאנו לכך אסמכתאות ממקורות דתיים. החשיבות של טבילה במועדה היא לא כזו שמצדיקה הוצאה של כמיליון שקלים".

עו"ד רועי שוויקה ממחלקת הבג"צים בפרקליטות, שייצג את עמדת המשרד לשירותי דת, דחה את הטענה ההלכתית הזו. הוא הציג חוות דעת של ד"ר מיכאל ויגודה, ראש היחידה למשפט עברי במשרד המשפטים, שלפיה "הפתרונות שהעלו הפוסקים נועדו למצבים של חוסר ברירה וכפתרון ארעי. ההלכה אינה מאפשרת לכתחילה לטבול שלא ביום השביעי לעת ערב, ודורשת ליצור תנאים המאפשרים טבילה בזמנה. על מדינת ישראל כמדינה יהודית לאפשר לקיים את מצוות הטבילה בזמנה". עו"ד שוויקה צירף חוות דעת של הרב הראשי לישראל דוד לאו, שתמך בדברי ד"ר ויגודה והוסיף כי "מקווה ביישוב יהודי הוא חלק בלתי נפרד מהמקום, וצר לי לשמוע שישנם כאלה המתנגדים לדבר".

משתם הדיון ההלכתי והטכני, עלה על השולחן המניע הבסיסי למאבק נגד המקווה: רצון לשמר את צביונו החילוני של היישוב. "הקמת מקווה ציבורי תוביל להחרפה והרעה של מערכת היחסים בין אותה קבוצת תושבים שחזרה בתשובה לפני כמה שנים, ובין יתר היישוב", התריע עו"ד גימלשטיין. "אותה קבוצה קוראת תיגר על כל הנחות היסוד. הם הדיחו את שליח הציבור בבית הכנסת. (…) אני מפציר לקחת את העניין כשיקול, ולא כפרנויה של מישהו שצורח על מה שקורה שם. היישוב נדרש לפצל את מנייני התפילה, כי הם לא היו מעוניינים במניין הליברלי הקיים".

"הפחד משינוי אופי היישוב לא ברור", הגיב עו"ד סילבצקי. "אישה שלא רוצה לטבול, שלא תלך. יש ציבור שמבקש להיזקק לשירותי דת, ומונעים ממנו. זה גורם לפיצול גדול יותר, וקורע את המרקם של היישוב".

"האם במדינת ישראל אפשר להדיר אנשים בגלל שהם דתיים?" הקשה השופט פוגלמן. "זו המשמעות של היעדר מקווה. גם תל־אביב יישוב חילוני, ויש מקוואות". גימלשטיין השיב: "איש לא מדיר אף אחד, נשים שגרות ביישוב הסתדרו עשרות שנים ללא מקווה".

"השיח של 'להסתדר' צורם", הפר השופט שטיין את שתיקתו. "אדם לא חייב להסתדר כשיש לו זכות. יש אדם שיש לו צורך בשירותי דת, אישה רוצה ללכת למקווה, לקחתם מבנה לצורך ייעודי של מקווה והסבתם את זה למטרה חילונית".

גימלשטיין מצידו שב והסביר כי המקווה פעל כמה חודשים בלבד בשנות השמונים, עבור תושבת אחת, שמאז עזבה את היישוב. "לאחר שפסק השימוש, הפסיקה המועצה את הפעלתו. אנחנו עושים בו שימוש לצרכים קהילתיים ציבוריים. אם ישנה בעיה, אנחנו מוכנים להשיב למועצה הדתית את עלות המבנה, והיא תעשה שימוש בכסף לצרכים דתיים במקומות שצריך אותם".

"אתה לא יכול לעצב את המקום שאתה גר, בין בעיר בין ביישוב, בדרך שאתה רוצה", אמר השופט הנדל. "במקום שגרים הרבה אנשים יש דעות שונות, וצריך לכבד. יש דברים שאני לא הייתי רוצה בשכונה שלי, אך מבחינת הדין אני חייב לקבל. צריך לעשות פשרות, אנחנו במדינת ישראל. אם אדם עושה שינוי (כלומר חוזר בתשובה – נ"ב וב"ק), הוא צריך לעזוב את היישוב? או שבכלל לא לעשות שינוי? (…) אם יש למישהו חשש, גם אם לא משנאה, זה לא אומר שבית משפט צריך לתת לחשש לגבור על שיקולים משפטיים אחרים".

בתום הדיון קבעו השופטים כי יש להקים מקווה ביישוב ניל"י. את שאלת המימון הם השאירו למשא ומתן בין הצדדים, בהליך בוררות שאמור להסתיים עד 30 באוקטובר. השופטים הזמינו את העותרים והמשיבים לחזור לבג"ץ אם לא יגיעו להסכמות. הם כנראה עוד ישובו.

הפער שבין פנטזיה למציאות

שמעון פיינברג, האיש שמואשם על ידי רבים משכניו בליבוי מלחמת דת, דווקא נשמע מרוצה מאוד מהיישוב שלו. "אני גר פה שלושים שנה, ובמהלך התקופה הזו חזרתי בתשובה", הוא מספר. "תושבי ניל"י הם אנשים נפלאים. תענוג לגור פה, גם לאנשים דתיים. הבעיה היא שבהרבה מקומות יש לאנשים טראומה על רקע דתי, הם מפוחדים, ומתוך כך יוצאות פעולות מסוימות, כמו השלטים שנתלו על בתי משפחות דתיות.

"את הסיפור של ניל"י צריך להבין על רקע תהליכים שמתרחשים במדינה. יש שינוי באוכלוסייה, וכמו שלמפא"י לקח זמן להתייחס לבני עדות המזרח בצורה ראויה, כך היום הרבה חילונים צריכים ללמוד איך להתייחס לגידול בשיעור הדתיים והמסורתיים באוכלוסייה. הם צריכים לקבל את הדין".

ובכל זאת, אם חילונים מעוניינים ביישוב חילוני, אולי זו לא דרישה מופרכת.
"אנחנו עם אחד, ואנחנו צריכים ללמוד לגור ביחד מתוך כבוד".

מה שאנחנו רואים פה הוא לדעתך שירת הברבור של האליטה החילונית?
"לא הייתי מתבטא ככה, אבל מה שהיה בניל"י הוא בפירוש כפייה חילונית. הם החליטו שלא יהיו פה דתיים ולא יהיה מקווה. החילונים ניסו להשתמש בכוח הרוב כדי לכפות את רצונם על המיעוט, אבל דמוקרטיה נועדה להגן על זכויות המיעוט. אם מישהו לא רוצה שיהיו כאן חניות לנכים כי 'אנחנו לא יישוב של נכים', אז מה? ברגע שיש זכויות פרט שמוגדרות בחוק, אין משקל לדעת הרוב. מי שמכיר את החוק יודע את זה".

אתה מסוגל להבין את הפחד של תושבים חילונים מפני שינוי של אופי המקום?
"הייתי חילוני יותר שנים מאשר דתי, ככה שאני מכיר את הפחדים. מה מפריע? שרואים אדם עם כיפה או ציצית? מישהו ביקש לסגור כבישים או את הבריכה? אני בסך הכול הולך בשבת לבית הכנסת. לא צריך לפחד מאדם שונה, אנחנו לא שני עמים. יש פה הרבה משפחות מעורבות. אשתי לא דתייה, כך שגם לי אין אינטרס שניל"י תתחרד. צריך להסתכל במבחן המציאות – אם כל כך הרבה שנים פוחדים שהיישוב יתחרד, וזה לא קורה, אפשר להוריד קצת את סף החרדה.

"אנחנו לא ביקשנו כלום, רק את מה שאנחנו צריכים – בית כנסת, מקווה ועירוב. יש פה תחושה כאילו התושבים הדתיים צריכים כל הזמן להתחשב ברגשות הציבור, לא להרגיז את החילונים ולא לפגוע בזכויות שלהם, אבל גם לדתיים יש זכויות".

לדברי פיינברג, נשים ביישוב חוששות להודות כי הן מעוניינות להשתמש במקווה, פן יהיו חשופות להטרדות והצקות. "עד כדי כך העליהום פה חזק בנושא הזה. הייתי בטוח שנשים יעמדו בתור להצטרף לעתירה לבג"ץ, ובסוף רק שלוש העזו לעתור, וכיום גם הן לא מוכנות להתראיין. מבחינתן הן עשו את שלהן. גם את העצומה ניסחנו כך שלא יהיה אפשר לדעת מי באמת טובלת ומי תומכת מבחוץ. מצער מאוד שנשים מסורתיות או חילוניות חוששות שייתפסו בקלקלתן, אבל זו המציאות".

האם הליכים משפטיים אכן היו האמצעי המתאים לפתרון הוויכוח הפנימי ביישוב? נראה שגם התושבים הדתיים, שאמורים לחגוג את ניצחונם, אינם משוכנעים בכך. "לפני כארבע שנים, באחת מישיבות בית הכנסת, דווח שעומדים לעתור לבית המשפט בנושא המקווה", מספר ד'. "היינו שם כ־17 אנשים, ו־15 מתוכם אמרו 'נכון, מהדין מגיע לנו מקווה, אבל לא זו הדרך להתנהל'. אני באופן אישי ניסיתי לגרום לפיינברג להמתין עם זה. רוב החבר'ה הדתיים חשבו שהיישוב מנפנף אותם ולא מתייחס ברצינות לבקשות שלהם, אבל אני יודע איך דברים מתנהלים – יש מיליון נושאים לטפל בהם, וחלקם נופלים בין הכיסאות. העתירה גרמה לזעם ביישוב, גררה הוצאות כספיות, ובכלל, למה לתלות את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

"אם נדבר רק על הבג"ץ, נפספס את הנקודה העיקרית. כמו בסכסוך גירושין, הכול יושב על משהו אחר. כל בר־דעת מבין שהמקווה הוא רק העילה והסימפטום של בעיה מורכבת יותר. הסיפור האמיתי הוא מתח מובנה בחברה הישראלית בין דתיים לחילונים. בשנים הראשונות היישוב היה יותר הומוגני, אבל הוא עבר שינויים כמו שכל המדינה עברה, ואני מבין את החששות. דווקא בתור חוזר בתשובה אני אומר: יש לנו נטייה לחפש אמת ברורה. מהצד השני יש אנשים שהגיעו לכאן מתוך פנטזיה על יישוב חילוני וככה מכרו להם אותו – לא משנה שחוקית אין לזה אחיזה – אבל כאנשים בוגרים הם צריכים לדעת להתגבר על הפער הזה בין הציפיות למציאות. בשורה התחתונה יש פה מגמות קיצוניות, והשיח הפך להיות אלים. זו תרבות של יציע כדורגל, ואני חושש שזה נכון לא רק לגבי ניל"י, אלא לגבי כלל השיח במדינת ישראל".

משיחות עם תושבים בניל"י אפשר להתרשם שמי שנוקט את הקו האנטי־דתי המובהק ביותר הם תושבים מבוגרים. האם ייתכן שלמעשה יש כאן סיפור שקשור לפערי דורות, לוותיקים שחשים שמישהו "גנב להם את היישוב"? "יכול להיות שזה נכון", אומר לנו ישראל גנץ, ראש המועצה האזורית מטה בנימין. "אני בהחלט מבין שליישוב חילוני יש כללים, ואדם דתי שמגיע לא יכול לדרוש לסגור כבישים בשבת, בדיוק כמו שחילוני שמגיע ליישוב דתי אמור לקבל את הכללים של המרחב הציבורי שם. קחי לדוגמה את הבריכה בכפר־אדומים: בשבתות יש בה שחייה מעורבת, ובשאר השבוע יש מה שנקרא 'שעות משפחתיות', עם כללים איך מתלבשים בצורה צנועה מתוך התחשבות באחר, וזה נעשה בצורה יפה מאוד. גם בנעלה וגם בענתות – שני יישובים חילוניים לא פחות מניל"י – בנינו לאחרונה מקווה ובית כנסת, וזה לא גרם לסכסוך. זה לא הופך את המקומות האלה ליישובים דתיים, אבל כן מאפשר לתושבים דתיים לשמור על אורחות חייהם".

מנגד טוענים שיש פה א־סימטריה: יישובים דתיים לא יקבלו אנשים שמחללים שבת, ואילו יישובים חילוניים כן צריכים לקבל שומרי שבת.
"גם זה כבר לא נכון, בטח ביישובים הגדולים. לא עושים עניין מכל ההגדרה של דתי או לא דתי. הגישה היא – בוא, אם אתה אדם בסדר, תתקבל. דוגמה חדשה ויפה היא היישוב כרם־רעים בגוש טלמונים, יישוב שאומר מראש שאין ועדות קבלה. דתיים, חילונים – מי שרוצה שיבוא, בכיף. אני לא אומר שאין מורכבויות, אבל יש רצון לחיות יחד ולפתור את הבעיות שצצות. בשורה התחתונה, צריך לחזק גם את ההתיישבות החילונית ביו"ש. חילונים צריכים להבין שיש להם כאן מקום, ודתיים צריכים לשים לב ולתת להם את המקום שלהם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il