הונג־קונג שוכנת בקצה הדלתא של נהר הפנינה הסיני, הנשפך לים סין הדרומי. מסיבות היסטוריות הפכה הונג־קונג לשער למעצמה העולה: חברות רבות מעדיפות לעבור דרכה ולהתבסס בה בדרכן להשקיע בכלכלה הסינית. העיר היא אחד מהמרכזים הפיננסיים החשובים בעולם, והיא ידועה בשלטון החוק המושל בה, במערכת מס ברורה ובמיסים נמוכים, בנטל רגולטורי נמוך ובכוח אדם איכותי. בשביל חברה שרוצה להתחיל את עסקיה בסין, פתיחת מטה בהונג־קונג תהיה צעד מתבקש כמעט.
הונג־קונג היא חריגה בתוך סין, מדינה שבה המפלגה מכתיבה הכול, מהכלכלה ועד מה שישודר בטלוויזיה. עקרון "מדינה אחת, שתי שיטות" קובע כי הונג־קונג תיהנה מאוטונומיה רחבה, משפטית וכלכלית, בתוך סין הקומוניסטית, למשך תקופה של חמישים שנה, מ־1997 ועד 2047. מה יקרה אחר כך? לא ידוע. החשש של המפגינים, הגודשים בימים אלה את הרחובות וחוסמים את נמל התעופה, הוא שהמפלגה הקומוניסטית כבר התחילה את התהליך של בליעת הונג־קונג אל תוך סין. הם מבחינתם נאבקים על עתידה של עירם; אבל בעיני בייג'ינג, המאבק שלהם הוא איום בדלני על שלמותה של סין.
ארץ סין השלמה
כדי להבין מדוע המפלגה הקומוניסטית לא תיענה לדרישות המפגינים, צריך לזכור שאחדותה המדינית של סין היא עיקרון חשוב בעיני מנהיגיה, ולא רק בחזית הונג־קונג. בבסיס השאיפה לאחדות טמונה הטראומה ההיסטורית של "מאה שנות ההשפלה" (מ־1839 עד 1949), שבמהלכן חוותה סין שרשרת של מלחמות, אסונות טבע ומרידות, ומעצמות זרות נגסו שטחים סיניים כמו הונג־קונג, מקאו וטאיוואן. בעיני בייג'ינג, השבת כל השטחים האלו לידיה היא תיקון עוול היסטורי, וכל רמז לבדלנות הוא איום על האומה הסינית.
מלבד המפגינים בהונג־קונג, בייג'ינג מוטרדת גם מבדלנים בודהיסטים בטיבט וממוסלמים בשינג'יאנג. שני המחוזות שבמערב סין הם חלק מרצועת ההרים שמגוננת על החוף המזרחי של המדינה, הלב הסיני, מפני פלישות ממרכז אסיה. שניהם היו חלק מהאימפריה של שושלת צ'ינג, ולכן נחשבים לטריטוריות היסטוריות של סין. כל אחד מהם גם נותן לבייג'ינג יתרונות אסטרטגיים: שליטה בטיבט מעניקה לסין גישה לתת־היבשת ההודית, דרך נפאל, בהוטן או פקיסטן; היא גם מאפשרת לסין להשקיף על הודו, המתחרה המרכזית שלה בדרום־מזרח אסיה. מחוז שינג'יאנג, מנגד, נותן לסין גישה למרכז אסיה וממנה לאירופה. המחוז מתוכנן להיות התחנה הראשונה ב"דרך המשי החדשה", והשער של סין למרחב הגדול יותר של אירו־אסיה. לשינג'יאנג גם עתודות משאבים ניכרות: שדות נפט וגז ומאגרי פחם, החשובים לכלכלה הסינית. הסיכוי שבייג'ינג תוותר על כל אלה כדי לתת למיעוט האויגורי במחוז עצמאות, הוא נמוך עד אפסי.
מדינת המשטרה של שינג'יאנג
בשינג'יאנג קיים מיעוט טורקמני מוסלמי, האויגורים. בעקבות גל טרור אויגורי הפכה סין את המחוז כולו למדינת משטרה, המשתמשת בטכנולוגיה כדי לדכא את האוכלוסייה הסוררת. בערי המחוז פזורות אלפי מצלמות, חלקן בעלות יכולת זיהוי פנים. מחסומי משטרה מוצבים ברחובות, כדי לסרוק את תעודות הזהות ואת הפרטים הביומטריים של התושבים (טביעת אצבע, טביעת רשתית, צילום פנים). המידע מוזן למאגרי המשטרה, המשמשים לבניית פרופילים של כל האזרחים האויגורים במחוז.
התפרקות גיאוגרפית
הרפובליקה העממית של סין מתמודדת היום עם מה שהתמודדה כל ישות סינית מאז ימי המדינות הלוחמות לפני 2,000 שנה – הנטייה הטבעית של מדינות גדולות להתפרק ליחידות הגיאוגרפיות שמרכיבות אותן. במדינה ששטחה רחב ומגוון כל כך, יחידות גיאוגרפיות נוטות לקבל אופי משלהן. השלטון המרכזי יכול לשמור על אחידות ולכידות רק בכפייה, דורסנית יותר או פחות.
חששות מעתיד סיני בהונג־קונג
הניצוץ שהתחיל את המהומות בהונג־קונג היה חוק חדש המאפשר לרשויות העיר להסגיר חשודים גם למדינות שאין עמן הסכם הסגרה, ובהן סין. המפגינים רואים בכך איום על האוטונומיה של מערכת המשפט המקומית, וצעד ראשון של בייג'ינג לקראת בליעת הונג־קונג. קרי לאם, ראש הרשות המבצעת של המחוז המיוחד, נכנעה למפגינים מוקדם יחסית: היא כבר הודיעה שהצעת החוק תוסר מסדר היום. אבל המפגינים הרימו את הרף: הם דרשו שלאם תתפטר, ושרשויות העיר יפתחו חקירה עצמאית בדבר אלימות המשטרה כלפיהם.
כאן בייג'ינג התערבה, והודיעה על תמיכה בקרי לאם מול דרישות המפגינים. לאחר מכן החריפה משטרת הונג־קונג את השימוש באמצעים אלימים לפיזור ההפגנות, עד כדורי גומי וגז מדמיע. בימים האחרונים החלה ממשלת סין לרמוז שהאפשרות של התערבות מסיבית נמצאת על השולחן: היא ריכזה כוחות חמושים בגבול הונג־קונג.
סין האחרת: טאיוואן והמלחמה שלא הסתיימה
האי טאיוואן היה חלק מהאימפריה של שושלת צ'ינג, עד שנלקח ממנה ב־1895 בידי האימפריה היפנית. ב־1949, בשלהי מלחמת האזרחים של סין, הכוחות הלאומניים המובסים נסוגו לאי מפני הכוחות הקומוניסטיים של מאו דזה דונג. בסין היבשתית הוקמה "הרפובליקה העממית של סין", בעוד בטאיוואן נותרה "הרפובליקה של סין", שהוקמה ב־1912 אחרי סילוקו של הקיסר האחרון. מבחינת הרפובליקה העממית, טאיוואן היא מחוז מורד שישוב לחיקה בדרך זו או אחרת. מבחינת טאיוואן, היא השליטה החוקית על כל סין, גם אם כרגע היא אוחזת בריבונות על אי בלבד.
גישה למשאבי האי העולמי
בתור המחוז המערבי ביותר בסין, שינג'יאנג נמצאת ממש בליבו של האי העולמי – וכידוע, אמנם רוב האוכלוסייה יושבת בחוג הנזר, לאורך חופי האי העולמי, אבל רוב המשאבים נמצאים בליבה של אירו־אסיה. בשינג'יאנג קיימות עתודות עצומות של פחם, נפט וגז טבעי, שסין עוד תצטרך בהמשך המאה ה־21. היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליהם.
