ביד אחת נשען יוסי פלדמן (86) על מקל הליכה. בידו השנייה הוא מחזיק טס עגול ועליו שתי כוסות תה, צלוחית עם פרוסות עוגה וקערה עמוסה קלמנטינות שקטף מהעץ בחצר. בצעדים בטוחים הוא נושא את כל אלה מהמטבח אל הסלון, מסרב לכל הצעת עזרה. "במשך עשרים שנה הייתי צועד מאה קילומטרים בשבוע בממוצע", הוא מחייך בנוסטלגיה.
מחלון הסלון שבבית־נקופה ניבט נוף טבע חורפי של כרמים בעמק, כשממש בסמוך אליהם סואן כביש 1. מדפי הספרים פה נשענים על גזעי עץ גולמיים וכדי חרס, כמו קלישאה מתוקה על עיצוב פנים בבתיהם של מדריכי טיולים משנות השבעים. בין פריטי האמנות וחפצי הנוי שתלויים על הקיר, בולטות כמה כבשים של הצייר מנשה קדישמן. כשבעל הבית מבחין בהתלהבות שלי אל מול האוריגינלים, הוא מראה את ההקדשה על גב אחד הציורים: "ליוסי פלדמן הגדול שהוא ארץ ישראל, שהכה אותי בגן הילדים". "למנשה היה לב זהב. אני מכיר מעט מאוד אנשים עם לב טוב כמו שהיה לו", אומר פלדמן, ומודה שכנראה היו ביניהם כמה סבבי מכות אי אז בשנות הילדות המוקדמות.
פלדמן, בדיוק כמו שהגדיר אותו קדישמן, הוא אכן ארץ ישראל. ב־58' הוא הקים בעין־גדי מוסד מסוג חדש, בית ספר שדה שמו, "מתוך חזון שהמטיילים יקבלו לא רק מקום לינה, אלא גם הדרכה והיכרות מעמיקה עם הטבע, ההיסטוריה והגיאוגרפיה של האזור". ב־84' ייסד את המועצה לשימור אתרי מורשת, בשל מה שהוא מגדיר כהזנחה חמורה וחוסר מודעות לחשיבותם של מבנים היסטוריים. כמעט מכל סיפור שלו עולה כבדרך אגב שמו של עוד איזה גוף שייסד או סייע בהקמתו, למען שיפור הקשר בין יושבי הארץ הזו לבין שביליה ונופיה.
לאחרונה הוציא פלדמן ספר אוטוביוגרפי בשם "בִּבְרִיתֵךְ" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), המוקדש לפנינה ז"ל, רעייתו ואם ארבעת ילדיו. סיפורי חייו מבטאים את אהבתו חסרת הגבולות לארץ ישראל – ואם בכל זאת חסמו גבולות את דרכו, הוא התקשה להמתין עד שיוסרו. כך למשל הוא מספר כיצד חידש את הסיורים ביהודה ושומרון מיד עם תום מלחמת ששת הימים, ואפילו עוד לפני שנסתיימה, וזכה לגלות במו רגליו את אחד הממצאים הארכיאולוגיים המרתקים שמספקת הארץ הזו.
"בזמן המלחמה ישבתי בעין־גדי, ראינו את השחרור של יריחו ואמרתי שצריך לעשות משהו; הרי החיילים נכנסים שם לשטח שהם לא יודעים עליו דבר", הוא נזכר. "פניתי ליחידה לידיעת הארץ של הצבא, בראשותו של מורל'ה (מרדכי בר־און, בהמשך חבר כנסת מטעם רצ – הכ"ח). אמרתי למורל'ה, שהיה אז קצין חינוך ראשי: 'החיילים לא מכירים, בוא ניתן להם את המידע הראשוני'. הוא קיבל את זה. הקמנו יחידה של סיירים־חוקרים, בערך עשרה. צירפתי את מיטב האנשים שהיו אז, כמו יוחנן אהרוני, פסח בר־אדון, מנשה הראל. קראנו את החומר, ספרות היסטורית ומחקרית. אחר כך יצאנו לשטח, ראינו את מה שראינו, ואז ישבנו במבנה של הוועד למען החייל מול הכנסת הישנה, וכתבנו. את החומר העברנו להוצאה לאור של משרד הביטחון, ותוך שלושה ימים היו דפי לימוד לחיילים. כללנו בהם את הנוף, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, כל מה שנותן הבנה של השטח. בהמשך עשו מכל זה ספר, שנקרא 'נופים ואתרים'.
"במסגרת הסיורים שלנו היינו ביריחו. ידענו שיש שם שני בתי כנסת – שניהם התגלו בהפצצה של הבריטים במלחמת העולם הראשונה, ואחרי כן חפרו וכיסו אותם, אבל היה תיעוד. כשהגענו לא היה ביריחו אף אדם. הם ברחו. מצאנו את הנ"צ (נקודת ציון) המדויק שבו ידענו שצריך להיות בית כנסת, אבל במקום עמד בית מגורים. די התפלאנו. בקומה התחתונה של הבית היה אסם מלא בתבן, עם ממגורות חימר לאחסון גרעיני תבואה. נכנסנו פנימה. במקרה אני עומד במרכז החדר, ועם הרגל מזיז ככה את התבן. ומה אני רואה? פסיפס שבו עיגול והכתובת 'שלום על ישראל'".
וואו.
"זה באמת היה בלתי רגיל. אתה בא כמעט בתוך המלחמה, ופוגש שם את ה'שלום על ישראל'. ההתרגשות הייתה עצומה. בית כנסת מהמאה השביעית לספירה, עם הפסיפס המפורסם של המנורה שמצידה האחד שופר ומצידה השני ענף זית – הכול שם במרתף הבית".
המזרן התפוצץ
פלדמן נולד בתל־אביב להורים שעלו מאוקראינה. הוא למד במקווה־ישראל, ולאחר מכן הצטרף לגרעין נח"ל של תנועת המחנות העולים שיצא לקיבוץ רביבים.
התנועה גם החדירה בו את האהבה לנופי הארץ, ובפרט אלה המצהיבים תמיד. "הטיולים למדבר יהודה היו מיתוס חינוכי אצלנו, גם מצדה. הייתה תקופה שבה עליתי למצדה כמעט כל שבוע. בטיול למצדה גם אירע בזמנו המקרה של חניכי השומר הצעיר, ב־42'. מה, לא שמעת על זה? הם הלכו בדרך מפשחה למצדה, ובדרך פגשו אנשי פלמ"ח וביקשו מהם סיוע באבטחה, אז כמה מהפלמ"חניקים התלוו אליהם. הקבוצה הגיעה לעין־גדי וישנה שם ב'גורן' – משטח ישר של אדמת סחף, ששימש כגורן כבר בעת העתיקה.
הפלמ"חניקים שהצטרפו למטיילים שמו לעצמם בלילה שיחי מלוח כמזרן, ומתחת למראשותיהם החביאו את הרימונים שנשאו איתם. לפנות בוקר, כשעמדו לצאת לדרך, החניכים הדליקו מדורה כדי להתחמם. אחד מהם ראה ערמה של צמחייה יבשה, הכניס אותה למדורה, והכול התפוצץ. זה היה פיצוץ גדול מאוד, נהרגו שבעה חניכים ואחד הפלמ"חניקים. ואז לא היה שום אמצעי קשר, לא טלפון או מכשיר אחר. שניים רצו לקליה, שזה שישים קילומטר. היתר ניסו להזעיק את הסירות שהובילו אשלג מסדום לקליה. הארץ רעשה אז מהסיפור הזה. כל אנשי הסוכנות ירדו לקליה, לקבל את הפצועים.
"שנים אחר כך, כשהגיעה לעין־גדי קבוצה גדולה מהשומר הצעיר, אני נזפתי בהם – איך הם לא מתביישים שאין כאן אזכור ראוי לאירוע. המקום כאילו נשכח. אחד הנוכחים היה דן צור, שאחיו היה בין ההרוגים באסון. דן, אדריכל נוף שקיבל לימים את פרס ישראל, אמר לי: 'יוסי, אתה צודק, אני אתכנן משהו'. ואז עשינו פינת הנצחה".
לנווה המדבר בעין־גדי הייתה בו אהבה גדולה עוד בהיותו נער. את ימיו שם מזכירה לו קרן יעל גדולה, שמונחת היום בבית שבבית־נקופה. בשנות החמישים, אחרי כמה שנים ברביבים, הוא עבר לעין־גדי וניהל אכסניה בכמה מבנים ישנים. בשיתוף פעולה עם החברה להגנת הטבע, הפכה האכסניה מהר מאוד למרכז הדרכתי למטיילים, כפי שחלם. "זה רעיון שאני הבאתי אותו למימוש. לפני המלחמה" – מלחמת השחרור, כמובן – "הלכנו המון במסגרת התנועה. ההליכה הייתה היכרות, ידענו שברגלינו אנחנו כובשים את הארץ. כל מקום שאליו באנו, הרגשנו שהוא שלנו. שאפנו ללכת כמה שיותר ולהכיר כמה שיותר. אחרי מלחמת השחרור זה כבר לא היה אותו דבר – לא הלכנו כדי להכיר כי כבר הכרנו, ולצערנו היו גם גבולות. ואז, מכיוון שהדרכתי הרבה קבוצות, העליתי את הרעיון לרדת לעומק השטח, להכיר אותו בצורה טובה יותר. למשל באמצעות סימון השבילים במדבר יהודה, שנעשה ביוזמת בית ספר שדה עין־גדי. התחלנו בזה ב־1962, יחד עם סיירת צנחנים. הפרויקט הזה היה הראשון מסוגו בישראל בקנה מידה כזה, ובמידה מסוימת הוא הניח את התשתית לסימון שבילים בכל הארץ".
אחר כך הגיעה מלחמת ששת הימים, ופלדמן יצא כאמור עם יחידה מובחרת של סיירים לארץ החדשה־ישנה, כדי ללמד את צה"ל מה נפל לידיו. "יש שם מקום שנקרא עין דיוק", הוא מספר. "אלו מעיינות שהירדנים פיתחו כמקום נופש לאצולה מרמאללה. כשאנחנו באנו, המיטות עוד היו חמות. הייתה שם בריכת שחייה, והייתה פינת חי. שחררנו חלק גדול מהחיות. אחד החיילים שהתלווה אלינו שחרר גורילה מהכלוב, וזו התנפלה עליו וקרעה לו את הלחי. מסכן, עבר את כל הקרבות של ירושלים, קיבל צ'ופר ללוות אותנו, וכאן נפצע קשה. פינינו אותו מיד לבית חולים".
לשיר ברוסית בשלג
את הטיול האזרחי הראשון אל מעבר לקו הירוק הוביל פלדמן מקליה לעין־גדי. "בדרך כלל לפני טיולים היינו עושים הכנה – יוצאים לסיור מקדים, לומדים את השטח. אבל עכשיו לא היה לנו זמן, כי היה דחף גדול להכיר מקומות חדשים. ביקשתי שיארגנו קבוצה של מיטיבי לכת, ומאחר שזה היה בקיץ, אמרנו שנעשה את הטיול בליל ירח מלא ונלך רק בלילה, כי חם מאוד ביום. גם ביקשתי שזו תהיה קבוצה קטנה. אבל החברה להגנת הטבע הייתה נחמדה ושלחה לא מיטיבי לכת אלא כל מי שרצה, ולא ארבעים איש אלא מאה. אני די התלבטתי, אבל לא היה לי לב לבטל. אז התחלנו ללכת.
"בהתחלה היה נהדר, אחר כך לאט־לאט אנשים התקשו. היו מטיילים מבוגרים, ובסביבות שבע בבוקר כבר התחמם כהוגן. בסך הכול נשארו לנו עוד שישה קילומטרים ללכת, אבל הבנתי שלא אגיע עם הקבוצה הזו. מצאתי שני עצי שיטה, הושבנו את האנשים בצל, חיכינו כל היום ורק לפנות ערב המשכנו ללכת".
בתקופה שלאחר מכן הפכו פלדמן ועמיתיו את הצירים בין בני־נעים, בית־לחם ומדבר יהודה ל"אזור של טיולים המוניים", כדבריו. "הלכו שם גם הגדנ"ע, גם בתי ספר. היום הדברים האלה כבר לא קיימים, אבל אז הלכו שם אלפים.
"היו שם משטרות המדבר של הירדנים, כמו אום־דראג' ורוג'ום א־נאקה, מבנים שהוקמו כדי לשמור על הגבול עם ישראל. מיד אחרי ששת הימים נודע לי שמשה דיין נתן הוראה להרוס אותם, בטענה שהם יהוו בסיס למחבלים. אני לעומתו טענתי שהם יהוו בסיס למטיילים. אלו מבנים די גדולים, שיכולים להכיל קבוצות. זה היה יום רביעי או חמישי, ושמעתי שכבר ביום ראשון הקרוב יפוצצו אותם. התקשרתי אל דיין ואמרתי לו – 'מה איתך, בשום אופן לא. אלה בסיסים לטיולים'. התשובה שלו הייתה: 'אוקיי, לא נפוצץ. אבל אתה תיקח אחריות על המבנים האלה'. ובאמת בית ספר שדה עין־גדי לקח עליהם אחריות. קיבלתי פתק מדיין שהוא לא יהרוס אותם, ועם זה הלכתי למושלים בבית־לחם וחברון והוצאתי מהם שומרים ערבים שישמרו בכל מבנה. המשטרות האלו הפכו לבסיסי טיולים, והיו לנים שם. לצערי היום זה כבר לא קיים".
מתי הפסיקו לטייל ביהודה ושומרון? באינתיפאדה הראשונה?
"אני חושב שכן".
אתה טיילת ביו"ש עוד לפני 48'?
"לא כל כך הרבה. האזור הזה של ג'נין, שכם, היה בחזקת שטח מסוכן מאוד. היה טיול אחד מאוד מפורסם, של החבר'ה הבוגרים יותר בתנועת המחנות העולים, שחתכו מהעמק לכיוון ירושלים. זה היה מבצע מיוחד שעשו בתנועה, ועליו סיפרו והתחנכו, אבל לא חזרו עליו".
הוא נזכר באחד הטיולים שהוביל אל משטרת רוג'ום א־נאקה, בגדה הצפונית של נחל ערוגות. "פעם אחת הגיע אלינו לעין־גדי סמינר של בנות מנתניה. היה לנו מסלול נסיעה שבו מגיעים לרוג'ום א־נאקה, ומשם יורדים במשאיות אל עין־גדי. זה היה מסלול די נוח. נסענו, ופתאום התחיל מזג אוויר סוער, והמשאיות לא הצליחו להגיע עד למשטרה, נתקעו בדרך. החלטתי שכדי לא להיתקע בשטח, אני לוקח את התלמידות ויורד ברגל את מעלה עין־גדי, בלילה אפילו. וכך היה, יצאנו מהמשאיות וירדנו למטה. עוד באותו לילה נסעתי בטנדר לראות מה אפשר לעשות כדי להביא את הציוד של הבנות, שנשאר במשאיות. בדרך החל לרדת שלג. כבר מערד ירד שלג, על כל הרי יהודה. נסעתי דרך חברון, וטוב שהכרתי היטב את השטח, כי לא היה אפשר בכלל לראות את הדרך. היה לי מצב רוח פנטסטי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כמויות כאלו של שלג.
"שטתי על הכביש והגעתי עד בית־לחם, שם עמדו חבר'ה מגוש עציון, כל המשק כמעט. הם חזרו מחתונה ולא נתנו להם להמשיך הביתה. פתאום הם רואים את טנדר הוויליס המסכן שלי נוסע, כשלהם לא נתנו לצאת אפילו בנגמ"שים. גם אותי עצרו שם. בסוף קיבלנו הם ואני שתי שריוניות, חיכינו לבוקר ונסענו. הייתי מאושר. זה היה כל כך יפה, כל השטח מכוסה בשלג, מראה נהדר. עמדתי על הצריח של השריונית ושרתי את כל השירים הרוסיים שהכרתי על ערבות השלג. הצלחנו להגיע עד משטרת א־נאקה, שם היה יהודי בשם חיים אלבלדס, ששנים אחר כך היה מפקד משטרת ירושלים. הוא נתן פקודה לא לזוז משם בשום אופן, עד שתהיה אפשרות לנסוע בבטחה. אז השארנו את המשאיות ואני שוב ברחתי לעין־גדי לבד ברגל. הבנות המסכנות היו שם כל השבוע בלי ציוד, בלי אפשרות להחליף בגדים, בלי כלום. הבאנו להם את הציוד רק אחרי שבוע. ובכל זאת, כולם היו מבסוטים".
אסון כ"ט בנובמבר
מאוסף הסיפורים של פלדמן, שמשתרשרים להם באופן אסוציאטיבי, עולה טעם ברור של תקופה אחרת, תמימה ופשוטה יותר. כזו שבה נפגשים עם הבנאדם וסוגרים עניין, ושגם היזמות בה נעשית לטובת העם והארץ. כך למשל בסיפור מפתיע למדי, על ביקור בליל שבת בביתו של הרב משה לוינגר בחברון.
"בשנת 74' אירע הפיגוע הקשה במעלות נגד תלמידי בית הספר מצפת שהתארחו שם", הוא מספר. "בעקבות זאת בתי הספר הפסיקו לטייל באופן מוחלט למשך שנה. פשוט לא הוציאו טיולים. באתי לגנדי – שרבין אז מינה אותו לתפקיד יועץ ראש הממשלה לענייני טרור – ואמרתי לו: תראה, זה לא יכול להיות. צריך לעשות בדיוק את ההפך – לטייל יותר, ולאבטח את המטיילים. הצעתי לו שנקים 'יחידה לתיאום טיולים' שתעמוד בקשר עם צה"ל, והצבא יפטרל במקומות הרגישים ויאבטח כמה שאפשר. הוא הסכים, וכך הקמנו את מערכת התיאום שעובדת עד היום. לפני כן לא היו מתאמים, וגם לא היו מודיעים לאף אחד.
"כמי שניהל את הרישומים של הטיולים והעביר לצבא, הגעתי יום אחד לפיקוד מרכז. אני שומע שם תכונה רצינית של ארגון, ומבין שיש תוכנית של המתיישבים בחברון לעלות לתל־רומיידה. בפיקוד הכינו מערך צבאי כדי לפנות משם את האנשים ולא לתת להם לעלות בכלל. ניגשתי לאלוף הפיקוד יונה אפרת ואמרתי לו – שמע, זה לא ראוי שיילחמו יהודים ביהודים. הוא ענה: מאחר שהמתנחלים החליטו לעשות הפגנת כוח ולעלות במספרים גדולים מאוד, לנו אין ברירה אלא למנוע זאת. התעקשתי שצריך למצוא דרך אחרת, והוא אמר שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לשכנע את הרב לוינגר שלא יעלה. אם הוא לא יעלה, לא תהיה פעולה. זה היה יום שישי בערב. החלטתי לנסוע מיד לחברון, לרב לוינגר".
הייתה לכם היכרות מוקדמת?
"כן, ביקרתי את החבר'ה של חברון כשהם עוד היו במלון פארק, בהתחלה־התחלה של ההתיישבות".
פלדמן מספר כי התלבט איך יופיע פתאום בביתו של הרב לוינגר אחרי כניסת השבת, "כשהוא הרי יודע שלא באתי לשם ברגל. אבל הרב קיבל אותי יפה מאוד והציע לי להצטרף למשפחה שלו לסעודת שבת. הם בדיוק שרו שם לפני הארוחה. אמרתי לו שגם לי יש משפחה שמחכה לי, ובכל זאת אני רוצה לדבר איתו. אמר 'בסדר גמור' ויצא איתי לחדר אחר. מאוד הערכתי את זה שעיכב את הסעודה כדי להקשיב.
"הרב לוינגר שמע אותי ואז אמר שהוא לא יכול להבטיח דבר, אבל יחשוב ויתקשר אליי במוצאי שבת. בסופו של דבר הוא אמר לי שהעלייה לא תתבטל, אבל מספר המשתתפים יצטמצם. חזרתי ליונה עם התשובה הזו, אז יונה אמר שגם הצבא יצמצם כוחות. כך נמנעה התנגשות גדולה בין הצדדים".
מאז היו לא מעט מקרים שבהם יהודים נלחמו ביהודים.
"אני לא עסקתי כל כך בתחום הפוליטי. הייתה לי נטייה לנושא הזה של ההתנחלויות, שבאה מאהבת ארץ ישראל. בתנועת 'המחנות העולים' חונכתי על שלמות הארץ. זה היה נושא כל כך מרכזי, עד שבכ"ט בנובמבר 47', כשהחליטו על תוכנית החלוקה וכולם יצאו לרחובות לרקוד, אני הלכתי הביתה לישון. כשנערך מפקד חגיגי של ההגנה בעקבות החלטת החלוקה, נעדרתי באופן מופגן ואפילו נשפטתי על זה. כולם כעסו עליי. גם במשפחה הייתי יוצא דופן. הם היו מפא"יניקים טובים, ואני הייתי יותר בנטייה לאחדות העבודה ולקיבוץ המאוחד".
כשאני שואלת על הקשר שלו להתיישבות ביו"ש, הוא מעיד על עצמו כי "הנושא של ארץ ישראל גבל אצלי כמעט בכאבים פיזיים. כששמעתי שיש פגיעה בארץ ישראל, הרגשתי את זה בגוף. הייתי בהתחלה עם גוש אמונים. הגעתי אפילו לכמה ישיבות שלהם, במשרדים ששכנו ברמת־אשכול. בתחילת ההתיישבות בעפרה השתתפתי באופן חלקי. בהמשך ארגנתי צעדה בנחל קנה, סמוך לשתי גבעות שבולטות מאוד בשטח. הגבעות נראו לי כמו קרניים, והצעתי את השם קרני־שומרון ליישוב שהוקם מולן. לאחת מהגבעות האלה עלה אחר כך משה זר, שהייתי איתו ביחסים טובים. הייתי קשור גם לחבר'ה בגוש עציון, ובעיקר לחנן פורת. היה לנו שיתוף פעולה בין בתי ספר השדה בעין־גדי ובגוש עציון".
זה מעגל חברתי שעדיין קיים, בוגרי התנועה שלך שמרגישים הזדהות עם ההתיישבות ביו"ש?
"כבודדים כן. כתנועה, אני לא מרגיש את זה. היום החינוך הוא אחר. היו אנשים ששמרתי איתם יותר על קשר. למשל עם משפחת וייס מקדומים, דניאלה ובעלה אמנון. הכרתי אותם עוד לפני שעלו לשומרון. זוג נחמד מאוד".
אז תבוא לבקר, קדומים גדלה מאוד מאז ימי הקמתה. יוצא לך עוד לטייל?
"לאחרונה כבר לא כל כך, לצערי. פעם הסתובבתי הרבה יותר".
בעינייך, חשיבות הטיול בארץ נשחקה עם השנים?
"בעיניי לא נכון לומר שזה נשחק, אולי שינה גוונים. יש עדיין קבוצות רציניות מאוד של בני נוער שמטיילים. הקימו את חוגי הסיירות, שהם משוגעים לטיולים. עושים עבודה חינוכית יפה ביותר. הבעיה היא שבזמנו זה היה הנושא המוביל בחינוך הנוער, ועכשיו זה שולי. היום הנוער עוסק יותר בנושאים של מימוש עצמי מאשר בהתייחסות לאומית וארצישראלית".
מחצי ל־170
בתחום אחר שפלדמן קשור אליו עמוקות דווקא חלה התפתחות חיובית לאורך השנים. "הנושא של שימור אתרים נעשה הרבה יותר מוכר בארץ ובעולם", הוא אומר. כמי שייסד את המועצה לשימור אתרים ועמד בראשה במשך 27 שנים, הוא סבור שהחשיבות שלה מתבטאת "בעיקר בתנועה הציבורית שיצרה, כי ההתמודדות בנושא הזה היא מול פוטנציאל נדל"ני־כספי גדול, ורק תנועה ציבורית יכולה לדרוש את ההפך. כך למשל בזיכרון־יעקב, שהמבנים ההיסטוריים שבה היו נחרבים, אם לא היינו פועלים. כך גם במזכרת־בתיה, בנווה־צדק ובעוד עשרות מקומות. היו לנו גם כישלונות, כמו ממילא בירושלים. יש הרבה דברים שעדיין לא הצלחנו, ויש דברים שעושים אותם לא טוב כי רוצים לחסוך, אבל אני חושב שגרמנו לנושא הזה לחדור למודעות הציבורית. הצלחנו גם להעביר חוק שימור, שח"כ עדנה סולודר מקיבוץ גשר הייתה מיוזמותיו.
"אספר לך משהו על השימור. היום יש במועצה 170 איש, אבל בתחילה לא היה לנו תקציב. אני עצמי עבדתי בתפקיד של חצי משרה. חיפשנו כספים, ובשלב מסוים החלטתי שאני צריך לקבל גיבוי ממלכתי רציני. פניתי למשה ליאון, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בכהונה הראשונה של נתניהו. הוא אמר לי שלראש הממשלה אין זמן. כשעניתי שאין דבר כזה, ליאון אמר: 'אתה יודע מה, ביבי נוסע לטקס בתל־חי ואוכל ארוחת צהריים במלון בכפר־גלעדי. אני אסדר שתאכל איתו'.
"הייתי מבסוט, אבל כשהגעתי ראיתי שיושבים שם שמונים איש. ניגשתי למשה ליאון ואמרתי 'אני אמנם איש רעב, אבל לא באתי מירושלים כדי לאכול. לא אצליח אפילו לומר לו שלום'. אז הוא אמר שיסדר משהו: 'ביבי נוסע לטקס בבית העלמין – סע איתו באוטו, יש לך ארבע דקות'. שמחתי. בשיחה העליתי את הרעיון שיקדישו 50 מיליון שקלים לשימור, לרגל חמישים שנות המדינה. נתניהו ביקש שאכין תוכנית, ואז הוא אומר לי: 'יוסי, אני מתבייש להגיד, אבל לא הייתי אף פעם בחצר תל־חי. אני רוצה לבקר שם'".
פלדמן קפץ על ההזדמנות. "אמרתי ודאי, זה חשוב מאוד. אחרי הטקס נסענו לחצר תל־חי, למרות התנגדות אנשי האבטחה של ראש הממשלה לסיור הלא־מתוכנן. נתניהו היה שם כשלושת־רבעי שעה, ושוחחנו על כל מיני דברים. ובאמת אחרי כמה חודשים הוא כינס את הממשלה בחצר תל־חי וקיבל החלטה על העברת 50 מיליון לשימור, בשיתוף עם הקרן הקיימת. ב־2010 נתניהו קיים עוד ישיבת ממשלה בחצר תל־חי, והפעם הקציבו 400 מיליון לשימור. אני חושב שבין הרבה דברים שעשינו, זו הייתה עוד עשייה יפה במיוחד של אהבת ארץ ישראל".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
