אותות הלחץ ניכרו היטב על פניהם של חברי הקבינט הישובים בחדר התדרוכים עמוס המסכים. הם התקשו להגיע להכרעה בשאלה הגורלית שלשמה התכנסו: האם להורות לצה"ל לתקוף מחסן בסוריה שבו מוחזק מאגר של "יאחונט" – טילי שיוט על־קוליים נגד ספינות, שיכולים לדברי ראש אמ"ן לפגוע באסדות גז ישראליות. על פניו נראה היה כי אין מנוס ממתן פקודה לחיל האוויר לצאת למשימת הפצצה כדי לנטרל את האיום – אלא שעל פי ההערכות, התגובה הצפויה של האויב תגבה מחיר יקר מאזרחי ישראל. אם לא די בכך, קצינים בכירים דיווחו כי להשמדת האמל"ח, שנועדה למנוע פגיעה אסטרטגית באינטרסים ישראליים, תתלווה פגיעה באזרחים סורים חפים מפשע.
למזלם של האישים שהתבקשו לקבל את ההחלטה, הם לא באמת היו חברי הקבינט של ישראל אלא אורחים מחו"ל שהגיעו לארץ לכמה ימים, והחדר שבו ישבו לא שכן בבונקר בהרי ירושלים או בקריה בתל־אביב, אלא באזור התעשייה תפן שבגליל המערבי. אחרי סיור מעמיק שערכה להם סא"ל במיל' שרית זהבי בגבול הצפון, הם הגיעו לכאן, למרכז העצבים של מכון המחקר העצמאי עלמא, כדי להבין ברובד נוסף את אתגרי הביטחון באזור. חברי הקבוצה קיבלו תפקידים המייצגים את המרכיבים השונים של הקבינט – מודיעין, חוץ, עורף, ייעוץ משפטי וכן הלאה – ונדרשו להתמודד עם תרחיש מורכב. ועל אף שלא היה ספק שמדובר בסימולציה בלבד, הדילמה שהוצגה בפניהם שאבה אותם לתוכה במהירות. דקות אחדות אחרי שהתיישבו סביב השולחנות, החיוכים כבר התחלפו בפרצופים מודאגים, ושקט מתוח מילא את חלל החדר.
"הם יוצאים מהדלת הזו שונים לגמרי מכפי שנכנסו", אומרת זהבי (43), קצינת מודיעין בכירה לשעבר בפיקוד הצפון, והיום מנכ"ל "עלמא". "המטרה שלנו בתרגיל שנערך בחדר הזה היא להמחיש להם למשל מה זה בשבילנו 'יציאה למלחמה'. בעיניים אמריקניות, מלחמה זה תמיד משהו שקורה 'שם', רחוק. אנחנו גורמים להם להבין שעבור ישראל, כל מלחמה היא מלחמה על הבית, לא שיגור כוחות אל מעבר לים. כל אזרח ישראלי יושפע אם תיפתח מלחמה, ולכל החלטה שתתקבל בשולחן הקבינט יהיו מחירים כואבים. אפשר לראות איך האווירה בחדר מתחלפת בזמן שהם מבינים את זה, וקולטים עם מה לעזאזל אנחנו מתמודדים פה.
"כל זה קורה אחרי שבסיור הם קיבלו את המידע הדרוש כדי להתיישב על כיסאות הקבינט – מיהם גורמי הכוח, אילו יכולות יש לחזבאללה וכן הלאה. זר לא באמת יבין אותנו ולא יצליח לחיות את השיקולים שלנו, אבל פה הוא חייב לדבר אותנו בגוף ראשון, למשל בתפקיד שר הביטחון. הוא עכשיו ישראלי לשעה וחצי, ואתה שומע אותו אומר 'אנחנו חייבים להגן על האנשים שלנו. זו אחריותי לשמור על ישראל'. הוא יודע שאסור לו לפשל, וזה משנה לגמרי את הסוויץ'. המבקרים פה מבינים ששר הביטחון הישראלי חייב בהחלטות שלו לקחת אחריות על חיי האזרחים במדינה. אין כאן במכון ניסיון להעביר להם דעה פוליטית או להסביר שכל התקיפות שלנו צודקות, אלא להראות עד כמה המציאות שלנו סבוכה ומורכבת".
"כשאני לוקחת מבקרים למטולה, מעמידה אותם מול דגלי חזבאללה והרשות הפלסטינית, ומצטטת את הדברים שאומר נסראללה – הם מבינים שמבחינת חזבאללה, מדינת ישראל לא אמורה להתקיים בכלל. היו שאמרו לי: 'אם אתם מאיימים על לבנון, ברור שנסראללה ידבר באותה שפה'. לכן צריך להסביר להם את המציאות בצורה של נראטיב ולא בכותרות"
מכון המחקר עלמא, שהוקם על ידי זהבי בשנת 2014, מתמקד באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפוני ובהשפעתם על העורף הישראלי. המכון פועל בשני מישורים עיקריים: בתחום המחקרי, הצוות המקצועי של עלמא אוסף מידע על האיומים הנשקפים לנו בגזרה הזו, ומפרסם מאמרים ודו"חות בפלטפורמות שונות; במקביל מציע המכון מגוון רחב של שירותים כגון סקירות שטח לאורך הגבול, סיורים המשלבים גיאופוליטיקה ותרבות בגליל ובגולן, הרצאות, פאנל בהשתתפות דוברים מרתקים מקרב הפסיפס האנושי הגלילי, וכאמור סימולציה ייחודית ב"חדר המצב" המדמה קבלת החלטות בזמן משבר ביטחוני. בכל שנה מגיעות לכאן עשרות קבוצות מרחבי העולם כדי לקבל הדרכות מאנשי מכון המחקר, וזהבי בראשם. בין הבאים – מובילי דעת קהל, חברי קונגרס, אנשי עסקים ועיתונאים, קבוצות סטודנטים מקמפוסים שונים, משלחות פרויקט "תגלית" ועוד.
"כל הרעיון הוא שאנחנו לא גוף רשמי של מדינת ישראל", אומרת זהבי. "אנחנו לא מקבלים כל מימון ממשלתי או מפלגתי, וגם לא רוצים לקבל מימון כזה. עלמא הוא מכון עצמאי, שתכליתו לחקור את אתגרי הביטחון של ישראל בצפון ולדבר עליהם – בעיקר עם קהילות בחו"ל, ובעתיד גם מול קהלים ישראליים".
מול רצף אירועי הטרור ברצועת עזה וביו"ש, מדוע היה חשוב לך כבר ב־2014 לשים פוקוס דווקא על הצפון, השקט יחסית?
"אני מאמינה שהסכנה המרכזית לביטחונה של מדינת ישראל, וליציבות המזרח־התיכון כולו, טמונה בדברים שקורים בזירה הצפונית – המהלכים של איראן וחזבאללה, התבססות דאעש, הסכסוך השיעי־סוני ועוד. חשוב לי שהקבוצות שמגיעות לכאן ילמדו שתמונת המצב הגיאופוליטית בישראל לא בהכרח קשורה לנושא הפלסטיני, ושיש במזרח התיכון עימותים הרבה יותר חמורים, קשים ונפיצים מהסכסוך הישראלי־פלסטיני. אזרחים בסוריה נרצחים כל יום, בלי שמישהו יחשוב שצריך לעשות משהו בשבילם.
"האורחים שמגיעים למרכז עלמא ישבו בעוד כמה זמן בסלון בבית, ופתאום ישמעו שפרצה מלחמה בין ישראל לחזבאללה – ומכיוון שהם ביקרו כאן, הם יבינו למה זה קורה. החברים סביבם לא יבינו, כי אף אחד הרי לא ידווח מה קדם למלחמה ומה הוביל להסלמה. מי שהיה כאן גם ידע אילו החלטות הרות גורל נאלצת ממשלת ישראל לקבל במצב הזה".
את הדברים האלה אמרה לנו זהבי ימים אחדים לפני ההסלמה בצפון. בעקבות אירועי סוף השבוע האחרון – ההפצצה בסוריה שנועדה לסכל מתקפת רחפנים של כוח קודס האיראני, והפיצוץ המסתורי של שני רחפנים בביירות – התחזיות שלה נראות קרובות מתמיד. "ביטלתי שני סיורים שלנו שתוכננו להבוקר", סיפרה לנו זהבי ביום שני השבוע. "ביררתי עם דובר צה"ל ואמרו לי שלא סוגרים כרגע את השטח לאזרחים, אבל החלטתי שאני לא מוציאה סיורים על הגבול עד להודעה חדשה. מקום כמו קו דיווח 105 (משם נחטפו החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ביולי 2006 – י"ק), זו נקודה שאין איך להגן עליה מבחינה טופוגרפית, ואני לא אוריד לשם קבוצות בסיטואציה הזאת".
מה עומד מאחורי שרשרת האירועים הנוכחית?
"זו שאלה מורכבת. ראיתי ברשתות החברתיות שיש כאלה שחושבים שביבי מארגן להם מלחמה, וזה הדבר שהכי כואב לי פה. אנשים לא מבינים שאנחנו יושבים על חבית חומר נפץ, ושהשקט שממנו אנחנו נהנים בשנים האחרונות נשמר תודות להרבה מאוד עבודה של צה"ל, גם מודיעינית וגם אופרטיבית. סיכולים יש כל הזמן. זה היה סיכול בולט, מאחר שנהרגו בו גם פעילי חזבאללה. האיראנים פיקדו על הכנת םיגוע הרחפנים, וחזבאללה היה אמור להוציא לפועל".
נסראללה הבטיח לישראל "תגובה הולמת וכואבת". למה עלינו לצפות? נכון לשעה זו, נראה שהאיום אינו מתממש.
"להוציא פיגוע זה לא משהו שעושים בתוך שעה. אחרי חיסול ג'יהאד מורנייה ב־2015, עברו שלושה שבועות עד התגובה של חזבאללה – ירי טילי קורנט לעבר סיור של צה"ל בגזרת הר דב, תקרית שבה נהרגו שני חיילים. מבחינת חזבאללה, האירוע בסוף השבוע האחרון דומה בחומרתו לחיסול ההוא, בגלל צירוף של כמה גורמים. הראשון – פגענו להם בניסיון משמעותי לבצע פעולה שתרתיע את ישראל מפעילות בעיראק; השני – חיסול פעילי חזבאללה, דבר שאני לא זוכרת מתי קרה בפעם האחרונה. עד כה, לפי הפרסומים, הורדנו לוחמים סורים ואיראנים, אבל לא אנשי חזבאללה; השלישי – אירוע הרחפנים בביירות. כל עוד נסראללה מייחס זאת ישירות לישראל, ואומר שזו הפעולה ההתקפית הראשונה שלה בלבנון מאז 2006, ברור שגם הוא מתכוון לבצע פעולה התקפית שלא נראתה מאז 2006. זה אומר שהאירוע לא יסתיים בתוך כמה ימים".
והסיפור הזה עלול להתגלגל למלחמה?
"זה תלוי בשאלה עד כמה נסראללה יצליח בתוכניותיו, ואיך תגיב ישראל. אחרי פיגוע הטילים בהר דב, ישראל השיבה אש למקורות הירי ובזה סיימה את האירוע. אני כן חושבת שהאיראנים מנסים לגרור אותנו למלחמה, ולא רק מהשבוע. מה שקורה בעזה זו ההוכחה לכך: באירועים שם יש יד מכוונת מאיראן. הם לא מתייאשים ומנסים שוב ושוב לגרור אותנו לעימות כולל".
השיחה הראשונה אחרי המעצר
בשנים האחרונות יצא לי לא פעם לפגוש את זהבי בשטח ולראות כיצד היא מגינה בחירוף נפש על העמדות הישראליות. היא בחורה אסרטיבית, דוברת אנגלית רהוטה, שאחרי שירות של 15 ביחידות מודיעין בקריה ובפיקוד הצפון, החליטה להפוך את ההסברה הישראלית למשימת חייה. במהלך שירותה בפיקוד צפון, היא מספרת, תדרכה לא פעם משלחות זרות, ונחשפה לראייה החד־ממדית שלהן כלפי האתגרים הישראליים. "כשהשתחררתי מצה"ל, כבר ידעתי שיש המון ביקוש וצימאון למידע על המציאות בשטח. יש לא מעט קהלים שמגיעים לאזור הזה, ומעניין אותם ללמוד ולראות הרבה מעבר לצמחים ולציפורים וליין המעולה שמיוצר כאן. התחלתי לתדרך על הגבול, ומהר מאוד הבנתי שתדרוכים כאלה חייבים להישען על מחקר מתמיד, כי אם אני לא עוקבת אחר ההתרחשויות – איך אני יכולה לתת למבקרים את תמונת המצב העדכנית ביותר?"
עמותת "גלילה", שמסייעת ליוזמות חברתיות בצפון, עזרה לזהבי לגייס את המשאבים הדרושים להקמת מכון המחקר עלמא. כיום מועסקים בו שלושה חוקרים דוברי ערבית, שעוקבים בין השאר אחרי ערוצי הטלוויזיה והרשתות החברתיות בסוריה, בלבנון, בטורקיה ועוד. גם הסיורים היומיומיים על תוואי גדר הגבול מאפשרים לזהבי ולעמיתיה לזהות מהלכים בשטח ולנתח אותם.
"אני לא מדברת בסגנון צבאי־מלחמתי אלא יותר ברגישות, ומקפידה להציג את המקום של המשפחה והילדים בחיי. גם משאר החוקרים־המרצים במרכז עלמא אני מבקשת שישתפו בחייהם את המאזינים. יותר משהמבקרים רוצים לשמוע את 'החוקר הערבי', 'המתנחל' ו'הקצינה', הם מעוניינים לפגוש את איברהים, אברהם ושרית"
בהמשך היום אנחנו מצטרפים אליה בתדרוך שהיא מעבירה לקבוצת מנהיגים צעירים לא־יהודים מקמפוסים בארה"ב. זהבי מובילה אותם לתצפית מרהיבה על אזור קוניטרה, ממרומי הר בנטל ברמת הגולן. עד לפני זמן לא רב היה הנוף הזה מוכתם בפטריות עשן, והדי הנפץ של מלחמת האזרחים הסורית נשמעו היטב גם מעברו הישראלי של הגבול. בינתיים שב לכאן השקט, חיילי האו"ם עזבו את עמדות התצפית בשוחות הבונקר הישן, והמקום שוב נמלא מבקרים שבאים לכאן כדי ללמוד על מלחמות ישראל, ליהנות ממראה הגולן וללגום קפה טוב במסעדת "קופי ענן". בליל השפות של קבוצות התיירים השונות מתערבב בקריאות של לוחמי פלס"ר גולני, שעורכים כאן את טקס סיום המסלול.
"שבו ותירגעו לפני שנתחיל לדבר על מלחמות וקונפליקטים. זו המרפסת המעניינת ביותר במזרח התיכון", אומרת זהבי לחברי המשלחת הסטודנטיאלית, שאכן מוקסמים מהנוף שנגלה לעיניהם. אחר כך היא מוציאה מתיקה קלסר גדוש מפות, מסבירה לצעירים את מה שעיניהם רואות, ומחדירה בהם את אידיאולוגיית קו המחרשה. "ערכי הציונות אומרים שאנחנו צריכים לעבד את האדמה ממש עד הגבול. בדיוק היכן שהשטחים המעובדים מסתיימים, שם ישראל מסתיימת", מצביעה זהבי על תוואי המעבר החד בין תלמים ומטעים למדבר שממה. בהמשך היא מעמיקה בסיפורם של הדרוזים באזור, סוקרת סוגיות פוליטיות, מסבירה על משמעות ההכרה האמריקנית בגולן הישראלי ועוד. בין לבין היא ממחישה למאזיניה עד כמה כלי התקשורת בארצם מסלפים ומעוותים את המציאות – לעיתים מתוך העדפת נראטיב אנטי־ישראלי, ולעיתים מתוך רדידות.
זהבי לא מפחדת לגעת גם בסוגיות אקטואליות רגישות, בניסיון לגרום לצעירים הללו – שאולי ישפיעו בעתיד על דעת הקהל האמריקנית – להבין טוב יותר את נקודת המבט הישראלית. על רקע הכרזתו של טראמפ כי בכוונתו להסיג כוחות מסוריה, היא שולפת מפה שבה מסומנות נקודות האחיזה של הצבא האמריקני, ומסבירה לקבוצה מדוע הנוכחות הזו חשובה כל כך: "צבא ארה"ב יושב במעבר הגבול אל־טנאף, שנמצא על הדרך הקצרה והנוחה ביותר למעבר משאיות מטהרן לסוריה וללבנון. ברגע שהאמריקנים יעזבו את הציר הזה, הובלת הנשק והטילים דרכו תהיה הרבה יותר קלה". את המפה הזו ודברי ההסבר הנלווים שלחה זהבי גם לאלפי החברים ברשימת התפוצה האמריקנית שלה, הכוללת מקבלי החלטות, יועצים פוליטיים ועוד.
כשמסתיים התדרוך, 45 דקות אורכו, אני מבקש מהצעירים לשתף אותי ברשמיהם. "להיות במקום הזה, לראות את המציאות בעיניים ולשמוע את הדברים משרית, זה כל כך שונה מהתמונה שאנחנו נחשפים אליה בטלוויזיה. קשה מאוד להבין דרך המדיה את הסיפור המלא", אומר סטודנט בשם ג'ייסון. מארק, חבר נוסף בקבוצה, מודה כי "אף פעם לא ידעתי מה הערך האסטרטגי של הגולן, ולמה ישראל מתעקשת להחזיק בו. כשמגיעים לכאן, העיניים נפקחות. מרתק גם לשמוע על העשייה ההומניטרית של ישראל למען הפליטים הסורים, דבר שלא ידעתי עליו קודם לכן. אני חושב שלסיור הזה תהיה משמעות רבה כשנחזור לקמפוס בארה"ב".
"אלה חבר'ה שרגישים מאוד לסוגיות של זכויות אדם, ואכפת להם ממשברים הומניטריים ברחבי העולם", מסבירה לי אחר כך אריאל, רכזת הקבוצה. "עד שהם מגיעים לכאן, הם חושבים שישראל היא מדינה שכל הזמן נלחמת בפלסטינים ובמדינות הערביות שסביבה. עכשיו יש לנו הזדמנות להראות להם את המציאות מקרוב. הצעירים האלה הם העתיד של ארה"ב, כמה מהם מכוונים להיות סנאטורים וחברי קונגרס, והמגע איתם בהחלט יכול לבנות אצלם זווית פרו־ישראלית יותר".
"הרבה סטודנטים זרים מגיעים אלינו אחרי ביקור ברשות הפלסטינית, ושם מאכילים אותם בכל מיני דברים לא נכונים", אומרת זהבי. "את המטען הזה הם מביאים איתם לכאן, ולמרות שאנחנו לא עוסקים בנושא הפלסטיני, אנחנו צריכים לאזן להם קצת את התמונה ולהסביר שהם שמעו שקרים מוחלטים. קבוצה שהייתה אצלנו בשבוע שעבר, שאלה את אחד החוקרים שלנו מדוע חיילי צה"ל מבצעים מעצרים בשטחים ומעלימים אזרחים פלסטינים. כקצין במילואים שחתם בעצמו על צווי מעצר, הוא ידע לספר להם שהאדם הראשון שפלסטיני פוגש אחרי שנעצר, זה רופא שבודק שהוא לא נפגע. המידע הזה שינה להם לחלוטין את הפרספקטיבה".
צה"ל מסתיר, לא משקר
זהבי נפרדת לשלום מהקבוצה האמריקנית, ומציעה לקחת אותי לראות דגלי חזבאללה שצצו לאחרונה סמוך לגבול לבנון, בדיוק מול מוצב צה"לי. אנחנו עולים לכלי הרכב ונוסעים אל היעד.
מה את אומרת בסיורים כששואלים אותך מה בעצם חזבאללה רוצה מאיתנו? ביו"ש ואולי בעזה מדובר בסכסוך על שטחים, לפחות בהיבט החיצוני שלו, אבל מהן הטענות של ארגון טרור לבנוני כלפי ישראל?
"זה בדיוק העניין. כשאני לוקחת את חברי הקבוצות למטולה, מעמידה אותם מול דגלי חזבאללה והרשות הפלסטינית, ומצטטת להם את הדברים שאומר נסראללה – הם מבינים שמבחינת חזבאללה, מדינת ישראל לא אמורה להתקיים בכלל. אני גם אומרת להם שאין לי בעיה עם האיראנים, ואשמח לאכול אושפלאו בטהרן בתור תיירת, אבל מנהיגי איראן לא רוצים אותנו כאן. לא תמיד מאמינים לי שזו העמדה האיראנית. הייתה לי קבוצה של אירופים שאמרו שטהרן סתם מדברת ומאיימת. אחרים אמרו לי: 'אם אתם מאיימים על לבנון, ברור שנסראללה ידבר באותה שפה'. לכן צריך להסביר להם את המציאות בצורה של נראטיב ולא בכותרות. להסביר שנסראללה מחביא רקטות בבתי אזרחים, ובסופו של דבר הוא נערך לעימות עם ישראל. נסראללה אומר במפורש שישראל לא צריכה להתקיים. העימות מבחינתו הוא לא על חוות שבעא; הוא רוצה את חוות שבעא כי מבחינתו הן שלו, אבל הוא מעולם לא אמר שאם השטח הזה יועבר ללבנון, הוא יחתום על הסכם שלום עם ישראל. הרי הוא מדבר גם על 'תל־אביב הכבושה'".
בהמשך היום אנחנו מתיישבים בחדר התדרוכים של "עלמא", יחד עם איברהים – חוקר במכון שמעדיף לא לחשוף את שם משפחתו. הוא בן 27, מוסלמי, יליד נצרת וכיום תושב חיפה. את השכלתו בתחום היחסים הבינלאומיים רכש בארה"ב, וכשחזר ארצה פגש את זהבי והצטרף למכון. כעת הוא מעלה עבורנו על אחד המסכים ריאיון שנערך לאחרונה עם נסראללה, במלאת 13 שנים למלחמת לבנון השנייה. מזכ"ל חזבאללה התרברב מול המצלמות בתוכניותיו לקראת המלחמה הבאה: "אם פעם הייתי אומר 'בעדה חיפה', היום אני יכול לומר 'בעדה תל־אביב'. אנחנו יכולים לתקוף את הצפון מכל נקודה בלבנון, ואנחנו נעשה את זה בלי הגבלת זמן". נסראללה אף הציג מפה שעליה מסומנות מטרות בעלות חשיבות אסטרטגית – ביטחונית, טכנולוגית או כלכלית – בתוך שטח ישראל. זהבי מבקשת מאיברהים לעצור את ההקרנה, ואומרת לו שצריך לצלם ולתייק את המפה הזו. "את לא יכולה להשיג את הטלפון של איש הניו־מדיה של חזבאללה, שפשוט ישלח לי את החומרים?" צוחק איברהים. זהבי משיבה שהוא יכול לנסות לפנות בטוויטר לעלי שועייב, הכתב של אל־מנאר, תחנת הטלוויזיה של חזבאללה, שמדווח מגבול ישראל־לבנון.
"גם בקרב הישראלים יש מחסור של ידע והבנה. הם נוסעים לחו"ל, עושים רילוקיישן או מדברים בתקשורת הזרה, ולפעמים הם מדברים גם שטויות. צריך לחנוך ישראלים לגבי המציאות עצמה, ללמד אותם איך לדבר לאוזניים זרות, ולהזהיר מפני מוקשים. לפעמים מילה אחת יכולה להפיל אותך"
הריאיון עם נסראללה שודר במקביל למהדורות החדשות בישראל, ולדברי זהבי הוא נועד לאוזניים ישראליות. "תראה מה קורה כאן: נסראללה מודיע שיש לו תוכניות לתקוף את כל אזור החוף של ישראל – המרחב שבו נמצאים רוב ריכוזי האוכלוסייה – וכן את המוסדות החשובים, מתקני התפלת המים, נמל התעופה ועוד. בזמן הריאיון הוא יוצא להפסקה, כדי לבדוק האם הערוצים הישראליים כבר משדרים את הדברים שאמר. לי חשוב שהקהל בעולם ייחשף לאיומים האלה, ויבין שלא מדובר באדם רודף שלום שנאבק למען הסכם או פשרה טריטוריאלית. יש לנו עסק עם פנאט קיצוני שרוצה בהשמדת מדינת ישראל, ומאיים על אזרחיה".
כשצה"ל הכריז על מבצע "מגן צפוני" וחשף מנהרות שנועדו למלא תפקיד מרכזי בתוכנית חזבאללה לכיבוש יישובים בגליל, זהבי לא הופתעה. "כששאלו אותי בעבר על מנהרות בגבול הצפון, עניתי שאין לנו מידע כזה, אבל לא אמרתי שאין אפשרות כזאת. חיזבאללה כבר חפר בדרום לבנון, וראינו זאת במלחמת לבנון השנייה, אז למה שלא ינסה לחדור לישראל בצורה דומה? ההנחה הייתה שבניגוד לאזור עזה – שם השטח מדברי וצחיח, ולכן קשה לחצות את הגבול – כאן היערות והגיאיות מאפשרים להסתתר, כך שמבחינה אופרטיבית יש פחות צורך במנהרות".
במשך שנים טענו בצה"ל כי לא ידוע על מנהרות, אך בפועל עקבו אחרי פעולות החציבה. למעשה, במשך שנים הצבא שיקר לנו.
"אני לא יכולה לקבל את הטענה הזו. המשימה המרכזית של הצבא היא לא לספק את הצרכים של העיתונאים, אלא להגן על מדינת ישראל. צה"ל חשב שעדיף לשמור את עניין המנהרות בסוד עד שיגיע הרגע לחשוף אותן, ובסופו של דבר זה הוכיח את עצמו".
דרושות ביטחוניסטיות
זהבי, ילידת פתח־תקווה, גרה היום בכפר־ורדים שבגליל המערבי. היא אם לשלושה – שני ילדים מנישואיה הראשונים, ובת אחת מהנישואין הנוכחיים. שמה של הבת הקטנה, עלמא, היה ההשראה לשם המכון.
את שירותה הסדיר עשתה זהבי בחיל המודיעין. לאחר מכן פנתה ללימודי המזרח התיכון, ובמהלך התואר השני חזרה ללבוש מדים והוצבה בחטיבת המחקר בקריה בתל־אביב. מאוחר יותר מונתה לראש מדור בפיקוד הצפון, תפקיד שבו שימשה במשך שש שנים. "תחום המזרח התיכון היה חלום ילדות שלי", היא מספרת. "כנערה היו לי המון ויכוחים פוליטיים עם החברות, הדעות שלי היו שונות משלהן, אבל הרגשתי שלא אני ולא הן יודעות באמת על מה אנחנו מדברות. רציתי להבין למה במדינות סביבנו שונאים אותנו כל כך, מדוע אין דמוקרטיה במזרח התיכון, האם יכול להיות שלום בינינו לבין הערבים ובאילו תנאים. רציתי גם לדעת יותר על ההיסטוריה של הסכסוך, כי בתוכנית הלימודים לא מדברים על מה שקרה כאן יום אחד מעבר לשנת 1948. ההיסטוריה כביכול נעצרת שם. לי היה חשוב ללמוד על השכנים שלנו, ואני עדיין לומדת".
נדיר למצוא נשים שתחום העיסוק שלהן הוא ביטחון. בין אם בדיוני המטכ"ל ובין אם במערך ההסברה הביטחונית, המין הנשי די נפקד. את רואה עצמך כפורצת דרך בנושא הזה?
"קודם כול, אני לא האישה היחידה שעוסקת במחקרי ביטחון. ישנה עמותה בשם 'פורום דבורה', שמרכזת נשות מקצוע בתחומים הקשורים לביטחון הלאומי של ישראל. כאן בצפון אין כמעט 'ביטחוניסטיות', וכשאני מנסה להביא עוד אישה שתשוחח עם קבוצות, קשה מאוד למצוא מישהי כזו. אבל הסיבה לכך שאין נשים בעמדות ביטחוניות בכירות היא לא בהכרח אפליה וקשקושים כאלה. בסופו של דבר, כדי להגיע לעמדות כאלה אישה צריכה לעשות בחירה שאינה קלה עבורה – עד כמה חשוב לה להיות אמא, ועד כמה היא רוצה להימצא מחוץ לבית. זו דילמה קשה, ויש יותר נשים שמעדיפות את האמהוּת ואת הזמן עם הילדים על פני הקריירה. אני לא פמיניסטית, ואני לא שופטת אף אחת. המשמעות של להיות פוליטיקאית או אשת קבע היא לצאת מהבית כשהילדים ישנים, ולחזור כשהם ישנים – ובמקרה הקשה יותר, לחזור כשהם עדיין ערים, והבעל איתם בשיא הלחץ מכל תלאות היום. הייתי כבר בסרט הזה, ולא היה לי טוב. היה לי קשה מאוד לחזור מהצבא בשעות מאוחרות, וכמעט לא לראות את הילדים. החיים שלי לא היו מאוזנים, עד שבסוף זה גרם לי לחלות בקרוהן, ולכן השתחררתי מצה"ל. כנראה יש הרבה נשים שלא טוב להן עם זה. הן בוחרות ליצור איזון אחר בין קריירה לבין משפחה, ולכן לא מעמידים אותן במקום הראשון בארגון. אין ספק שהמערכת הבכירה היא גברית, והלו"ז שלה לא מתנהל בהתאם לחיי המשפחה".
מרימים גבה כשרואים אישה מתדרכת על ביטחון?
"קבוצות שמגיעות לישראל נחשפות להרבה הרצאות גיאופוליטיות, וכל המרצים הם גברים, כך שאישה שמרצה היא שינוי מרענן מבחינתן. ייתכן שאני גם מצליחה לתאר את תמונת המצב בצורה מעניינת יותר, כי אני לא מדברת בסגנון צבאי־מלחמתי אלא יותר ברגישות, ומקפידה להציג את המקום של המשפחה והילדים בחיי. גם משאר החוקרים־המרצים במרכז עלמא אני מבקשת שישתפו בחייהם את המאזינים. אברהם לוין, שמגיע לכאן מרמת הגולן, הוא אב לשבעה ילדים, ואני מבקשת שיזכיר את זה בהרצאות. יותר משהמבקרים רוצים לשמוע את 'החוקר הערבי', 'המתנחל' ו'הקצינה', הם מעוניינים לפגוש את איברהים, אברהם ושרית. הם רוצים להתחבר, וזה לא תמיד עובד במפגש מול דמות 'גנרלית', שיושבת על הגדר בפוזה צבאית ומתרברבת שמדינת ישראל חזקה ושאם תפרוץ מלחמה, נחזיר את לבנון לתקופת האבן".
מארק, סטודנט מארה"ב: "אף פעם לא ידעתי מה הערך האסטרטגי של הגולן, ולמה ישראל מתעקשת להחזיק בו. כשמגיעים לכאן, העיניים נפקחות. מרתק גם לשמוע על העשייה ההומניטרית של ישראל למען הפליטים הסורים, דבר שלא ידעתי עליו קודם לכן. אני חושב שלסיור הזה תהיה משמעות רבה כשנחזור לקמפוס"
בעינייך אמירות כאלה גורמות נזק?
"אותי בחיים לא תשמע מדברת בצורה כזו. כששומעים בעולם גנרל ישראלי שמאיים על לבנון, אני צריכה מאוחר יותר להסביר למה בעצם הוא אמר את מה שאמר, ושזה בכלל מיועד לאוזניים של נסראללה, ושלישראל אין שום עניין עם האזרחים הלבנונים. לא אשפוט עכשיו אם זו אמירה חכמה ומה החשיבות שלה, אבל צריך להבין שכל משפט כזה הופך לכותרת בעולם, ומיד מספק תחמושת לארגוני ה־BDS.
"יש איזושהי סתירה מובנית בין המסרים שאנחנו משדרים לדרום לבנון, שהם הרתעתיים מאוד, לבין המסרים שאנחנו רוצים להעביר למערכת הבינלאומית, שמולה אנחנו מנסים להצטייר כדוד ולא כגוליית. אם אתה מודע לסתירה הזאת, אתה יודע להתמודד איתה. גם כאן, העובדה שאני אישה מאפשרת לי ליצור את המעבר הזה בין תפקידים: אני מסבירה שכאמא לילדים החובה שלי היא להגן עליהם, ומצד שני – יום אחד הם יהיו חיילים ויגנו עליי. כך זו לא הקצינה שמדברת איתם, אלא אמא שהיא תושבת הצפון".
וכאמא שמתגוררת באזור שיש לגביו תרחישים קודרים, את נתקלת בתהיות על עצם הבחירה שלך לחיות כאן?
"בטח, כל הזמן. רק השבוע פגשתי פוליטיקאים אמריקנים שבסוף השיחה שאלו אותי למה אני גרה במקום מאוים כל כך. היה לי חשק לשאול אותם 'למה אתם גרים במדינה שפעמיים בשבוע יש בה אירועי ירי המוני על ידי מטורפים שרוצחים בלי אבחנה?'. עם הזמן הבנתי שהסיפור של האחר תמיד נשמע מאיים יותר. אני ממש מפחדת להיכנס לקניון בארה"ב או לחנות של וול־מארט, הם חוששים לעמוד בגבול ישראל־לבנון.
"נכון שאני מדברת על הגיהנום שעלול להיות כאן במקרה של מלחמה, אבל כרגע אני גרה בגן עדן. אין לי פקקים, אין זיהום אוויר, אין לחץ כמו זה שיש במרכז. היחסים שלנו עם היישובים הלא־יהודיים סביבנו הם נפלאים. נכון, גן העדן שלי נמצא על פי תהום, אבל אני מעדיפה אותו על פני חיים בברלין. אבא שלי ברח מדמשק, סבתא שלי ברחה מחברון, ואני סיימתי לברוח. זה הבית שלי ואין לי בית אחר".
הסבתא שברחה מחברון היא מצד אמה של זהבי. "בני המשפחה שלה נצלו מהטבח בתרפ"ט. אחרי הפרעות הבריטים גירשו את היהודים מחברון, וכך היא הגיעה לירושלים. בפרעות 1936 המשפחה שלה ברחה לביירות, אבל שם היה רעב. אביה של סבתי אמר שהוא מעדיף להיות רעב בארץ ישראל, וכך הם חזרו לירושלים".
סבתה מצד אביה הייתה ילידת ביירות. "ההורים שלה נרצחו בעיירת נופש ליד ביירות, כחלק מסיפור של נקמת דם. אבא שלי נולד בדמשק, ועזב את סוריה בשנות הארבעים, כשחיי היהודים שם היו בסכנה. בשורה התחתונה, כולם במשפחה שלי ברחו מטבח לטבח וממאורעות למאורעות. אבל הפרק הזה בהיסטוריה שלנו הסתיים".
אייתוללות במגרש הספורט
העמותה שייסדה זהבי נסמכת על תרומות ועל תשלום שנגבה עבור הסיורים המקצועיים. אני תוהה באוזניה מדוע בכלל היא צריכה לשאת בנטל ההסברה הישראלית ולדאוג למימון הפעילות, בשעה שזהו תפקידם של גורמים כמו משרד ההסברה והתפוצות, משרד החוץ וגופים רשמיים אחרים. "יש הרבה מאוד הערכה כלפינו כארגון עצמאי, ובזכות זה יש יותר נכונות להקשיב לנו", מסבירה זהבי. "הרבה קבוצות של בכירים שומעות תדרוך של צה"ל מפי קצינים במדים, ואחר כך מגיעות לכאן, כדי לפגוש מומחים שהם לא 'דוברים מטעם'. המשמעות היא גם שאני מחויבת לענות לכל שאלה שעולה. דוברים רשמיים אומרים לעיתים 'אני לא יכול להתייחס', אבל לי אין אפשרות להסתפק בתשובה כזו.
"כשהקמתי את מכון המחקר, השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי הייתה מה אני חוקרת", מוסיפה זהבי. "אם אני רוצה ליצור מפות של מיקומי כוחות חזבאללה ברמה הסורית וכדומה – בסופו של דבר זו עבודת מודיעין, ואין באמת צורך שאני אעשה אותה. לכן אני חוקרת היבטים אזרחיים, למשל מה היקף התמיכה של הלבנונים בחזבאללה, או עד כמה עמוקה המעורבות של איראן בשיעיזציה בסוריה. אני מביאה למשל סרטונים מתחרויות ספורט בדרום לבנון, שבהן נראות ברקע תמונות ענק של האייתוללות. זה מספר לנו סיפור חשוב מאוד. אני משתמשת כמובן גם בחומרים של דובר צה"ל, אבל אני לא חוקרת בעצמי כמה רקטות יש לחזבאללה או כמה מנהרות נחפרו, אלא נוטה להאמין לצה"ל ולנתונים שהוא מספק לנו. לצורכי ההסברה שלי, זה לא משנה האם היו שש מנהרות או שבע".
החלום הבא שלה הוא לפתוח את שערי מכון המחקר עלמא גם לקבוצות מבקרים ישראליות. כיום יש צורך גם במשימות הסברה "בתוך הבית", היא אומרת, ולא רק כלפי חוץ. "התחושה שלי היא שגם בקרב הישראלים יש מחסור של ידע והבנה. הם נוסעים לחו"ל, עושים רילוקיישן או מדברים בתקשורת הזרה, ולפעמים הם מדברים גם שטויות. מתוך ניסיון לדברר את ישראל, אומרים דברים לא נכונים. צריך לחנוך ישראלים לגבי המציאות עצמה, ללמד אותם איך לדבר לאוזניים זרות, ולהזהיר מפני מוקשים. לפעמים מילה אחת יכולה להפיל אותך, או ליצור אי הבנה.
"אנחנו לא ארגון הסברה שמפרסם כרזות בנוסח 'איזה יופי כאן, מדינת ישראל מהממת'. גם לא תמצא כאן על הקירות מסרים שעוסקים בסטארט־אפ ניישן וביחס של ישראל ללהט"בים. זה לחלוטין לא מה שאנחנו מנסים לעשות. אנחנו רוצים שהאנשים שמגיעים לפה ייחשפו למידע על החיים המשותפים של יהודים ומוסלמים, דרוזים וצ'רקסים, נוצרים ובדווים, למרות ההבדלים בין המגזרים; וילמדו על מה שקורה בסוריה ובלבנון, והאיומים הנשקפים משם. אני מאמינה שצריך לתת לקהל את המידע בשילוב של מעט פרשנות מקצועית. לא להגיד 'באתי לשכנע אתכם שאני צודקת ושאני הכי בסדר', אלא להסביר מה קורה כאן, מתוך המון כבוד לצד השני. ואחרי שתשמעו, תלכו הביתה ותחשבו מה אתם רוצים לעשות עם זה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
