יפה צוקרמן היא ככל הנראה אחת האמהות המעטות שתמונות ילדיהן לא עולות לרשת ביום הראשון ללימודים. "פעם מישהו כתב בצחוק שאחד בספטמבר הוא יום חגם של הפדופילים", היא אומרת, "אבל אצלי זה לא צחוק. אחרי כל מה שראיתי – אין מצב שאני מעלה תמונות שלהם. גם כשמחלקים בבית הספר טפסים ומבקשים אישור לפרסום תמונות של הילדים, אני מבאסת את כולם, כי אני לא מאשרת. לא בא לי שאנשים יסתכלו על תמונות הילדים שלי ויחשבו מחשבות.
"הרבה הורים מעמידים את הילדה שלהם בפוזה של 'דאק פייס', מצלמים ומעלים לפייסבוק. הם עושים את זה בתמימות, 'הנה עוד תמונה שובבה של שירין החמודה'. מי שיעבור על הפרופיל של ההורה, יראה את כל היַלדוּת של שירין מוצגת שם. הוא יוכל לדעת שהיא כבר בת 12, איפה היא גרה, ומשם הדרך אליה קלה מאוד. אם הוא ירצה, לא תהיה לו שום בעיה לפנות אליה ולהגיד שהוא בן דוד רחוק של המשפחה. אנחנו משתפים בקלות מידע על הילדים שלנו – שמות, גילים, מקומות לימודים – והם לא יכולים להגן על עצמם".
את צוקרמן עצמה דווקא תוכלו לראות ברשת לעיתים תכופות: כמעט מדי יום היא מעלה סרטונים בנושאים הקשורות למיניות אצל ילדים. קטעי הווידאו האלה קצרים וענייניים, כל אחד מהם מצולם בלוקיישן אחר, כאילו "על הדרך". בנוסף היא מעבירה שיעורי מיניות בריאה בשלל מוסדות חינוך, חילוניים ודתיים. אבל האקשן האמיתי מתרחש בקבוצת הפייסבוק שלה "מיניות בסודיות", שאלפי האמהות החברות בה יכולות להפנות אל צוקרמן שאלות בצורה גלויה או אנונימית. "הבת שלי למדה כמה תנועות בחוג היפ־הופ, לי זה מרגיש לא נכון ומיני מדי לגיל הזה. מה עושים?"; או "שני אחים בני שבע ועשר מתלבשים יחד בחדר, ללא גבולות. עד מתי זה סביר?"
הדף פתוח לנשים בלבד, וכדי להיכנס אליו תיאלצו לעבור את חומת המגן הקשוחה של צוקרמן. "חשוב לי ליצור מרחב בטוח שמאפשר להעלות שאלות בחופשיות", היא מסבירה. "אני ממש עובדת בזה – בודקת כל אחת ואחת ומוודאת שהן נשים אמיתיות. אישה בלי תמונה לא תיכנס. גם מי שיש לה חשבון משותף עם בעלה, לא יכולה לצפות בדף. הסיבה היא שנשים בקבוצה משתפות סיפורים פרטיים, וזה פשוט לא מתאים.
"יש נשים שמשתפות בדברים אישיים שקורים לילדים שלהן, ולפעמים אני אומרת להן: עדיף לפרסם את זה כשאלה אנונימית. נמצאות בקבוצה גם נשים שמישהו מהמשפחה שלהן ביצע פגיעה מינית. הן הגיעו לדף בדיוק בגלל זה – מתוך הבנה שמשהו לא היה תקין בסביבה החינוכית. אני צריכה לשמור שבמהלך הדיונים בקבוצה הן לא ישמעו ביטויים כמו 'צריך לסרס אותו' וכדומה. אז יש הרבה רגישויות, וכן, לפעמים אני נאלצת גם להוציא חברות מהקבוצה".
ומה עם הגברים? הם לא זקוקים למענה בנושאים כאלה?
"חלק מהתכנים שלי עולים גם לעמוד הפייסבוק הפרטי, שפתוח לכולם. ויש גם סדנאות זוגיוֹת. את לא צריכה ללכת לבד לסדנה ביישוב שלך, ואז לחזור הביתה ולומר לבעלך 'אתה לא מבין מה למדתי'. אצלי הזוגות יושבים יחד, ואין מבוכה מסביב. אחר כך, בבית, מותר להסמיק".
מה השאלה הכי נפוצה בקרב ההורים?
"השאלה הקבועה היא כמובן איך מסבירים לילד כיצד תינוקות באים לעולם. אני תמיד אומרת שזו השאלה הכי קלה: מי שמגיל אפס מקריא לילד ספר על גוף האדם שמלמד אותו מהו זרע ומהי ביצית, הילד שלו יבין. אבל מה עושים ההורים? מדלגים על העמודים המביכים בספר. צריך לבנות את ההסבר בהדרגה: בהתחלה הילדים לומדים שיש תאים, אחר כך הם מבינים שרק בתחום הזה יש תאים זכריים ותאים נקביים, ובשלב האחרון, כשהם שואלים איך זה מתחבר, מדמים את זה למשהו מהעולם שלהם, נניח לפאזל. לא צריך בכלל להשתמש במילים מביכות. הרבה פעמים הילד בכל זאת מבין, ואומר 'איכס'. אז צריך להגיד לו: אתה יודע למה אתה אומר איכס? כי זה נראה לך מוזר, וזה מראה שזה לא לגיל שלך".
לעבור את הקיר
אל תנו לפתיחות של צוקרמן (36) להטעות אתכם: היא דתייה לכל דבר, אפילו משתייכת לזרם התורני. אבל כן, בכל הנוגע לתחום המיניות, היא מאמינה שצריך להפסיק להתבייש לקרוא לדברים בשמם. "אני ממש מרגילה את ההורים להשתחרר מהמבוכה", אומרת צוקרמן. "רוב ההורים אומרים לעצמם: למה שאכניס לילד שלי רעיונות לראש? למה שאשב איתו ואסביר לו על פורנוגרפיה? למה שאדבר עם הבת שלי על אמצעי מניעה? אבל עלינו להבין – היום יש צורך לתווך את המידע מגיל צעיר. הילדים מתפתחים מוקדם, חווים שינויים פיזיולוגיים, וזה יכול להיות מלחיץ מאוד אם לא מכינים אותם לזה".
היא נולדה בבת־ים, בת הזקונים בין ארבעת הילדים במשפחה. "אבא שלי פסיכולוג ואמא עליה השלום הייתה אחות, כך שהרקע הטיפולי תמיד היה בבית". כיום היא מתגוררת בלוד, נשואה לידידיה, מחנך במקצועו, ואם לחמישה ילדים.
איך בכלל הגעת לתחום המיניות?
"תמיד עסקתי בחינוך לא פורמלי. הייתי מדריכת טיולים ורכזת שירות לאומי, ושם פגשתי בני נוער והיו לי המון שיחות איתם. נוער מריח עם מי אפשר לדבר על הכול, ואיכשהו זה תמיד הגיע לנושאים האלה. מכיוון שאבא שלי פסיכולוג, תמיד אמרתי לו שאני רוצה לשלב את התחום החינוכי עם התחום הטיפולי. הוא דווקא נהג לומר שאנשי טיפול צריכים לעסוק בשלהם, ואנשי החינוך יעסקו בשלהם. אבל יום אחד הוא התקשר אליי ואמר: תקשיבי, ראיתי באיזה ירחון של מטפלים מודעה על חינוך למיניות בריאה, אולי זה מה שאת מחפשת".
צוקרמן הייתה בין הנשים הדתיות הראשונות שלמדו את התחום. "למדתי דרך ארגון עולמי בשם 'הורות מתוכננת' (Planned Parenthood). בארץ הוא נקרא 'האגודה הישראלית לתכנון המשפחה', אבל מוכר יותר בשם 'דלת פתוחה'. בעבר גם מרכז יהל ("ייעוץ והדרכה לחיי אישות", הפועל ברוח דתית – רמ"ב) שיתף איתם פעולה".
במהלך לימודיה נחשפה לתכנים שלא האמינה שתראה. "אני תמיד אומרת שנשרטתי בשביל כל הילדים כולם. אחד הסרטים שצפיתי בהם תיעד את מצבן של נשים בתעשיית הפורנוגרפיה, שמגלגלת היום כספים בסדר גודל שלא רחוק מתעשיית הנפט. ראיינו שם בחורה ושאלו אותה מדוע שלא תעבוד כקופאית, הרי לא צריך השכלה בשביל זה. היא ענתה – 'מה, יש עבודה כזאת?'. דרך התשובה שלה הבנתי שהיא נולדה לתוך עולם הפורנוגרפיה, זה כל מה שהיא מכירה. דרך הלימודים גם גיליתי שיש פורנוגרפיית ילדים. לקח לי ימים ארוכים לעכל את זה. ובסוף אמרתי לעצמי – עכשיו הגיע הזמן לתקן".
הרבה מהסוגיות שצוקרמן עוסקת בהן מתכתבות עם אירועים אקטואליים. אחרי פרשת איה נאפה היא העלתה לעמוד שלה סרטון מתוך הסדרה "האנטומיה של גריי", שבו אב מסביר לבנו הקטן בעזרת משל איך להתייחס לרצונות של נערה. עד מהרה הפך הסרטון לוויראלי. "כמה הורים באמת יושבים ומסבירים לילדים שלהם מה זו הסכמה?", היא שואלת. "הרבה הורים חרדים לבנות שלהם, תוהים איך ללמד אותן להיזהר מפני פגיעה מינית. פחות שמים לב לשאלה איך אני מלמד את הבן שלי לא לפגוע.
"שאלתי הורים אם הם דיברו עם הילדים אחרי המקרה של איה נאפה. כולם יודעים שצריך לדבר על כך, אבל לרוב דוחים את העיסוק בנושא, כי הם מרגישים נבוכים. אז לפעמים הם יעדיפו שאחת כמוני תיכנס לכיתה ותדבר עם ילדיהם, אבל הבעיה היא שכולם תקועים בתפיסת 'השיחה'. כלומר, הדבר המעיק והמאיים הזה שצריך לעשות ולסגור עניין. את חושבת שבבית שלי אי פעם לקחתי את הילדים ועשיתי להם 'שיחה'? אני לא מאמינה בזה. חינוך למיניות בריאה צריך להיות חלק משגרת הבית. משהו ששזור בהתנהלות היומיומית. אנחנו לא צריכים לחכות שיקרה משהו שילחץ אותנו לקיר".
גם פרשייה כמו אונס בת ה־7 מבנימין מעוררת כמובן שיח מודאג מצד ההורים. "כשאת שומעת שמישהו אנס ילדה קטנה, את חושבת שהוא המציא את זה? יש בארץ קבוצות של פדופילים שמעבירים סרטונים ביניהם, ואם משהו מסתובב ברשת, גם הילדים שלנו יכולים להיות חשופים אליו. הם לא נחשפים רק לסרטים רגילים, שיש בהם יחסי מין ואינטימיות, אלא לדברים אלימים מאוד וחולניים. אם הורים היו יודעים מה הילדים שלהם ראו במחשב, הם לא היו מסתפקים בתוכנת סינון".
החופש הגדול הוא עבורה תקופה עמוסה בעבודה. "הביקוש לסדנאות עולה. ההורים נלחצים מכך שאין מסגרת בחופש: הילדים הולכים לישון אצל חברים, נמצאים בבריכה וכן הלאה. אפילו כשהילד סגור בחדר עם המחשב, ההורים חוששים ושואלים את עצמם מה הוא עושה שם".
צוקרמן משתדלת לענות בזמן אמת לשאלות שצפות, בהתאם לעונה ולתקופה. "לא מזמן העליתי פוסט שבו אמרתי להורים – שימו לב מה הילדים שלכם רואים במלתחות. אני אישית זוכרת את הרגעים האלה בתור שוק: ילדה קטנה בין מבוגרים, שלחלק מהם אין בעיה עם עירום. מתוך הפוסט הזה התחילו לעלות שאלות נוספות – למשל, מה אני חושבת על מקלחות משותפות של הורים וילדים. ידעתי שזה קיים, אבל לא חשבתי שזה נפוץ. אני כל הזמן אומרת לעוקבות שלי: דברו וספרו, כי אני לומדת מכן. אני באופן אישי לא אעשה את זה, אבל אם יש הורים שככה מלמדים את הילדים שלהם מה זה גוף, אני מקשיבה להם. זה מהותי בשבילי, כי כשאני באה להדריך ילדים בבתי הספר, אני צריכה לקחת בחשבון שחלק מהם נחשפו לעירום".
בעצם, לא הסכמתי
אוכלוסיית העוקבות של הדף "מיניות בסודיות" היא מגוונת מאוד. "אני רואה בקבוצה נשים ערביות, חילוניות, חד־הוריות, אפילו להט"ביות", אומרת צוקרמן. "יש כמובן גם הרבה דתיות, כולל דוסיות מהפלגים הכי מקפידים במגזר. חלק מהן רק קוראות ולא מגיבות".
חילוניות לא תוהות מה יש לבחורה דוסית צעירה לחדש להן?
"זו שאלה מצחיקה. באותה מידה אפשר לטעון שכל מי שעובד עם מכורים לסמים צריך להיות מכור בעצמו, או שרק מי שעבר תקיפה מינית יכול לטפל בנפגעים".
ובכל זאת, למה הן עוקבות דווקא אחריך?
"יש הרבה נשים חילוניות שעוסקות במיניות, אבל אני חושבת שסטטיסטית, יש יותר נשים דתיות בתחום ה'חינוך למיניות בריאה', כי זה נושא מאוד מדובר בציבור הדתי. בסופו של דבר את מחליטה לעקוב אחרי מי שהמנגינה שלה נעימה לך באוזן, ואני מאוד משתדלת שהעברת הידע אצלי תהיה נעימה.
"הקבוצה שאני מנהלת היא לא תורנית. בכלל, אני חושבת שמעולם לא אמרתי שם משהו הלכתי. בתוכנית הליווי שאני מפעילה היו גם נשים שהביאו ילדים לעולם באופן יחידני, אז פתאום הייתי צריכה להתייחס לסיטואציה שבה אין אבא בבית, ולחשוב איך מספרים לילדים שהם הגיעו לעולם בהפריית מבחנה".
כשאת מגיעה לבתי ספר, את מוצאת הבדל בין דתיים לחילונים מבחינת רמת הפתיחות?
"אין הבדל, כי זה לא עניין של דת, אלא של שמרנות. יכול להיות מנהל שמרן גם בציבור החילוני, והוא יחשוש שאם אדבר עם הילדים על אמצעי מניעה, כולם יתחילו לקיים יחסים. הוא לא תמיד מבין שגם ככה התלמידים שלו עושים את זה, ושאחרי שהם ישמעו אותי הם יבינו שיש מחלות, ואוטומטית חמישים אחוז מהבנות יחשבו על זה מחדש. גם כשאנחנו מדברים בכיתה על 'הסכמה', פתאום בנות אומרות 'רגע, אני לא באמת מסכימה. אני עושה את זה רק כדי לרצות את החבר שלי, כדי שלא יעזוב אותי', וכך נופל להן איזה אסימון".
במהלך הריאיון צוקרמן פותחת את התיק שלה, ומתוכו מבצבצים עשרות פתקים. "אלו שאלות שילדים כתבו בכיתה בצורה אנונימית", היא מסבירה. "בדרך כלל בשיעור הראשון אני מבקשת מהם להעלות על הנייר את הנושאים שהכי מציקים להם. חשוב לי לדעת מה מעסיק אותם. אחר כך אני מסתובבת עם הפתקים האלה וחושבת על תשובות".
לפעמים השאלות יכולות להיות קשות או מביכות. "למשל, ילד ששואל אם זה נורמלי שהוא והחברים שלו צופים יחד בפורנוגרפיה. אני בולעת את הרוק ומנסה להסביר לו שלא זה הסיפור, אלא המיניות שלו, האינטימיות שהוא מוותר עליה. יש בנות שתוהות לגבי הנטייה המינית שלהן בגלל ניסיונות לנגיעה הדדית, שזה דבר נורמטיבי בגיל ההתבגרות. ועוד לא דיברנו על נערות שליוויתי לוועדה להפסקת הריון. לפעמים אלו בנות מהמשפחות הכי 'חזקות' במגזר".
עד כדי כך?
"זה משהו שהדור שלנו צריך להבין – הילדים שלנו מעיזים הרבה יותר משאנחנו העזנו פעם. אני גם מדריכת כלות במקצועי, והבנות לא באות אליי בענייני הלכה אלא לשם הכנה לחיי אישות. פעם הייתי אומרת, 'בואי אסביר לך איך נראית הנגיעה הראשונה'. היום אני אומרת: 'טוב, מותק, תגידי לי מה עשיתם עד עכשיו'. אני יודעת שלא יאמינו לי, אבל כמעט כל הכלות הצעירות שאני פוגשת התנסו כבר בסוג של מגע".
הקושי המרכזי, היא טוענת, הוא לשכנע את המורים ואנשי החינוך עד כמה חיוני לדבר על מיניות באופן יזום. "הרבה פעמים אני שומעת ממורות ומנהלות את המילים 'יפה, אני סומכת עלייך, כן?' – יענו, 'אל תשגעי לי את התלמידות'. כי אני לא מכבסת מילים, ותמיד יש חשש שאם אתן יותר מדי מידע, זה יכניס לתלמידות רעיונות לראש. אבל המציאות היא הפוכה, כי חינוך למיניות הוא גם לזהות למשל חיזור אלים. כמה פעמים בנות יצאו מהשיעור שלי ואמרו 'וואו, אני נמצאת בקשר מאוד לא בריא מבחינה רגשית'".
זה קיים גם בגיל צעיר?
"בוודאי. למשל אם יש לה חבר שמתקשר 800 פעם ביום, ולא מרשה לה לבלות עם חברות שלה. או בחור שמשתמש באלימות כלכלית כלפי החברה שלו: הוא אומר לה 'את לא צריכה לעבוד בחופש הגדול, אני אקנה לך הכול', וגורם לה להיות תלויה בו בשביל הבילויים שלה. צעיר שמתנהג כך לא בהכרח יתפתח לבעל אלים, כי זה גיל שבו עוד אפשר לעבוד על האישיות. אם יתפסו אותו בזמן וילמדו אותו איך מתנהגים לבחורה, הוא יכול לעלות על דרך אחרת".
רק לעשות סדר בבלגן
צוקרמן מלמדת גם ילדים בגיל בית ספר יסודי. כשאני שואלת איך בכלל מתחילים לדבר איתם על מיניות, היא מספרת: "ביקשו ממני פעם לכתוב טור לעיתון דתי, והגדרתי את עצמי שם כ'מומחית לחינוך למיניות בריאה'. הם שינו לי את התיאור ל'מומחית לאינטימיות בריאה'. זה רק מראה שלא הבינו מהי מיניות. הם חושבים שמיניות היא יחסי מין, אבל מין זה סוג, זה להבין לאן אתה שייך. וזו הבנה שמתחילה מהיום שבו נולדת.
"עם ילדים קטנים משוחחים על גוף, ונותנים שמות לאיברים. שואלים מה נעים להם בגוף, האם הם אוהבים להתקלח במים חמים, פושרים או קרים. גם זה קשור למיניות בריאה, כי זה מלמד את הילדים מגיל צעיר להביע את עצמם. ילד שאוהב את הגוף שלו ויודע מה הגבולות שלו, גדל עם מיניות בריאה יותר ומפתח עמוד שדרה. בחורה יכולה להיות לא יפה לפי מודל היופי המקובל היום, אבל אם דימוי הגוף שלה יהיה חזק, היא תהיה בטוחה בעצמה יותר מילדה שנראית כמו ברבי".
צוקרמן אף טוענת שנגיעה באיברי גוף בין ילדים לא חייבת להבהיל את ההורים. "פעם הייתה בגני הילדים 'פינת רופא'. היום ברוב הגנים כבר אין, כי חוששים ממגע בעל משמעות מינית. בעיניי זו טעות: ילדים לומדים על מיניות דרך איסוף מידע, וגם משחק הוא דרך טובה ורצויה לכך. ברור שאנחנו לא רוצים שילד יכניס סטטוסקופ מתחת לחולצה של ילדה, אבל זה בדיוק המקום שמאפשר לעמוד שם, לראות את המשחקים ולדבר איתם על גבולות – מה מותר ומה אסור. אם כל הזמן אומרים להם זה אסור וזה אסור, איך הם ילמדו?"
הרבה הורים מרגישים שהילדים משיגים אותם במרוץ הזה, שתם עידן התמימות.
"זה משפט שאני שומעת לא פעם. מבוגרים אומרים לי: 'הם יודעים יותר מאיתנו, מה יש לנו לחדש להם?'. אבל זה לא באמת נכון, מי שקצת קורא ומתעניין כבר יודע יותר מהילד שלו. התלמידים משוועים למבוגר שיגיד להם את האמת. אני נכנסת למשל לכיתה ואומרת לילדים: 'הארי פוטר – בואו נבדוק מה אמיתי ומה לא'. הם עונים: 'ילדים הולכים לבית הספר – אמיתי. ילדים רוכבים על מטאטא – לא אמיתי'. ואז אני אומרת להם: 'פורנוגרפיה – מה אמיתי ומה לא?', ופתאום נופל בכיתה שקט. הם לא יודעים. הם צופים בזה, ומבחינתם זו המציאות. לא כל מוסד פתוח לקבל את הצורך במבוגר אחראי שיתווך את המידע הזה, במקום במאי סרטים. בעבר הייתי נלחמת על מקומי, ניסיתי להיות אחת שכולם יאהבו, אבל היום אני מבינה שאולפנה ששייכת לזרם הר המור כנראה לא תזמין אותי, והרבה מוסדות אחרים כן".
קורה שגם את נותרת חסרת מענה?
"כשהורים שואלים אותי שאלה שאני לא יודעת לענות עליה, אני אומרת – תנו לי לברר קצת, ואחזור אליכם. אני חושבת שזה דבר נכון גם בחינוך ילדים. אם אתם לא יודעים לענות לילד, אפשר גם להגיד לו 'וואו, שאלה מדהימה, תן לי לבדוק מה התשובה'. וזה עובד, ילדים אפילו אוהבים לגלות שגם ההורים שלהם לא יודעים הכול.
"בזמנו היה לעמותת 'דלת פתוחה' קו חם שבני נוער יכלו להתקשר אליו באנונימיות ולשאול שאלות. היום הייעוץ הוא אינטרנטי. גם על השאלות והתשובות שם אפשר לומר שזה מדרבן את הנוער לעשות דברים מסוימים, אבל אני לא מאמינה בזה. מי שפונה עם שאלה, סימן שהוא כבר יודע או התנסה או מתכוון להתנסות, ואז עדיף שיפגוש מבוגר אחראי בדרך. אם בחורה פוגשת באמצעות ייעוץ מהסוג הזה גינקולוגית שלא רק אומרת לה 'אוקיי, תעשי כך וכך, הבאה בתור', אלא באמת שואלת ומתעניינת בחיים שלה, זה לא ידרדר אותה לשום דבר. מבוגרים מפחדים שהילדים ידעו, יקבלו רעיונות. תנו לי לספר לכם – הרעיונות כבר אצלם בראש. התפקיד שלנו זה לעשות להם סדר בבלגן".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
