"במנהג יהודי אתיופיה, אדם יהודי הרוצה להינשא – עליו לחפש כלה יהודייה שרחוקה ממנו בקרבת דם לפחות שבעה דורות", מספר הרב מברהטו סולומון בספרו החדש "אור האורייתא". "זהו אחד המנהגים שנשמרו ונשמרים על ידי בני העדה בצורה חמורה ביותר, בקנאות ובהקפדה גדולה – עד השנים האחרונות. ברם, כיום ניתן להבחין כי שמירת המנהג התרופפה במקצת, וכבר יש מבני העדה שמוכנים להתפשר אפילו עד לדור החמישי".
שורש המנהג, מסביר הרב סולומון, אינו ברור, ואין לו כל סימוכין מבחינת ההלכה או המסורת. "עלינו לדבוק במסורת אבות", הוא מורה, "אבל גם להיות פתוחים לעולם היהודי שלא הכרנו, וללמוד ממנו. כך נוכל לקיים אורח חיים שתואם את המציאות שלנו ולא של אבותינו. התורה היא תורת חיים, את התורה צריך לחיות ולהחיות".
זו הגדרת המשימה של הספר, שיצא לפני כמה חודשים, ובו מתאר הרב סולומון כיצד משתלבים מנהגי העדה מאתיופיה עם ההלכה: המנהגים הייחודיים, שלפעמים סותרים את ההלכה ולפעמים צועדים לצידה אך במסלול אחר, מוצגים לצד פירושים קלאסיים לתורה הקשורים אליהם, מסודרים לפי פרשות השבוע. הספר מבוסס על עבודת מחקר מאומצת שנמשכה כשני עשורים.
כשמנסים להבין מה גילו של הרב מבהרטו סולומון, נשוי ואב לשמונה, הוא מתקשה לענות במדויק, כמו רבים מבני דורו שעלו מאתיופיה. "אני בן 50 פלוס", הוא מחייך, ומסביר שלא היה כל רישום ללידתו שם. "הוצאתי דרכון לפני זמן מה, ואמרו לי: אתה חייב תאריך מדויק, כי אם לא, חלק מהמדינות יעשו בעיות. אז בחרנו תאריך משוער". הוא עלה לישראל ב־1983, בסביבות גיל 15 או 16. את אתיופיה עזב כשלוש שנים לפני כן, לבד, ללא הוריו. הוא ומשפחתו שחברה אליו עלו דרך סודן, לפני המבצעים הגדולים "מבצע משה" ו"מבצע שלמה".
סולומון, תושב אלון־שבות, למד בישיבת ההסדר הר עציון. "גם ככה פקפקו ביהדות שלנו", מספר סולומון כשאני שואל על חוויותיו שם. "הרבנות אמרה שעלינו לעבור גיור לחומרא. התפילה בישיבה הייתה שונה ממה שהכרנו, איך אני אמור להתפלל כעת? התפללתי כמו בישיבה. מחקתי את כל מה שבאתי איתו וזרקתי לפח. לא הייתה אופציה אחרת". תפילת יהודי אתיופיה הייתה בשפת הגעז, ולא בעברית, והובילו אותה הקסים. "יש אמנם ברכה קצרה שכל יהודי יודע, המשותפת לכל היהודים ובה הם מתחילים את התפילה, אבל עיקר התפילה מורכב מחיבור ספונטני של המתפלל עצמו", מסביר סולומון. בימות החול פשוטי העם התפללו כל אחד בזמנו החופשי, לא במניין. "הקסים הקפידו להתפלל במסגיד, בית הכנסת, את כל התפילות", אבל רוב הקהל הגיע רק בשבתות ובחגים.
"התחושה הייתה שאין לך כלום מבחינה תרבותית, למרות שבאת עם המון", נזכר סולומון. "היו תקופות שלא ידעתי מי אני ומה אני. האם אני פה או שם? בשלב מסוים הבנתי שיש למסורת שלי משמעות עצומה, וחזרתי לחקור אותה. החלטתי לשלב בין המסורת שלי ובין ההלכה. הבסיס הוא אותו בסיס, אבל ההתפתחות של התורה שבעל פה שינתה את הפרטים. החלטתי להמשיך לשמר את המסורת שלי, אך במקביל לחיות בארץ ישראל, ולמצוא את הדרך להשתלב עם כלל ישראל".
נאמנות חדשה
במסגרת ההסדר שירת סולומון בחטיבת הצנחנים, ואחרי השירות המשיך ללמוד במשך שנים רבות בישיבה, לצד לימודים לתואר ראשון בייעוץ חינוכי ולתואר שני ביהדות. היום הוא רב קהילה מוסמך מטעם הרבנות, מורשה לבירור יהדות מטעם מועצת הרבנות הראשית, ועוסק בגיור ובנישואין במערך הגיור הממלכתי, שבמשרדיו אנחנו מקיימים את הריאיון. זה כשני עשורים הוא עוסק בהכשרת רבנים בקרב קהילת יהודי אתיופיה, בהדרכה ובייעוץ לבני הקהילה בתחום המסורת וההלכה, ובהרצאות במוסדות חינוך על היחס בין מסורת יהודי אתיופיה למסורת ההלכה של השולחן ערוך.
את הרעיון לכתוב את הספר הגה סולומון לפני כעשור. "עדיין לא הייתה לי אז יכולת נפשית ודעה צלולה לכתוב אותו. זה היה מאתגר מדי. מצד אחד אתה רוצה לתעד את מסורת הקהילה שלך, שאנשים ידעו, אבל גם רוצה להתוות דרך לאנשים שקוראים את הספר. אני רב ומחנך, אני צריך לתת לתלמידים שלי תשובות". את החלק שעוסק במנהגים באתיופיה הוא שאב מידע אישי, ומשיחות עם קסים וחכמי הקהילה, וגם עם תלמידים ותלמידות.
לדבריו, יש בעדה מי שממשיכים את התפילות כפי שהיו באתיופיה, "בשפת הגעז, ועם אותן מנגינות של הקסים, גם בדור הנוכחי. יש גם דור חדש של קסים. אבל אני רב ששומר מסורת, וזה מה שהנחה אותי בכתיבת הספר. הרי עשינו את כל הדרך הארוכה הזאת לארץ ישראל כדי להתכנס מגלות לגאולה, עם כלל ישראל. אנחנו ב'אתחלתא דגאולה', ואבות אבותינו לא התפללו שנביא את המסורת האתיופית איתנו כפי שהיא. בעיניי חייבים לשלב".
הספר מסודר, כאמור, לפי פרשות השבוע: הוא מוציא את הפסוקים הרלוונטיים לנושא מסוים, מפרש אותם לפי המפרשים הקלאסיים, ולאחר מכן מסביר על המנהגים הקשורים לכך באתיופיה. לעיתים הוא אף ממליץ כיצד לנהוג במתח שבין המנהג האתיופי להלכה או למסורת היהדות שאינה אתיופית. "אמרו לי לא לעבוד לפי פרשות השבוע, אבל מסורת יהדות אתיופיה בנויה על בסיס פסוקי התורה, ולכן הייתי חייב לתת סימוכין מהתורה. חוץ מזה, דרך פרשת השבוע אפשר להעביר מסרים קצרים מדי שבוע".
הטקסטים קצרים מאוד, קלים לקריאה ולעיכול, ונראה שמטרתו של סולומון היא להנגיש את הקריאה גם למי שאינם בהכרח דתיים או שומרי הלכה. "אני דוגל בדרך הזהב של הרמב"ם, ולצערי אני לא ממש פופולרי בדעותיי", הוא מודה. "לא כולם אוהבים את הכתוב בספר, כי אני חושב שצריכים להיות נאמנים להלכה, ולמצוא את המקומות שבהם מסורת יהודי אתיופיה יכולה להשתלב. בית כנסת אתיופי בארץ ישראל צריך להיות דומה לבית כנסת מרוקאי או אשכנזי, אבל אפשר להוסיף לתפילה מנגינות או חלקים מסוימים מאתיופיה".
הלכות שקשה לשלב ביניהן ובין מסורת יהודי אתיופיה הן, למשל, דיני טהרת נשים. "היסודות של שמירת היהדות הם בין השאר טהרת המשפחה; בזה הובדלנו מהגויים", אומר סולומון. "באתיופיה היה 'בית נידה'. הלכו לפי הפשט, ולכן ההבנה הייתה שהיא צריכה לחיות מחוץ לביתה שבועיים, ואחרי הלידה לחיות בחוץ תקופה ארוכה ביותר, כ־40 יום. באתיופיה היה בית קטן ליד הבתים הרגילים, וכך היית יכול לדעת בבירור אם מדובר בבית של יהודי או לא. זה היה מאוד ניכר כלפי חוץ.
"ככה נהגו עד העלייה לישראל – ופתאום אשתך איתך בבית, כשהיא טמאה. מה תעשה? אי אפשר בישראל לבנות עוד בית שבו תגור האישה בנידתה. היה קס שגר בחדרה בווילה ובנה בחצר בית נידה. אבל חוץ ממנו, מי יכול להרשות לעצמו מנהג כזה? ההלכה מתייחסת לכך אחרת. יש כל מיני פתרונות, כמו לייחד לאישה חדר, או לא לאכול איתה. בעיניי, מכיוון שזהו עניין של פרשנות, ההחלטה שלי היא שאי אפשר ליישם את המנהג כמו באתיופיה. בסופו של דבר 11 שבטים של עם ישראל נוהגים אחרת". הכלל: כל עוד אין סתירה עם ההלכה, משלבים. "אם אתה מחליט ללכת עם כל עם ישראל, בארץ ישראל, אתה לא זורק את כל מה שבאת איתו – אבל מוצא דרך להשתלב".
מה בכל זאת משליכים? כדי להדגים מתאר סולמון את חג הפסח באתיופיה. "המהות של חג הפסח באתיופיה היא קורבן הפסח: הקס שוחט, ועיקר המצווה היא האכילה", הוא אומר. "יש גם הגדה, סיפור יציאת מצרים. אין קערה של ליל הסדר, אך יש דרשות של הקס, המיועדות למבוגרים". האם על עולי אתיופיה בישראל לאכול קורבן פסח כמנהג אבותיהם, בעוד שאר יהודי העולם אינם נוהגים כך כל עוד בית המקדש אינו קיים? "במשפחה המורחבת שלי אנחנו עורכים ליל סדר רגיל כמעט, אבל משלבים סיפורים על היציאה מאתיופיה. זה הופך את יציאת מצרים לאקטואלית. ואנחנו לא קוראים את כל ההגדה".
חיות על ארבע ועל שתיים
סולומון מסביר שהחגים נחגגו באתיופיה לפי תאריכים שקבעו הקייסים, שלרוב לא תאמו לחלוטין את לוח השנה העברי. לפי המסורת שנהגה באתיופיה, ראש חודש ניסן היה יום חג ונקרא "בעלי ליסן". לא היה בו איסור מלאכה, אבל ערכו בו תפילות מיוחדות ושחטו בהמות לסעודה גדולה, וכל בני הקהילה הגיעו לבית הכנסת לבושים לבן.
השבת של יהודי אתיופיה שונה מזו שנהוגה בשאר העדות, אבל רבים מההבדלים קלים ליישוב עם ההלכה, וסולומון מאמץ אותם בלי היסוס. "באתיופיה נהגו בשבת לעמוד בעת אמירת כל ברכה, בניגוד לשאר ימות השבוע. על החלה אמורים לברך בישיבה, אבל אני נוהג לעמוד, כמו במסורת שלנו. אחרי הקידוש בשבת בבוקר, את הברכה על הדאבו, הלחם האתיופי, אני מברך בעמידה. יש גם חיתוך מסוים שיש לעשות עם הדאבו, כל הילדים שלי מכירים את זה. אני גם מברך ברכה מיוחדת בגעז".
מנהגים אחרים סותרים את ההלכה המקובלת. ההכנות לשבת מתחילות כבר ביום חמישי, כשהנשים מכינות לכבוד השבת את המסוואיט ("קרבן", בגעז), שהוא חלה מיוחדת לשבת. "אם יש חשש לנגיעה של אדם טמא כגון זב או נידה או יולדת באוכל שהוכן לשבת, האוכל נטמא ואין אוכלים אותו בשבת", כותב סולומון בספרו. ההקפדה על הטהרה היא גם הסיבה לכך שבני הקהילה השתתפו בתפילות ברוב עם רק בשבתות: הם אסרו על תשמיש המיטה ביום השבת, משום טומאת הזרע, וזה מה שאפשר לבני הקהילה להשתתף בתפילות בשבתות. בליל שבת רוב הקהל לא מגיע לתפילות במסגיד, אבל הקסים והשמגלווץ' – תפקיד דתי־חברתי בתוך הקהילה – היו מתפללים שם. רק בבוקר היו כל בני הקהילה ובנותיה מגיעים להתפלל במסגיד, עם עלות השחר.
בסיום התפילה היו עורכים קידוש על המסוואיט, ועל משקה שיכר העשוי בעיקר משעורה, ולא יין. במהלך השבת לא היו יוצאים מחוץ למתחם המגורים, ולא חוגרים חגורות. "לרוב היו אוכלים רק מאכלים קרים בשבת", מספר סולומון, למעט דאבו שנטמן מערב שבת בתוך גחלי אש. הקסים היו מלמדים את הקהל תורה בזמן השבת, ועם צאת הכוכבים היו כולם יושבים לשתות קפה, בטקס הבּוּנָה: "ריח קליית הקפה בישר על צאת השבת באופן מוחלט".
סולומון זוכר רבים מהמנהגים הללו היטב. הוא עלה לארץ עם משפחתו בהיותו נער, לאחר ששהה שלוש שנים כמעט בסודן. המסע לסודן עצמה, שהוא יצא אליו בערך בגיל 12 עם אחותה של סבתו, נמשך כשלושה שבועות. הוריו נותרו מאחור לזמן מה, והוא פגש בהם כשהגיעו לסודן אחריו.
על מסעו מהכפר אל סודן הוא מספר שהיה עליהם ללכת דרך ארוכה עד סמוך לגונדר, ומשם לקחת מורי דרך שיובילו אותם אל הגבול. כשלושים יהודים בסך הכול, ובהם סולומון, שליווה את אחות סבתו, צעדו במשך עשרה ימים – ובעצם לילות – אל הכפר היהודי ווֹלֵקָה, מצפון לגונדר. "בימים ישבנו וחיכינו עד שיחשיך. זו הייתה הליכה מאוד נעימה, והיא עברה יפה בסך הכול. הזקנים שהיו איתנו אמרו שלא נעצור בוולקה, כדי שלא יארחו אותנו, ונתעכב ונפסיק את הצעידה אל עבר המטרה הסופית: ירושלים. ישבנו מתחת לעץ ואכלנו פיתות, ממש כמו ביציאת מצרים. כעבור שבוע מצאנו שני מורי דרך נאמנים – המטרה הייתה למצוא אנשים עם משפחה וילדים, כדי שנדע שהם לא שודדים. היה חשוב גם שמורי הדרך יהיו חמושים, כי בדרך היו חיות הולכות על ארבע ועל שתיים".
המסע מאזור גונדר לסודן היה קשה. "אחרי שלושה ימים בערך אמרו לנו מורי הדרך שלנו שמקור המים הבא רחוק מאוד. זה היה בשעת בוקר, והם אמרו: או שנצעד חצי יום כעת ונגיע בערב למקור המים, או שנחכה ביום ונצעד בלילה, כשיהיה פחות חם". לפני שהספיקו להחליט, נתקלו בהם שלושה שודדים חמושים.
"בתור נער בן 12 זה היה מאוד מפחיד", נזכר סולומון. "הסוסה שלי, שאחות של סבתא רכבה עליה, נבהלה, כי שמעה קולות של בני אדם. ראינו לפנינו שלושה אנשים עם כלי נשק. נבהלנו, אני זוכר שהיו צעקות. הסוסה השתוללה, ומזל שמישהו הרגיע אותה כדי שאחות של סבתא לא תיפול".
שלושת השודדים הציגו את עצמם במרמה כנציגי השלטונות, ותהו לגבי סיבת הצעדה של הקבוצה. "אמרנו שאנחנו הולכים לסודן כי יש לנו בעיות באתיופיה. סיפרנו על איזו נקמת דם. הם לא היו מטומטמים, והבינו שאנחנו יהודים. הם איימו להסגיר אותנו לשלטונות. ולבסוף הסכימו לשחרר אותנו תמורת שוחד". חברי הקבוצה היו מוכנים לתרחיש כזה עם כסף שהחביאו בכל מיני מקומות. "למשל, מתחת לאוכף של הסוס תפרו כיס עם כסף. החבאנו גם במקומות מוצנעים אצל גברים ונשים כאחד. פחדנו שהם יראו שאנחנו מוציאים ממוקמות מסתור, ואז ידעו שיש עוד כסף. היינו מאוד צמאים, הרי עמדנו שם יום שלם. אחד מהשודדים אף ירה באוויר. לבסוף הם השתכנעו, לקחו את הכסף והלכו".
הקבוצה החלה לצעוד אל עבר מקור המים הבא, אך מצבה לא היה קל. "לא היו לנו מים, והיו שהתעלפו בדרך. לבסוף הגענו, אך היה שם נחל אכזב, ומים עומדים. אך אם אתה חופר קצת אפשר להגיע למקורות המים. וכך עשינו. שתינו ונחנו בלילה".
לבסוף הגיעו לגבול סודן, ושם נפרדו מהם מורי הדרך. "הם אמרו לנו: 'לכו ישר, ותגיעו למקום חפצכם'. אך חשדנו בהם. הם הסבירו לנו שאסור להם לעבור את הגבול, כדי שלא ייתקלו בחיילים סודנים. הם הרי היו חמושים. סמכנו על הקב"ה ושילמנו להם. הם חזרו לאתיופיה, ואנחנו המשכנו לסודן. אחרי כמה קילומטרים ראינו את הבתים הסודניים הראשונים".
בסודן הם פגשו ביהודים נוספים שהגיעו לפניהם למדינה, והסבירו להם שעליהם לשכור משאית ולנסוע לאל־קדריף, אחת הערים הגדולות במזרח המדינה, שהייתה מוקד לטיפול בעליית יהודי אתיופיה. "קיבלנו טיפול מעל ומעבר", משבח סולומון. "שאלו מאיפה אנחנו, והסבירו לנו שיש להירשם ולהמתין לעלייה. גרנו במחנה פליטים וחיכינו לתורנו לעלות. אני חיכיתי שנתיים ושבעה חודשים, אחרי שלושה שבועות של צעידה מאתיופיה". חצי שנה אחריו הגיעו לשם הוריו; זמן מה לאחר מכן עלתה לארץ אחות סבתו, וסולומון נשאר עם משפחתו הגרעינית.
"אנשי המוסד ידעו איפה אנחנו גרים, ואמרו לנו שאסור לנו לישון מחוץ לבית, כי הם יגיעו באחד הלילות לומר שתורנו הגיע", מספר סולומון. "הם הכינו לנו דרכונים מזויפים, ונסענו כפליטים לאירופה". משפחתו של סולומון יצאה לפניו. הוא המריא אחריהם לצרפת, שהה שם זמן קצר, ומשם – לארץ ישראל. "זו הייתה התרגשות עצומה", הוא נזכר. "נישקנו את האדמה. אחרי שנרשמנו במשרד הפנים, עדכנו אותי שההורים שלי גרים באור־עקיבא, באתר קרוואנים".
באור־עקיבא הוא התאכזב. "היו חלומות על ירושלים, שחשבנו שהכול שם מזהב. לא שבאתיופיה חיינו חיי יוקרה, אך החלומות היו גדולים. בטח אחרי שראינו את צרפת, שם לראשונה היינו על אוטובוס חדיש עם טלוויזיה. סמוך לבניין שעברנו בו בצרפת היה אגם. הכול היה מאוד נוצץ. אמרנו לעצמנו: 'ברור שבישראל זה ככה'. בסוף הגענו לקרוואנים עם קצת דשא. לקח לי חודש להתאושש. אבל מהר מאוד הבנתי שזה המקום שלי, והתחלתי לחיות וללמוד".
אחרי חודשיים עברה המשפחה לאשקלון, לגור סמוך לקרובי משפחה. בתוך חצי שנה ידע סולומון עברית. "השתוקקתי לדעת הכול, לדבר, ללמוד. האכזבה התהפכה להתרגשות", הוא נזכר. הוא התחיל ללמוד בכיתה ח', מבוגר מעט משאר התלמידים. "אחרי ארבע שנים הגיע הזמן לגיוס, והיה לי חבר שאמר שהוא הולך לבדוק ישיבת הסדר כאופציה ללימודים לפני הגיוס", אומר סולומון. הוא יצא לשבוע ישיבה בהר עציון שבאלון־שבות, ואז החל ללמוד שם, יחד עם עוד כמה עולים.
צבע וכאב
איך היו הלימודים במעוז האשכנזי האליטיסטי של הר עציון?
"היה מאוד קשה, מכל הבחינות. בשנה הראשונה למדתי עם חבר'ה של בני עקיבא מדרום אפריקה ומאוסטרליה, תוכנית שנקראה MTA, ואנחנו חברים עד היום. בעברית העולים מאתיופיה היו טובים מהם, אבל להם היו יותר ניסיון תורני וידע. היו פערים גדולים מבחינה לימודית. הבסיס היה אחר לחלוטין, ולנו היה רקע מסורתי מאוד חזק. זה בעצם מה שאני מתאר בספר. אם מסתכלים על המסורת מאתיופיה ועל ההלכה, הן נראות כמו שתי דתות שונות".
אז בעצם רצית להיות כמו כולם מבחינה יהודית?
"כשהגענו לארץ, הבנו כביכול שמה שהכרנו כיהדות היה טעות. אז התחלתי ללמוד את ההלכה. הגישה הייתה שאנחנו אמנם יהודים, אבל שחסר לנו המון ידע. מרוב שהייתי להוט ללמוד עברית, הערבית שרכשתי בסודן כמעט נעלמה. גילינו בארץ יהדות שונה משהכרנו, והיה קשה לקבל את זה. השבת, החגים והתפילות היו אחרים לגמרי. היה קס אחד באשקלון שלא היה לו בית כנסת, אז הוא התפלל בבית כנסת מרוקאי".
עברו כמה שנים עד שהבין סולומון שאסור לו להתעלם ממוצאו ומסורתו. "אמרתי לעצמי: רגע. למה שהבאתי איתי מאטת מתענוגי העולם הזה. במשך התקופה זו מלמדים אותו הנזירים הנהגות אורח חיים של קדושה, קריאה וכתיבה בשפת הגעז ובשפה האמהרית, ושינון בעל פה של פסוקי התורה". לאחר תום ההכשרה וחזרתו לכפר, עורכים לכבודו מסיבה גדולה ומזמינים את כל הקהילה ונכבדיה שיכתירו אותו לכַהְן.
לקראת סוף ספרו מתייחס סולומון למחאת העדה בשנת 2015, בעקבות הכאת החייל דמאס פיקדה. הדברים עדיין אקטואליים. "כמה עצוב לראות מול עינינו את הדור הצברי הארץ־ישראלי מנפץ את החלום של אבותינו באתיופיה", הוא כותב, "כמה חבל לראות את הורינו אשר חינכו אותנו לסובלנות, לאהבת האדם, ל'דרך ארץ קדמה לתורה', כואבים ובוכים למראות התנפצות חלום קהילתנו". אבל הוא מסיים באופטימיות, ומברך על "יסודות הכוח, העוז והגבורה שינקנו מלשד מסורת חינוכם של אבותינו, המאפשרים לנו להתגבר על מכשולים גרועים מאלה. מזל שהציונות זורמת בעורקינו משחר ילדותנו. מזל שאנו חיים בארצנו שלנו יחד עם אבותינו; יחד נתגבר על כל המכשולים שמערימים עלינו".
הוא משתדל להבדיל בין מעשי המשטרה ובין מה שחשה ועושה האוכלוסייה הכללית בישראל. "אני חושב שהגזענות או האפליה כלפינו לא שונות מהתחושות האלו כלפי שאר העליות לישראל", הוא אומר. "ייתכן שבתחומים מסוימים כמו קבלה לעבודה האפליה כלפינו קיצונית יותר, ומחזיקה יותר שנים. אבל זה דומה מאוד למה שהיה כלפי עולים אחרים, וצריך להתמודד עם זה. המשטרה היא סיפור אחר: יש פה 'התגזענות' על בני הקהילה. על רקע הצבע הם מעכבים ותוקפים, ידם קלה על ההדק, יש התנכלות, עשרות מקרים שאין להם שום הסבר אחר. אני לא מצפה מהמשטרה לחנך, אך השוטרים לוקחים את הדעות הקדומות שלהם על שחורים ומלבישים אותם על יהודים, וזה קשה מאוד. צריך שינוי עמוק במשטרה, ורבים שם יודו בכך. משהו דרסטי צריך לקרות, האלימות לא מוצדקת".
על המחאה נגד אלימות המשטרה הוא אומר: "נער שנעצר בלי שום סיבה בשכונה מוצא בהפגנות מקום לפרוק את הכאב והעצבים. מבחינתו, אם יש שם הרבה אנשים, כנראה לא יעצרו אותו. גם אם כן, הוא ייעצר במסגרת מצודקת לדעתם".
הרגשת אי פעם גזענות?
"זו שאלה טובה. כשהתחלתי ללמד ישבתי פעם לבד בחדר המורים של מכללת הרצוג. הגיעה לשם מורה, והיא שאלה אותי: 'מה אתה עושה פה?'. השבתי שאני מלמד. היא שאלה מיד איפה. אמרתי לה: 'בהרצוג'. היא מיד שאלה, 'בנווה הרצוג? בישיבה התיכונית?'. עניתי: 'לא, במכללת הרצוג'. 'איך אתה מורה?', היא שאלה אותי, ויצאה מחדר המורים. אז איך אגדיר זאת? גזענות? זו מחשבה פרימיטיבית ודעה קדומה, היא מניחה שלא יכול להיות מרצה או מורה שעלה מאתיופיה".
לדבריו, ילדיו לא הרגישו גזענות באלון־שבות, ו"תמיד היו שווים בין שווים. כל החברים שלהם ביישוב אינם בני העדה. אך פעם אחת בני חווה על בשרו גזענות, וזה היה קשה מאוד. הוא היה בשוק מחנה יהודה בירושלים עם חברים, ובשעה אחת לפנות בוקר הם ישבו בתחנת אוטובוס כדי לחזור הביתה. שוטרת רצה לכיוונם, ובני ישב עם עוד חברים על הספסל. השוטרת ניגשה לבן שלי, התנשפה ואמרה לו: 'תוציא את מה שיש לך'. הוא השיב: 'אין לי כלום, למה את בכלל פונה אליי?'. רק אז שוטר שהיה לידה אמר לה: 'זה לא הבחור, תסתכלי לשם'. אמר והצביע להמשך הרחוב.
"אז ראה בני שהם בכלל רדפו אחרי צעיר בן 16 שכלל לא אתיופי, עם משקה חריף ביד. הבן שלי אמר לי: 'אבא, אתה אומר כל הזמן שאין התגזענות, אבל הנה, למה היא פנתה דווקא אליי ולא לשאר חבריי? רק בגלל צבע העור שלי?'. אמרתי לו שבעיניי זה פסול, אבל שאני לא יודע אם זו גזענות קלאסית, אלא אפליה. הבעיה היא שכיום כל דבר מתפרש כגזענות או כאנטישמיות. הגישה שלי היא שאם זה בא מהממסד, אז צריך להילחם בזה; אם זה מאנשים, צריך לדאוג לתקן זאת, אחד־אחד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
