בשמונה בבוקר באחד מימי ניסן תשס"ב צלצל הטלפון בביתו של הסופר חיים באר. על הקו היה העיתונאי אדם ברוך. "אשר מת", אמר ברוך. "ההלוויה באחת. הוא ביקש שתספיד אותו". באר הופתע: "לא הכרתי אותו לעומק", אמר. ברוך התעקש: "כמה שעות לפני מותו הוא אמר לי שאדבר איתך, ושתספר בלוויה שלו על הפגישה בחנות הספרים בירושלים".
באר לא היה מסוגל לסרב לבקשה האחרונה הזו. הוא הגיע להלוויה וסיפר כיצד נכנס פעם לחנות ספרי יד שנייה, ופגש שם את אשר – עו"ד אשר רוזנבלום, מנכ"ל הפועל המזרחי, איש ספר ואביו של אדם ברוך. בימים כתיקונם היה המשפטן מהלך בחליפה ועניבה, אך הפעם היה לבוש מעיל שמתחתיו כותונת של בית חולים, ופניו לא היו מגולחות. "באיזו גסות או שחצנות של אדם בריא אמרתי לו, 'יש לך עוד יצר הרע לספרים?'", נזכר באר. במקום לענות, סיפר לו רוזנבלום סיפור: "חמי יצחק וכטפויגל, רבה של מאה־שערים, היה יהודי אוהב ספר. לעת זקנה הוא התעוור, ולכן ישב בביתו ושינן משניות ולמד מזיכרונו. פעם אחת דפק על דלתו סוכן ספרים נדירים. הרבנית דחתה אותו, אבל הרב ששמע מי בדלת הזמין אותו פנימה. 'מצאתי ספר שביקשת ממני לפני שלושים שנה', אמר לו הסוחר. הרב התרגש וקנה את הספר. כששאלתי אותו מדוע עשה זאת, הרי אינו מסוגל לקרוא, הוא ענה: 'קניתי אותו מתוך כבוד למי שהייתי פעם'. גם אני קונה עכשיו ספרים מתוך כבוד למי שהייתי פעם", סיכם רוזנבלום.
"זה היה רגע מכונן עבורי בהבנת נפש האדם", אומר לנו באר. "אנשים שהיו גדולי עולם והפכו לשברי לוחות, ובכל זאת שומרים על כבוד למה שהיו פעם. זה הסיפור היפה ביותר ששמעתי על אהבת ספרים ועל כבוד האדם".
את המעשה ברוזנבלום ובחנות הספרים מגולל באר ב"מסע דילוגים" (הוצאת עם עובד), אוסף הרשימות שהוציא לאור לאחרונה. מחבר הרומאנים "נוצות", "עת הזמיר", "חבלים", "אל מקום שהרוח הולך" ועוד, יצירות שהותירו חותם על הספרות הישראלית, החליט ללכוד פיסות חיים ולהעלותן על הכתב. זהו לקט טורים וסיפורים על ספרים, ובעיקר על האנשים שמאחוריהם, בחולשותיהם ובגדלותם. סיפורים על הדברים הקטנים והנעלמים, שמרביתנו לא מתעכבים עליהם, ואילו באר רוקם מהם מה שהוא מכנה "וינייטה" – מונח שמקורו במילה הצרפתית ל"גפן", ופירושו סיפור קצר או פריט אמנות איכותי ובעל חשיבות.
גם שני ספריו הקודמים, "קשר לאחד" ו"סיפורה של תולעת ספרים", מאגדים סיפורים קצרים וטורים שכתב בחמישים שנותיו בעולם הספר – תחילה כשוליית מגיהים ולבסוף כסופר בעל שם. הפעם, חלק מהסיפורים נכתבו במיוחד בשביל "מסע דילוגים", ואחרים שהו במגירותיו תקופה ארוכה. "בכל פעם שקרה לי סיפור כזה, חשבתי לעצמי שצריך לשמר אותו, וכתבתי", הוא אומר. "ד"ר גדעון טיקוצקי, שערך את שלושת ספריי האחרונים, קרא את הסיפורים האלו ואת הטורים, וברר מהם – מי בני שעתם, ומי ראויים להיקרא גם היום ובעתיד.
כבר במוצאי שבת היה באר מתיישב לכתוב את הטור שלו. בימי שלישי, לקראת ההורדה לדפוס, היה מגיע למערכת. "כשכבר הייתי מותש, אמנון דנקנר היה נכנס זחוח ואומר: 'על מה אכתוב היום? אולי תיתן לי רעיון?'. ואז היה יושב, מעשן, ומנפיק במהירות טור לא פחות טוב משלי"
"לכתוב רומאן זה כמו לפתח חיי נישואין. העבודה על רומאן אורכת לא פחות מארבע שנים. אתה עורך תחקיר, כותב, מלטש את הדמויות, יוצר עיגולים ותפניות. אבל גם רגע כמו זה שקרה לי עם אשר רוזנבלום, הוא רגע שראוי לנצור".
אל אוצרות הרוח
אילוצי "שבוע ההסתגלות" של ראשית ספטמבר מצידי, ונסיעה לספרד מצידו, הביאו אותנו להיפגש במוצאי שבת. מעט אחרי שיצאו שלושה כוכבים כבר התקבלתי בביתו ברמת־גן. חלקתי איתו את תחושתי, שאיני אוהבת לעבוד כשהנשמה היתרה בקושי הספיקה לעזוב. "זה היה גם הסיוט שלי", הוא אומר בחיוך מבין. במשך 12 שנים כתב במוצאי שבתות את הטור "מזיכרונותיה של תולעת ספרים", שפורסם במוסף "דבר השבוע" של העיתון דבר. בתשע בערב היה מתיישב לשולחן הכתיבה, כותב ומוחק. כשלא מצא נושאים לטור, היה מעלעל בכתבות של עיתונאים ותיקים. "אמרתי לעצמי: אם מדפיסים את השטויות שלהם, אפשר להדפיס גם את השטויות שלי, הן לא יותר גרועות. זה היה מחזיר לי את הביטחון העצמי".
בימי שלישי, לקראת סגירת המוסף לדפוס, היה מגיע למערכת ברחוב מלצ'ט פינת שינקין, כדי לעבור על ההגהה של הטור. בשעה 11 היה מגיע למערכת אמנון דנקנר, בן כיתתו של באר, שלא התרגש כמוהו ממשימת הכתיבה. "אני כבר הייתי מותש, ואמנון היה נכנס זחוח, בחולצה מבריקה, ואומר: 'על מה אכתוב היום? אולי תיתן לי רעיון?'. ואז היה יושב אל מכונת הכתיבה, בדיוק כמו בסרטים האמריקניים, עם עניבה קצת רפויה, מעשן, ומנפיק במהירות טור לא פחות טוב משלי. הוא היה שנון מאוד".
אנחנו נפגשים בימים סוערים. איומים ביטחוניים מצפון ומדרום, בחירות בפתח, וסערות מבית – ההדתה וההפרדה, ימין ושמאל, דתיים וחילונים. "אני קורא עיתונות, ואני רואה שאם אני אומר דבר מתון איש לא ידפיס אותו. התקשורת מלהיטה, והרצון של אנשים לעשות רעש ולהיות מצוטטים עושה את שלו. הקלות שבה אנו מוציאים שם רע, זה דבר איום. אנחנו צריכים להמציא מחדש את 'שמירת הלשון' של החפץ חיים. ראיתי עכשיו תוכנית פוליטית: כולם השתלחו זה בזה. אם אני לא מקריב למולֶך הזה, אני לא קיים. אם אני לא מספק כותרת, אני לא קיים. אם אני בעד מתינות, בעד רצון להכיל את כולם, אני לא קיים".
חיים באר – וגם בא"ר, ראשי תיבות של בן אברהם רכלבסקי, או של שמות הוריו, ברכה ואברהם רכלבסקי – נולד במשפחה דתית ירושלמית לפני 74 שנים. פרופ' יגאל שוורץ, העורך הראשי של הוצאת "כנרת זמורה־ביתן דביר", הגדיר אותו "הסופר העברי ביותר מהסופרים החיים בינינו, משום שספריו הם מלאכת מחשבת של דיבור אינטימי, מורכב, מתוח ומרתק, הן עם ארון הספרים היהודי והן עם מסורת הכתיבה של הספרות העברית החדשה, החילונית מעיקרה, שראשיתה בתקופת ההשכלה".
בספריו כמו בחייו, באר מלהטט בין החילוניות לדתיות. את הכיפה הסיר אחרי רצח רבין, אבל הוא ממשיך לפקוד את בית הכנסת בשבתות ולקיים אורח חיים מסורתי. עמדותיו הפוליטיות בשמאל, "אבל אין מצב שמישהו יזמין אותי להרצות בהתנחלות ואני לא אבוא. יש לי גם חברים שם, יהודה עציון למשל. יש בו משהו הזוי, אבל הוא איש נפלא".
גם אחד מבניו של באר מתגורר ביו"ש. "החברים שלי לא אוהבים את זה. אמרתי להם שיקנו לו דירה בתל־אביב", מספר באר בחיוך. "יש לי חברים שאני לא יכול לאכול בביתם, ולצערי יש לי חברים שאני לא יכול לדבר בביתם, כי אי אפשר לנהל איתם דיון. לא קל להיות היום אדם מתון, הכול חייב להיות חד ובצבעים חריפים. אני איש מימד, לצורך העניין – נוטה שמאלה פוליטית, אבל חברתית ותרבותית אני בעולם הדתי. אני מתפלל בבית כנסת שיש בו כל מיני מתפללים, ולפעמים מישהו מנסה לגרור אותי לוויכוח כי אני נחשב 'מהשמאלנים'. אני עונה לו שאני בא לבית הכנסת בשם אחדות ישראל, כי זה בית השם, ולא כדי לריב".
"להמון אנשים יש טענות על הציבור החרדי, מלכלכים עליו, אבל החרדים הם מענטשים. היושר הטבעי המוחלט של האנשים האלו מעורר בי הערצה. אני אפילו משתעשע במחשבה להצביע לאגודת ישראל. בסופו של דבר, הישיבות החרדיות שומרות על הדיסק הקשיח של העם שלנו"
באר הירושלמי מתגורר כבר חמישים שנה ברמת־גן, שהפכה בתקופה האחרונה לאחד ממוקדי החיכוך בין דתיים לחילונים. תחבורה ציבורית בשבת ומצעדי גאווה הם שניים מהחידושים שהביא ראש העיר כרמל שאמה־הכהן, שמתעתד להפוך את השכנה של בני־ברק לעיר חילונית ככל האפשר. "במחלוקות בין הציבור החילוני לציבור הדתי אין לי ממש תשובות", אומר באר. "כולם טועים. איך לתקן? אני לא יודע. אני חושש מאוד שיהיו לנו שני עמים או שלושה עמים. אם יש משהו שמצער אותי היום, זה החשש לגורלו התרבותי והרוחני של העם היהודי.
"האוכלוסייה הדתית נטשה את רמת־גן בשני גלים: הראשון להתנחלויות, מתוך אידיאלים ומתוך רצון לעבור לבתים פרטיים, והשני לגבעת־שמואל. רמת־גן נשארה מדולדלת מבחינה דתית, אז ראש העיר מקבל את החלטותיו לפי מי שיתמוך בו. העירייה רוצה למתג את עצמה בצבעי המלחמה. אני אישית לא נוסע בשבת אלא במקרי חירום, ורוב חבריי מחזיקים רכב ולא זקוקים לתחבורה ציבורית בשבת, אבל יש שכבות חלשות שצריך למצוא להן פתרון בלי לפגוע בציבור הדתי. בפועל, הכול היום הולך רק כדי לפגוע באחר, ולא באמת כדי למצוא פתרון. זו גסות נפש מתמשכת, אטימות של כל הצדדים".
את השכנים מבני־ברק באר דווקא מעריך ומכבד. הוא משתף אותי בעוד סיפור מהספר: "נסעתי לבני־ברק לקנות כמה ספרים. אחד מהם, 'ויואל משה' של האדמו"ר מסאטמר, לא הודפס בארץ וקשה להשיג אותו. כששאלתי בחנות אם יש להם עותק, המוכר ענה: העומד כאן לידך זכה באחרון. שאל אותי הקונה: מה הפתק שביד שלך? עניתי לו שבבית הכנתי רשימה של הספרים שאני מחפש. הוא שאל אותי איפה אני גר. רציתי לענות 'מה אכפת לך', אבל עניתי 'ברמת־גן'. ואז הוא אמר לי: 'אז הספר שלך. כי בדעתך היה לקנות אותו כבר לפני יותר משעה, ואני חשבתי על זה רק לפני עשר דקות'. זה לא סיפור אדיר? להמון אנשים יש טענות על הציבור החרדי, מלכלכים עליו, אבל החרדים הם מענטשים. היושר הטבעי המוחלט של האנשים האלו מעורר בי הערצה. אני אפילו משתעשע במחשבה להצביע לאגודת ישראל. בסופו של דבר, הישיבות החרדיות שומרות על הדיסק הקשיח של העם שלנו".
חדר אחד בדירתו מוקדש כולו ל"דיסק הקשיח" הזה: ספרות התלמוד, החסידות, הקבלה. "זה סוד הקיום שלנו. בלי זה לא יהיה שום טעם, נהיה עוד מדינה מזרח־תיכונית. לא על זה חלמנו".
ודווקא בגלל הקשר העמוק שלו לאוצרות הרוח היהודיים, באר גם כועס על חובשי הכיפות. "הטעות הגדולה של הציבור הדתי ושל החרדים היא שבמקום להיות גשר בין תרבות ישראל לדורותיה, בין ארון הספרים היהודי לציבור הכללי, שאבות־אבותיו גרמו לו נזקים נוראים כשניתקו אותו מאוצרות התרבות האלה – הם הלכו לכיוונים אחרים. החרדים התחבאו מאחורי חוקים שדגלו בכמה שפחות הפרדת דת ממדינה, והדתיים־לאומיים הלכו יותר לכיוון הפוליטי, ימינה. הציבור הדתי־לאומי במיוחד היה יכול להיות גשר בין שתי ההוויות האלה. אני חולם שאנשים יחזרו אל אוצרות הרוח שלהם".
מחז"ל הוא רוצה שנלמד גם את תרבות הדיון: "הם מגיעים להתכסחויות, אבל יודעים איך להתווכח. כמו ריש לקיש ורבי יוחנן". מצד שני, לימוד הגמרא בדרך הנהוגה היום הוא בעיניו טעות אדירה. "רוצים להמשיך את הלימוד המסורתי, אבל רוב האנשים לא יהיו תלמידי חכמים. תעניק להם רק את הדברים החשובים. צריך ללמוד לדעתי יותר אגדות, לקחת סוגיה בנושא אחד, לצלול אליה ולקיים בה דיון רחב".
האדמו"ר וכד החלב
חנות המכולת של הוריו בשכונת גאולה הייתה עבורו אוניברסיטה לחיים, ובעיקר פתחה לו צוהר לנפש האדם. בין לקוחות החנות היו גם אנשי מופת כמו הרב אברהם שפירא או רבי אריה לוין, שהגיע לשם לא רק כדי לקנות. כשאביו של באר נפטר, הגיע הרב לוין לנחם את המשפחה, והתיישב על כיסא נמוך כמו האבלים. אמו של באר שאלה אותו לפשר העניין, והוא ענה: "אני השותף של אברהם".
"הוא היה השותף של אבא שלי בצדקה וחסד", מסביר באר. "רבי אריה היה למעשה סוג של מאפיונר: הייתה לו 'שותפות' בהרבה מהחנויות בירושלים, וכך גם במכולת של הוריי. הוא היה מאתר את הקונים המסכנים, האלמנות, היתומים, והיה מתחלק עם אבא: רבי אריה היה משלם חמישים אחוז מעלות המוצרים, אבא היה מוותר על הרווח שלו, וכך הקונה היה משלם רק 25 אחוז. ידענו שהוא מגיע פעם בכמה ימים ומסתודד עם אבא, אבל עד שישבנו שבעה, לא ידענו למה".
ברכה, האם, התקשתה להחזיק את החנות לאחר מות בעלה. בנה חיים היה אז בצבא, ולא היה יכול לסייע. בשנים ההן היו המחלקים של תנובה מניחים כדי חלב גדולים וכבדים על המדרכה בשעת בוקר מוקדמת, ובעלי החנויות היו צריכים להכניס אותם פנימה. יום אחד, בחמש בבוקר, כשהיה באמצע צעידת הבוקר שלו בעצת רופאיו, הבחין האדמו"ר מגור בברכה רכלבסקי הגוררת את הכדים, ומיד נחלץ לעזרתה. ראו זאת החסידים שחיכו לו ברחוב כדי לצוד את מבטו ולקבל את ברכתו, ומאז סייעו לה מדי יום. "את לומדת מזה איך גדולי ישראל עמדו מול העולם", אומר באר. "זה שונה ממה שאת שומעת היום, שהם נוסעים במכוניות מפוארות".
כפרופסור לספרות עברית הרצה באר בשלל מוסדות אקדמיים, ובעיקר באוניברסיטת בן־גוריון. בין השאר לימד ספרות חז"ל. לו עצמו לקח זמן לגלות את העושר התרבותי של הטקסט התלמודי: "המורה שלי לספרות ותנ"ך היה נחום אריאלי, בנו של הרב יצחק אריאלי, שהיה חתן פרס ישראל לספרות תורנית. הוא ניסה להאהיב עליי את חז"ל בחוסר הצלחה מוחלט, למרות שאותו אהבתי. פעם אחת אפילו עשיתי לו תנועה כזו מזלזלת, והוא נפגע מזה". לימים ישבה אשתו של נחום באחד משיעוריו של באר על ספרות חז"ל, ואמרה לו: "חבל שנחום לא זכה לראות את זה".
באחד הקורסים לימד באר על הזיקה בין ספרות חז"ל לספרות העברית החדשה: מה ח"נ ביאליק, ש"י עגנון, י"ח ברנר ואחרים שאבו מהטקסטים היהודיים. כשהעביר את הקורס הזה במכללת תל־חי, ישבו מולו בכיתה גם סטודנטיות דתיות מקריית־שמונה, שבעליהן לומדים בישיבה של הרב צפניה דרורי. "הן ניגשו אליי ואמרו שהן לא בטוחות שמה שאני עושה זה בסדר, ושאולי הן לא יכולות להיות בשיעור. 'תשמעו', אמרתי להן, 'אני לא יכול לפסוק לכן הלכה, אבל אם אתן רוצות – תשאלו את הרב דרורי'. ואת יודעת מה הוא ענה להן? שזה קידוש השם. הוא ביקש שכל אחת תשב בכיתה עם סידור, ליד סטודנט או סטודנטית שלא יודעים מהי תפילה, ותראה להם את הטקסט בשיעור. כתוצאה מהמהלך הזה, הרבה תלמידים מהקיבוצים הלכו ללמוד תלמוד".
יום אחד לימד שיר של חיים גורי, והסביר שהוא מושפע מהפיוט "ונתנה תוקף". "התלמידות של הרב צפניה סכימו איתי", נזכר באר בחיוך. "אבל אז קמה חברת קיבוץ מהצפון ואמרה: 'סליחה, אני מכירה את גורי, והוא לא דתי. מאיפה אתה מביא את זה שהוא משתמש בפיוט?'. הראיתי לה הטקסט, והיא אמרה: 'מקרה'. נתתי לה את המספר של גורי והצעתי שתתקשר ותשאל אותו. הוא אכן אישר לה שהשיר נכתב בהשפעת 'ונתנה תוקף', ושהוא אוהב את תפילת הימים הנוראים. 'אבל אתה לא דתי, איך זה יכול להיות?', היא תהתה. גורי סיפר שבחגים הוא הולך לבית הכנסת 'ישורון' בירושלים, וזה גורם לו אושר גדול".
היום כל ניסיון להביא משהו מאוצרות הרוח היהודיים למערכת החינוך נתקל בחששות. הדתה הפכה לפחד הכי גדול של ההורים החילונים.
"צמצום לימודי התנ"ך יביא לנזק נוראי. מצד שני, אני לא רואה בחיוב כניסה של מרצים מטעם חב"ד או חוגים אחרים לבתי הספר. הם באים לא כדי להפגיש אותך עם היהדות, אלא למטרות מיסיונריות. לחרדה החילונית יש על מה להסתמך. דרוש רצון טוב משני הצדדים, כדי להגיע לסוג של סטטוס־קוו. פשרה עובדת כשאתה מוותר על חלק מהדברים שלך. הציבור הדתי צריך לוותר על חקיקה דתית, שלא נותנת כלום. על מה החילונים צריכים לוותר? הם צריכים בעצמם להגיע לסוג של מתינות.
"אני קורא את רוגל אלפר בעיתון הארץ, והוא מכעיס אותי בלעג שלו לדתיים וחרדים, כאילו חזרנו לתקופת ההשכלה המוקדמת. כמה מחבריי הטובים ביותר הם רופאים יראי שמיים. מי כמו הרופאים מכיר את סודות הבריאה ומסתרי הנפש והגוף? והם מתפללים. אתה יכול להיות דקאן בית ספר לרפואה או פיזיקאי, ובכל זאת להיות יהודי שומר מצוות. הניסיון להציג את האדם הדתי כנבער ופרימיטיבי הוא קשקוש. הבוז העמוק לעולם הדתי זקוק לתיקון".
"אני לא מכיר את יואב שורק, למשל, אבל אני יודע שהוא איש מורכב ומכיל, לא שבלוני. אם הייתי מכיר אותו באופן אישי, הייתי ללא ספק נוסע לנחם אותו בעפרה. ליבי דווה על כל אדם מישראל, וזה צער שונה מאשר על מותם של אנשים אחרים. כן, אני גזען לפי חלק מהכותבים בעיתון הארץ. אני בעד עם ישראל"
אחרים בשמאל יוצאים בחריפות נגד מי שגרים בהתנחלויות. האשימו למשל את הוריהם של דביר שורק ורִנה שנרב ז"ל, כאילו הם סיכנו את ילדיהם.
"אני לא מכיר את יואב שורק, למשל, אבל אני יודע שהוא איש מורכב ומכיל, לא שבלוני. אם הייתי מכיר אותו באופן אישי, הייתי ללא ספק נוסע לנחם אותו בעפרה. לא אגיד למישהו 'אתה בוכה לא יפה', או 'הצער שלך הוא לא הצער שלי'. ליבי דווה על כל אדם מישראל. זה צער שונה מאשר על מותם של אנשים אחרים. כן, אני גזען לפי חלק מהכותבים בעיתון הארץ, שמונח כאן בסלסילה. אני בעד עם ישראל".
ניצנים שאחרי המרד
רבי יעקב רובינזון מרדישקוביץ, המכונה גם ר' יענקל רדישקובר, היה עילוי גדול, אולם גם מעט חריג, אולי אפילו משוגע. הוא עלה ארצה מאירופה והיה נודד בין בתי המדרש של הישיבות החרדיות הגדולות, כמו מיר וחברון. מספרים עליו שהיה חותך מכרכי התלמוד את פירושי ה"תוספות" שלא היה מסכים עמם. כששאלו אותו מה אשם הפירוש שהופיע מעברו האחר של הדף, היה עונה: "אוי לרשע ואוי לשכנו". ב"מסע דילוגים" כותב באר שהרדישקובר היה נוהג לספר סיפור על העולם הבא: יהודי אחד נפטר ואת פניו מקבל אחד מהמלאכים. היהודי מבקש להיכנס לגן עדן, והמלאך אומר לו, "שמע, אתה לא יכול להיכנס". כשהיהודי שואל אם אפשר לערער, שולחים אותו למלאך מיכאל, וגם מיכאל עונה לו: "מצטער, אתה לא נכנס". שוב היהודי מבקש לערער, ונשלח אל הקב"ה בכבודו ובעצמו. בודק הקב"ה את מעשיו של האיש ומודיע לו: "אתה לא יכול להיכנס, כי אתה לא יהודי. יהודי לא עושה כך וכך, כמו שאתה עשית". עונה לו היהודי: "תגיד לי, אצל היטלר הייתי יהודי, ואצלך לא?". חשב הקב"ה וענה: "הלכה כהיטלר".
"הסיפור הזה", אומר באר, "הוא הכי חשוב. העולם הדתי מסתכל על העולם החילוני כאילו צריך לעבוד עליו, כאילו הוא טעון טיפוח. הדתיים חשים התנשאות. אבל בשורה התחתונה, אנחנו חייבים ללמוד לחיות כאן יחד. אני עוד מהדור שזוכר אנשים עם מספרים על הידיים. אנחנו בעצם בסירה אחת, כולנו, והסירה הזו נכפתה עלינו על ידי העולם, וגלי האנטישמיות עוד ישובו ויכו.
"האנטישמיות לא מתה, שנאת ישראל לא מתה. היא פושטת ולובשת צורה. היום התלבשה כשנאת מדינת ישראל. מהבחינה הזאת אני לגמרי עם המתנגדים ל־BDS. יש עוינות הולכת וגדלה כלפי יהודים, ולא תהיה לנו ברירה אלא למצוא בינינו את השפה המשותפת. גם בדרך לקרמטוריום יהודים היו מתווכחים, סוציאליסטים מול בית"רים. אם אנחנו חפצי חיים, אנחנו חייבים למצוא דרך להתגבר על זה".
הטרגדיה, באר מאבחן, היא היעדרה של מסורתיות אשכנזית. "יש חילונים, ויש דתיים וחרדים. פעם היה גם יהודי מסורתי, אבל כולם בזו לו. הדתיים אמרו לו שהוא לא דתי, החילונים אמרו לו שהוא לא מספיק 'מסקני', מלשון מסקנה. אני מחפש את המסורתיות האשכנזית, ואני רוצה שהיא תתקבל על ידי הדתיים. יש לי חברים לא דתיים ששומרים על בית כשר, וכששאלתי אותם למה, הם ענו: כדי שכל יהודי יוכל לאכול בביתנו. אבל היהודים שלמענם הם שומרים על כשרות לא יאכלו שם. כי זה לא מספיק מהודר".
הוא מספר שטרח וקנה גבינה בכשרות מהודרת לכבוד אורח חרדי שהזמין לביתו. "ואז הוא הפך את הקופסה, הסתכל ואמר: 'זה חוג חתם סופר פתח־תקווה. בשבילי זה לא מספיק'. זה היה כמדקרת חרב בלב". ויש גם דוגמה נגדית: "עמדתי ושוחחתי בכנס עם הרבנית עדינה בר־שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, ואז ניגש פרופ' יורם יובל והושיט לה יד לשלום. להפתעתי, היא לחצה את ידו. כשהלך אמרתי לה שאנחנו מכירים ואני מעריך אותה, אבל בחיים לא הושטתי לה יד. עדינה ענתה שאם מישהו מגיש לה יד, היא לא תשאיר אותה באוויר. 'אבא שלי היה אומר שזו שפיכות דמים להשיב פני אדם ריקם', היא אמרה. אני זוכר מילדותי את ר' אריה לוין, שנשים ספרדיות רצו לנשק את ידו והוא מעולם לא משך את ידו. המסורתיות היא התקווה הגדולה לעתיד".
אבל אתה עצמך, שבאת מן העולם הדתי, לא הצלחת לשמר אותו אצל ילדיך.
"אני רואה אצל ילדיי ניצנים שאחרי המרד", מתפשטת לרגע עננת עצב על פניו. "חווינו את המרד והתפייסנו אחריו, וזה משמח אותי. גאוותי על כך ששלושתם ובני משפחותיהם גרים בארץ. יש בהם משיכה אל המסורתיות, מי יותר ומי פחות. אני רואה אותה ושמח עליה. אבל אני לא מדבר על המשפחה הפרטית שלי, אלא על עתיד האומה. בעוד מאה שנה, התהום הפעורה בין הקבוצות תהיה אסון. העולם שנכנסתי לתוכו יותר ברור לי מהעולם שאשאיר אחריי. הקיטוב מדאיג אותי ומכאיב לי".
כשהשפם הוא אייטם
אנחנו עוברים לדבר על הדרת נשים והמחלוקת על ההפרדה בהופעות לציבור החרדי. באר ורעייתו בתיה, שמציעה לנו כיבוד לסעודת "מלווה מלכה", מספרים לי שביקרו במוזיאון ישראל בתערוכה "מבט מצועף", שמשווה בין נשים יהודיות, נשים מוסלמיות ונזירות נוצריות המקפידות בצניעותן. "אני הסתקרנתי, אבל בתיה הרגישה ממש מאוימת וכעוסה וביקשה לצאת החוצה", מספר באר. "בעודנו מתלבטים בחוץ, ליד בית הקפה, אם לשבת ולאכול שם, עוברת אוצרת בכירה של המוזיאון ומתחילה לשוחח איתנו. בתיה סיפרה לה על תדהמתה, והאוצרת הסבירה שהלבוש הזה הוא העצמה. שהנשים מתלבשות כך לא פעם בניגוד לדעת בעליהן והרבנים. שהן עושות זאת בתוך הטריטוריה שלהן. היא נתנה לנו הרצאה שלמה שלפיה זה בעצם פמיניזם. אני הקשבתי ובתיה התעצבנה יותר. האמת? אני לא יודע מה להגיד לך. התחושה שלי היא שדופקים לנשים האלו את החיים. מצד שני, זו אדנות לקבוע בשבילן מה הן צריכות לעשות ומה לא. באופן אישי אני לא מת על ההפרדות האלה, אבל זכותם של אנשים לקבל את השירות שהם רוצים. כך אני רואה את זה. אולי אני לא מתקדם מספיק.
"אנחנו חיים בעידן שבו כל אחד רוצה שהדברים יותאמו לו אישית. כשלימדתי באוניברסיטת בן־גוריון על עקדת יצחק בספרות הישראלית, קם סטודנט ערבי ואמר: סליחה, זו לא עקדת יצחק אלא עקדת ישמעאל. בקוראן הרי כתוב שאברהם עקד את ישמעאל. שאלתי אותו מה הוא רוצה. שלא נלמד את זה? הספרות העברית מלאה בסיפור העקדה. הסכמנו שאני אגיד שזה לא לפי המסורת המוסלמית. מצד שני, כשאני מראה באיזו יצירה ספרותית את ההשפעה של הברית החדשה, קמה סטודנטית חרדית ואומרת: 'אני לא מוכנה ללמוד את הברית החדשה, אם הייתי יודעת שזה בתוכנית לא הייתי באה'. התלמיד רואה בעצמו צרכן, ורוצה לקבל את הסחורה המותאמת לו".
אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב לעיתון שבסלסילה. באר מראה לי את מוסף הארץ, שבשערו מתנוסס ריאיון עם בימאי סרטי פורנוגרפיה. התמונה הנלווית עמוסה בכוכבניות, ואת הכריכה האחורית תופסת דוגמנית שמפרסמת משטחי שיש. "נו, אני שואל אותך, זה לא ביזוי מעמד האישה? זה יותר טוב מנשים שיושבות בנפרד? אלו פניה של התרבות. אבל בעידן שבו גילוח השפם הופך לאייטם, מה לנו כי נלין?"
מה חשבת על האמירה של ירון לונדון, "ערבים הם פראי אדם, רוצחים גם את עצמם"?
"אני כבר מזמן לא אוהב את השיח שהוא מוביל, את חוסר הספקנות שלו, את חוסר העניין, את הרצון שלו להפגין את ידיעותיו. אנשים שקרובים לי הם סקרנים, רוצים לשמוע יותר מלהשמיע, מוכנים ללמוד. אני קורא עיתונות, אני סובלני למה שאנשים כותבים, וגם אם פלוני כותב דברי הבל, אני אומר לעצמי: תקשיב, מה אכפת לך".
לפני שלושה חודשים, כשנחמה ריבלין הלכה לעולמה, הוזמן באר להספיד אותה. הקשר שלו אליה נרקם על רקע אהבתם המשותפת לסופרים ומשוררים ויצירותיהם. "נחמה הייתה בנאדם, עם הרבה רגישות וחוש הומור. היא דאגה לחלשים שלא על מנת לקבל פרס", אומר באר. לאחר שריבלין השיגה תרומה לייסוד "פרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית על שם ד"ר גרדנר סימון", התבקש באר לעזור לה בהקמת ועדת הפרס. אחד ממקבלי הפרס היה עמיחי חסון, שבאר מעריך את עבודתו. "אני שמח שהיום החברה הישראלית פתוחה לקבל עוד קולות, כמו זה של משורר שהוא בן לאב טריפוליטאי ולאם אמריקנית, בחור שגדל בעולם הדתי ושירתו ספוגה בעולם היהודי.
"נשבר הגרעין הקשה של יוצאי קיבוץ אשכנזים שהיו אחראים כאן לתרבות. חדרו קולות של משוררים דתיים, כמו יונתן ברג וסיון הר־שפי. יש יצירה משמחת ופורה של קולות רבים שבאים מהחברה המזרחית, גלים שמעשירים את המערכת. הקול הרוסי מרתק. כל גל חדש מרענן מפרה, גם אם תמיד יש מי שמרגישים שהזיזו אותם ולקחו להם את הבכורה. אני שמח על הקולות החדשים, ומצד שני מצר על שיש כל כך הרבה טקסטים עלובים, לשון ביבים".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני מבטלת בטלפון את "מצב הטיסה", והמבזקים מאתרי החדשות מתריעים על מלחמה אפשרית בצפון ובדרום. "כל הקונץ הוא לשמור את התשובות הגדולות לדברים הגדולים, ולא לבזבז אותן על דברים קטנים", אומר באר כשאני מעדכנת אותו במצב. "מנהיג טוב צריך לאמוד כל הזמן מה אנחנו באמת יכולים ומה לא. מדוע להכיל את האירועים בדרום? אולי כדי לקדם איזה עניין בצפון. אין לי שום הבנה בזה, בדברים האלו אני נאלץ לסמוך על שיקול דעתם והבנתם של המנהיגים. וכן, גם על הקב"ה אני נאלץ לסמוך בדברים האלו – שייצוק בהם רוח תבונה, שידעו מה אפשר וצריך לעשות, ומה לא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
