קפיצת ראש: חמשת המוחות שהדהימו את העולם

בראשית לא היו הסריקות, ההדמיות וטכנולוגיות מיפוי המוח. עם זאת, כבר בעת העתיקה ניסו הקדמונים להבין את הקשר המופלא בין הגוף לנפש, בין המכונה הפיזית ובין ההתנהגויות שמהן מורכבת האישיות שלנו. "על בני אדם לדעת כי מן המוח, ומן המוח בלבד, נובעים העונג שלנו, שמחותינו, הצחוק וקלות הראש, וגם צערנו, כאבנו, האבל והדמעות", כתב הרופא היווני היפוקרטס לפני יותר מאלפיים שנה. "הוא אשר עושה אותנו משוגעים או מעורפלים, מכניס בנו אימה ופחד ביום ובלילה, מביא לנדודי שינה, טעויות גורליות, חרדות ללא טעם. (…) כל הדברים הללו שאנו סובלים מהם באים מן המוח כאשר אינו בריא".

כל שנותר למדענים שקמו בעת החדשה הוא להוכיח את זה. עוד בטרם באו לעולם הכלים המתקדמים של ימינו, השתמשו החוקרים במה שזימנה המציאות: פתולוגיות. הם חיכו בשקיקה לפגוש מטופלים שנפגעו באזור כזה או אחר במוח. אם הפגינו האחרונים בעיות ספציפיות בדיבור, בזיכרון, בראייה וכדומה – יכלו הרופאים והמדענים להצביע על זיקה בין אזור מסוים לבין פעולה ספציפית. לרוב הם הגיעו למסקנות בנתיחות שלאחר המוות, וטרחו לתעד את קורותיהם של החולים שתרמו להם את התובנות החדשניות. אלה סיפוריהם של חמישה ממושאי המחקר, גיבורים בעל כורחם, שהעניקו למדע את התשתית לחלק גדול מהידע הקיים על המוח ותפקודיו, על הזיכרון ועל השכחה.

הפציינט S: העיתונאי שלא נזקק לרשימות

הייתה זו תחילת הקריירה המחקרית של מי שנחשב לימים אבי הנוירו־פסיכולוגיה, אלכסנדר רומנוביץ' לוריא. באפריל של שנת 1929 ישב הפסיכולוג היהודי־רוסי הצעיר במעבדתו ב"אקדמיה לחינוך קומוניסטי" שבמוסקבה, כאשר לחדר נכנס בחור ביישן בשנות העשרים לחייו, וביקש מלוריא לבחון את זיכרונו. הוא הציג את עצמו כעיתונאי שהגיע לכאן בהמלצת עורך העיתון, ואז הסביר למה: מדי בוקר נהג העורך להיפגש עם צוות הכתבים ולהנחית עליהם רשימה מפורטת וארוכה של משימות שיש לבצע באותו יום – אירועים שעליהם לסקר, מידע שצריך להשיג וכן הלאה. העיתונאים המפוהקים היו כותבים לעצמם הערות קצרות או רשימה כדי לעקוב אחר עומס המטלות. רק אותו בחור, סולומון שרשבסקי – שלוריא העניק לו בכתביו את הכינוי S – לא רשם דבר. כשהעורך גער בו על הזלזול, לא הבין שרשבסקי מה רוצים מחייו: הוא פשוט חזר על כל רשימת המשימות בדיוק מושלם.

הבוס נדהם מהזיכרון שהפגין העובד הצעיר, אבל זה לא הבין כלל את פשר ההתפעלות, ולא חשב שמדובר בתכונה חריגה ביחס לחבריו. כך נשלח שרשבסקי למעבדה של הפסיכולוג, כדי שיחזה בעצמו בפלא. לוריא תחקר קלות את העיתונאי ולמד שהוא גדל בקהילה יהודית קטנה, ושאביו הוא בעל חנות ספרים ואמו מרבה לקרוא. בצעירותו התגלה שהוא ניחן בחוש מוזיקלי מפותח, והוריו שלחו אותו לבית ספר מיוחד כדי שיהפוך לנגן ויולה מקצועי. לאחר שמחלה פגמה באוזנו ובחלומותיו, פנה לחפש משלח יד אחר, ובעקבות ביקור במערכת עיתון החליט להיות כתב.

בתחילה נתן לוריא הספקן לשרשבסקי סדרה של מילים, מספרים ואותיות. הבחור הקשיב בתשומת לב מרבית ואז חזר על הרשימה בדיוק באותו סדר. אחר כך הראה כי הוא מסוגל לחזור עליה גם מהסוף להתחלה. לוריא העלה בהדרגה את מספר המרכיבים ברשימה, וגילה לתדהמתו שאין גבול ליכולת הזיכרון של שרשבסקי. "תוצאות המבחנים הראשונים הספיקו כדי לשנות לגמרי את הגישה שלי ולהשאיר אותי נבוך ואובד עצות", כתב הפסיכולוג ב־The Mind of a Mnemonist ("מוח של זכרן־על", בתרגום חופשי), ספר שלם שהקדיש למקרה.

"המנמוניסט" עלה על הבמה והפגין את כישרונו, במופעים שדרשו ממנו עבודת הכנה רבה. עם השנים התעצם המטען של הזיכרונות שלא כבו, והעומס עשה בו שמות. הוא הפך מבולבל ואיטי, הפסיק לקרוא, לא הצליח לישון וסבל מתשישות. מספרים שכתב מילים על ניירות ושרף אותם בניסיון לשכוח

מהמפגש האביבי ההוא החלה ללבלב מערכת יחסים שנמשכה כמעט שלושים שנה. היא כללה שיחות ארוכות, ניסויים, דיונים ושיתוף פעולה בין מי שיהיה חוקר חלוצי בעל שם עולמי ובין האיש שלא שכח דבר. ושרשבסקי אכן זכר הכול – נוסחאות, מספרים, שירים, שפות, ידיעות עיתונאיות וספרי בישול. לוריא סיפר שמדי פעם היה עורך לחברו מבדק שכבר עבר שנים קודם, בלי ליידע אותו על כך. גם אם חלף עשור, שרשבסקי היה עוצם את עיניו וממלמל: "זאת סדרה שנתת לי פעם, בדירה שלך. ישבת ליד השולחן ואני על כיסא הנדנדה, לבשת חליפה אפורה והסתכלת עליי כך…", הדגים.

אחרי שנים של טלטלות מקצועיות, עלה "המנמוניסט" על הבמה והפגין את כישרונו, במופעים שדרשו ממנו עבודת הכנה רבה. עם כל קיבולת המידע האינסופית שלו, שרשבסקי היה בעל מנת משכל ממוצעת לגמרי. עם השנים התעצם מטען הזיכרונות שלא כבו, והעומס עשה בו שמות. הוא הפך מבולבל ואיטי, הפסיק לקרוא כי כל מילה הכבידה עוד על הקלט החושי שלו, לא הצליח לישון וסבל מתשישות. מספרים שכתב מילים על ניירות ואז שרף אותם בניסיון לשכוח. בסבלו פנה לטיפה המרה, והיא שהביאה למותו בשנת 1958, בעקבות סיבוכים הקשורים בצריכת אלכוהול.

סיפורו של סולומון שרשבסקי יצא מתחומי רוסיה והפך לקלאסיקה. יש המשערים כי "פונס הזכרן" – סיפורו המופלא של חורחה לואי בורחס, שגיבורו נפל מסוס ומאז לא שכח אף פרט – מבוסס על דמותו של שרשבסקי או על מנמוניסט אחר שפגש הסופר בחייו. שרשבסקי לימד את החוקרים על אופי הזיכרון וגבולותיו, ועל המחיר שגובה זכרנות־יתר. כמעט

שמונים שנה אחרי שפסע למשרדו של לוריא, זכתה התופעה לשם: היפרתימזיה. מתי מעט כאלה מאובחנים בעולם, ולמדע עדיין קשה להסביר אותם. דבר אחד ברור: לשכחה חשיבות גדולה מאוד אם רוצים לקיים חיי שגרה.

החולה טאן: דרמה ללא מילים

כשהיה בן שלושים איבד לואי ויקטור לבורן את היכולת לדבר. לבורן, שחי בצרפת במאה ה־19, הצליח להוציא מפיו רק מילה אחת נטולת כל משמעות – "טאן". בכל פעם שנשאל לשלומו או לעיסוקו או סתם רצה לומר דבר מה מיוזמתו, הפיק פיו את אותה ההברה, בדרך כלל פעמיים ברציפות. את ה"דיבור" שלו ליוו תנועות ידיים ואינטונציה שהלמו היטב את מה שרצה להביע. מלבד התופעה המוזרה לא הפגין לבורן כל פגיעה קוגניטיבית אחרת, ונראה שהוא מבין את המתרחש סביבו ואת הפניות המילוליות אליו. משפחתו הייתה משוכנעת שזהו מצב זמני ביותר, ושלחה אותו לאשפוז בבית החולים הפרברי ביסטר, שהתמחה בבעיות נפשיות. לבורן לא שיער שיבלה במוסד הזה את עשרים השנים הבאות, ויסיים בו את חייו.

הצוות בבית החולים ביסטר העניק ללבורן את הכינוי "טאן". עם השנים הידרדר מצבו הפיזי, ובאחד הימים של אפריל 1861 נשלח לניתוח בשל נמק שהתפתח בצד הימני של גופו. כך פגש אותו הרופא פול פייר ברוקה, שעסק באותם הימים בחקר השפה ובניסיון למקם אותה במוח. את הזמן המועט שנותר לפציינט בעל ההברה הבודדת ניצל ברוקה כדי לערוך לו מבדקים אינספור. באין דיבור הוא ניסה לקבל מהפציינט תשובות בכתב, אלא שטאן היה ימני והנמק הפך את העניין לבלתי אפשרי. ברוקה ניסה לגרום לטאן להשתמש ביד שמאל, אבל התוצאות היו בלתי מספקות – עד שהגיעו לעסוק במספרים. החולה ידע לעדכן כמה זמן בדיוק הוא נמצא בבית החולים, מה השעה ברמת השניות ועוד. התברר כי אף שיכולות מסוימות שלו הידרדרו, באחרות נשאר מוחו חד כשהיה.

כמו בכל המקרים שהובאו אליו, גם כאן הקפיד ברוקה לתעד באדיקות כל שלב בטיפול. שישה ימים אחרי שנפגשו לראשונה, בשעה 11 בבוקר, החזיר החולה טאן בן ה־51 את נשמתו לבורא. ברוקה לא היסס לרגע ומיהר לבצע במוחו נתיחה שלאחר המוות. בתוך כך גילה כי המנוח סבל מפגיעה דרמטית במיקום מסוים מאוד: האונה הקדמית באזור "חצי הכדור" השמאלי של המוח – או ההמיספרה השמאלית, בשמו המקצועי. למן אותו גילוי הפך המקרה של טאן לנקודת מפנה במחקרו של ברוקה. עוד קודם לפגישתם חיפש הרופא הצרפתי בנרות עדויות לקשר בין מיקום מסוים במוח לביטוי התנהגותי, והנה באה ההוכחה: אפשר לשים את האצבע על אזור המעורב בהפקת שפה.

הצוות בבית החולים העניק ללבורן את הכינוי "טאן". עם השנים הידרדר מצבו הפיזי, ובאחד הימים של אפריל 1861 נשלח לניתוח בשל נמק. כך פגש אותו הרופא פול פייר ברוקה, שעסק בחקר השפה ובניסיון למקם אותה במוח. הוא גילה שאף שיכולות מסוימות שלו הידרדרו, באחרות נשאר מוחו חד

ימים ספורים אחרי מותו של טאן פגש ברוקה בין כותלי בית החולים בפועל בן 84 בשם לזר ללון, שאושפז בעקבות דמנציה. שנה אחר כך איבד הקשיש את יכולתו לדבר, והצליח להוציא מפיו רק מילים ספורות כמו "כן", "לא" ו"ללו", שהיה ניסיון להגות את שמו הפרטי. לאחר מותו של ללון ערך ברוקה נתיחת מוח, והפלא ופלא – הוא איתר פגיעה באותו אזור ממש כמו אצל טאן.

בעקבות שני המקרים המשיך ברוקה לפגוש מטופלים רבים בעלי תסמינים דומים, לעקוב ואז לנתח. התופעה שממנה סבלו זכתה לשם "אפאזיית ברוקה". אפאזיה, או שַתֶקֶת בעברית, משמעה קושי עד חוסר יכולת בהפקת שפה, כשהגורמים יכולים להיות חבלה, שבץ, מחלות ורעות אחרות.

כמו בכל פגיעה, גם כאן הספקטרום רחב עד מאוד ודרגות החומרה שונות. יש מהנפגעים שיחזרו שוב ושוב על הברה אחת בלבד, כמו החולה טאן, ויש שיצליחו להפיק מגוון של מילים, אבל כל משפט יהיה מקוטע וללא מילות קישור.

עד היום מהווה "אזור ברוקה" אחד ממוקדי המחקר בתחומי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית (לצד "אזור ורניקה", שגם הוא קשור בקשיים בשפה). טאן, האיש שלא דיבר, אפשר לעולם המדע להתחיל להבין איך המוח האנושי יוצר דיבור.

קים פיק: איש הגשם האמיתי

פגישה אחת גורלית עם התסריטאי בארי מורו שינתה את חייו של קים פיק, בחור אמריקני יוצא דופן. פיק נולד בסולט־לייק סיטי שביוטה בשנת 1951. הוא היה תינוק בעל ראש גדל ממדים, וכבר בגיל צעיר הבחינו הוריו שמשהו בהתפתחותו לקוי. נוירולוג שבדק אותו קבע בתוך חמש דקות שהוא סובל מפיגור, שלא ילך לעולם, שלא ילמד דבר בחייו, ושיש לאשפזו במוסד. ההורים החליטו להתעלם מעצת הרופא – שהיה טרוד בעיקר במשחק הגולף שאיחר אליו – ובחרו לגדל את בנם בבית.

לדברי אביו פראן, דמות מפתח בגורלו של קים, כבר בהיותו בן שנה וחצי עסק הפעוט בשינון מתמיד. כשבני גילו למדו לרוץ ולקפוץ, הוא ישב במשך שעות וקרא בספריית הבית; ללכת החל רק בגיל ארבע. במשך השנים קרא אלפי ספרים, שאת כולם גמא בצורה מעניינת: עין ימין קוראת דף אחד, והשמאלית את הדף שמולו, בו זמנית. לפעמים סיים "לסרוק" כך שמונה ספרים ביום. את כולם החזיר למדף כשהם הפוכים, כדי לסמן מה כבר קרא.

לפי הטיימס הבריטי, פיק הכיר למעלה מ־12 אלף ספרים, וספג כמות עובדות שלא תתואר. לצד זאת, הוא לא היה מסוגל לבצע פעולות מוטוריות בסיסיות כמו לכפתר חולצה, להתגלח, או לאתר את מגירת הסכו"ם בביתו. לאלה הצטרפה התנהגות חריגה שכללה תנועות ידיים חוזרות ונשנות, השמעת קולות פתאומיים, קשיי תקשורת חריפים ותסמינים אוטיסטיים נוספים.
בהיותו בן 37 התרחש אותו אירוע מערבל עולמות: התסריטאי מורו פגש את פיק, ושאב ממנו השראה לדמות של ריימונד רביט, "איש

הגשם" בסרט בכיכובו של דסטין הופמן. "הופמן אמר לי – 'אתה חייב להבטיח לי משהו לגבי הבחור הזה: תחלוק אותו עם העולם'", סיפר מאוחר יותר פראן פיק. האב הנרגש, שלאחר פטירת אשתו טיפל בקים לבדו, אכן ביצע את הבקשה. הוא יצא עם בנו לסיבובי הרצאות עמוסים, כשהם לוקחים איתם לכל מקום את פסלון האוסקר שהעניק להם מורו, ומציגים בפני קהל מרותק את יכולות הזיכרון המדהימות של קים. שורות של ילדים הכינו שאלות בעוד מועד ובחנו אותו על תאריכים היסטוריים, שמות אישים, מלחמות ומה לא. פיק ענה להם תשובות מלאות ומדויקות, והתנועות הבלתי שגרתיות או הקולות המוזרים לא הרתיעו אף אחד.

בעזרת מאגר התאריכים הבלתי נדלה שבמוחו, היה קים פיק מסייע למשפחותיהם של חולי אלצהיימר לשחזר את סיפור חייהם. עוד לפני המצאת הרשת, הוא היה גוגל אנושי. "חשבו שלא אחיה מעבר לגיל 14, והנה אני בן 54 ואני סלבריטי", אמר פעם למצלמות הטלוויזיה

את כישוריו הפגין פיק גם מחוץ לאור הזרקורים. אנשים שפגשו אותו ברחוב היו נוקבים בתאריך הלידה שלהם, והוא היה אומר מיד באיזה יום בשבוע נולדו. בעזרת מאגר התאריכים הבלתי נדלה שבמוחו הוא היה מסייע למשפחותיהם של חולי אלצהיימר לשחזר את סיפור חייהם. עוד לפני המצאת הרשת, קים פיק היה גוגל אנושי. הוא הפך לידוען והביטחון העצמי שלו נסק. "חשבו שלא אחיה מעבר לגיל 14, והנה אני בן 54 ואני סלבריטי", אמר פעם למצלמות הטלוויזיה שאהבו אותו מאוד. מאחורי הקלעים הוא סבל מהתפרצויות מתח והתקפי חרדה, אך אביו התמודד עם האתגרים היומיומיים הללו בסבלנות אין קץ.

קשה לומר שפיק הוא מקרה קלאסי בתולדות הנוירופסיכולוגיה, דוגמת הסיפורים האחרים הנזכרים כאן, אבל השילוב הקיצוני בין מוגבלות לגאונות לא הפסיק לאתגר את המדענים, שרצו לפענח מה הופך את מוחו לייחודי כל כך. פיק היה דוגמה מובהקת ל"סוואנט" – תסמונת שמתאפיינת בכישורים יוצאי דופן בתחום מסוים מאוד, לצד קשיים וחוסר מסוגלות בתחומים אחרים. למעשה, פיק נחשב ל"מגה־סוואנט", כיוון שהצטיינותו הפנומנלית התפרסה על פני תחומים רבים ושונים.

יחד עם אביו יצא פיק למסע להבנת מוחו, מותיר את הנוירולוגים, הרופאים והפסיכולוגים שמוטי לסת. בדיקות הדמיה חדשות שבאו לעולם אפשרו לחוקרים באוניברסיטת סן־פרנסיסקו שבקליפורניה לקבל הצצה תלת־ממדית למה שמתרחש בראשו פנימה. כך התברר להם כי תופעת המקרוצפיליה – ההיקף הגדול של הראש – גרמה פגם במוחו. הביטוי לכך היה בכפיס המוח, החלק המחבר בין שתי ההמיספירות, חצאי הכדור: הוא פשוט היה חסר. קיימת השערה שלפיה קשרים חדשים שנבנו במוחו של פיק הם שיצרו את הסגולות הייחודיות שלו, לצד הליקויים ההתנהגותיים, מסת השריר הנמוכה ותסמינים אחרים.

בשנת 2004 הוזמן פיק אחר כבוד למרכז המחקר "איימס" של נאס"א בקליפורניה. בעזרת המכשור המתוחכם שעומד לרשותם יכלו החוקרים שם להשוות סריקות עכשוויות לאלה שנערכו על פיק בשנת 1988. להפתעתם התברר שבאזורים ה"חזקים" שלו, פיק התחזק עוד יותר. את אביו התוצאות לא הפתיעו: לאורך השנים הוא ראה איך מיומנויות הלידה של בנו הולכות ומשתפרות, וגם בתחומים ה"חלשים" חל שינוי לטובה: כששייטו בהרצאות מול למעלה מ־2 מיליוני בני אדם, הוא הבחין שקים הולך ונרגע, מדבר אל הקהל ביתר קלות, ומוצא שלווה בתפקיד שייעד לו זוכה האוסקר.

מחקר שפורסם בשנת 2008 הראה שפיק סבל כנראה ממחלה גנטית נדירה שאחראית לשלל תופעות – מקרוצפיליה, טונוס שרירים נמוך, הפרעות קשב וריכוז ועוד. שנה אחר כך מת פיק מהתקף לב, והוא בן 58. אביו, שעולמו התרוקן לפתע, נפטר כמה שנים אחריו.

HM: היום שבו הזמן עמד מלכת

זה היה אחד מניתוחי המוח המפורסמים בהיסטוריה. השנה הייתה 1953, המיקום – העיר הארטפורד, קונטיקט. בראש הצוות הרפואי עמד ד"ר ויליאם סקוביל, מנתח שהיה ידוע בתעוזתו ובחיבתו לפרוצדורות הרות סיכונים. מי ששכב על שולחן הניתוחים היה בחור בשנות העשרים לחייו, שנודע בראשי התיבות של שמו – HM. בעודו ילד נחבל באורח קשה בגולגולתו, והפציעה החמורה גרמה לו לאפילפסיה קשה שהלכה והתעצמה עם השנים. עשרות פעמים ביום היה HM מתמוטט, מתעלף ומפרכס. כל אפשרות לקיים חיי שגרה לא נראתה באופק.

באין תרופה שעשויה להושיע, החליטו הרופאים על הליך דרמטי – ניתוח שבו יוסרו ממוחו המוקדים שזוהו כאחראים להתקפים התכופים. אלה ישבו באזור האונה הרקתית, בשני צידי המוח. יחד עם המוקדים – שאגב היו קטנים למדי – הוסר גם איבר מוחי בשם ההיפוקמפוס, מבנה דמוי סוסון ים בעל חשיבות מכרעת בסיפורנו.

על פניו, הניתוח הוכתר בהצלחה. HM התעורר והחל לדבר בשטף, האינטליגנציה שלו לא נפגעה, הוא היה ער לסביבתו וההתקפים האפילפטיים אמנם לא נעלמו, אבל כבר לא היו קשים ותדירים כבעבר. נראה שהבחור הצעיר יזכה סוף־סוף ברוגע המגיע לו. אלא שאז התברר כי HM אמנם זוכר את המאורעות החשובים של חייו ואת ילדותו, אבל אינו מצליח לשמר כל זיכרון חדש ליותר מכמה דקות. מבחינתו העבר נעצר ביום הניתוח. HM היה אוכל ארוחת צהריים שוב ושוב, ורואה סרטים קלאסיים פעם אחר פעם כאילו הוא צופה בהם לראשונה. הוא לא זיהה אף אדם שפגש מאז הניתוח ה"מוצלח", גם לא את החוקרת שעבדה איתו במשך שנים. כשעבר לגור בבית חדש, לא הצליח לזכור איפה השירותים, ושנה שלמה לקח לו להבין איך להתמצא בין החדרים. בכל פעם מחדש הגיב בבכי כשסיפרו לו שהוריו נפטרו – ואז שכח זאת שוב.

עד מותו בשנת 2008 חי HM חיים נטולי זיכרונות. בהתאם לבקשתו, לאחר הלוויה הוצא מוחו לנתיחה ולשימור. אז גם הותר לפרסם את שמו המלא: הנרי מולייסון. האיש שלא ייצר לעצמו זיכרונות, ייצר שורה ארוכה של תובנות על הזיכרון האנושי, מרביתן הודות לד"ר ברנדה מילנר, נוירו־פסיכולוגית קנדית ממוצא אנגלי.

הנרי מולייסון אמנם זכר את המאורעות החשובים של חייו ואת ילדותו, אבל לא הצליח לשמר כל זיכרון חדש ליותר מכמה דקות. הוא היה אוכל ארוחת צהריים שוב ושוב, ורואה סרטים פעם אחר פעם כאילו הוא צופה בהם לראשונה. בכל פעם מחדש הגיב בבכי כשסיפרו לו שהוריו נפטרו – ואז שכח זאת שוב

מילנר, שחגגה לאחרונה 101, נחשבת לאגדה בעולם המדע. כשהייתה דוקטורנטית צעירה הגיעה לביתו של מולייסון כדי לערוך שורה של מבחנים, ניסויים וראיונות. במהלך עבודתה הבחינה מילנר בכמה דברים מעניינים באשר לזיכרונו של מולייסון. היא למדה למשל שהוא מסוגל לזכור מספר למשך רבע שעה אם יחזור עליו שוב ושוב; חמש דקות אחר כך כבר לא זכר שהמבחן התקיים בכלל. הוא זכר מספר טלפון למשך כמה דקות, אם דעתו לא הוסחה באמצע. הניסויים שביצעה שפכו אור על מערכת הזיכרון: אם עד אז התייחסו לזיכרון כאל מקשה אחת, תהליך אחד שמתרחש בכל חלקי המוח, המקרה של מולייסון ניפק את ההבחנות הראשוניות בין זיכרון לטווח קצר וזיכרון לטווח ארוך.

עוד מבחן מעניין שמילנר ערכה היה קשור ביכולות מוטוריות. על דף שהונח בפני מולייסון היו מצוירים שני כוכבים זה בתוך זה, והוא התבקש לשרטט בעיפרון קו לאורך הרווח הצר שבין קווי המתאר שלהם. את המטלה היה עליו לבצע בלי להביט ישירות בעיפרון ובנייר, אלא רק דרך מראה שהוצבה מולו. מילנר חזרה על המבחן פעמים רבות וגילתה כי לאורך הזמן חל שיפור ניכר בביצוע – אף שמבחינת מולייסון, מדובר היה באתגר חדש ומרענן בכל פעם, והוא לא זכר כי כבר התנסה בו. מתברר כי החלק האחראי למוטוריקה במוח "זכר" את המשימה ולמד אותה, בעוד החלק שאמון על זיכרון האירוע עצמו מחק את המבחן, כפי שמחק כל דבר אחר. כך הניחה מילנר אבן יסוד בהבנת הזיכרון: ההבחנה בין "זיכרון דקלרטיבי", שאוגר אירועים, שמות ועובדות, לבין "זיכרון פרוצדורלי", שקשור בפעולות מוטוריות ופעולות שהפכו להרגל – כמו לרכוב על אופניים, לנגן בחליל או לחתום את שמך. להיפוקמפוס, כך התברר, יש תפקיד מכריע ביצירת זיכרון דקלרטיבי ובאפסון זיכרונות. לפיכך הסרתו גרמה למולייסון את הקושי לשמר זיכרונות חדשים – בעוד ביצועיו במטלת העיפרון, שנעוצים במקום אחר במוח, הלכו והשתפרו.

על דף שהונח בפניו היו מצוירים שני כוכבים זה בתוך זה. HM התבקש לשרטט קו לאורך הרווח שבין קווי המתאר שלהם. את המטלה ביצע דרך מראה שהוצבה מולו. ד"ר מילנר חזרה על המבחן פעמים רבות וגילתה כי לאורך הזמן חל שיפור ניכר בביצוע – אף שמבחינת HM, היה זה אתגר חדש ומרענן בכל פעם

אבל בזה לא תמה תרומתו העצומה למדע. ביום השנה הראשון למותו של מולייסון החל ג'קופו אנז, נוירולוג מאוניברסיטת קליפורניה שבסאן־דייגו, בתהליך חיתוך מוחו המפורסם של HM ל־2,401 פרוסות דקיקות בעובי של נייר. הפרוצדורה העדינה ארכה יומיים, בעוד טובי החוקרים – חלקם הכירו את הפציינט באופן אישי – מתקבצים לצפות באירוע. להפתעתו, גילה אנז בנתיחה שיירי רקמה מאותו היפוקמפוס, מה שהופך את התמונה למורכבת יותר. החזון הגדול של אנז ועמיתיו, שכבר קורם עור וגידים, הוא יצירת אטלס דיגיטלי של אחד המוחות האנושיים הנחקרים ביותר בכל הזמנים.

פיניאס גייג': חור בראש ובנשמה

לולא היה זה סיפור טרגי כל כך, היה אפשר לומר בגאון שפיניאס (פנחס) גייג' הוא אחד הסלבריטאים הגדולים של חקר הפסיכולוגיה, הפסיכיאטרייה והנוירולוגיה גם יחד. גייג', יליד 1823, היה מנהל העבודה של צוות שעסק בהקמת מסילת רכבת במדינות ורמונט שבארה"ב. הוא נחשב לצעיר מבטיח, והממונים עליו ציפו ממנו לגדולות. בספטמבר 1848 עמלו הוא ופועליו על הנחת פסי רכבת ליד העיירה קוונדיש, וכדי לפרוץ דרך למסילה, הם השתמשו כהרגלם בחומר נפץ. גייג' כבר הכיר בעיניים עצומות את סדר הפעולות הנדרש כדי לסלק סלעים עיקשים מהדרך: קדיחת נקב בסלע, מילויו בחומר נפץ, הוספת פתיל, אטימה בחול, הידוק החול בעזרת מוט ברזל ארוך. לאחר מכן יש להדליק את הפתיל, החבר'ה בנוהל יימלטו מהמקום, והסלע יפוצץ.

אלא שביום ששינה את חייו של גייג' לנצח, משהו השתבש. כאן נחלקות הגרסאות – יש הטוענים שאחד הפועלים קרא לו מאחור, וגייג' הכה במוט במקום הלא נכון; אחרים סיפרו שגייג' טעה והחל בדחיסת חומר הנפץ עוד קודם למילוי החול, כך או כך, מוט באורך מטר ובקוטר של 3 ס"מ שוגר כמו טיל היישר אל ראשו. הוא חדר ללחי השמאלית, חלף מאחורי העין ויצא מעל המצח, מפלח את הגולגולת ומותיר מאחוריו חור עצום ועגול. המוט המשיך לעוף באוויר, ונחת במרחק של 25 מטרים משם. גייג' בר־המזל אפילו לא טרח לאבד הכרה: במקום להיפרד מן העולם כמו שהיה אמור לעשות לפי כל הסתברות אפשרית, הוא קם על רגליו וביקש מחבריו להוליכו לכרכרה. כך, בכוחות עצמו, הגיע לעיירה הקרובה. הרופא המקומי ד"ר אדוארד ויליאמס, שהוזעק למקום, מצא את גייג' ממתין לו על כיסא בפאתי בית המלון. ומקדם אותו באמירה: "דוקטור, יש כאן הרבה עבודה בשבילך".

כמה שעות אחר כך נכנס לתמונה ד"ר ג'ון הרלו, שהביט משתאה בחור הפעור בגולגולתו של הפציינט. "התמונה שעמדה לנגד עיניי, כמי שאינו נפגש עם פציעות צבאיות, הייתה פשוט נוראה", סיפר מאוחר יותר.

קודם לתאונה היה פיניאס גייג' איש נוח לבריות, שהשרה סביבו אווירה נעימה. מאז התאונה הוא הפך לאדם אחר לגמרי – רגזן, קפריזי, בעל נטייה להתפרצויות וגס רוח. חבריו התחילו לומר כי "זה לא אותו גייג'". הוא החליף מקורות פרנסה בזה אחר זה – למשל, הצגת המוט והחור בגולגולתו לראווה תמורת כסף. לבסוף, בגיל 37, מת בחוסר כול

להרלו נכון תפקיד חשוב בתולדות חקר המוח, כמי שליווה את גייג' ובמובן מסוים הפך לביוגרף שלו. למרות הפצע העצום שנפער במוחו, וחרף סכנות הזיהום הרבות שאורבות במקרה כזה – בוודאי לאנשי המאה ה־19 – גייג' שרד והיה לנס מהלך. עשרה שבועות אחרי הפציעה שב לבית הוריו בניו־המפשייר, שם עסק בעבודות קלות כמו טיפול בסוסים ובאסם. הראייה בעינו השמאלית אמנם אבדה לו, אבל ד"ר הרלו שבדק אותו קבע כי מצבו הבריאותי טוב, ושמח לבשר כי מבחינתו הפציינט החלים.

ובכל זאת, החלה לנקר בסובבים התחושה שמשהו אינו כשורה. קודם לתאונה היה גייג' איש נוח לבריות, מנהל מוכשר שהשרה סביבו אווירה נעימה. מאז שחצה המוט את ראשו, הוא הפך לאדם אחר לגמרי – רגזן, קפריזי, בעל נטייה להתפרצויות וגס רוח. חבריו התחילו לומר כי "זה לא אותו גייג'". אופיו הוולגרי כבר לא אפשר לו להחזיק מעמד לאורך זמן בעבודה אחת, והוא החליף מקורות פרנסה בזה אחר זה – למשל, הצגת המוט והחור בגולגולתו לראווה תמורת כסף. לבסוף, בגיל 37, מת בחוסר כול.

ד"ר הרלו, שכבר הפסיק לקוות כי יקבל אות חיים מהמטופל שצבע את שגרת רפואת העיירה המנומנמת, שמע על מותו רק שש שנים אחר כך. הוא פנה למשפחה וביקש רשות להוציא את גולגולתו של ג'ייג' מן הקבר. בני המשפחה, אסירי תודה על הטיפול שלו בבנם, העניקו לו בנוסף גם את מוט הברזל. אחרי שהעמיק בלימוד, וכתב כדרך כל חוקר מאמר על אודות המקרה, מסר הרלו את הגולגולת והמוט לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, שם הם מוצגים עד היום.

לגולגולת המפולחת יש תפקיד חשוב: באמצעות שרטוט המסלול שעשה המוט, התברר כי הפגיעה הקשה הייתה באזור האונה המצחית. האונה הזו היא שמופקדת על פעולות "גבוהות" – חשיבה ותכנון, ריסון עצמי ובקרה, כישורים חברתיים והתנהלות. יש שיגידו שהיא מותר האדם, אחרים יגידו ששם נחבאת האישיות שלנו. המקרה של גייג' היה למעשה ההוכחה הראשונה לכך שלמוח יש תפקיד באישיות שלנו, ושפגיעה בחלק מסוים שלו עלולה להביא לשינוי אישיותי. "האיזון בין יכולותיו האינטלקטואליות ובין דחפיו נהרס. הוא נוהג בזולת בזלזול, מרשה לעצמו לעיתים לנבל את הפה בגסות. (…) הוא חסר סבלנות נוכח אילוצים או עצות העומדים בסתירה לרצונותיו. (…) קודם לפציעה הייתה לו חשיבה מאוזנת היטב, ומי שהכיר אותו ראה בו איש עסקים ממולח ופיקח", כתב הרלו בשעתו. הוא היה חלוץ בהבנתו את הקשר בין הפגיעה המוחית לשינוי בהתנהגות, אבל מי יקשיב לרופא כפרי לא־מוכר, שנקלע לגמרי במקרה לפציעה פוטוגנית?

בעידן שבו חיו גייג' והרלו, הקשרים שהיום ברורים מאליהם היו בגדר תיאוריה מופרכת בלבד. על תפקידה של האונה המצחית ילמדו לעומק כמה עשורים אחרי, עם כניסתה של טכניקה רפואית נוראה ושנויה במחלוקת – הלובוטומיה. ההליך הפסיכיאטרי המפוקפק, שכלל את הרס האזור הקדמי במוחם של מטופלים כדי לרפא אותם ממחלות נפש, שינה את אופיים לנצח. האסיר מק'מרפי, גיבור הסרט "קן הקוקייה", הדגים לקהל הרחב מה עוללה הפרוצדורה הזו לאישיות. מאז היום הגורלי והלח ההוא בוורמונט צמח מדע שלם סביב הקשר הייחודי בין מכונת הפלא שבתוך הגולגולת לבין מה שאנחנו. המוח האנושי התחיל להבין את המוח האנושי.