"שמעתי מחבריי, ששמעו מר' נחום מטשארנאביל: פעם אחת היה הבעש"ט בקהילה קדושה חמעלניק, ושם היה בעל מגיה אחד ואשתו הייתה חולה… ובא הבעל מגיה לבעש"ט, לבקש ממנו שייתן רפואה לאשתו, ולא רצה. ולא עוד אלא שרגז עליו ודיבר אליו דברים לא טובים, והוקשה הדבר להרב אב"ד הנ"ל.
"ולערב כשהלכו כולם, שאל הרב את הבעש"ט מפני מה לא רצה לרפאות את האישה. והשיב כי היא צדקנית, ומחמת חולשתה מגינה על העיר מן הליסטים שביער. וכשיכלו הליסטים מהיער, ממילא תחזור לבריאותה. ושאל אותו מפני מה רגז על הבעל מגיה, והשיב שראיתי ששורים עליו דינים, ובזה הרוגז ביטלתי הדינים ממנו".
(מתוך "שבחי הבעש"ט", הוצאת ירושלים תרצ"א)
השיעול שפרץ מגרונו של התלמיד בן ה־18 נעשה טורדני יותר ויותר. ראשי ישיבת "אהלי תורה" של חב"ד בקראון־הייטס אולי לא היו מבחינים בכך לולא היה הוא צעיר יתום מאב, שהגיע לברוקלין ממונטריאול שבקנדה והופקד בידיהם. כשגברו שיעוליו הופנה הבחור לרופא משפחה שהתגורר באזור. התלמיד נבדק, ונדרש לשוב כעבור שבוע ימים לביקורת. לפני שיצא מהמרפאה, מרשם רפואי בידו, אמר לו הרופא אגבית: "אני רואה שאתה בחור ישיבה. יש בידי משפחתי ספר עתיק שאין לי מושג מה כתוב בו. אולי תמצאו לזה שימוש אצלכם בבית המדרש".
בחלוף שבוע הם נפגשו בשנית – הבחור הגיש את גרונו לבדיקה חוזרת, והרופא הגיש לו בתמורה ספר עתיק ששלף מקופסת פלסטיק. תלמיד הישיבה הביא איתו הפעם את אחד מחבריו, בן למשפחה המקורבת לשושלת לובביץ', ויחד הם הציצו בספר, שאכן התגלה כבעל חשיבות: קובצו בו מאמרי חסידות משלושה אדמו"רי חב"ד, ובהם הרב שניאור זלמן מלאדי, "אדמו"ר הזקן", מייסד התנועה. אלא שכאשר פתחו את הספר, גילו כי מאחורי הכריכה מסתתר אוצר נוסף: כתב יד על גבי דפים כחולים, שהיו מחוברים זה לזה בחוט. מבט חטוף הספיק לשני הצעירים לזהות את החיבור רווי הפסקאות הנפתחות במילה "שמעתי", טקסט המוכר לכל חב"דניק. הם הבינו כי לפניהם נמצא אחד העותקים הקדומים של "שבחי הבעש"ט" – קובץ סיפורים על חייו ופועלו של רבי ישראל בן אליעזר, מייסד תנועת החסידות. זמן קצר לאחר מכן התייצבו השניים בספרייה של "770", מרכז חב"ד העולמי ומקום משכנו של הרבי מלובביץ', והעניקו את הממצא הנדיר כשי לנציגיו של רבם. הם לא ידעו כי בכך הניעו קרב חוקרים רב־יצרים, שעתיד להעלות על מדפי ארון הספרים היהודי שתי גרסאות מהודרות של היצירה המבוקשת ביותר בחסידות הפופולרית.
רבי ישראל בן אליעזר, שכונה עוד בחייו "רבי ישראל בעל שם טוב", נולד בשלהי המאה ה־17 ונפטר בחג השבועות תק"כ (1760) בעיר מז'יבוז' בגליציה, באוקראינה של היום. אבי תנועת החסידות, שהדגישה את הרוחניות בעבודת האל ואת הדבקות בו והתעסקה בעולם הסוד והנסתר, לא כתב את תורתו: הוא השאיר את המלאכה לתלמידיו, ואלה הפיצו את משנתו ברבים. המעט הידוע עליו ועל קורותיו הונצח בספר "שבחי הבעש"ט". זו יצירה הגיוגרפית, כזו שאינה מתיימרת להיות ביוגרפיה מלומדת, אלא מקבצת לתוכה סיפורים שנועדו להאדרת מושא החיבור ולהעמקת ההערצה אליו. הקובץ מגולל את תולדות הבעש"ט, ההתגלות שזכה לה, קורות תלמידיו ומקורביו, וכמובן נפלאותיו ופעולותיו מעל לגדר טבע. אחרית החיבור מספרת על שלהי ימיו ומותו.
קובץ הסיפורים מיוחס לרב דב בער בן הרב שמואל מליניץ. חותנו, הרב אלכנסדר שוחט, שימש כ"סופר" של הבעש"ט, וניכר כי הוא המקור לסיפורים רבים בקובץ. שבחי הבעש"ט הועתקו כמה וכמה פעמים ידנית, בגרסאות משתנות, עד שהודפסו בשנת 1814, כשלושים שנה לאחר שנכתבו לראשונה. כעבור חודשים ספורים הודפסו שתי מהדורות נוספות בעברית (בדפוס ברדיטשב ובדפוס לאשצ'וב), ועוד אחת ביידיש (דפוס אוסטרהא). ההבדלים בין המהדורות מלמדים על העתקה מכתבי יד שונים.
מטבע הדברים והעניין באיש, הפך החיבור לאחד המוכרים ביותר בקרב החסידים כולם, ובעיקר בחב"ד. מתוך כ־250 סיפורים הכלולים בקובץ, כ־150 סופרו מפי רבני הקהילות, 13 מפי "מגידי מישרים" של הקהילות, והשאר מפי האליטה הרוחנית שלהן – ממנהיגים ועד לשוחטים ומלמדים. רבים מהסיפורים פותחים במילה "שמעתי", שמעידה על מסורת שעברה בעל פה בין החסידים. ב־1980 אפשרה המילה הזו לתלמיד צעיר לזהות במהירות את כתב היד, כשנחת בידיו הנרגשות. כעבור שלושה עשורים וחצי, סטודנט צעיר פחות מצא עצמו מרותק לסיפורו של כתב היד, ויצא למסע בעקבות הדפים החסרים בו ובעקבות זהותו של אותו חבד"ניק ממונטריאול.
"לפני חמש שנים החלטתי לחזור לספסל הלימודים, ונרשמתי ללימודי תואר שני באוניברסיטת בר־אילן", מספר שמוליק שיר (64), מרצה לבטיחות בעבודה, איש שיחה מרתק וסקרן. "התעניינתי במיוחד בקורס של פרופ' משה רוסמן, שעסק בהיסטוריוגרפיה יהודית. בעבודת הגמר, שכתבתי יחד עם ידידי הטוב גרשון שץ, בחרתי להתמקד ב'שבחי הבעש"ט'. בהמלצתו של רוסמן הגעתי למהדורה המדעית שערך חוקר החסידות וההיסטוריון יהושע מונדשיין, חסיד חב"ד שנחשב לבר־סמכא בעניין".
שיר, בעל טור בעיתון היישוב שהם, הוציא זה מכבר שלושה ספרי ילדים, וכן היה שותף ביצירת ספרו של פרופ' ישראל קנוהל, "איך נולד התנ"ך – מפגשי שיחה עם שמואל שיר". הוא רגיש למילה הכתובה, ולא פחות מכך למילה שאינה כתובה, ומצופה היה שתיכתב. בהקדמה למהדורתו של מונדשיין הוא קרא משפט שהדליק את סקרנותו: "בקיץ תש"מ, כשעשיתי בחצרו של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש שליט״א, הופיע בספריית הרבי יהודי וכתב יד באמתחתו. הספרן ר' שלום דובער לוין זיהה בנקל שכ"י זה הוא חלק מ'שבחי הבעש״ט', ובעיון נוסף הבחין שאין זו העתקה מהדפוס, אלא נוסח קדום יותר, ואף משובח יותר מנוסח הדפוס".
מונדשיין ממשיך ומספר כיצד העביר לוין את כתב היד לספרן ותיק ממנו, ר' חיים ליברמן שמו, והלה מיהר לבדוק אם הגרסה שנתגלתה פותרת לו סיפור רב סתירות "שנצטער בו ימים רבים כדי לפענחו". ואכן, "אורו עיניו למקרא נוסח כתב היד. נזדרז ר' חיים, העלה עלי כתב את הסיפור ופשרו, ושילבו בספרו 'אהל רח"ל' חלק שני. (…) והרי קיצור העניין, למען דעת מעלותיו של כה"י".
מעלותיו של כתב היד אכן התירו סתירות רבות בין הנוסחים והועילו לחוקרים המקורבים למרכז 770 שבברוקלין, אולם הספר העתיק היה חסר כמה עמודים מראשיתו ומסופו, וכמה גם מהאמצע. בעצתו של רוסמן פנה שיר לפרופ' יונתן מאיר מאוניברסיטת באר־שבע, שעוסק בחסידות ובקבלה. פרופ' מאיר העריך כי מישהו הוציא את כתב היד מספרייה או גניזה כלשהי, וכדי שלא יבחינו בחסרונו השאיר חלק ממנו; כך נהגו היהודים לעשות בניסיון להציל את אוצרות ארון הספרים היהודי מידי השלטונות הסובייטיים שהחרימו אותם. "ייתכן מאוד שכתב היד הזה נלקח מהספרייה בקייב, שיש בה הרבה חומר לא מקוטלג", הוסיף מאיר, השוקד בימים אלו על מהדורה מדעית של שבחי הבעש"ט. "אם תצליח לגלות מי היה הרופא שמסר את הספר לתלמיד הישיבה, נמצא את המקור של משפחתו, ואז אולי נוכל להגיע לארכיון ולהשלים את החסר, וכן למצוא אוצרות יקרי ערך נוספים".
שיר דווקא היה מוטרד מהצלע האחרת בסיפור: מיהו היהודי שהביא את כתב היד לספריית הרבי בדיוק כשמונדשיין שהה שם, ומדוע לא זכה להכרה המתבקשת? הוא החליט לצאת בעקבות הקרדיט האבוד, בתקווה למצוא גם את העמודים החסרים. "מה עושה יהודי שיש לו שאלה הקשורה לחב"ד? פונה לשליח חב"ד בשכונה. במקרה שלי – הרב מנחם גרינברג", אומר שיר בחיוך. "גרינברג הפנה אותי לרב שניאור זלמן ברגר, חוקר תולדות חב"ד מקריית־מלאכי. ברגר אמר לי שכעת בברוקלין השעה חמש בבוקר, וזו השעה ששלום דובער לוין בן ה־71 עובד בשקט בספרייה. כן, הוא עדיין משמש בתפקיד. 'שלח לו מייל, אולי יענה לך', אמר ברגר ומסר לי כתובת".
את מכתבו ללוין פתח שיר בחשיפת הקשר המשפחתי האישי שלו לעולם החסידות – פתיח שיהפוך לו להרגל בכל התקשרות עתידית עם אנשי חב"ד. מדי חמש דקות הוא בדק אם פנייתו נענתה, עד שלבסוף הגיעו תשובותיו הקצרות של לוין. לשאלה אם נמצאו חלקיו החסרים של הספר, ענה הספרן: "למיטב ידיעתי – לא". האם ידוע מי מסר את כתב היד ליהודי שהביא אותו לספריית חב"ד? "איני מתמצא בנושא". לשאלה המרכזית, מדוע לא הוזכר שמו של היהודי בהקדמה לספרו של מונדשיין, השיב לוין: "לא ראינו צורך לפרט. שם משפחתו צייטלין. הוא ביקר אצל רופא שיניים שהראה לו את כתב היד, ושניהם לא ידעו במה מדובר, והביא לי לספרייה".
כעת היו בידי שיר שני נתונים חדשים: רופא שיניים ובחור ממשפחת צייטלין – שם מוכר היטב בחסידות שמרכזה בברוקלין. חב"דניקים, כידוע, עשויים להיות בכל נקודה בעולם, אולם בהמשך תרם הספרן לוין פיסת מידע נוספת: צייטלין זה גר במונטריאול, ו"כמדומה יש שם שני אחים". נחוש למצוא קצה חוט, פנה שיר לבית חב"ד בעיר הקנדית. התשובה הייתה שאכן יש שני אחים מהמשפחה במונטריאול, אולם מעבר לכך לא נידבו לו אנשי חב"ד מידע נוסף. במשך שנה ניסה שיר להשיג עוד פרטים, שלח כמה וכמה מכתבי דוא"ל, אך לא הצליח להעלות דבר.
עקיצה כפולה
"מעשה שרצה הבעל שם טוב לנסוע לדרך, ומחמת שהיה זמן קידוש לבנה עיכב עצמו עד הלילה. ובעת הליכתו לקידוש לבנה הלך עמו אחד מהחברים, ורצה להביט אחריו – ולא הניח אותו הבעל שם טוב להביט, כי אמר: אחד גנב הרסן מן הסוסים, כי הסוסים היו קשורים בעגלה כדי לנסוע תכף אחר קידוש לבנה, והוא גנב מחמת שאין לו הוצאות שבת. ולאחר קידוש לבנה התחיל הגבאי לצעוק: מי גנב הרסן? אמר לו הבעל שם טוב: אל תצעק! לך אל איש פלוני וקח ח"י גדולים ופדה הרסן, כי הגנב משכן שם, ואל תפרסם הדבר".
העבודה הסמינריונית כבר הוגשה מזמן לפרופ' רוסמן וסיפור כתב היד נשכח, עד לפני כשנתיים. לכבוד יום הולדתו יצא שיר עם רעייתו לטיול מאורגן בין קברות צדיקים באוקראינה. המסע כלל את ציוניהם של רבי נחמן מברסלב, תלמידו המובהק רבי נתן מנמירוב, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, וכמובן הבעל שם טוב. "לפני הנסיעה החלטתי לחזור לעבודה שהגשתי לרוסמן, לרענן את זיכרוני על מייסד החסידות", מספר שיר. "מצאתי שם את ההתייחסות לכתב היד שהתגלגל לידי מונדשיין, והתחלתי לחשוב שוב על כל הפרשה. אמרתי, לא יכול להזיק אם אשלח עוד מייל לבית חב"ד במונטריאול, בניסיון לקבל פרטים על האחים צייטלין. וכך עשיתי".
כששב ארצה חיכה לו סוף־סוף מענה ("אולי בזכות הבעל שם טוב"), שכלל את כתובת הדוא"ל של אחד האחים. שיר הנרגש פנה אליו, ונענה בתוך ימים ספורים. "לכבוד ר' שמוליק שיר שיחי', שלום וברכה", נכתב שם. "ראשית כול, תודה רבה על רצונך להכיר תודה למי שהי' לו הזכות להביא ולתת אכסניא להכתב יד היקר לספריית הרבי".
הכותב היה יחיאל יוסף צייטלין, היום כבן 57, הצעיר בשישה אחים ואחיות במשפחתו. במשך 26 שנה לימד בישיבת "תומכי תמימים" בעירו, וכעת הוא עובד "בשליחות הרבי", כלשונו, ו"מוציא לאור כל שבוע וידאו של הרבי שנקרא 'השיחה השבועית'". בהמשך הדוא"ל הוא מגיע לגילוי כתב היד: "ביום אחד התקררתי והתחלתי להשתעל הרבה. הנהלת הישיבה ששמו עין עליי (בשגם הייתי יתום מאבי ז"ל) שלחו אותי לרופא (חדש) שלא מזמן הגיע לעבוד ולגור בקראון־הייטס בתור רופא כללי (לא רופא שיניים). שמו הי׳ ד"ר דובראָף (אינני זוכר שמו הפרטי)".
צייטלין מספר על הספר העתיק שהרופא הזכיר באוזניו, וממשיך: "אני תפסתי שיכול להיות שמדובר במשהו יקר ערך. אמרתי להרופא שאצל הרבי כ"ק אדמו"ר שליט"א יש ספרי'ה עם הרבה ספרים נדירים ויקרי ערך, ויש לי חבר (צעיר ממני ושמו שמשון אהרן יוניק) שמסתובב ויש לו קשר עם בית הרבי (אבא שלו והבנים היו משמשים בקודש), והוא יכול לעזור לי בזה. באתי בשמחה לישיבה ודיברתי עם בחור הנ"ל והסכים ללכת איתי בשבוע הבא להרופא כדי לזהות את הספר".
את מה שנגלה לעיניו כשפתח את ספר מאמרי החסידות מתאר צייטלין כך: "ראיתי בפנים לפני הדף הראשון כמין חוברת ישנה (עוד יותר מהספר, הצבע של הדפים היו כחול), נכתב בכתב יד, קשורה עם חוט, בלי דף ראשי רק הרבה דפים כרוכים ביחד. לערך 20 או 30 דפים. התחלתי לקרוא (עד כמה שהי' ביכולתי לקרוא הכתב) וזיהיתי שמדובר בסיפורי בעש"ט. כל כמה קטעים הי' כתוב 'שמעתי'. בתור ילד קראתי הרבה הספר 'שבחי בעש"ט' והד' כרכים של 'כל סיפורי בעש"ט', ככה שהסיפורים והלשון היו מוכרים לי. (…) הבנתי שזהו ספר יקר ואמרתי להרופא שניקח הספר להספרן הראשי של ספריית הרבי והוא יגיד לנו באם מדובר במתנה יפה להרבי. כנראה שלא הי' אכפת להרופא למי ילך הספר רק שיהי' לזה איזה שימוש במקום לבלות באיזה שמות. לקחתי הספר אני וחברי ופנינו מועדות לספריית הרבי".
בספרייה הם פגשו את לוין, והוא זיהה את הטקסט. "באם הדפים נכתבו לפני הדפסת הספר שבחי בעש"ט, הערך של הדפים עולות הרבה יותר מבאם נכתבו אחרי הדפסת הספר", מצטט צייטלין את דבריו של הספרן, וממשיך: "ר' שלום בער לוין ביקש ממני שאלך ביחד איתו (כיוון שלא רציתי להוציא הספר מידי) להספרן הישיש ר' חיים ליברמן שהי' הספרן והמשמש של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, שהוא מומחה גדול והוא יבדוק במה מדובר. כשהגענו אליו (הוא גר ב־770 בקומה שלישית) והראינו לו, הסתכל ואמר שברצונו לבדוק הספר במשך הלילה ונקבלו בחזרה למחרת".
לאחר בחינה מעמיקה קבע ליברמן כי כתב היד הזה קודם לדפוס הראשון של שבחי הבעש"ט, "ואמר שזה יהי' מתנה יקרה להרבי. אחרי זה הלכנו להמזכירות של הרבי ונתתי הספר להמזכיר. כתבתי השם שלי ושל חברי שהננו נותנים הספר כמתנה ל(ספריית) הרבי. לא שמענו שום תשובה מהרבי אודות זה".
בעדינות רבה מגולל צייטלין את הצער שהסבה לו הפרשה מכאן והלאה. "לשנה הבאה שנת תשמ"א נשלחתי לשליחות של הרבי, עם שבעה חברים מכיתתי מישיבת אהלי תורה, לפתוח ישיבה בקזבלנקה, מרוקו. כעבור לערך שנה וחצי, כשבאתי לחג הפסח להרבי בניו־יארק, נכנסתי לחנות מוכר ספרים ובעוד שהנני מסתכל אנה ואנה נתקלו פתאום עיניי בספר גדול וכתוב עליו 'שבחי בעש"ט', 'כתב יד'. פתחתיו והנה אני רואה העתקות מכל הדפים שהבאנו להספרי' ושעל זה נבנה כל הספר הנוכחי. והספר נכתב ע"י יהושע מונדשיין".
צייטלין המופתע סיפר למוכר הספרים כי הוא־הוא האיש שגילה מחדש את כתב היד, ותמה כיצד הגיעו הדפים אל מונדשיין, שחי בכלל בישראל. הוא אף ביקש לקבל עותק חינם מהספר המודפס, אולם המוכר סירב וציין כי שמע "שהיה סיפור שלם עם הספר הזה". מפגש מקרי ברחוב עם לוין העלה כי מונדשיין, שעבד כספרן מומחה במחלקת כתבי היד והארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים והתמצא היטב בחומרים כאלו, שהה בניו־יורק בזמן שצייטלין וחברו הגישו את מתנתם לספרייה. הוא שמע על כתב היד שנתגלה, שאל אותו מלוין, והוציא אותו במהדורת פקסימיליה, המציגה את הדפים המקוריים כפי שהם.
"יותר לא רצה לדבר הספרן על זה, ואפילו פרטים אלו הינם ממה שהבנתי וצירפתי ביחד מדברי המוכר ספרים והספרן כפי שזכור לי", כתב צייטלין לשיר. הוא הדגיש שחלפו מאז למעלה משלושה עשורים, "והנה, על אף שהייתי בחור בשעת הסיפור, בכל זאת תמיד עקץ לי קצת שני דברים". ראשית התפלא צייטלין על כך שמתנתו לספריית החסידות עברה לשימושו של חוקר. "בתור בחורים הי' מונח אצלנו בפשטות שאם יש ספר יקר ערך, צריכים לתת אותו להרבי, בפרט שידענו שהרבי רצה תמיד שישלחו אליו כל מיני ספרים (ישנים וגם חדשים)". תמיהתו השנייה הייתה דומה לזו שהביאה את שיר לחקור את הנושא: מדוע הסתפק מונדשיין, בהקדמה לספרו, במשפט המעורפל "הופיע בספריית הרבי יהודי וכתב יד באמתחתו". "הספרן הכיר אותי ואת משפחתי", כותב צייטלין, "ולמה לא לכתוב השם של 'היהודי שהופיע?'. אבל כיוון שהמחבר נמצא כבר בעולם האמת, יהי' כל העניין הזה לזכותו ולעילוי נשמתו, ושלא יישאר עליו ח"ו שום רושם מזה".
הערת שוליים, גרסת חב"ד
"שמעתי מהרב דקהילתנו: פעם אחת כתב איש אחד תורת הבעל שם טוב מה ששמע ממנו. פעם אחת ראה הבעל שם טוב ששד אחד הולך ואוחז ספר בידו. אמר לו: מה זה הספר שבידך שאתה נושא? השיב לו: זה הספר שחיברת. אז הבין הבעל שם טוב שיש איש אחד שכותב תורתו. וקיבץ כל אנשיו ושאל אותם: מי בכם כותב תורתי? הודה אותו האיש, והביא לו כתביו, ועיין בהם הבעל שם טוב ואמר: אין בכאן אפילו דיבור אחד שאמרתי".
לא רק צייטלין, גם אחרים שהיו מעורבים בגלגוליו של כתב היד לא רוו נחת. "נוצרה סביבו מתיחות רבה בין שני חוקרי חב"ד מרכזיים – מונדשיין ופרופ' אברהם חיים רובינשטיין. לוין הסכים לפרט רק את קצה הקרחון של העימות שנוצר", מסביר שיר.
מתברר כי מונדשיין קיבל אישור מהספרן לצלם את כתב היד כדי ליצור מהדורת פקסימיליה, והעבודה על הספר המהודר נמשכה כשנתיים. בינתיים נודע דבר קיומו של כתב היד גם לפרופ' רובינשטיין, איש חינוך ציוני־דתי, שהיה מבוגר ממונדשיין ביותר משלושים שנה. הוא פנה ישירות ללוין וביקש להשתמש בדפים העתיקים, שהיו ועודם שמורים היטב בגנזי הספרייה ב־770. לוין מסר לו תצלום של כתב היד, ורובינשטיין מיהר לפרסם מאמר אקדמי בכתב־העת הנחשב "סיני" – מה שגרם למונדשיין להתרעם מאוד על הספרן. לימים סיכם לוין את הפרשה במכתב לשיר: "שניהם קיבלו מה שרצו, ושניהם פרסמו מה שביקשו".
במהדורה של מונדשיין מוזכר מאמרו של רובינשטיין בהערת שוליים בלבד. רובינשטיין החל בינתיים בעריכת מהדורה מוערת ומבוארת משלו, וגם הוא הקדיש ליריבו למחקר לא יותר מהערת שוליים בפרק המבוא. את היהודי שמצא את הנוסח הזה של "שבחי הבעש"ט", הוא אינו מזכיר כלל: "כתב היד נמצא בספריית האדמו"ר מליובאוויטש בניו־יורק ולראשונה נודע עליו ברבים, מבלי שנוקב בשמו ובמקום הימצאו, על ידי ר' חיים ליברמן, הביבליוגרף והחוקר הנודע, שהדפיס סיפור אחד מתוך 'שבחי הבעש"ט' דפוס קאפוסט וכנגדו אותו סיפור בנוסח אחר מתוך כתב היד", כתב רובינשטיין במבוא. "אני ראיתי את כתב היד בעת ביקור בספרייה הנ"ל, ואף קיבלתי תצלום ממנו. (…) למרבה הצער לא נשתייר כתב היד במלואו. עובדה זו פוגמת, כמובן, בחשיבותו, אך אינה מבטלת אותה לגמרי. באופן מיוחד מקשה היעדר הפתיחה. שמא היו הדפים הפותחים מעשירים את ידיעותינו בנושא המחבר־המלקט, המסכימים, תאריכי הכתיבה וההסכמות? מכל מקום, אין לנו אלא החלק ששרד והוא – למזלנו – הרוב מכתב היד ולא נשער השערות על הדפים החסרים". על אלה הוסיף בהערת שוליים: "לאחר כתיבת הדברים צולם כתב היד האמור על־ידי יהושע מונדשיין, ירושלים תשמ"ב".
רובינשטיין לא זכה להשלים את מלאכתו. הוא נפטר בשנת 1983, ואת המשימה המשיכו בנות משפחתו, שהביאו אותה לסיומה רק ב־2005. ב"פתח דבר" לחיבורו כתבו רעייתו חנה ובנותיו ישראלית, שלומית ונאוה: "מיתת הנשיקה שנסתלק עמה מן העולם השאירה אותנו אבלים, פעורי פה ונדהמים. לאחר שהחילונו להתאושש קמעא, ראינו לעצמנו חובה קדושה, צוואה, להוציא לאור את המהדורה המבוקרת של 'שבחי הבעש"ט' ששקד עליה בשנותיו האחרונות. לאט ובהיסוס החילונו לקרוא בכתב היד, בדפים המודפסים ובמקורות הרבים שהסתייע בהם, והתוודענו מעט לאותו עולם מופלא, מרתק ומגוון שנגלה לעינינו מתוך הכתבים. 'שבחי הבעש"ט' זכה לעשרות מהדורות, ואף לא להוצאה ביקורתית משווה אחת. זוהי המהדורה הראשונה של ספר בסיסי זה בהוצאה מדעית".
מונדשיין הלך לעולמו בשנת 2014 – פחות או יותר בתקופה שבה החל שיר לחקור את האירועים שמאחורי הקלעים של גילוי כתב היד. בניסיונותיו להשלים את הפיסות החסרות המשיך שיר לחפש את ד"ר דובראף, הרופא שירש את הספר העתיק מהוריו – כך לפחות על פי זיכרונו של צייטלין. "לפני חצי שנה, כשנסעתי לבקר את הנכדה שלי באטלנטה, ביליתי שבוע בניו־יורק בניסיון לגלות פרטים נוספים. דבר ראשון הלכתי לפגוש את לוין בספריית חב"ד בקראון־הייטס", מספר שיר. הוא מתאר כיצד ליווה אותו לוין לבית המדרש שבו למד צייטלין, ושם פגש את הרב קורף, "מלמד קשיש ונחמד מאוד שלימד שם לפני ארבעים שנה. הוא אמר שהוא לא זוכר מה אכל לארוחת בוקר, בטח לא לאיזה רופא שלח את תלמידו לפני כל כך הרבה שנים. שמשון יוניק, החבר של צייטלין, לא זכר את האירוע כלל, בטח שלא את הרופא.
"את המרפאה מצאתי: כיום היא משמשת כדירת מגורים. בעזרת בתי שגית הצלחתי להשיג מהספרייה הציבורית בניו־יורק קובץ 'דפי זהב' של ניו־יורק כולה, אבל את יודעת כמה רופאים יש שם שנקראים כך? לאחרונה התחלתי להבין שבניגוד להנחת היסוד שלי, ייתכן שהרופא כלל אינו ממשפחה חב"דניקית או דתית, אחרת היה לוקח בעצמו את כתב היד לספריית הרבי. אני משער שהספר עבר במשפחה שהתרחקה מהמסורת, ולא היה לה מושג על חשיבותו. עכשיו נשאר לקוות שמישהו ישמע על כך ויגיע אליי".
בביקורו בספרייה, אגב, לא הורשה שיר להיחשף לכתב היד השמור שם. בספר "עבודת הקודש" – חיבורו של לוין על עבודתו בספריית הרבי – גלגולו של הנוסח הקדום של "שבחי הבעש"ט" אינו מוזכר כלל.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
