לנצח, אחי

20 בינואר 1988. שלוות הקיבוץ מנרה מופרת בהתרעת "פרש טורקי": חוליית מחבלים מצליחה לחצות את גבול לבנון סמוך לקיבוץ, וכוח צנחנים בהובלת בני גנץ מוקפץ כדי לעצור אותה. המג"ד הצעיר עולה על ג'יפ צבאי. מאחוריו הקשר, יוני ברנס. גנץ – לימים הרמטכ"ל העשרים של צה"ל וכיום יו"ר מפלגת כחול לבן – מספיק עוד לדבר בקשר לפני שמתחילים חילופי אש כבדים בין הכוח לחוליית המסתננים. "אנחנו מחסלים את המחבלים", יספר לימים, כשכבר ינוחו על כתפיו דרגות רב־אלוף. "ואז אני מסתובב ורואה שהרופא מטפל ביוני מאחורה… קרב של שניות. יוני נהרג לידי. ירו עליי, פגעו בו".

באותה שעה מיהרה מזכירת קיבוץ מנרה אל המועדון המקומי, הדליקה אורות וחיממה קומקום. "שמעתי את היריות ותיארתי לעצמי שהחיילים יגיעו אלינו", מספרת לי רחל רבין־יעקב, ממרחק של למעלה משלושה עשורים. "בני הגיע, נרעש מאוד, וסיפר מה שקרה. למחרת הם חזרו עם משפחתו של הבחור שנהרג. בני ביקש ממני שאפגש איתם, ויחד נסענו למקום האירוע. מאז נשאר בינינו קשר מיוחד מאוד".

אחרי המאורעות עברה רוזה לחיפה, ונחמיה הגיע בעקבותיה. היא מונתה למפקדת העיר מטעם ההגנה. "מכספה קנתה אלות וחילקה לאנשים, שיהיה נשק", מספרת רבין–יעקב. ב–1921 נישאו בני הזוג, ושנה אחרי כן נולד יצחק, שנקרא על שם אביה של רוזה. המשפחה הקטנה עברה לתל–אביב, ושם נולדה רחל

ובכל זאת, רבין־יעקב, אחותו הצעירה של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, לא הצביעה לכחול לבן בבחירות שהתקיימו לפני פסח, וגם לא מתכוונת להצביע למפלגתו של גנץ בבחירות שיתקיימו בשבוע הבא, לפני ראש השנה. לדבריה, לקראת הסיבוב הקודם הציע לה גנץ להיכנס לרשימה שלו במקום של כבוד, אך היא סירבה. "אמרתי שאני מאחלת לו הצלחה, אבל אני העבודה", היא אומרת בחיוך. "הרשימה של העבודה באפריל הייתה פשוט מעולה, ולעמיר פרץ אני מתחברת עוד יותר".

זו לא הייתה הפעם הראשונה שרבין־יעקב נקראה להצטרף לפוליטיקה. כבר בשנות השישים הוצע לה להיכנס לרשימת "המערך", גלגולה הקודם של מפלגת העבודה, כנציגת התנועה הקיבוצית. גם אז היא סירבה בנימוס. "הייתי צריכה רק לומר 'כן' כדי להיות חברת כנסת, אבל אמרתי להם שאת זה אני משאירה לאחי יצחק, שהיה אז שגריר באמריקה". כשהוצע לה בהמשך למלא תפקיד בכיר במשרד החינוך, הסכימה בחפץ לב. "בזה אני מבינה, זה המגרש שלי", היא אומרת.

בפגישתנו הראשונה – בעיצומו של הקיץ ובראשית עונת הבחירות הנוכחית – דיברה על החיבורים הדרושים במחנה השמאל. "אני הרבה פחות מצויה היום בעולם הפוליטי, ולא אוהבת לדבר על עניינים שאני לא ממש בקיאה בהם", אמרה לי. "יש כל כך הרבה דברים סמויים בפוליטיקה, שאני מעדיפה לא להתייחס לזה. הייתי רוצה לראות את העבודה ומרצ והשמאל־מרכז במקום טוב יותר ממה שהם היום. אני לא יודעת אם איחוד בהכרח, אבל כן שיתוף פעולה מלא. יש ניואנסים במרצ שאני כחברת העבודה לא מרגישה בנוח איתם".
השבוע, בביקור שני בביתה, אני שואלת אותה אם החיבור של אהוד ברק עם מרצ, והריצה המשותפת של העבודה עם גשר של אורלי לוי־אבקסיס, הם שיתופי הפעולה שלהם ייחלה. "אני מרוצה מכך שיש חיבורים", היא משיבה.

במחנה הדמוקרטי נמצאת גם נכדתו של אחיך, נעה רוטמן. שמחת על ההצטרפות שלה לפוליטיקה ולמפלגתו של ברק?
"זו הבחירה שלה. יש לנו קשר טוב, אבל עוד לא יצא לי לדבר איתה בעניין".

את לא שוקלת להצביע להם.
"אני מפלגת העבודה. זה כנראה כבר לא ישתנה", היא אומרת בחיוך.

ואת לא חוששת שהמפלגה הוותיקה שלך לא תעבור את אחוז החסימה?
"זה לא עד כדי כך".

כשאני מזכירה את הופעתו הטלוויזיונית של פרץ אחרי הורדת השפם, היא מניפה ידה בביטול. "שטויות. הזילות הזו… הוא היה אצלי לאחרונה, עדיין עם השפם. היו צלמים, הייתה שיחה נחמדה. לא הבנתי למה רצה להיפגש, אבל בדרך כלל כשמבקשים להיפגש איתי, אני אומרת – למה לא".

השבוע הגיעה אליה שוב משלחת של מפלגת העבודה, הפעם בניסיון לגייס אותה לתביעת דיבה נגד יאיר נתניהו, אחרי שצייץ בטוויטר כי "רבין רצח ניצולי שואה באלטלנה". רבין־יעקב, שעד אותו רגע לא שמעה על ההתבטאות הזו, זעמה אבל סירבה בתוקף להגיש תביעה. "אני לא מתעסקת בזה, עזבו אותי", אמרה להם. "גם אם אני כועסת ורותחת, אני לא מתכוונת להתעסק איתו".

גם בסרט החדש על יגאל עמיר, "ימים נוראים", היא לא מתעניינת. על המפלגה שדורשת לשחרר את רוצחו של אחיה היא אומרת: "מטורפים, מה יש לי להגיד? הרי זה לא יצחק רבין שנרצח, זה ראש ממשלה שנרצח. הבעיה שלי עם הירצחו של אחי היא אישית שלי; לעומת זאת הרצח הפוליטי הוא לא בעיה שלי, אלא של המדינה. אין לי מה לומר על זה".

הערוץ הסודי של היישובים

כבר 77 שנים שרבין־יעקב היא חלק מהנוף הגלילי הנהדר שנפרס למרגלותינו. היא הגיעה לכאן בתום לימודי התיכון, במסגרת קבוצת צעירים של תנועת הנוער העובד והלומד. הם התמקמו בכפר־גלעדי, ששימש בסיס לקיבוצים רבים, והוכשרו לקראת התיישבות במה שהיה אז הר טרשים קירח. שנה לאחר מכן הם עלו לאדמת הטרשים של מנרה, בגובה של כ־850 מטר מעל פני הים, ללא כבישי גישה. החבורה מנתה כשישים איש; בכל פעם טיפסו להר כ־15 מהם, ואחר כך התחלפו. הדרך מכפר־גלעדי נמשכה שעתיים. "קשה להאמין, אבל הנוף פה היה אחר לגמרי, לא היו עצים בכלל", אומרת רבין־יעקב. "העות'מאנים הניחו את מסילת הברזל לדמשק, ולצורך האדנים הם כרתו את היערות. מאז החורש הטבעי התאושש, חזר לצמוח לאט־לאט, ואנחנו לא נותנים לפגוע בו.

"על ההר לא היו יישובים בכלל. היישוב הכי גבוה היה הכפר הערבי הונין, במקום שנמצא היום המושב מרגליות, וחוץ ממנו היו שרידים של מבצר צלבני. עלינו דווקא לפה כי זו הייתה הקרקע שנרכשה. לא היה שום סיכוי למצוא באר מים בגובה הזה, אבל מצאנו בורות לאגירת מי גשמים, שמלמדים שפעם גרו פה אנשים. מצאנו גם בית קברות קטן, וגת עתיקה ליין או לשמן".

המים, שבהם השתמשו במשורה, הגיעו על גבי עגלה ושתי פרדות מכפר לבנוני. "מקלחות?", צוחקת רבין־יעקב, "פעם בשבוע היינו יורדים להתקלח בכפר־גלעדי, אם צריך או לא צריך – זו הייתה הסיסמה. מובן שאחרי שמטפסים חזרה להר, כבר לא זוכרים שהייתה מקלחת. הרימו פה אוהלים אבל הם מיד עפו ברוח, אז הביאו צריפים. בחורף שמנו על השמיכה מעיל גשם, כי מים חדרו לצריף, וניילונים לא היו אז. אבל היינו צעירים ואידיאליסטים, והקשיים האלה לא דיברו אלינו. מצד שני, חברים רבים עזבו, ולי אישית זה היה הקושי האמיתי".

עוד לפני העלייה לקרקע התבקשה רבין־יעקב בדיסקרטיות להיות אלחוטאית של "ההגנה". היא נענתה ברצון, מה שאפשר לה להישאר באופן קבוע על ההר, בשעה ששאר החברים התחלפו ביניהם כדי לאפשר לכולם לממש את הזכות ליישב את הקיבוץ הצעיר. "היה קורס משותף לכל זרועות ההגנה. למדנו אלחוט בשיטת מורס, וקיבלנו 'תחנת אלחוט' בגודל של מחשב נייד. בלי שהבריטים ידעו על כך, שידרנו פעמיים ביום לפי סדר קבוע בין היישובים, וכמובן בעיתות מצוקה שלא מן המניין. עד היום שמורה אצלי מחברת השדרים ממלחמת העצמאות". ולא רק המחברת הזו; מסמכים אינספור שמורים אצלה בסדר מופתי, ובמהלך השיחה היא שולפת בקלות מכתבים ותמונות מלפני עשורים רבים.

ב־1945 נולדו הילדים הראשונים של מנרה, ובראשית שנות החמישים כבר הוקמה כיתה בקיבוץ. רחל הייתה למורה הראשונה של קבוצה קטנה, שכללה גם ילדי חוץ, רובם יתומים. כך החלה קריירה רבת שנים וגדושת פרסים בתחום החינוך. גם היום, כשהיא מתקרבת לגיל 95, דיבורה רהוט, מרשים ונעים לאוזן, ועיניה עיני מחנכת שרואות לעומקם של היושבים מולה. קומתה הנמוכה לא מפחיתה מעוצמתה ומחוסנה. מדי פעם אפשר לזהות בקולה את סגנון דיבורו של אחיה, ולהבחין בדמיון בין פניהם של השניים.

"כשיצחק היה בפלמ"ח הוא בא פעם לבקר אותי בבית הספר. תמיד היה הולך בנעליים שחורות גבוהות, ופתאום אני רואה אותו בנעליים אדומות וסוליות קרפ. שאלתי מה זה, והוא ענה: פלשנו ללבנון. ככה, כמו שאספר עכשיו ששתיתי קפה. התפקיד שלו היה לטפס לנתק את חוטי הטלפון, לשם כך היו לו הנעליים. זו הייתה הפעולה שבה משה דיין איבד עין"

מה לעירונית־תל־אביבית בקיבוץ?
"גדלתי בבית מאוד פוליטי. ההורים שלי היו אנשי תנועת העבודה. בבית לא דיברו על ערכים, אבל המסרים היו ברורים מאוד. לפרנסה עובדים, וכל הפעילות הציבורית היא בהתנדבות, אחרי העבודה; יש דברים שראוי לפעול למענם גם כשזו לא טובתך האישית, ודאי לא החומרית; אם אתה רוצה לעשות משהו, אתה צריך להתחבר לאחרים שיהיו שותפים לעשייה שלך; והעיקר: תמיד תהיה שלם עם עצמך ועם האמת שלך".

אביה נחמיה נולד באוקראינה, היגר לבדו לאמריקה, ובמלחמת העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי־אמריקני. "כשבא להתגייס הוא נפסל בשל פלטפוס, אז הוא שינה שמו מרביצ'וב לרבין ועבר ללשכת גיוס אחרת. שם לא שמו לב וגייסו אותו", מספרת בתו.

הגדוד שבמסגרתו לחם נחמיה רבין הגיע לאנגליה, הפליג למצרים ומשם התקדם רגלית לכיוון פלסטינה. הם הגיעו עד רפיח, ואז נגמרה המלחמה. ז'בוטינסקי, ממקימי "גדוד נהגי הפרדות" בצבא הבריטי, אמר להם: "התנאים פה קשים. אלה שבאו מארצות עם רמת חיים גבוהה, שיחזרו לארצם. מי שבא מרמת חיים נמוכה, יוכל להסתגל פה". נחמיה החליט להישאר. "הבריטים הרגישו חובה כלפי אלו שנשארו בארץ, והעסיקו אותם בשירותים ממשלתיים. אבא עבד בקווי טלפונים, וכך פגש את פנחס רוטנברג, שלקח אותו להקים את תחנת הכוח בנהריים. משם עבר אבא לעבוד אצלו בתל־אביב, עד לגמלאות".

בשנותיו הראשונות בארץ ישראל, בסוף העשור השני של המאה הקודמת, הגיע נחמיה לירושלים. בדיוק באותם ימים החלו מאורעות דמים בעיר העתיקה, "והוא יחד עם רחל ינאית וצבי נדב התארגנו למה שהיה לתא הראשון של ההגנה. הם לקחו נשק מהצבא הבריטי, שבו הם שירתו בעצמם, ויצאו להגן על היהודים בעיר העתיקה. הבריטים לא רצו לתת להם להיכנס לשם, בטענה שהצבא שומר על היישוב היהודי, אף שבפועל זה לא נעשה".

אונייה ראשונה ואחרונה

אמה רוזה נולדה באימפריה הרוסית, במשפחה אריסטוקרטית. משסיימה את לימודיה בגימנסיה המשיכה ללימודי הנדסה, כימיה ובניין. "אמא הייתה מאוד סוציאליסטית בדעותיה. אביה היה אחראי על יערות שהיו שייכים למשפחת הצאר, והיא עצמה עבדה כמנהלת חוטבי העצים, אבל תמיד היה לה יחס מאוד מיוחד לחלכאים ונדכאים. מספרים שהייתה יושבת בלילה עם הפועלים, קוראת להם ספרים. היא גם העבירה להם חצי מהמשכורת שלה".

כשפרצה מהפכת אוקטובר 1917 הייתה רוזה מנהלת מפעל ליד פטרוגרד, כיום סנט־פטרבורג. הבולשביקים דרשו שתהפוך לחברה במפלגתם, ומשסירבה נדרשה לעזוב את תפקידה. "הפועלים מאוד אהבו אותה. כששמעו שעבודתה הופסקה, הם פתחו בשביתה", מספרת רבין־יעקב. הממשל הגיב בשביתה משלו, והפסיק להעביר לפועלים אספקה. רוזה הבינה בינתיים ש"שמו עליה עין", ושמוטב כי תברח בהקדם. "היא לא הייתה ציונית, אבל הייתה לה משפחה בארץ – דוד שלה, מרדכי בן הלל הכהן. הוא היה ציר בקונגרס הציוני הראשון, בת אחת שלו נישאה לארתור רופין ובת אחרת לבנו של אחד העם. אמי החליטה שהיא מרוסיה מסתלקת, וקבעה: האונייה הראשונה שיוצאת מאודסה, אני יוצאת איתה".

האונייה המאורגנת הראשונה והאחרונה שיצאה מהאימפריה הרוסית המתפוררת לארץ ישראל נקראה "רוסלאן". בין נוסעיה היו רבים ששמותיהם הפכו בהמשך למוכרים, דוגמת רחל המשוררת. "רוזה האדומה", כפי שכונתה לימים אמה של רבין־יעקב, עלתה כנוסעת סמויה: "לא הייתה ליהודי רוסיה בעיה לצאת, אבל הייתה להם בעיה להיכנס לארץ", אומרת בתה. כשהאונייה הגיעה ליפו, הצליחה רוזה לרדת ולהגיע אל בית דודה בירושלים, בשכונת רחביה המבוססת. בערב פסח שמעה שיש פרעות בעיר העתיקה, ברובע היהודי. "אמא, שכבר ברוסיה הייתה פעילה בהתארגנות יהודית להגנה עצמית כנגד הפוגרומים, אמרה: 'מה, גם פה פוגעים ביהודים?'. בלי לשאול ובלי לדעת את השפה, היא הלכה לעיר העתיקה בשמלה לבנה, כביכול בתפקיד אחות. באותו זמן אבא שלי וחבריו התכוונו להיכנס לעיר כשהם מחופשים לסניטרים. פתאום הם רואים שתי בחורות בשמלות לבנות – אחת הייתה אחות אמיתית מנהלל, והשנייה הייתה אמא שלי. הם ניסו להזהיר את הנשים, אבל השתיים חברו אליהם".

אחרי המאורעות עברה רוזה לחיפה, ונחמיה הגיע בעקבותיה. היא מונתה למפקדת העיר מטעם ההגנה – האישה היחידה שנשאה אז בתפקיד כזה. "מכספה קנתה אלות וחילקה לאנשים, שיהיה נשק", מספרת רבין־יעקב. ב־1921 נישאו בני הזוג, ושנה אחרי כן נולד יצחק, שנקרא על שם אביה של רוזה. המשפחה הקטנה עברה לתל־אביב, שם נולדה רחל כעבור שנתיים. "אמא הייתה חברה במפקדה החופשית של ההגנה, והישיבות היו אצלנו בבית. התקיימו שם 'ישיבות פתוחות' ו'ישיבות סגורות'. אלה של אבא, שהיה בוועד פועלי המתכת, היו פתוחות ורעשניות מאוד; ואלה של אמא היו סגורות, מצומצמות ושקטות".

בתל־אביב עבדה רוזה כמנהלת חשבונות ב"בנק הלוואה וחיסכון", והייתה חברה במועצת העירייה. "לשכה סוציאלית של אדם אחד", מגדירה אותה בתה. "טיפלה באלמנות ויתומים, הייתה אפוטרופוסית של ילדים". היא זוכרת הורים עתירי חברים מעמק יזרעאל, שהיו מגיעים לתל־אביב ונשארים ללון בבית משפחת רבין. "לא פעם יצחק או אני הלכנו לישון במיטה אחת והתעוררנו במיטה אחרת", היא אומרת בחיוך. "זה עזר לשנינו להתרגל לתנאי שינה כאלה. החבר'ה מבית הספר החקלאי כדורי – שם למד יצחק – סיפרו שיכלו לרקוד לו על המיטה והוא לא היה מתעורר".

רוזה נפטרה ממחלת הסרטן כשהייתה בת 47 בלבד. רחל הייתה אז בת 12, יצחק בן 15. "בינו לבין אמא היה קשר מיוחד. שניהם לא היו דברנים, הבינו זה את זו בלי מילים. הביאו אותו אליה להיפרד ממנה, ונראה היה שהיא חיכתה לו. הוא נהג לומר שעד אז, וגם מאז, הוא לא בכה כל כך הרבה. על שנינו מותה השפיע מאוד".

"לא פעם יצחק או אני הלכנו לישון במיטה אחת והתעוררנו במיטה אחרת", היא אומרת בחיוך. "זה עזר לשנינו להתרגל לתנאי שינה כאלה. החבר'ה מבית הספר החקלאי כדורי – שם למד יצחק – סיפרו שיכלו לרקוד לו על המיטה והוא לא היה מתעורר"

גם היום הכאב נשמע בקולה כשהיא מדבר על מות אמה, אבל היא ממהרת להוסיף: "המזל שלנו הוא שהיה לנו אבא נהדר, חם מאוד. הוא גידל אותנו למופת. יצחק אמר שאבא לא התחתן שוב מחשש שזה יפגע בנו. אני אומרת שאבא כל כך אהב את אמא, שהוא לא רצה להתחתן שוב".

את שנותיו האחרונות עשה נחמיה לצד רחל במנרה. הוא נפטר בגיל 88, ונטמן בקיבוץ, בהתאם לבקשתו.

שתי חתונות והפוגה אחת

לביקור השני במנרה אני מגיעה עם ילדיי, שמתרשמים עמוקות מצלילותה של רבין־יעקב ומנעימותה. באוזניהם היא שבה ומספרת את קורות ראשית ההתיישבות, ונראה כי יש לה חדווה מיוחדת כשהיא מדברת עם ילדים ובני נוער.

ימים בודדים לפני ביקורנו גבול הצפון שוב היה תוסס ומאוים, אבל המארחת שלנו אומרת שהמתיחות לא הורגשה באזור מנרה, אלא מערבה משם. בכל מקרה, זה בוודאי לא מתקרב למה שחווה ההר במלחמת העצמאות. "היינו מכותרים. ממערב – לבנון. למטה ממזרח, מה שהיום קריית־שמונה – הייתה העיר הערבית חאלסה. מצפון – הכפר הונין. מדרום לנו היה כבר כביש הצפון שסללה קק"ל, אבל ירו שם על כל מכונית שעברה. באספת חברים התעורר דיון קשה מאוד בשאלה אם לפנות ילדים. היו שאמרו – 'אם מפנים את הילדים, מה יש לנו לעשות פה? שצה"ל יחזיק את המקום'. אחרים אמרו שצריך להישאר בלי לסכן את הילדים. החלטנו שלא להחליט, שיחליטו בשבילנו. בסוף הצבא החליט לפנות את הילדים ואת הנשים שבהיריון".

כעת התעוררה שאלת אופן הפינוי של הילדים הקטנים. עבור כל ילד נדרש מבוגר שיישא אותו על ידיו, בהליכה שקטה בשביל עיזים על צלע ההר. בני קיבוצים מהעמק גויסו למבצע, וארגזים מרופדים הוכנו לתינוקות. ניסיון הפינוי הראשון כשל, לאחר שקולות ערבים נשמעו סמוך לשביל. למחרת יצא המבצע לפועל.

"האיש שלי ואני התחתנו בהפוגה הראשונה של מלחמת השחרור", מספרת רבין־יעקב. "רפי היה החבר הראשון שלי. הלכנו לגבעתיים, לבקר שם את הילדים והנשים שפונו ממנרה, ובאותה הזדמנות הגיע רב לחתן אותנו. רפי צחק שזה טקס פגני, אבל אני התעקשתי על חופה מסורתית. היו שם רק אבא שלי וההורים של רפי. יצחק עדיין היה בחזית. שלושה ימים אחר כך יצחק ולאה התחתנו גם הם, במהלך אותה הפוגה. נשארתי לחתונה שלהם, אבל רפי כבר חזר למנרה. היו כל כך הרבה נופלים והיה כל כך עצוב, שממש ביקשו מיצחק ולאה שיעשו קצת שמח, שיערכו מסיבה. אז הם עשו חגיגה קצת יותר גדולה משלנו".

רפי יעקב נפטר לפני שש שנים וחצי. רחל מציגה בפניי ספר שיצא לזכרו, ובו מבחר מכּתביו. "הוא היה יליד גרמניה, מחובר מאוד לתנ"ך, כמוני. הכתיבה הייתה כלי הביטוי המרכזי שלו. כאן בקיבוץ קלטנו ילדי עולים, שכמו כולם ישנו בלילה בלינה המשותפת, ואחר הצהריים הלכו למשפחות שהוצמדו להם. היינו בשבילם ממש כמו משפחה".

שלושה ילדים נולדו לה – תרצה, יפתח וגדי ("כולם שמות מהתנ"ך"), ואליהם הצטרף בן מאומץ, ביניה (בנימין) ג'דידי. כשהיה בן 27 נפל ביניה במלחמת יום הכיפורים. "הוא כבר היה אז אב לשניים – בן ובת. ילדיהם קוראים לי סבתא. בתקופת המלחמה הוא והמשפחה שלו עוד גרו פה, במנרה. הוא נשלח עם הכוח שלו עד לסוריה, הם התיישבו שם בכיכר ליד מסגד, ואז התחילה הפגזה. ביניה נפצע מרסיס בצורה אנושה, ובמסוק החילוץ הוא כבר נפטר. נסענו לכפר הזה כשעוד היה אפשר, וראינו את המקום". בסלון ביתה מתנוסס רישום של הכפר, חאן־ארנבה, פרי יצירתו של צייר המלחמות שמוליק כץ.

בנם יפתח ספג פציעה חמורה מאוד במהלך המלחמה ההיא. "הרופא אמר שהוא כרגע הפצוע הקשה ביותר במחלקה. יצחק הגיע לבית החולים עוד לפניי, ויחד הלכנו לדבר עם הרופא, כדי שלא יסבן אותי. יפתח היה שרוף ושבור מלמעלה ועד למטה, מלא ברסיסים. הטנק שפיקד עליו היה מלא חבר'ה שחילץ מטנקים אחרים, בקרב החווה הסינית. בסוף גם הטנק שלו נפגע, והוא עף מהצריח. בעקבות התפקוד שלו הוא קיבל את עיטור המופת".

בלילה שבו נפצע יפתח, נהרגו בחווה הסינית למעלה ממאה לוחמי צה"ל. "המזל של יפתח היה שהמ"פ שפקד עליו לחלץ לוחמים, עקב אחריו", מסבירה רבין־יעקב. "כך הוא ראה שיפתח נפגע, ודאג שיחלצו אותו משם. הם כבר לא ידעו מי מצה"ל ומי מהצבא המצרי. המחלץ שאל אותו 'אתה יהודי?', והבן שלי ענה: 'קשה להיות יהודי'. זו הייתה המלחמה הכי גרועה שהייתה לנו. בלגן שקשה לתאר".

איתן הבר אמר: בואו מהר

עוד לפני המלחמה סיים יצחק רבין את תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון, וחזר ארצה. "היינו קרובים מאוד", מספרת אחותו. "עד יומו האחרון היינו משוחחים בטלפון פעם בשבוע, גם כשהיה בתפקידים בכירים. בשנים האחרונות שלו זה היה בשבת בבוקר. ידעתי את סדר היום שלו בדיוק: מתי הוא קם, אוכל, משחק טניס, ואז מדברים".

באיזה שלב בחייו הבנת שיגיע רחוק?
"תמיד האמנתי בו מאוד, אבל מאחר שהיה מופנם, שקט וצנוע, לא חשבתי שיגיע לאן שהגיע. עוד כשהיה בפלמ"ח הוא בא פעם לבקר אותי בבית הספר, אחרי הפעולה הראשונה שלו בלבנון. תמיד היה הולך בנעליים שחורות גבוהות, גרביים מקופלים ומכנסי חאקי קצרים, ופתאום אני רואה אותו בנעליים אדומות וסוליות קרפ. שאלתי מה זה, והוא ענה לי: פלשנו ללבנון. ככה, כמו שאני אספר עכשיו ששתיתי קפה. מכיוון שהיה הצעיר בחבורה, התפקיד שלו היה לטפס על עמודים ולנתק את חוטי הטלפון. לשם כך היו לו הנעליים האלה. זו הייתה הפעולה שבה משה דיין איבד עין".

ואחרי שכבר כיהן כרמטכ"ל, הכניסה שלו לפוליטיקה נראתה לך כצעד טבעי?
"עוד כשאמרו לי שיצחק יהיה שגריר בארה"ב, אמרתי לו: 'השתגעת? מה תעשה שם עם כל הקוקטיילים?'. הוא אמר: 'אם את חושבת שדיפלומטיה זה קוקטיילים, את לא יודעת מה שאת מדברת'. זמן קצר אחרי שעברו לארה"ב הוא התחיל להציק לנו שנבוא לבקר. בסוף באנו, ויצחק אירח אותנו פשוט למופת. הוא טייל איתנו והצליח למצוא את המקומות הנכונים להראות לנו בוושינגטון. אמרתי לו שאם לא תהיה לו פרנסה, הוא בהחלט יכול להיות מארח יוצא מן הכלל ומדריך תיירים.

"הערכתי את היכולות של יצחק, האמנתי ביושרו ובדרכו, ואהבתי אותו מאוד מאוד. אהבתי את ההתנהלות השקטה שלו. תמיד הייתי מדברת יותר ממנו. צמחנו כמובן לאותה דרך רעיונית. גם כראש ממשלה הוא היה צנוע מאוד. אמרתי לו פעם, 'מזמן לא הייתם במנרה, בואו איזו שבת', והוא ענה: 'את יודעת שיש לי מאבטח. אני אטריח אותו רק כי אני רוצה לראות אותך? שישב בשבת בבית'.

"אפילו את דירת ההורים הוא השאיר לי. כשאמרתי לו שאני רוצה שנמכור את הדירה כדי שיהיה לי כסף לעזור לילדים, הוא אמר: 'רחל, את טיפלת באבא כל השנים, תעשי מה שאת רוצה עם הדירה. כולה שלך'. הוא ויתר על חלקו. זה יצחק".

כשאנחנו עוברות לשוחח על ימיו האחרונים של אחיה היחיד, קולה החד והצלול נסדק לפתע, רועד כמעט, ומשהו בשפת הגוף שלה מתכווץ איתו. האם יצחק רבין חשש לחייו, אני שואלת. "הוא לא", היא עונה נחרצות. "אני חששתי מאוד. אני זוכרת שישבתי בבית התנועה הקיבוצית ומישהו שאל אותי: למה את כל כך עצובה? אמרתי לו: 'שמע, האיומים על יצחק והדיבורים האלה… אני חושבת שלא שומרים עליו כמו שצריך'. היה לו מאבטח, אבל זה לא נחשב שמירה במצב ההסתה שהיה אז. עם יצחק אי אפשר היה לדבר על זה, הוא היה בטוח בעצמו. לא האמין שעלולים לפגוע בו. 'הכול איומי סרק', היה אומר לי.

"אני לביבי לא אסלח על הערב ההוא בכיכר ציון. הוא עמד שם במרפסת, ראו שמניפים כרזה של יצחק במדי אס־אס. ומה? איפה אתם? והיה ארון הקבורה ברעננה. במו עיניי ראיתי את זה. צריך יותר מזה?"

המים, שבהם השתמשו מתיישבי מנרה במשורה, הגיעו על גבי עגלה ושתי פרדות מכפר לבנוני. "מקלחות?", צוחקת רבין–יעקב, "פעם בשבוע היינו יורדים להתקלח בכפר–גלעדי, אם צריך או לא צריך – זו הייתה הסיסמה. מובן שאחרי שמטפסים חזרה להר, כבר לא זוכרים שהייתה מקלחת. אבל היינו צעירים ואידיאליסטים, והקשיים האלה לא דיברו אלינו"

אנחנו נכנסות לדיון המוכר על אודות הארון ומה באמת היה כתוב עליו ("רבין ממית את הציונות"), על הסוכן אבישי רביב וכרזת האס־אס, וגם על הסרטון שבו נראה נתניהו עונה לקהל בכיכר ציון: "רבין לא בוגד. הוא טועה, הוא לא בוגד". היא לא מכירה את כל אלה, וממילא זה לא מעניין אותה: "זה לא נתניהו אחד, זה ציבור מסוים שהיה מוסת. עומדות לפניי תמונות של ילדים שצועקים 'בדם ואש את רבין נגרש'. מה זה 'בדם ואש'? זה לא 'נעשה בחירות ונשנה'. ומדובר בילדים!"

את עצרת השלום שהתקיימה ב־4 בנובמבר 1995 היא ראתה בטלוויזיה. "אמרתי לרפי: תראה כמה יצחק מאושר. הוא לא חשב שיגיעו כל כך הרבה אנשים. אפילו כשראה אותם צועדים בדרך לכיכר, הוא שאל 'לאן כל האנשים האלה הולכים?'. ואז פתאום מופיעה כתובית שקרה משהו. הודיעו שהיו יריות ושכנראה יצחק נפגע. ניסיתי לטלפן למשפחה ולא ענו לי, גם לא איתן הבר (מנהל לשכת ראש הממשלה – א"ג). נודע לנו שיצחק באיכילוב והתקשרתי לשם, ביקשתי את איתן. הוא אמר לי: אני לא רוצה לעשות לך הצגות, בואו כמה שיותר מהר. בדרך כבר שמענו ברדיו ש'ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה', ונסענו ישר ללאה הביתה. אני לא יכולה לתאר מה שהתחולל. הלם".

אחרי שתיקה קצרה אני שואלת אותה אם לדעתה הרצח הוא שמנע את בוא השלום. "ניסו להמשיך בדרך אחרי יצחק, אבל זה לא צלח", היא עונה. "לא הייתה להם העמדה הציבורית שלו ולא הנחישות שלו. הוא היה מקובל מאוד על קהלים שונים, הרבה יותר משמעון פרס. פרס היה פוליטי, יצחק היה מעל זה. הפוליטיקה אצלו הייתה כלי. כשהפך לשגריר הוא אמר לי: 'אני רוצה לממש את ההצלחה הצבאית להצלחה מדינית. הדרך הצבאית לא טובה בפני עצמה, אלא למטרות מסוימות. והמטרות האלה הן לא צבאיות, הן מדיניות".

מחלוקת זו לא שנאה

את מדברת על ראש ממשלה צנוע ושקט, אני אומרת לרבין־יעקב, אבל אנחנו זוכרים אמירות קשות שלו נגד אנשי הגולן. לפני הבחירות הבטיח להם שלא יעלה על הדעת לסגת מהרמה, אבל אחר כך קרא להם "פרופלורים" ונשא ונתן על פינוים. הוא גם הגדיר עצמו כאחראי קודם כול לביטחונם של 98 אחוז מהאזרחים, ובזה בידל את המתנחלים, ואף זוהה כמי ששונא אותם. "מחלוקת זו לא שנאה", אומרת רבין־יעקב. "אני לא מצדיקה שנאה לבני אדם, בשום מקרה ובשום תנאי.

"במהלך ההסתה נגד יצחק כל הזמן חשבתי: הוא לבד, איפה החברים שלו?", היא ממשיכה. "ביולי 1995 כתבתי לחיים גורי, איך הוא נותן לזה הסכמה שבשתיקה". היא שולפת את ההתכתבות ביניהם ומקריאה ביקורת קשה שלה נגד ההתנחלויות, שכוללת זעזוע מהציפייה החצופה של המתנחלים לקבל רמת ביטחון זהה לזו של יושבי תל־אביב. עוד היא מביעה שם פחד מתנועה שמשלבת לאומיות ודתיות, ולא מבינה את תמיכתו של גורי במתיישבי יהודה ושומרון. "גורי ענה לי במכתב ארוך מאוד. הוא סיפר גם איך הפכו אותו לבלדר של פרס מול המתנחלים בסיפור של גרעין אלון־מורה ב־1975. יצחק הבטיח ישיבת ממשלה אם החבר'ה בסבסטיה יעזבו את המקום, ופרס בא להיפגש איתם כמתווך. פתאום גורי ראה שהם שמחים וצוהלים. התברר שפרס אמר להם שייכנסו למחנה הצבאי ויועסקו על ידי הצבא עד לישיבת הממשלה. יחי ההבדל הקטן בין מה שיצחק אמר ומה שפרס העביר להם".

במה הקמת אלון־מורה שונה בעינייך מהקמת מנרה?
"יש אנשים שמאמינים שאנחנו לא יכולים לגרש מפה את הערבים, נועדנו לחיות ביחד, אבל לא צריך לתת להם להתרחב יותר מדי. מעצם העובדה שאתה לא מוכר להם קרקעות ולא מקים יישובים ערביים חדשים, אתה מצמצם את האוכלוסייה הזו. אבל אי אפשר להקים יישובים על אדמות ששייכות למישהו אחר. יישובים שקמים באישור המדינה, על אדמות המדינה – זה בסדר, איפה שזה לא יהיה. אף יישוב יהודי בגליל לא קם במקום כפר ערבי".

גם אף התנחלות.
"אני לא מוכנה להתווכח על מקום זה או אחר, אני מתווכחת על דרך. והדרך היא לא שהמתיישבים יחליטו, אלא המדינה. מאז שיש לנו מדינה יהודית יש מסגרות, והן נבחרות על ידי הציבור. זו לא ממשלה זרה כעת. הרוב קובע איך יתנהלו הדברים, זו דמוקרטיה. ההתנחלויות נעשו ללא הכוונה של הרשויות הפורמליות, אנשים החליטו בניגוד להחלטות הפורמליות של מי שנבחר לשם כך. זה אחד הדברים שעוררו את ההתנגדות להתנחלויות. לפני הקמת המדינה היה חשש שכל שטח שאין בו יישובים יהודיים לא ייכלל במדינה. לכן הקימו בכל קצות הארץ יישובים, זה קבע גבולות".

זה בדיוק הטיעון של המתנחלים היום.
"אבל אני מדברת על קום המדינה, כשיש ממשלה שמחליטה איפה מתיישבים, איפה לא, איפה יעברו הגבולות".

אז אולי באמת המדינה הייתה צריכה להחליט על הקמת יישובים ביש"ע?
"אני לא יודעת אם המדינה צדקה או טעתה".

"מאז שיש לנו מדינה יהודית יש מסגרות, והן נבחרות על ידי הציבור. זו לא ממשלה זרה. ההתנחלויות נעשו ללא הכוונת הרשויות, בניגוד להחלטות של מי שנבחר. לפני הקמת המדינה היה חשש שכל שטח שאין בו יישובים לא ייכלל במדינה. לכן הקימו יישובים, זה קבע גבולות"

אני מזכירה לה שאחיה לא בא לדבר עם המתנחלים בכל ימי אוסלו, למעט פעם אחת, שבה התקבל בשירה ובריקודים בצומת נצרים. "גם לפה הוא לא בא", אומרת רבין־יעקב. "המתנחלים הגיעו אליו, והייתה להם דלת פתוחה אצלו. הם כולם אומרים את זה.

"מה שהיה חשוב ליצחק הוא הביטחון של היהודים, לא של הפלסטינים", היא מבקשת להבהיר. "הוא האמין שבמקום שיהודים חיים בו צריך להיות להם ביטחון, אבל לא צריך להיכנס למרכזים הפלסטיניים, ואפשר לחיות בשלום איתם. את יודעת, מעניין שזה בא דווקא ממי שלחם כל כך הרבה שנים. את השנים הכי טובות שלו הוא עבר בצבא, וחווה גם את המחיר של המלחמה. מוסה פלד, שהיה מפקד חיל השריון, הזמין פעם את יצחק לביקור בלטרון. יש שם קיר גדול עם המון שמות של נופלים. יצחק נעמד והתחיל לספר למוסה על אנשים ששמותיהם מופיעים שם. ואז אמר: 'יש לי יותר חברים על הקיר הזה מאשר בחיים'. הוא האמין שצריך לעשות הכול כדי למנוע מלחמה. האמין בשלום, אבל מתוך כוח ולא מתוך חולשה".

מה חלקם של הפלסטינים בכישלון תהליך השלום?
"אני לא יודעת לענות על זה, כי אני לא מצויה בנבכי הדברים היום, ואיזה מאמץ עושים מולם. אם אנחנו שומעים כמעט רק את המתנגדים לשלום אצלם, אולי זה תלוי במה משמיעים לנו. יכולים לומר גם עלינו את זה. אני מכירה את החששות. אני חיה מטרים ספורים מהגבול כבר 77 שנים, ולא תמיד היה פה שקט", היא אומרת ומציגה בפניי חלק מפגז שחדר לדירה בשעה שהיא ורפי ישבו בה.

האם השמאל היום לא שונא את נתניהו יותר משהימין שנא בזמנו את רבין?
"זה אופי אחר של שנאה ושל התנהלות".

את לא חוששת מרצח פוליטי נוסף?
"לעולם אין לדעת אם איזה משוגע יחליט לקחת את החוק לידיים, אבל מבחינת האווירה אין הרגשה שזה שם. לא שמעתי בשום מקום דברים דומים ל'בדם ואש את רבין נגרש'".

הכביש הסמוך לביתה של רבין־יעקב הוא גם קו הגבול עם לבנון. היא מראה לנו ממרחק קצר את הכפר הלבנוני הסמוך, שנהנה מבריזה נהדרת של ראשית הסתיו. מול הנוף המרהיב הזה הספיקה רבין־יעקב לשמש כמזכירת הקיבוץ חמש פעמים, לנהל בית ספר ולהיות חברה בצוות ההקמה של בית הספר האזורי "הר וגיא", שגם אותו ניהלה. בנוסף היא ריכזה את ועדת החברה של הקיבוץ המאוחד, והייתה חברה במזכירות התנועה הקיבוצית. במשרד החינוך שימשה כמרכזת הפיקוח על מערכת החינוך ההתיישבותית, הכוללת את כל בתי הספר של ההתיישבות העובדת, ובכלל זה כפרי הנוער.

היום היא חברה בחבר הנאמנים של מכללת תל־חי, פעילה בהוספיס בית, "ובמנרה אני רק בוועדת הקבלה". שלוש פעמים בשבוע היא לומדת תורה, פרשת שבוע, קרימינולוגיה, מוזיקה, אמנות ועוד, במסגרת "בית ותיקי הגליל" שבתל־חי. בין לבין היא ממשיכה להתפעל מהמדינה שצמחה לנגד עיניה. "האיש שלי לא הפסיק לדבר על זה", היא אומרת, נהנית מההתרגשות שלנו. "בכל פעם שהיינו נוסעים בכביש 90, הילדים לא הבינו – מה הוא מתלהב כל כך? ורפי ענה: 'אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה היה פה'. את השינויים שחלים באזור חווינו מתוך הרגשה אישית של הצלחה ופיתוח".

מה נשאר לדור הבא?
"יוצא לי להיפגש הרבה עם קבוצות, גם בני נוער. אני אומרת להם שלדור הזה קשה יותר משהיה לנו. להמשיך קשה יותר מאשר להתחיל. לנו היה חזון, עליכם מוטלת המשימה של בניית החברה. החברה כל הזמן נבנית. צריך לזכור שגם בזמננו היו משתמטים, אבל הם התביישו, את מבינה? זה ההבדל. גדלתי בתל־אביב, שהייתה עיר שקטה ובטוחה. אני כילדה לא חששתי ללכת בלילה לבד. זה אומר משהו על מה שקרה מאז. אבל כאשת חינוך אני תמיד אופטימית.

"נשאלתי פעם מה סוד החינוך, ועניתי – רק דבר אחד: לאהוב ילדים. אם אתה לא אוהב בני אדם, תתרחק מהמקצוע הזה. צריך לתת לילדים ערכים של כבוד לזולת, התחשבות. יחד אפשר לעשות הרבה דברים. האדם הוא יצור חברתי, אפילו רובינזון קרוזו לקח איתו את ששת ולא הלך לבד. בחברה אתה צריך ללמוד לחיות עם האחר, להתחשב בו, לוותר לו, לכבד אותו כמו שהוא. אני רואה אצל נכדיי שהם פעילים מאוד חברתית, משתתפים במיזמים יפים, ויש לי נחת מהדור הזה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il