החיילים הבריטים ליד שער יפו בירושלים לא שמו ליבם לחייל האוסטרלי בדרגת קורפורל (רב"ט) שעמד והביט בהם בדריכות מתחת למגבעת רחבת־שוליים. הם היו עדיין אחוזי התרגשות מהאירוע ההיסטורי שזה עתה התרחש לנגד עיניהם – כניסתו המרשימה של גנרל אדמונד הנרי היינמן אלנבי, שצעד ברגל אל תוך העיר העתיקה. לא הייתה להם סיבה מיוחדת לחשוד בחייל שהסתובב בקרבתם. אוסטרלים וניו־זילנדים, אנשי אנזא"ק (Australian and New Zealand Army Corps), היו מראה שגרתי בארץ ישראל. הם היו חלק בלתי נפרד מכוחות "מדינות ההסכמה", שלחמו במלחמת העולם הראשונה נגד "מעצמות המרכז" – גרמניה, אוסטרו־הונגריה, איטליה וטורקיה.
כשהבריטים הפנו את מבטם לכיוון אחר, הגיע הרגע. "עכשיו או לעולם לא!", אמר לעצמו קורפורל לואי סָאלֶק, איש יחידת הפרשים של הדיוויזיה האוסטרלית השנייה. הוא רץ אל תוך מתחם המצודה והחל לטפס במהירות במעלה מגדל דוד. בהגיעו ליעד שלף מכיסו דגל גדול צבוע תכול־לבן שמגן דוד במרכזו, ותלה אותו על ראש המגדל. הייתה זו הפעם הראשונה בעת החדשה – אולי אף הפעם הראשונה מאז ימי הכיבוש הרומאי – שדגל יהודי התנוסס ברום ירושלים.
"כדי להניף את הדגל, הוא חיפש את הנקודה הגבוהה ביותר שיכול היה למצוא", מספרת לנו ג'נט סאלק, כלתו של לואי, המתגוררת כיום בוולינגטון בירת ניו־זילנד. "התושבים היהודים פרצו בקריאות שמחה שהיו מעורבות גם בחשש. לואי סיפר שבשכונת הבוכרים (כשני קילומטרים ממגדל דוד – מ"ט) אנשים יצאו לרחובות והריעו. מי ששמחו פחות היו הערבים מסביב, שהתקבצו והחלו למחות ולצעוק בקול. הבריטים, שהיו האחרונים להבחין במתרחש, תפסו את לואי כשניסה להתרחק מהמקום, והורו לו לטפס חזרה ולהוריד את הדגל".
לואי סאלק עצמו לא הרבה לדבר לאורך השנים על האקט ההוא, ולא דרש לחרות אותו בדפי ההיסטוריה. הוא חרג ממנהגו ב־1967, עם שחרורה של העיר העתיקה. המגזין האמריקני "טיים לייף אינטרנשיונל" קבע אז כי "לראשונה מזה 1,900 שנה, מאז נהרסה העיר בידי הרומאים, הונף דגל ציון בירושלים". לואי מיהר לשגר מכתב זועם לעורך המגזין: "כותב שורות אלה שירת בכוחות אנזא"ק שנכנסו לירושלים עם גנרל אלנבי ב־1917", כתב. "כשביקרתי בבית כנסת קטן בקהיר ניתן לי דגל קטן, כחול־לבן ובמרכזו מגן דוד, כדי לקחתו לירושלים. מיד בכניסתנו לירושלים עם כוחות השחרור, כותב שורות אלה טיפס על מגדל דוד והניף את הדגל, להתרגשותם הרבה ולשמחתם של התושבים היהודים. עם זאת, בגלל המצב הפוליטי הפרו־ערבי ששרר באותו הזמן, ניתנה הפקודה הרשמית להסירו, ואחרי 15 עד 20 דקות הפקודה מולאה. הדגל הזה נמצא עדיין ברשותי, וכך אני חייב לתקן לכם טעות של 1,850 שנה".
חלום רחוק מעבר לגבול
בחודש שעבר, במלאת מאה שנה ל"קרב באר־שבע", התקיים טקס חגיגי באנדרטת אנזא"ק הסמוכה לעיר. יחידת פרשים שחזרה את הבקעת קווי ההגנה של הטורקים, והחיילים הניו־זילנדים אף ביצעו את ריקוד ההאקה המסורתי מול עיניהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש ממשלת אוסטרליה מלקולם טורנבול. בני משפחותיהם של החיילים שהשתתפו בקרבות מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל הגיעו גם הם לצפות בשחזור. בניו של לואי סאלק, ארתור וסידני, לא נכחו בטקסים; בגילם המתקדם – שניהם בסביבות 90 – הם העדיפו לעקוב אחר האירוע מרחוק. יחד עם זאת, הייתה זו עבורם הזדמנות מצוינת להיזכר שוב כיצד הפך אביהם לגיבור לרגע, ורשם פרק קטן אחד בסיפור הציוני.
סיפורו של הדגל ההיסטורי חוצה גבולות ויבשות, וכך גם סיפורו של האיש שהביא אותו לירושלים. ההיסטוריה המשפחתית של לואי סאלק מתחילה בפולין ובליטא, משם היגרו הורי־הוריו לאוסטרליה. היה זה בשנות החמישים של המאה ה־19, כשהבהלה לזהב הביאה אלפי אנשים ליבשת הרחוקה. בין המהגרים היו גם יהודים רבים, שפתחו חנויות ועסקו ברוכלות לאורך ערוצי הכרייה. "חיפוש הזהב הביא אותם לניו־זילנד", מספרת ג'נט סאלק. "הם התיישבו בפנגנואי שבצפון, שם נולד לואי ב־1891. בהיותו בן 13 עברה המשפחה לוולינגטון. לואי, לאחר שסיים את לימודיו, עבד תקופה קצרה כמלח באונייה. הוא תכנן ללמוד פרמצבטיקה (ייצור תרופות – מ"ט) באוסטרליה, אולם אז פרצה מלחמת העולם הראשונה, ולואי הצעיר החליט להתגייס לצבא האוסטרלי ולשרת בחיל הרפואה".
יחידתו של סאלק נשלחה למערכה הקשה בחצי האי גליפולי, שאותו ביקשו הבריטים לכבוש כדי להשתלט על מעברי הדרדנלים, ואולי אף לפלוש ללב האימפריה העות'מאנית. ב־25 באפריל נחתו בחוף כוחות אנזא"ק, והצטרפו למדינות ההסכמה בקרב הממושך, היקר והכושל שהתנהל נגד הטורקים. סאלק הצעיר שירת שם במרכז לפינוי פצועים, ונחשף למראות הקשים ביותר של המלחמה. מספר האבדות בצד הבריטי היה גבוה ביותר – לא רק בקרבות עצמם אלא גם כתוצאה מתנאי תברואה גרועים ומקריסת מערך פינוי הפצועים. 16 אלף אוסטרלים וניו־זילנדים איבדו את חייהם בגליפולי, והאצבע המאשימה הופנתה אל המפקדים הבריטים, שניהלו את הקרבות באוזלת יד ברורה. למרות זאת, מערכת גליפולי מהווה נקודת ציון חשובה בגיבוש זהותם הלאומית של האוסטרלים והניו־זילנדים, ו־25 באפריל מהווה יום זיכרון לאומי בשתי המדינות. המונים מתאספים מדי שנה באנדרטאות הזיכרון שם ובטורקיה, כדי להוקיר את הגבורה וההקרבה של חיילי אנזא"ק.
בדצמבר פונתה יחידתו של סאלק למלטה, ומשם נשלחה למצרים וצורפה למטה הכללי של כוחות אנזא"ק. משימתה כעת הייתה להקים בית חולים שדה, כחלק מההיערכות לקראת כיבוש ארץ ישראל. בקהיר התחבר סאלק לקהילה היהודית המקומית, ופעמים רבות התפלל ב"בית כנסת פרטי קטן בבעלות הפאשה בלב העיר", כפי שתיאר במכתביו. במיוחד משך את תשומת ליבו המנהג המקומי לקיים "מכרז" לכיבודים השונים ולעליות לתורה.
חברי הקהילה קינאו בסאלק על נסיעתו הקרובה לארץ ישראל, שלמרות סמיכותה הגיאוגרפית הייתה בעיניהם חלום רחוק. יחד עם זאת ידעו שאין הוא יוצא למסע תענוגות אלא למלחמה שאולי לא ישוב ממנה בחיים. "אותי הכירו בשם לוי (ייתכן שזהו שיבוש של השם לואי – מ"ט) 'האשכנזי'", תיאר סאלק בעדות כתובה באנגלית, שנמצאת היום בארכיון של מוזיאון מגדל דוד אך לא ברור מתי ניתנה. "ימים ספורים לפני שנשלחתי לפלשתינה, הועלתה ההצעה בבית הכנסת להכין דגל שיימסר לי כדי לקחתו עמי לפלשתינה. ההצעה התקבלה על ידי אחד הבעלים של החנות הגדולה ביותר בקהיר, מר סיקוראל, שתפר את הדגל לפי הוראותיו של לייזר סלוצקין (…) שהתגורר באותם הימים במועדון הספורט באלכסנדריה ושבבעלותו היה גם בית בראשון־לציון". ועוד מספר סאלק: "התחברתי עם בני משפחת סלוצקין. כשנשלחתי לפלשתינה, ביקשו ממני לקחת מכתב מיוחד למושבה ראשון־לציון מהרב של בית הכנסת באלכסנדריה".
אליעזר־לייזר סלוצקין ידע גם הוא טלטלות רבות לפני שהגיע לקהיר. ב־1892 הוא היגר מרוסיה עם משפחתו במטרה להתיישב בארץ ישראל, ואולם השלטונות העות'מאניים גירשו אותם. הם נדדו עד למלבורן, שם הקים סלוצקין מפעל טקסטיל משגשג. ב־1908 הצליח להגיע לארץ, וקנה בתים ושטחים חקלאיים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא גורש על ידי הטורקים לאלכסנדריה, כמו אלפי יהודים אחרים בעלי נתינות זרה. במצרים המשיך סלוצקין לעסוק בטקסטיל, וכשפנה אליו אותו מר סיקוראל – אחד מעשירי הקהילה המקומית – וביקש שיכין דגל כחול־לבן שבמרכזו מגן דוד, הוא נענה ברצון.
בהמשך חזר סלוצקין עם משפחתו לאוסטרליה, שם פגש את קולונל הנרי שובל, קצין בכיר באנזא"ק, שעמד לצאת למערכה בארץ ישראל. סלוצקין נתן לו את מפתחות ביתו שבמושבה רחובות, ואמר: "כשתגיע לפלשתינה, התיישב שם". ואכן, אחרי כיבוש רחובות (14 בנובמבר 1917) השתכן שובל ב"בית סלוצקין" וקבע בו את מפקדת כוחות אנזא"ק.
סאלק אמנם מזכיר בעדותו שלסלוצקין יש בית בראשון־לציון, אך ייתכן שמדובר בטעות הנובעת מטשטוש הגבולות שבין שני היישובים באותם ימים. אפשרות אחרת היא שלסלוצקין אכן היה בית נוסף, במושבה הסמוכה. במכתב אחר הנמצא בארכיון של מוזיאון מגדל דוד, מתפארת נכדתו של סלוצקין כי חתימתו של לואי סאלק מתנוססת ממש בפתח "ספר החתימות" של סבתה.
תיק של מסמכים מזויפים
לשערי ארץ ישראל הגיעה המלחמה בינואר 1917, כשהבריטים החלו לדחוק את הכוחות העות'מאניים מחצי האי סיני, והתקדמו לפתחת רפיח. פעמיים ניסה הצבא הבריטי לכבוש את עזה, אך לא הצליח להבקיע את המערך הטורקי. הכישלונות בשדה הקרב הביאו להחלפתו של מפקד חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי, ולתפקיד מונה לוטננט־גנרל אלנבי בן ה־56. חילופי הגברי הוכיחו את עצמם: אלנבי, שהתגלה כתכסיסן מעולה, החל בסדרת תרגילי הטעיה מוצלחים נגד האויב. בשעה שהטורקים המתינו למתקפה השלישית על עזה, החליט אלנבי לכבוש קודם את באר־שבע. מאחורי תוכנית זו עמד גם הרצון להשתלט על הבארות בעיר, שכן הכוחות הבריטיים סבלו ממחסור חריף במים.
לקראת מועד ההתקפה החלו הבריטים להפיץ מסרים מטעים ושמועות שונות כדי ליצור מצג שווא כאילו הם עומדים להסתער שוב על עזה. הם ביצעו תנועות סרק ואף פתחו בהפגזת ריכוך ארטילרית על קווי העות'מאנים. מטוסים קלים גרמניים שסיירו באזור לא הבחינו בתנועות האמיתיות של הצבא הבריטי, שנערכו בעיקר בחשכה, ללא אורות. לטורקים הייתה סיבה נוספת לחשוב שגם הקרב הבא יינטש מול עזה: ב־10 באוקטובר יצא הקולונל הבריטי ריצ'רד מיינרצהגן ל"סיור צפרות", חצה את הקווים בטעות־כביכול, ונקלע בדרכו של סיור טורקי. כשהכוח ירה לעברו, נפל הקולונל מסוסו ונמלט מהמקום עם המלווה האוסטרלי שלו, כשהוא מותיר מאחוריו תיק מסמכים. החיילים הטורקים גילו שם תוכנית למתקפה על עזה, והעבירו אותה לממונים עליהם. איש לא העלה בדעתו שמדובר במסמכים מזויפים שנוצרו כדי ליפול לידי האויב ולהטעותו.
ב־31 באוקטובר 1917, בשעה 4:30 אחר הצהריים, פרצו לפתע 500 פרשים אוסטרלים וניו־זילנדים מיחידות הפרשים הקלים אל עבר קווי האויב בבאר־שבע. בעוד כוחות ההגנה של הטורקים התרכזו בעיקר במערב העיר, פרשי אנזא"ק עקפו את האזור בקשת רחבה אל עבר מורדות הרי יהודה והגיעו לבאר־שבע ממזרח. הם רמסו, פשוטו כמשמעו, את הגדרות, ובשטף הדהרה דרסו את 800 החיילים מגיני העיר, שהחלו להימלט על נפשם. בתוך זמן קצר נכבשה באר־שבע, ועד רדת החשכה כבר היו בארות המים בידי הבריטים.
בספר "החייל הניו־זילנדי במלחמת העולם הראשונה" מצוטט חייל אוסטרלי בשם יון אידריס, שמתאר את כיבוש תל באר־שבע, אחד המשלטים העיקריים של הצבא הטורקי במערך סביב העיר: "צפינו ממקום עומדנו בהתרגשות כיצד הניו־זילנדים, כמו גמדים קטנים, מתקדמים בהפסקות קצרות. בהמשך בריגדת הפרשים הקלים הראשונה החלה להתקדם כאשר מכונות ירייה, רובים וארטילריה יורים עליהם בזעם. קלטנו את נצנוץ הכידונים ואימצנו את עינינו כאשר השורה הראשונה הגיעה אל הגדר ואנשיה נכנסו פנימה. כאשר גלי החיילים שטפו את הגדרות אל תוך התל שמענו צעקות רפות. בתוך זמן קצר גוועו קולות הירי מתל־שבע וידענו שהתל נכבש".
רק לאחר כיבוש באר־שבע, שנחשב לאחד מקרבות ההכרעה של המלחמה בזירת המזרח התיכון, המשיכו מדינות ההסכמה לקרב עזה השלישי. הפעם הייתה ידן על העליונה, ועד 8 בנובמבר 1917 כבר שלטו כוחותיו של אלנבי על כל דרומה של ארץ ישראל, מכביש חברון במזרח עד חוף הים בעזה. יפו ותל־אביב נכבשו למעשה כמעט ללא קרב, וב־9 בדצמבר 1917 נכנעה גם ירושלים.
במקביל להתקדמות כוחותיו של גנרל אלנבי, יצאו סאלק וחבריו לפלשתינה, כדי להצטרף לחיילי מדינות ההסכמה. בתרמילו של סאלק היה הדגל העברי, מונח בתוך שקית התפילין. אחת ממשימותיה של היחידה שאליה צורף סאלק הייתה לשפר את הסניטציה בירושלים. "ההיגיינה הייתה ירודה והם צוו לנקות את מקורות המים", מספרת ג'נט. "בגלוית דואר ששלח מאוחר יותר מיריחו לואי סיפר שמדובר באזור מוכה מחלות, מלריה, זבובים ויתושים. התיאור שלו נורא ושובר לב".
למה לא אוסטרליה
ב־11 בדצמבר 1917 נכנס הגנרל אלנבי בשערי ירושלים. לאקט הניצחון הזה קדמו דיונים קדחתניים בדרגים הבכירים בלונדון, שהתלבטו בשאלה איזה אופי לשוות לכניסה. אלנבי ביקש שהרושם יהיה של עלייה לרגל, ולא של מפגן צבאי. האחראי לענייני ערב וארץ ישראל במשרד החוץ הבריטי, לוטננט־קולונל מארק סייקס (המוכר מהסכם סייקס־פיקו שקבע בתום המלחמה את אזורי השליטה של בריטניה וצרפת במזרח התיכון), קבע כי אלנבי יצעד ברגל כ"קצין וג'נטלמן". זאת כדי ליצור מצג מנוגד לכניסתו הראוותנית של הקיסר וילהלם השני, ש־19 שנה קודם לכן עבר בשער יפו כשהוא רכוב על סוס לבן, מלווה במרכבות שלמענן נאלצו להרוס חלק מהחפיר סביב החומה. אגב, לתערוכה המוצגת בימים אלה במוזיאון מגדל דוד ומוקדשת לאלנבי, הוענק השם הזה – "קצין וג'נטלמן".
לקראת הגעתו לירושלים קבע הגנרל כי בהתחשב ברגישויות הרבות הקיימות בין האוכלוסיות בעיר, זו היהודית וזו הערבית, לא יונפו כלל דגלים בטקס ולא ינוגנו המנונים. אבל סאלק הצעיר, נחוש לבצע את המשימה שהטילו עליו יהודי מצרים, התעלם מההנחיות הללו. באותה עדות כתובה הוא מתאר את מעשהו בלשון יבשה ועניינית: "אחרי שעזבתי את יפו שהיתי בעינאב, מקום הנמצא בחצי הדרך (לירושלים – מ"ט). …ביום שבו הגנרל אלנבי כבש את העיר, עליתי לפסגת מגדל דוד וקשרתי את הדגל היהודי, שהיה הדגל היהודי הראשון בפלשתינה במשך שנים רבות שבהן שלטו התורכים בפלשתינה. (…) התושבים היהודים בכפר הקטן בוכארליה החלו לצעוק בשמחה למראה המגן דוד. הדגל הורד בהוראת המפקדה ונלקח לבית הכנסת העתיק ביותר בעולם (ייתכן שהכוונה לחורבת רבי יהודה החסיד – מ"ט). כל שביכולתי לזכור הוא שהנשים הביטו בזמן התפילה מבחוץ דרך סורגי החלונות שהיו במעלה הקיר".
הדגל הכחול־לבן התנוסס בשמי ירושלים לזמן קצר בלבד. "אנשי המשטרה הבריטית הכריחו את לואי לטפס שנית ולהסיר את הדגל מעל המצודה", מספרת ג'נט. "לא הייתה לו ברירה אלא לציית. בתוך עשרים דקות מרגע ההנפה, הדגל הוסר, קופל והונח בחזרה בשקית התפילין שלו. וכאשר לואי חזר לוולינגטון, הוא הביא את הדגל עמו".
לואי סאלק שהה בפלשתינה שלושה חודשים. הוא לא הועמד לדין או ננזף על מעשהו, ככל הנראה בשל היותו בוגר המערכה בגליפולי. כמו יתר עמיתיו מהקרב הקשה ההוא, הוענקה לו בהמשך חופשת מולדת בת שישה חודשים, והוא חזר למצרים ומשם הגיע לוולינגטון. בינתיים הסתיימה לה מלחמת העולם, ויחד עמה שירותו בצבא.
בעת חופשתו העניק סאלק ריאיון מרתק לעיתון הניו־זילנדי "דומיניון", שהתעניין בקורותיו של החייל בארץ הקודש. "כל הערים והעיירות בפלשתינה היו מזוהמות במידה שלא תתואר, ובמפורש היו בלתי היגייניות", צוטט סאלק בגיליון שראה אור ב־5 בנובמבר 1918. "לילידים לא היו אפילו האמצעים הפרימיטיביים ביותר לניקיון, והתוצאה הייתה השתוללותן של מחלות ומגפות כמו מלריה, זיהומי עיניים וזיהומים כרוניים. בירושלים לא הייתה מערכת מים זורמים אלא מכלֵי מים עתיקי יומין שאגרו מי גשמים דרך מרזבי הגגות. לעיתים רחוקות היו להם די מים בחודשי הקיץ החמים והיבשים, ובאותם חודשים ניתן היה לראות את נושא־המים, עם נאדות המים העשויים מעור עיזים, מוכר מים מדלת לדלת".
סאלק הוסיף וסיפר כי מיד עם כיבוש הארץ, הורו הבריטים למהנדסים לספק מים ל"ירושלים המוזהבת", כלשונו. בתוך שלושה חודשים הצליחו ליצור אספקת מים הולמת מחברון, באמצעות קו צינורות מתכת. שליטי הארץ החדשים גם דאגו למערכת צינורות בכל אחת מהקולוניות (שכונות) בירושלים. בכל צינור מרכזי היו שלושה ברזי פליז, ואולם "התושבים היו כה פרימיטיבים שלא ידעו שיש לסגור אותם, וכך זרמו להם המים בכל הכוח עד שהציפו את דירותיהם. הם התלוננו לרשויות ששלחו מישהו לחקור את אשר אירע, וגם לסגור את הברז.
"בירושלים לא היה כלל סוכר כאשר הכוחות הבריטיים הגיעו אליה", סיפר עוד סאלק. "החיילים יכלו למכור את קצבת הסוכר שלהם – קילוגרם וחצי לאדם – תמורת 3 פאונדים ו־10 שילינג. ה'ילידים' השתמשו בסוג של ריבת ענבים בתור סוכר, לא משהו שהיה ערב לחיך כל כך".
סאלק גם הביא עמו לניו־זילנד אוסף נכבד של תמונות מהמקומות הקדושים בירושלים ובסביבותיה. בריאיון הוא מאריך בתיאור עריסתו של ישו, המוצבת בכנסיית המולד שמנורת שמן מאירה אותה יומם ולילה. "כמה חיילים אוסטרלים הגיעו לכנסייה, ואחד מהם שאל את אב הבית מתי הדליקו את המנורה הזו. 'היא דולקת כבר אלפיים שנה', ענה לו אב הבית בכובד ראש. 'ובכן, הגיע זמנו של הכישוף הזה', ענה החייל. הוא נשף וכיבה את המנורה לעיני הכמרים הנדהמים, שהדיבר נעתק מפיהם". החייל, כך לדברי סאלק, הועמד למשפט צבאי ונידון לחמש שנות מאסר. מתחת למנורה יש כיום כיתוב ביוונית המספר על המאורע.
תמונות נוספות המתוארות בריאיון מ־1918 מראות את קבר רחל, המתואר כ"חורבה זנוחה" בדרך לבית־לחם. גם על כנסיית המולד בבית־לחם מספר סאלק. אבניה, הוא אומר, "היו במצב כה נורא אחרי שמיליוני אנשים נישקו אותן במשך דורות, עד ששלטונות הצבא החליטו לארגן מבצע ניקיון יסודי". עוד הוא מספר כי בכנסייה הלותרנית בירושלים, שנחנכה על ידי הקיסר וילהלם השני, יש פורטרט מוזאיקה המציג את הקיסר בדמות ישו, כשראשו מוקף הילה של אור. "מעין תצוגה ברורה של ההזיה 'אני ואלוהים' שהקיסר נתקף בה", מסכם זאת סאלק בהומור.
מסיפוריו על שירותו בעזה עולה כי הסבת מוסדות דת וחינוך בעיר לעמדות צבא ולמחסני תחמושת, אינה המצאה עכשווית של חמאס. אחת התמונות ששמר הראתה מסגד ובו חור גדול שפערו ההפצצות הבריטיות. הטורקים התלוננו כי הבריטים הורסים בשיטתיות את המקומות הקדושים לאסלאם, אך למעשה, מספר סאלק, הכוחות העות'מאניים והגרמניים הם אלה שהציבו מכונות ירייה במגדל הצמוד למסגד. הבריטים הפגיזו את המקום, ואז אירע פיצוץ אדיר; לאחר מעשה חשפו אסירים במקום את העובדה שהמסגד שימש לאחסון אלפי פצצות.
סיפור טוב נוסף, כלשונו של סאלק, עוסק בחיילי פלוגה ניו־זילנדית שביקשו לדגום את יין הארץ. הם שמו עיניהם על המחסנים הגדולים של יקב "כרמל" בראשון־לציון, שבאותה עת נשמרו בידי "טומי'ס", כלומר חיילים בריטים. באחד הימים הגיעו לשם הניו־זילנדים בשעה חמש, והודיעו לשומרים כי נשלחו להחליפם. הבריטים אמרו שהצטוו לשמור עד השעה 6, אך לבסוף שוכנעו ועזבו את המקום. כעת פשטו החיילים מניו־זילנד על המחסן, לגמו מהיין בהנאה עצומה, והסתלקו משם לפני שהגיע המשמר העולה.
כשסאלק נשאל על החיילים הטורקים, ה"ג'אקו" כפי שכונו, הוא סיפר כי דעתו עליהם דווקא טובה. "החייל הטורקי אינו בחור רע, ובנסיבות מסוימות הוא גם לוחם טוב. הטורקים מעולם לא השתמשו בפצצות גז בפלשתינה" – רמז סאלק לשימוש שעשו הגרמנים בפצצות כאלה – "אולי מכיוון שלא היו להם, אבל זו עובדה".
באותם הימים העלה ראש ממשלת ניו־זילנד ויליאם מאסי את הרעיון שאנשי אנזא"ק יאיישו את מצרי הדרדנלים. סאלק הביע דעתו בריאיון כי הבריטים לעולם לא יעסיקו את החיילים האוסטרלים והניו־זילנדים, שמשתכרים שישה שילינג ליום, תחת הטומי'ס, שעלות שכרם רק שילינג אחד. זאת ועוד – חייל ששירת בגליפולי, לא יתגעגע לשוב לאזור. "הם יעדיפו לשכוח את מה שקרה שם כמה שיותר מהר", אמר.
כיהודי וכמי שחזר מארץ הקודש, הוא נשאל מה דעתו על התנועה הציונית. "בכנות", השיב סאלק, "אינני מאמין שהיהודים יתקבצו מחדש כאומה בפלשתינה. הם יודעים היכן טוב להם, וכמו במקרה שלי, ניו־זילנד ואוסטרליה מספיק טובות עבורם".
המחסן נשרף כליל
לאחר שובו לוולינגטון הכיר סאלק נערה יהודייה־אוסטרלית ונשא אותה לאישה. שני בנים נולדו להם – ארתור, שמתגורר היום עם רעייתו ג'נט בבית המשפחה בוולינגטון, וסידני, שעבר לאינדיאנפוליס שבארה"ב. ב־1976 הלך סאלק לעולמו, אחרי שהספיק לראות את היהודים לא רק מתקבצים בפלשתינה אלא גם שולחים מנהיגים וגנרלים משלהם לעבור כמנצחים בשערי ירושלים. "באירועים המשפחתיים שלנו הוזכר מפעם לפעם סיפור הדגל", אומרת ג'נט. "רק בשנות התשעים, כאשר דיברנו על שירותו של לואי בצבא, הבנו שהסיפור הזה הוא בעצם חלק חשוב מההיסטוריה היהודית־ציונית בירושלים, ובכל זאת אין הרבה אנשים שנחשפו אליו. לכן החלטנו לפרסמו ברבים".
בשנת 1992 הגיע סידני סאלק לישראל, כדי להעניק למוזיאון מגדל דוד את הדגל שנשמר במשך יותר משבעים שנה במגירת הבית בוולינגטון. באותה מגירה הניח לואי סאלק גם סרט זרוע של גדוד נהגי הפרדות, הראשון שבגדודים העבריים. הגדוד הזה, שנהגה על ידי ז'בוטינסקי והוקם על ידי יוסף טרומפלדור, השתתף גם הוא בקרב גליפולי. לא ברור מדוע החזיק סאלק את סרט הזרוע הייחודי של גדוד שהוא לא שירת במסגרתו; ייתכן שאימץ את הסמל כדי להדגיש את הזדהותו וזהותו היהודית.
מוזיאון מגדל דוד דווקא לא היה נלהב לקבל את המתנה. המוזיאון היה אז בתחילת דרכו, הוא לא החזיק מוצגים רבים, והמנהל נעם סמל חשש שלא יוכל לתת לפריטים הללו את הטיפול הראוי. מנגד התעקשה המשפחה, בגיבוי אישי ציבור ואקדמיה ניו־זילנדים, כי אין סמלי יותר ממגדל דוד לארח את הדגל. בארכיון המוזיאון ניתן למצוא כיום מכתבים משגריר ישראל בניו־זילנד, שמפציר בראש עיריית ירושלים טדי קולק לפעול לקבלת הדגל ההיסטורי.
גם משניאות המוזיאון לבקשתה של משפחת סאלק, התנהל משא ומתן ממושך כדי לקבוע תאריך הולם לטקס המסירה; אחד העיכובים נבע מהשתתפותו של סידני באליפות ארה"ב בשחייה למבוגרים. ביולי 1992 התקיים סוף־סוף במגדל דוד האירוע הרשמי, בהשתתפות נציג ממשלת ניו־זילנד. בנוכחים היו גם צאצאיו של לייזר סלוצקין, מי שתפר את הדגל. בתערוכה שהתקיימה במלאת 75 שנה לכיבוש ירושלים בידי אלנבי הוצג הדגל לראשונה לעיני הציבור.
כיום ניתן לראות במוזיאון רק צילום של הדגל ההיסטורי; המוצג עצמו נעלם, ובמוזיאון מתקשים לתת הסבר לתעלומה. בפתק שנכתב בידי ההנהלה הקודמת של המקום, וצורף למעטפת חומרי הארכיון, נאמר כי יש להניח את הדגל כשהוא פרוש בתיבת זכוכית סגורה כדי לשמר אותו. אוצרת התערוכה המתקיימת היום במגדל דוד, ד"ר נירית שלו־כליפא, אומרת כי ייתכן שבעקבות ההנחיה הועבר הדגל למחסן המוזיאון ביישוב נס־הרים – מחסן שלפני שנים אחדות עלה באש, והאוצרות ההיסטוריים שבו נשרפו כליל. יחד עם זאת, שלו־כליפא אינה משלימה עם האובדן. "אין שום רישום של הוצאת הדגל מהמוזיאון, ועובדה שאת סרט היד שהיה צמוד אליו מצאנו, והוא מוצג בתערוכה. יש לי הרגשה שהדגל הופקד במקום כלשהו ולא במחסן, וביום מן הימים הוא יימצא".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
