מדי ערב מגיע יוסי גיל לעבודתו באולפני רדיו "קול ברמה" בשכונת הר חוצבים בירושלים. הוא יוצא מהמונית כשבידו תיק המכיל את הדיסקים הדרושים לו, נכנס לבניין והולך היישר אל כיסא השדרן, שממנו יגיש בשעה הקרובה את תוכניתו. מיד כשמסתיימת מהדורת החדשות של השעה שש הוא מסיר מראשו את המגבעת החסידית וחובש את האוזניות הגדולות. אצבעו נשלחת כמאליה אל הכפתור האדום שעליו רשום ON AIR. התוכנית "בשירי זמרה" מתחילה. "ערב טוב, מאזינים יקרים", אומר גיל אל המיקרופון. "ברוכים הבאים לעוד שעה רווית עונג של המוזיקה החסידית האותנטית". רבים מאותם מאזינים אינם יודעים, ובוודאי אינם יכולים לנחש, כי האיש שמאחורי המיקרופון הוא עיוור. את כל מלאכת ההגשה הוא עושה בלי לראות את האולפן שסביבו, ואת עבודת העריכה של התוכנית הוא מבצע מתוך ראשו בלבד, ללא שימוש כלשהו במחשב.
בקרב הברנז'ה המגזרית מכונה גיל "המוח של המוזיקה החסידית": בראשו מתויקים כמעט כל האלבומים שניפק הז'אנר בעשרות השנים האחרונות, כולל הקרדיטים ללחן ולעיבוד של כל שיר. אם זמר רוצה לחדש שיר ישן שאף אחד כבר לא זוכר מי הלחין אותו במקור, גיל הוא הכתובת שאליה יפנה כדי להשיג את כל המידע.
"כשאני שומע על חרדים שנופלים בגלל הסמארטפון, אני מודה להשם על שאני לא רואה. הייתי שמח מאוד לראות, אבל באמת לראות. לראות את המשיח. עיוורון זו לא חוויה, אבל במיוחד בתקופה שלנו – אני מוותר על הזכות לראות. אני מאושר שאני לא צריך את ההתמודדות הזאת עם מראות אסורים"
המומחיות שלו היא המוזיקה החסידית המקורית – לא זו שלוקחת פסוק ומצמידה לו עיבוד פופ מערבי־מודרני, אלא זו העוברת בחסידויות מדור לדור, מושרת בחצרות האדמו"רים ובבתי המדרש, ומנוגנת בחתונות של הקהילה. במסגרת התוכנית היומית שלו הוא דואג לתת במה ללחנים הללו, נשמר משירים הנחשבים ל"מודרניים" מדי, ומעודד את האמנים החסידיים להוציא לאור עוד ועוד יצירות בניחוח אותנטי. כיום, כשכולם מחפשים את הלהיט הקליט הבא, המשימה שנטל על עצמו בהחלט אינה פשוטה, אך ההתמדה והנחישות הפכו אותו לאחד האישים המשפיעים ביותר בעולם המוזיקה החסידית.
בביתו מחזיק גיל אלפי דיסקים, מהם הוא בוחר כאמור מדי יום את אלה שיושמעו בתוכנית שלו, ומביא אותם איתו לאולפן. "לתחנות הרדיו אין במחשבים שלהן כל שיר חסידי שיצא עד היום", הוא מסביר. "יש דברים שקיימים רק אצלי – אלבומים ישנים שאני דאגתי להעביר מקלטות או מתקליטים לדיסקים. אני מסוגל לשמוע את ההבדל בין דיסק לבין קובץ mp3 שמנוגן מהמחשב, ולי חשוב להשמיע את המוזיקה בדיוק כפי שהזמר או המפיק המוזיקלי תכננו שתישמע, ולתת חוויית האזנה של מיליון דולר. אגב, כשעבדתי בערוץ פיראטי והיינו משדרים מקלטות, הייתי יושב שעות עם טייפ לא משוכלל ומכוון אותו כך שהשיר יתחיל בדיוק בזמן הנכון. המאזינים לא היו יכולים אפילו לדעת אם ניגנתי מדיסק או מקלטת".
יש לך זיכרון אבסולוטי לשירים?
"זה מעניין, כי בתחומים אחרים התשובה היא לא, אבל במוזיקה כן. זה מגיע מתוך מקום של חוויה; כשאדם חווה משהו, הוא זוכר אותו. הלוואי שהייתי זוכר ככה גמרא. יהודי כמו הרב חיים קנייבסקי, התורה היא החיים שלו, אז הוא ממש נושם אותה וחי אותה וזוכר על פה. אבל גם במוזיקה, זה לא שאני זוכר ממש כל שיר, רק את אלה שאהבתי. אם זה לא בז'אנר החסידי המקורי, לא בטוח שאזכור".
ברייל לחילונים בלבד
במוצ"ש לפני שבועיים הפיקה "קול ברמה" מופע חגיגי במלאת עשרים שנה לקריירה הרדיופונית של יוסי גיל (קרישבסקי). אמנים וזמרים מהשורה הראשונה של המוזיקה החסידית התייצבו על הבמה, לכבוד האיש שמביא את קולותיהם לאוזניהם של רבבות מאזינים.
הוא בן 42, חסיד בויאן, מתגורר בבית הוריו בשכונת רמות בירושלים. את ראייתו איבד זמן קצר אחרי צאתו לאוויר העולם: הוא נולד פג, והתעוור בעקבות כשל באספקת החמצן לאינקובטור בבית החולים. למרות זאת, כילד הוא למד בבית ספר רגיל, תלמוד תורה "סנהדרין" של החינוך העצמאי. "ישבתי בכיתה עם כל שאר הילדים, אך לא היו לי מספיק ספרים בכתב ברייל", הוא מספר לי כשאנחנו מתיישבים בבית קפה בשכונת הר־נוף. "נעזרתי בספרייה לעיוורים בנתניה, כדי למצוא ספרים שיכלו להתאים לי. באותה תקופה עדיין עוד לא היה אפשר למצוא ספרות קודש ענפה בכתב ברייל, כמו שיש היום. עמותת מסיל"ה ("מכון ספרי יהדות לאדם המוגבל" – ח"ב), שעושה גדולות ונצורות בתחום של הנגשת ספרי קודש לעיוורים, הוקמה רק כמה שנים לאחר מכן, כשכבר הייתי בשיעור ג' בישיבה. דרכם שאלתי וקניתי ספרי קודש רבים, וכך יכולתי להצטרף לקצב הלימוד של כולם".
"בכל פעם שמגיע אלבום חדש, אני מבקש שיקריאו לי כמה פעמים את מה שכתוב על העטיפה. כשזה שנכנס לראש – זה כבר לא יוצא. ובכל זאת, כדי לוודא, אני דואג שיקריאו לי שוב לפני כל תוכנית את העטיפה הרלוונטית. בתחומים אחרים אין לי זיכרון כזה"
השירים החסידיים היו הפסקול התמידי של הבית שבו גדל. בכל פעם שלחנויות הגיעה קלטת חסידית חדשה – לא מאורע יומיומי בתקופה ההיא – אחד מארבעת אחיו ואחיותיו של גיל היה נשלח מיד לרכוש עותק, והאלבום הטרי היה מתנגן בבית ימים ארוכים. "מאז שאני זוכר את עצמי, זה מה ששמעתי. המוזיקה החסידית הייתה מה שמילא אותי, כי כעיוור יצא לי פחות לשחק עם ילדים אחרים".
איזה סגנון מוזיקלי היה אהוב אצלכם במיוחד?
"האזנו גם למרדכי בן־דוד, בן־ציון שנקר ואברהם פריד, אבל בעיקר למוזיקה שהפיקו החצרות החסידיות כמו בעלז, גור או פיטסבורג. כבר אז לא אהבתי את היצירות שנחשבו מודרניות ו'מופרעות' – אם כי אנחנו מדברים על שנות השמונים, וגם המוזיקה המודרנית הייתה שונה ממה שיש היום. שירים שהוציא אז מרדכי בן־דוד ונחשבו למהפכניים, אפילו פורצי גדר ובעייתיים עבור חלקים מסוימים בציבור החרדי, נשמעים היום מיושנים ושמרניים לעילא".
הלכת גם להופעות?
"פה ושם. כנער בן 13 הרשים אותי מאוד האירוע של סיום הש"ס שנערך בהיכל 'יד אליהו' בתל־אביב. מונה רוזנבלום, שעד אז הכרתי רק דרך האלבומים שעיבד, ניצח שם על שורה של מקהלות כמו ויז'ניץ, גור, מודז'יץ ונדבורנא, שגם אותן שמעתי לפני כן רק בתקליטים וקלטות. זה היה בשבילי דבר מדהים, לקבל את כל אלה ביחד".
את המוזיקה האהובה עליו הוא צרך לא רק באמצעות האלבומים שקנו הוריו, אלא גם דרך הרדיו. "כילד האזנתי במשך שעות רבות לקול ישראל. אהבתי את תוכניות הדת ששודרו אז, ובעיקר את המצעד החסידי שנקרא 'סולם הזמירות'. דרך התוכנית הזו נחשפתי לכל מה שיצא לשוק, ומשם קיבלתי את הרצון והמשיכה לעשות רדיו בעצמי, אבל לא ידעתי מה ואיך בדיוק".
כשהיה בן 10 עלה לאוויר ערוץ 7, תחנה שהקדישה למוזיקה החסידית פלח נכבד מלוח השידורים שלה. "אפשר לומר שהמוזיקה שהושמעה בערוץ הזה עיצבה את האישיות שלי. היו שם שעות שלמות בעריכתו של מונה רוזנבלום. באותן שנים גם החלה פריחה בתחום המוזיקה החסידית האותנטית: לשוק יצאו עוד ועוד אלבומים של גור, בעלז, ויז'ניץ ואחרים, מה שהעשיר את הספרייה שלי ואת הידע שלי".
בגיל 22, כשסיים את לימודיו בישיבה, גיל כבר ידע שהוא רוצה להשתלב בעצמו ברדיו. "מפת תחנות הרדיו הדתיות כללה אז בעיקר את ערוץ 7 ואת 'רדיו קול חי', שהיה בתחילת דרכו ובאותו שלב שידר עדיין רק לגוש דן. במקביל הייתה אז תופעה נרחבת של 'ערוצי קודש' פיראטיים, שהמון חרדים האזינו להם. בירושלים שידרה תחנה בשם 'קול שמחה', שהתמקדה בעיקר במוזיקה חסידית, והייתה מעין גלגלצ חרדי. מי שעמדו מאחוריה היו הרב דניאל יום־טוב והרב נתן בורשטיין, דמויות מוכרות בחסידות ברסלב. מבין ערוצי הקודש זו הייתה התחנה המובילה, ולעומת האחרות האוריינטציה שלה הייתה חרדית־אשכנזית יותר. שידרו שם אנשים כמו הרב ישראל גליס, אבי בלומנטל ואריאל ברמן, שבהמשך פרחו בתקשורת החרדית הממוסדת. שמעתי אותם הרבה ואמרתי לעצמי – בא לי לעבוד שם".
לעזרתו בא רב בכיר בעולם החסידי, שהכיר אותו וידע על חלומו הרדיופוני. אותו רב, שהיה מקושר גם לאנשי "קול שמחה", סיפר להם על הבחור שנחשב למבין ובקי במוזיקה החסידית, והמליץ להם לקחת אותו לניסיון. "האמת היא שבאותו שלב לא היה לי רצון להגיש", אומר גיל. "רציתי לערוך רצפים מוזיקליים, הרגשתי שיש לי מה לומר דרכם. כשישבתי עם מנהל התוכן בתחנה, הוא היה המום. הוא ראה שאני מכיר את כל הדיסקים ושהעריכה שלי נכונה מאוד. התקבלתי לעבודה, ובכל יום ערכתי שעתיים של מוזיקה".
העיוורון מן הסתם מציב קשיים בעבודה כזו, שדורשת עיסוק ברשימות. איך התמודדת?
"הייתי אומר לטכנאי: 'מהאלבום ההוא של בעלז, שים את שיר מספר 2. אחריו, מהאלבום החדש של אברהם פריד, תנגן את שיר מספר 3'. ככה זה היה עובד. מאז ועד היום, בכל מקום שבו אני משדר, יודעים שצריך להצמיד אליי בזמן התוכנית טכנאי שיהיה ממש ממוקד איתי".
הבקיאות של גיל בתוכנם של מאות אלבומים, כולל הקרדיטים, הפכה לשם דבר. "כמה שבועות לפני פסח אמר לי אחד המנהלים: 'אני רוצה שאתה תגיש תוכנית מוזיקלית לקראת החג'. עבדתי הרבה כדי לערוך ולרכז את שירי פסח הטובים ביותר שיש. הם נתנו לי להגיש תוכנית של שלוש שעות, והשמיעו אותה כמה פעמים. מהתגובות שקיבלתי, הבנתי שמספר המאזינים הוא עצום. זה היה עוד לפני הוואטסאפ והאינטרנט, אנשים אז פשוט שמעו רדיו, גם החרדים ביותר. משם הדברים התפתחו וקיבלתי תוכנית יומית. הייתה תקופה שבה השידורים של 'קול שמחה' הגיעו לעוד ערים מחוץ לירושלים, והתגובות היו מדהימות".
הסרוגים עקפו את החרדים
כמי שמשדר את התוצרת של תעשיית המוזיקה החסידית, החל גיל להתוודע לברנז'ה החרדית שמאחוריה. "הם כבר שמעו את השם שלי, כי התוכנית הלכה וצברה פופולריות, אבל לי עוד לא הייתה היכרות עם הזמרים והמלחינים. רציתי להכיר את מרדכי בן־דוד, הזמר המרכזי אז במוזיקה החסידית. כמה חברים שלי פגשו אותו, סיפרו לו עליי, ובמוצאי השבת שלאחר מכן הם לקחו אותי לפגישה איתו ברובע היהודי בירושלים. בן־דוד ראה שאני מכיר כל דבר שהוא עשה במוזיקה מיום היוולדו, והתרשם ממני מאוד. הוא הכיר לי הרבה מהמוזיקאים החרדים האחרים שפעלו אז, ביניהם מונה רוזנבלום ויוסי גרין. הקשרים עם היוצרים והזמרים אפשרו לי להביא אותם גם לראיונות אצלי בתוכנית.
"אדם נוסף שהכניס אותי אל מאחורי הקלעים היה המעבד המוזיקלי רובי בנט – בנו של חיים בנט, אחד מחשובי המלחינים במוזיקה החסידית. מאוד סקרן אותי להיות נוכח בהקלטות, ללמוד איך מפיקים מוזיקה, והוא לקח אותי לאולפנים, להקלטות של נגנים וכינורות, והסביר לי איך הדברים עובדים".
יחד עם מרדכי בן־דוד שידר גיל תוכנית בת שש שעות, שסקרה את כל הקריירה המוזיקלית הענפה של הזמר הוותיק. איך מכינים נושאים ושאלות למשדר ארוך כל כך, בלי להיעזר בעט ונייר או במחשב? "הכול צריך להיות ישר מהראש, ממש כך", מסביר גיל. "בניגוד לשדרנים אחרים, לא מונח לפניי משהו מסודר. צריך בשביל זה נטו סייעתא דשמיא. החוויה של השידור נותנת לי תחושה של 'וואו', ותוך כדי כך אני שולף את הרעיונות והשאלות. אבל נכון, לפני ראיונות מיוחדים וכדומה אני לחוץ והיסטרי. לכן לפעמים לא אכפת לי להיות כינור שני ולתת למישהו אחר להוביל את השידור, כשאני רק נותן את הדגשים שלי".
למרות הרייטינג הנאה בערוץ הפיראטי, ששידר אז מבניין "שערי העיר" בירושלים, שאף גיל לעבור לערוץ 7, החזק והמוכר מבין תחנות הרדיו הדתיות של אותם ימים. בתחילה קיבל שם תפקיד של הגשת פינה מוזיקלית באחת התוכניות התורניות. השדרנים קובי סלע והרב אלישע קלויזנר הם אלה שנרתמו להעביר אותו לערוץ. "נפגשתי עם הרבנית שולמית מלמד, והיא נתנה לי את ברכת הדרך והכניסה אותי לשם. הגשתי אצלם בימי שישי את התוכנית 'ניחוחות של שבת', ובמוצאי שבת את 'מלווה מלכה'. בשאר השבוע הייתה לי תוכנית לילית בשם 'וגילו צדיקים'. ידידיה מאיר הגיש אצלי פינה, שבה הוא היה בוחר שיר חסידי ומדבר עליו כמה דקות".
איך אכלו אותך בערוץ 7? מוזיקה חסידית הארדקור, היישר מחצרות האדמו"רים, התאימה לתחנה דתית־לאומית?
"מהבחינה הזו באמת שיניתי קצת, השמעתי למשל קרליבך פה ושם. יחד עם זאת גיליתי שבעולם הסרוג יש לניגונים החסידיים קהל גדול מאוד, אולי אפילו יותר מאשר אצל החרדים".
אחרי שנתיים קיבל גיל הצעה לעבור ל"קול חי" ולהגיש תוכנית יומית. "שם היה ברור מאוד שאני מגיע על מנת לשדר לקהל החסידי", הוא אומר. אולפני התחנה הזו היו ביתו המקצועי בעשר השנים הבאות, וגיל אירח שם את האמנים שעליהם גדל, כמו בן־ציון שנקר – מי שאחראי בין השאר ללחן המוכר של "אשת חיל", המושר בבתים רבים בערב שבת. ב־2012 עבר עם תוכניתו היומית לרדיו "קול ברמה". "גם שם ידעו שאני עיוור, אבל לא האמינו שיש לי שליטה במוזיקה החסידית ברמות כאלה. כל המוזיקאים החרדים שפוגשים בי לראשונה, מופתעים", הוא מספר.
אין זה מובן מאליו שתחנה בעלת אוריינטציה מזרחית תקדיש שעות שידור משמעותיות למוזיקה חסידית־אשכנזית, אומר גיל, אך בינתיים טבלאות הרייטינג מוכיחות שההחלטה הייתה נכונה. "בכל דבר שאני צריך או רוצה לעשות, מנכ"ל התחנה אריאל דרעי נחלץ לעזרתי. הערוץ הזה הוא היחיד שנותן היום ביטוי לסגנון המוזיקלי האותנטי של החסידויות, בזמן ששאר התחנות הדתיות משדרות מוזיקה עדכנית".
עוד בתקופת עבודתו ברדיו קול חי הגשים גיל חלום נוסף, והפיק אלבום משלו. הוא אמנם לא שר בעצמו, וגם לא ניצל את כישרונו בנגינה על פסנתר וכלי קלידים נוספים, אבל נטל את שרביט ההחלטות המוזיקליות מא' ועד ת': מי יבצע כל שיר, מי יעבד ואפילו מי יעשה את המיקס. באלבום, "ועינינו תראינה" שמו, נכללו 14 שירים בביצועם של מיטב הזמרים החסידיים. שניים מהשירים נקראו גם הם "ועינינו תראינה", שם המתכתב כמובן עם מגבלת הראייה של גיל. "החלום שלי היה להקליט דברים שאני אוהב, עם טאץ' ופירוש משלי", הוא מספר. "באלבום הזה שילבתי שירים חדשים יחד עם קלאסיקות בביצועים מחודשים. השם שלי מתנוסס עליו כי רציתי לשקף דרכו את מה שאני עושה ברדיו. ברוך השם, באמת הצלחנו לעשות את זה. כולם נרתמו, שרו והלחינו".
בלי למתוח ביקורת
כשאני שואל אותו על תהליך העבודה שלו בעריכת תוכנית, מסביר גיל: "כל יום אני יושב בבית, מבקש מאמי להוציא בשבילי דיסקים מסוימים מהארון, מתחבט ומתחבט עד שאני בונה את התוצאה הסופית. אני יכול להגיע אפילו לאלף סקיצות לתוכנית. לפעמים אני לא מצליח לישון, כי אני חושב איך להרכיב את רשימת ההשמעה למחר. זה ממש סוג של יצירה. לפעמים אני הולך לפי נושא, פסוק מסוים, או מקצב מסוים. אלה יכולים להיות שירים שקטים או מהירים, שיוקדשו לחג קרוב או לתאריך מיוחד, כשתמיד יהיה דגש על מה שלא השמעתי בתקופה האחרונה. אני מנסה להעיף בראש כמה שיותר שמות של אמנים, ולזכור מה הושמע ואין טעם להשמיע שוב. ביקשתי מאמי שתרשום לי כל מה שאני משמיע ותקריא לי מדי פעם".
ואיך אתה זוכר מי אחראי לכל שיר, כולל זמרים, מקהלות, מלחינים ומעבדים?
"בכל פעם שמגיע אלבום חדש, אני מבקש שיקריאו לי כמה פעמים את מה שכתוב על העטיפה. כשזה שנכנס לראש – זה כבר לא יוצא. ובכל זאת, כדי לוודא, אני דואג שיקריאו לי שוב לפני כל תוכנית את העטיפה הרלוונטית".
חלק ניכר מהחומרים החדשים שהוא שומע אינם מסבים לו נחת והנאה. "לדעתי המוזיקה החסידית מידרדרת לתהומות איומים, וקריטי בעיניי לעצור את התהליך הזה, אבל צריך לפעול בדרך חיובית. אם אני שומע אלבום חדש ומתאכזב – פעם הייתי מותח ביקורת, היום אני כבר לא עושה זאת. לא כי אני פוחד, אלא כי אני לא מאמין בהעברת ביקורת כדרך לשינוי. אני אומר: 'עשה טוב' הרבה יותר אפקטיבי מ'סור מרע'. תשמיע את מה שאתה אוהב וחושב שיש להשמיע, אין טעם לפסול את הדברים האחרים".
במה מתבטאת ההידרדרות שעליה אתה מדבר?
"לדעתי, בשירים של היום אין קשר כמעט בין הטקסט ללחן. לעיתים המוזיקה אפילו מעידה על בורות מזוויעה בהבנת הפסוק. בעבר, מלחין היה לומד היטב את הטקסט כדי להבין אותו ומתוך זה ליצור, ואילו היום זה כמעט לא קיים. במקרים אחרים אתה שומע בשיר רגש מזויף, לא אמיתי. מנסים ליצור שיר 'כאילו חסידי', סוחט דמעות, כשבעצם הכול ג'אנק של כאן ועכשיו, ריגוש מיידי בלי עומק. שלא לדבר על המעטפת של רבים מהשירים החסידיים בני זמננו: אתה שומע אותם וחושב שנכנסת לדיסקוטק או לפאב, אין להם קשר למוזיקה יהודית. אני לא אוהב את זה מהבחינה המוזיקלית, אבל יש כאן גם הרבה מעבר: מוזיקה היא דבר שמשפיע, ואני לא רואה שלשירים האלה יש השפעה טובה על המאזינים.
"המלחין הנודע הרב יוסף ברייער מחסידות בעלז, שאני אוהב מאוד את יצירותיו, נתן פעם הגדרה מדויקת: אם רוצים להבחין בשיר מסוים אם הוא שיר יהודי אמיתי, צריך לראות לאן הוא לוקח את הבנאדם. ניגון יהודי אמיתי לוקח בחור ישיבה ללמוד דף גמרא בצורה טובה יותר, להתפלל טוב יותר, להתקרב לקב"ה. לכן בחסידות מקומה של הנגינה הוא בכותל המזרח. יותר ויותר מתחוור לי שהמוזיקה הכי אמיתית היא הניגונים ששרים בטישים אצל האדמו"רים. מה שקורה שם הוא ה־דבר. המוזיקה החסידית של היום, בחלק לא מבוטל ממנה, לוקחת למחוזות אחרים לגמרי, של פריקת עול וקלות דעת".
ומהצד השני, מי מהווה בעיניך מודל חיובי של המוזיקה החסידית?
"אציין שניים: הראשון הוא שרולי ורדיגר, שפרץ בתחילת העשור. הוא ואביו מנדי, חסידי גור, הם בעיניי המשך ישיר וטבעי לר' דוד ורדיגר ז"ל, שאת היצירות שלו אני משמיע עד היום. לשרולי יש מתיקות והגשה מיוחדת בשירה, וגם רצינות שאיתה הוא ניגש לכל שיר ושיר. הוא עובד כצוות עם המעבד המוזיקלי יהושע פריד, וביחד הם עושים עבודה מדהימה. אמן נוסף שהתפרסם בשנים האחרונות הוא זאנוויל ויינברגר מחסידות דושינסקי. יש בו מכלול נדיר, שלמות אמיתית. המוזיקליות שלו היא יוצאת דופן – לדעתי לא רק בתחום היצירה החסידית האותנטית, אלא בכלל. הוא עומד בכל קריטריון אמנותי גם בעולם הכללי. הרגש שהוא מכניס וההבנה שלו את הלחן, הם נדירים. גם איתו וגם עם שרולי ורדיגר יש לי קשר אישי מיוחד, ואני מעורב במה שהם עושים.
"בשירים של היום אין קשר כמעט בין הטקסט ללחן. לעיתים המוזיקה אפילו מעידה על בורות מזוויעה בהבנה. במקרים אחרים אתה שומע בשיר רגש מזויף, לא אמיתי. מנסים ליצור שיר 'כאילו חסידי', סוחט דמעות, כשבעצם הכול ג'אנק של כאן ועכשיו"
"אם אתה שואל בכלל, על מוזיקאים שאהבתי את עבודתם, אני יכול לציין את ר' יצחק אונגר, המלחין הכי גדול לדעתי בחסידות ויז'ניץ; את יוסי גרין, מלחין עצום שיצר שירים שנכנסים לנשמה; פינקי וובר, מלחין מיוחד של שירי רגש מרטיטים, שהלחין בין השאר את 'רחם' של יעקב שוואקי; ר' משה גולדמן ז"ל, שהיה מלחין יצירות מושלמות שהתקבלו באהדה במגזר החרדי; וכמובן ר' בן־ציון שנקר ז"ל, ממקימי המוזיקה החסידית בת ימינו".
מול 13 אלף צופים
גיל מגיע כאמור מבית של חסידי בויאן, אך יש לו חיבור עמוק גם לחב"ד. "אחד המקורות המוזיקליים שהשפיעו עליי מגיל צעיר היה הניגונים של חב"ד, בביצוע מקהלת החסידות. אלה ניגונים שאני משמיע עד היום, וכך גם ניגוני חסידות סקולען, ניגונים מרגשים ומשמחים שמעוררים אותי תמיד. שמעתי גם הרבה מאוד שיחות של הרבי מלובביץ'. באחת מהן הוא אמר שצריך להעביר ברדיו שיעורים בספר התניא, כי כתוב שכל מה שברא הקב"ה – לכבודו ברא. כלומר, כל דבר נועד ויכול להפיץ אלוקות. אז אני אומר: אם אתה יכול להשמיע מוזיקה שמחברת יהודים ליהדות, שמחזקת אותם, זו מטרה. אני מקבל הרבה תגובות, אפילו מאנשים לא דתיים בכלל, על כמה שהתוכנית שלי מקרבת אותם. עבורי זהו ממש ייעוד ושליחות. לא קל ולא פשוט לי לעשות את מה שאני עושה, אבל התגובות האלה ממלאות אותי ונותנות לי סיפוק אדיר.
"גם מוזיקה שהיא תרבות ובידור, אם היא נורמלית ומשמחת את הבנאדם, זה בסדר. אבל צריך לזכור שלניגונים יש מטרה גבוהה יותר – לרומם את היהודי, לפתוח לו את הלב כדי שיתעורר לתשובה או שישמח ביהדות שלו ובקב"ה. לכן בהתוועדויות חסידיות תמיד בהתחלה מנגנים. הניגון פותח את הלב ומביא שמחה אמיתית".
במקביל לעבודתו ב"קול ברמה" הוא מרצה במסגרות שונות, כמו מחנות נופש חרדיים או אירועים של חסידויות, ומנחה פאנלים עם זמרים ומלחינים. בשנה שעברה הנחה באמפי־פארק בעיר אלעד מופע ענק של מוטי שטיינמץ, ששמו עלה לאחרונה לכותרות בעקבות העתירה נגד מחיצת ההפרדה. כ־13 אלף איש הגיעו לאירוע המוזיקלי, שהיה מהגדולים ביותר שידע הציבור החרדי בשנים האחרונות.
איך אתה מתכונן להנחיה מהסוג הזה?
"אני יושב הרבה שעות לפני כן כדי ללמוד בעל פה את סדר השירים ואת כל הליין־אפ. מעבר לכך, אני כמובן צריך מישהו שיהיה איתי על הבמה ויגיד לי מה קורה. הרי יש התרחשויות דינמיות, כמו דמות חשובה שמגיעה וצריך להכריז עליה. הבעיה איתי היא שאני פרפקציוניסט, ולהיות בפרונט זה דבר שמלחיץ אותי. אני מעדיף להנחות פאנלים וראיונות שמבחינתי הם כמו הגשה של תוכנית רדיו: יושבים מולי אנשים, ואני לוקח אותם למסע מוזיקלי".
אף שהטכנולוגיה המתקדמת מציעה לציבור העיוורים פתרונות יצירתיים שיאפשרו להם להשתמש בסמארטפון ובאינטרנט, גיל מעדיף להתרחק מהחידושים הללו. הוא מסתובב עם טלפון "כשר" ופשוט ביותר. "היום גם עיוורים מחוברים לוואטסאפ, אבל אני כבר לא שם כדי להתפתח עם הדברים האלה", הוא אומר. "מעבר לכך, אני מחזיק בגישה הדוסית בנושא הזה. כשאני שומע איך הרבה מאוד אנשים חרדים נופלים בגלל המכשירים האלה, כי הם מחזיקים סמארטפון ויכולים לראות מה שבא להם גם בלי ללכת לקולנוע, אני מודה להשם על שאני לא רואה.
"בגיל 17 הייתה לי תקופה ששאלתי את עצמי למה נולדתי עיוור. בסוף הבנתי ש'אין רע יורד מלמעלה' (מושג חסידי מספר התניא – ח"ב), ויש סיבה לכל דבר. בשמיים המגבלה שלי אולי מתקנת דברים. לא פשוט לחיות עם זה, ויש כמובן קושי, אבל לימוד החסידות נתן לי הרבה כוח. אני רק מבקש מהקב"ה שיהיה לי יותר קל טכנית. כמובן, הייתי שמח מאוד לראות, אבל באמת לראות. לראות את המשיח. עיוורון זו לא חוויה, אבל במיוחד בתקופה שלנו – אני מוותר על הזכות לראות. אני מאושר מכך שאני לא צריך את ההתמודדות הזאת עם מראות אסורים, ועם הניסיון של 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'.
"האדמו"ר שלי מתנגד להחזקת סמארטפונים, ואני מרגיש שזה נכון לי. עם זאת, אני לא קובע לאף אחד אחר. אני לא מהאנשים שבאים לתקן את העולם; קודם כול עליי לתקן את עצמי, ואני מעדיף לשלם את המחיר ולא להשתמש בטכנולוגיה החדשה. אני גם רואה את הנזק של הניו־מדיה ואת השיח הרדוד שהיא יוצרת. אפילו בתעשיית המוזיקה החסידית אני פוגש אנשים שמרשים לעצמם לכתוב בדיחות ושטויות בוואטסאפ".
כעיוור, אומר גיל, יכולת הריכוז שלו בהאזנה למוזיקה גבוהה בהרבה מזו של אדם רואה. "הסחות הדעת שיש לאחרים, לא קיימות אצלי. בכלל, אני חושב שעיוור יכול להעמיק יותר בדברים שהוא עושה או שומע. גם זה מתקשר להסתכלות השלילית שלי על עולם המדיה של היום: דעתם של אנשים פשוט מוסחת כל הזמן, ובשום דבר הם לא עוסקים בכל מאודם.
"הראייה גם גורמת לאנשים לשפוט את הזולת לפי החיצוניות. אני שומע אפילו אמנים חסידיים שאומרים 'זה וזה לא מספיק מגניב, לא פוטוגני'. הויז'ואל הוא מה שקובע, ואותי זה מוציא מדעתי. לולא הייתי עיוור, ברור שגם אצלי זה היה שונה. אדם שלא רואה, ואין לו הסתכלות חיצונית – בוחן את האמת. צריך לשפוט אדם לפי מה שיש לו להגיד, לפי התוכן והפנימיות שלו, לפי מה שהוא באמת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
