אנחנו אחרי החופש הגדול, לפני חופשות החגים – ועדיין, מי לא רוצה עוד קצת חופש? מי לא רוצה לשכב על חול לבן בחוף ים צלול, ללגום לאט מתוך אגוז קוקוס, להשתזף בשמש ופשוט לנוח? כמה מיעדי החופשה היפים בעולם נמצאים בים הקריבי: יותר מ־7,000 איים טרופיים, חופים לבנים ומים תכולים. אין פלא שיותר מ־30 מיליון תיירים ביקרו שם בשנת 2017.
בשבועות האחרונים, עם זאת, הים הקריבי לא היה יעד חופשה מוצלח במיוחד, כשסופת ההוריקן דוריאן השתוללה באזור הבהאמאס וזרעה הרס בדרכה. אבל אנחנו לא נעסוק בחופשות ולא במזג האוויר, אלא בצד הגיאופוליטי של הים הקריבי ומפרץ מקסיקו, הפתח אל הבטן הרכה של ארצות הברית של אמריקה.
עלייתה של אימפריה
באחד המדורים הקודמים ראינו שהדומיננטיות האמריקנית בעולם מבוססת בראש ובראשונה על עוצמתה הימית. הצי הענק של ארה״ב, בעל המספר הרב ביותר של נושאות מטוסים גרעיניות, הוא בסיס השליטה האמריקנית באוקיינוסים, ומה שמאפשר לה לפעול כמעט בכל מקום בעולם.
השליטה הימית הזו לא נוצרה מתוך הריק: גם לה יש בסיס גיאו־פוליטי, והוא העליונות האמריקנית בים הקריבי ובמפרץ מקסיקו, שבמערב האוקיינוס האטלנטי. השליטה של ארה"ב בשני הימים הללו מעניקה ביטחון לחופיה, ומניחה לה לפעול בשלווה מחוץ לגבולותיה, בלי לחשוש למה שנותר מאחור.
ביטחון כזה לא היה לאף מעצמה עולמית לפני ארה"ב. האימפריה הבריטית תמיד חששה מפלישה צרפתית או גרמנית. האימפריה הרוסית פחדה מפלישה ממערב אירופה או ממרכז אסיה. הסינים היום מוכרחים להבטיח את גבולם במרכז אסיה, ולאזן את כוחן הימי של יפן, וייטנאם ואוסטרליה במזרח ובדרום. בהיסטוריה העולמית, רק ארה״ב עומדת לבדה כשחצרה האחורית נקייה מאויבים.
לא תמיד זה היה כך. בסוף המאה ה־19 היה האי הגדול בים הקריבי, קובה, בשליטתה של האימפריה הספרדית. הנוכחות של מעצמה אירופית זרה בחופי ארה״ב, ממש אל מול פלורידה והחוף המזרחי מחד, ומול שפך נהר המיסיסיפי מאידך, הייתה לצנינים בעיני וושינגטון.
האמריקנים רצו להשיג לעצמם אזור השפעה נקי מיריבים. ב־25 באפריל 1898 ארה"ב הכריזה מלחמה על ספרד, בטענה שהטביעה את ספינת הצי האמריקני מיין שעגנה בפברואר בהוואנה שבקובה. הספרדים הכחישו, אך את וושינגטון זה פחות עניין.
בתוך כמה שבועות ארה"ב הביסה את האימפריה הספרדית, ולקחה ממנה את מושבותיה האחרונות באמריקה – קובה ופוארטו־ריקו (ארה"ב גם לקחה אז מספרד את מושבותיה במזרח אסיה, גואם והפיליפינים – דריסת רגל שתשמש את ארה"ב להגביר את נוכחותה הצבאית במזרח הרחוק בעשורים הבאים של המאה ה־20).
מאז גירוש הספרדים ארה״ב שמרה בקנאות על השליטה בים הקריבי. כשפידל קסטרו השתלט על קובה במהפכה, האמריקנים הטילו עליה אמברגו. הם אף ניסו להשתלט על האי ולחסל את המשטר הפרו־קומוניסטי במבצע הפלישה למפרץ החזירים, שנכשל באפריל 1961. ארה"ב תמכה במיליציות ובדיקטטורות אנטי־קומוניסטיות במרכז אמריקה, במהלך המלחמה הקרה, כדי לוודא שהרוסים לא יקבלו דריסת רגל נוספת בים הסמוך לשטחם.
היום המצב מורכב לא פחות. על אף מאמציו של אובמה בסוף נשיאותו, קובה עדיין נמצאת במחנה האנטי־מערבי. אליה הצטרפה ונצואלה, שתחת שלטונם של הוגו צ׳אבז וניקולס מדורו הפכה למדינה סוציאליסטית, אנטי־אמריקנית ותומכת טרור.
ונצואלה חשובה לארה״ב משתי סיבות: ראשית, היא יושבת לחופי הים הקריבי וגובלת בקולומביה ובברזיל – ולכן מסוגלת לערער את יציבות המדינות סביבה בדרום אמריקה, ולשמש בסיס לכוחות עוינים בים הקריבי. שנית, ונצואלה מחזיקה בעתודות הנפט הגדולות בעולם. בתי הזיקוק האמריקניים במפרץ מקסיקו צרכו נפט מוונצואלה, והם מתקשים למצוא לו תחליף.
נפט במעמקים
מפרץ מקסיקו, שמצפון לים הקריבי, מוסיף לחשיבות האסטרטגית של האזור. במפרץ מקסיקו מופקות כמעט שני מיליון חביות נפט ביום, כ־15 אחוזים מכל הנפט המופק בארה״ב. בחופי המפרץ נמצאים גם רבים ממפעלי הזיקוק האמריקניים, ובסך הכול כ־45 אחוזים מיכולת זיקוק הנפט של ארה״ב. הדלתא של נהר המיסיסיפי, הנשפך למפרץ מקסיקו, מספקת כ־33 אחוזים מכל הדגה בארה״ב. כל אלה הופכים את מפרץ מקסיקו למרכז כלכלי חשוב לארה״ב, והביטחון שלו תלוי בשליטה האמריקנית בים הקריבי.
בין האטלנטי לשקט
המעבר החשוב ביותר בין האוקיינוסים הוא דרך תעלת פנמה. מדינת פנמה שבמרכז אמריקה משתרעת ממזרח למערב, והתעלה מובילה בעצם מהים הקריבי בצפון־מערב למפרץ פנמה בדרום־מזרח. התעלה נפתחה לפני 105 שנה, באוגוסט 1914, ובשנת 2018 חצו אותה 13,795 ספינות. בעשור החולף הורחבה התעלה בהקמת שתי מערכות תאי שיט חדשות, שמאפשרות מעבר של אוניות ענק בעלות קיבולת של 12,000 מכולות.
מחוף לחוף: הים שמאיים על האמריקנים
מבט חטוף במפה מראה את החשיבות של הים הקריבי לארה״ב. כוח בים הקריבי יכול בקלות יחסית לאיים על החוף המזרחי, להגיע לכל נקודה בחוף המערבי דרך תעלת פנמה, או לחסום את המעבר בתעלה, ולנתק את הקשר הימי בין שני חופיה של ארה"ב. נוכחות מעצמה זרה בים הקריבי תאלץ את האמריקנים להחזיק כוחות גדולים יותר סמוך לבית, ולחשוש ממה שקורה בגבולם ובחופיהם. שליטה זרה בים הקריבי תסיט את תשומת ליבה של ארה"ב מהמתרחש באירו־אסיה; שליטה אמריקנית בו מאפשרת לה להפנות מבט לשאר העולם.
פופוליזם הוא גורל
ונצואלה היא דוגמה מדהימה לכך שגיאופוליטיקה אינה גורל. ונצואלה הייתה יכולה להיות מעצמה אזורית. עתודות הנפט הגדולות שלה, מיקומה הגיאוגרפי העדיף, האוכלוסייה הצעירה שלה – כל אלה נתוני פתיחה מעולים לכוח כלכלי שמסוגל להפוך לכוח מדיני עולה בחצי הכדור המערבי. אך הבחירה בהוגו צ׳אבז ובכלכלה הפופוליסטית שלו, יחד עם סנקציות אמריקניות, הביאו את ונצואלה לסף רעב, ומעבר לו.
סיגר, מישהו?
אחד המוצרים האיקוניים ביותר מהים הקריבי הוא הסיגר הקובני. מקורו כנראה בשבטי האינדיאנים של האיים הקריביים, והוא נתפס כיום כסמל העושר, משהו שמנכ״ל יצית ויעשן עם השלמתה של עסקה מוצלחת. האירוניה היא שהסיגרים הקובניים מיוצרים על ידי Habanos, זרוע של חברת הטבק הממשלתית של קובה: אחד הסמלים הכי גדולים של הקפיטליסט המצליח הוא בכלל מוצר של ממשלה קומוניסטית.
