“יופי, תְקבע לי את הקוניוטומיה (ניתוח שדה שבו מחדירים צינורית הנשמה לקנה הנשימה דרך הצוואר)”, אני מבקש מאוריין. בטני מקרקרת. לא אכלתי דבר מאתמול בערב. מרגע שסיימנו את אימון הכושר של הבוקר אני מתרוצץ ללא הפסקה. ראשי כלל אינו נמצא בתרגיל אלא טרוד בנוהל קרב שאני משתתף בו ובמחשבה על שורת משימות שהטיל עליי דני, מפקד פלגת הרפואה ביחידה.
“עוד רגע, גיא, עוד רגע. קודם אסיים לעצור את הדימום של הבובה החמודה שלנו”, ממלמל אוריין כשפניו מעל הבובה.
צהרי יום חמישי. אמצע החורף. שנה חלפה מאז סיימתי את קורס הפרמדיקים. כלוחם־פרמדיק מן המניין, כבר יש מאחוריי לא מעט חילוצים והזנקות. כבכל שבוע שבו תופסים כוננות, ביום חמישי אנחנו מבצעים אימון כניסה לכוננות לקראת סגירת שבת. באימון מתַרגלים מתארי קצה שהיחידה מוזנקת אליהם פעם ביובל. בנוסף מתרגלים את המטפלים הבכירים בפרוצדורות רפואיות נדירות, אשר ניתן לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שאיש רפואה ביצע אותן ביחידה בשנים האחרונות. לכן מתקיים האימון באווירה מקצועית ונעימה. עוד אימון, חלק מהשגרה.
אנחנו מתחילים לסרוק את השטח מהאוויר כדי לאתר את המטייל שהצליח לקרוא לעזרה. טסים לאורך הנחל. חזירי בר מתרוצצים תחתינו. מפלי מים זורמים מגדות הוואדי התלולים אל תוך הערוץ העמוק. מדי פעם מבליח ברק בשמיים ורעם מתגלגל מטלטל אותי, מזכיר לי שלא מדובר בסרט טבע באפריקה. אנחנו במשימת חילוץ
יש אמירות דרמטיות ובומבסטיות שכבר הפכו לחלק מההוויי והמסורת העוברים מדור לדור של לוחמים ביחידה; אמירות שתמיד היה נדמה לי כי נועדו להחדיר מוטיבציה בחיילי המסלול לפני עלייתם לפלגת הלוחמים. למשל: “תהיה מוכן תמיד – כי בכל רגע אתה עלול להיות מוזנק לחילוץ הכי מורכב שהיה אי פעם”. בעיניי זה נשמע תמיד כמו הצהרה: “תהיה מוכן תמיד, כי בכל רגע אתה עשוי לזכות במיליון דולר”. סתם עוד אמירה חסרת משמעות. כך תמיד חשבתי.
עד שהרגע הזה אכן הגיע, ודווקא במשמרת שלי.
***
“גיא, גיא! יש הזנקה!”, צועקת מש”קית הסימולטור ומנופפת במוטורולה שלי. אוריין ואני עדיין מתעסקים בבובת הסימולציה, שקועים ברעש המאווררים העצומים בתוך מסוק הסימולטור המדמים את הרעש של מסוק אמיתי. פתאום נשמעת הסירנה הבסיסית. אכן, יש הזנקה.
אוריין ואני עוזבים הכול ורצים מיד לחדר הכוננות. השעה שתיים בצהריים. הצוות שבכוננות מונה לוחמים בני חמישה מחזורים שונים: מקונן, המכונה בגירה, קצין ביחידה ומפקד צוות החילוץ, ממחזור מ’; מייקל, הסגן, ממחזור מ”א; בני וגל ממחזור מ”ג; אוריין ועוז ממחזור מ”ד. רק אני, הפרמדיק, ממחזור מ”ב. איתנו גם אמיר, רופא המתמחה בכירורגיה. ככה זה ביחידה, לעולם אינך יכול לדעת מתי ועם מי אתה הולך לזנק.
“בגירה, אתם בזנק לנחל ג’ילבון”, נשמע במוטורולה קולה של פקידת המבצעים. “התקבלה קריאה על שני מטיילים תקועים בנחל. אחד מהם תקוע על מדף סלע באחד המפלים. הוא בהכרה מלאה”.
“תעמיסו חבלים וציוד חילוץ ממים ויצאנו לדרך!”, מכריז בגירה.
עולים לרכבים ויוצאים מהיחידה. גשם זלעפות ניתך בחוץ. אי אפשר לראות את הכביש, המגבים בשמשה הקדמית לא מצליחים לעמוד בכמויות המים. לדברי החזאים, זהו אחד מסופי השבוע הגשומים ביותר שנרשמו בשנים האחרונות. הרכב חוצה בשעטה את השלוליות העצומות בכבישי הבסיס המשובשים בדרכנו לליין המסוקים בטייסת.
“בגירה, קבל שיחידת החילוץ המשטרתית בדרך לאירוע. הם עוד רגע אצל האדם התקוע וייתנו לנו דיווח”.
יחידות החילוץ של המשטרה (יחל”ץ) הם חבר’ה מקצוענים. אם הפצוע בהכרה מלאה ורק תקוע על מדף סלע, הם בוודאי יגיעו אליו לפנינו ויחלצו אותו בשלום. היחל”ץ מזניקות אותנו רק כאשר מדובר בחילוץ מורכב או באירועים שבהם המחולץ פצוע קשה. למרות הרצון העז לזנק לאוויר למשימת החילוץ, בחוץ משתוללת סופה וזו נשמעת כמו קריאה פשוטה למדי שאינה מצריכה אותנו. זה יהיה מתסכל מאוד אם נרטיב את הציוד שלנו ובסוף יחזל”שו אותנו עוד בטרם ההמראה. מצד שני, כבר במסלול למדנו שלעולם אין להסתמך על הדיווח ותמיד יש להתכונן למצב קשה ומורכב.
“בגירה, קבל שלא מדובר בנחל ג’ילבון – אלא בנחל זוויתן”.
מגיעים לטייסת. קופצים החוצה לתוך הסערה ומתחילים לפרוק מהרכבים את הציוד הרב לתוך מסוק היסעור שכבר מוּנע. בגירה לא לוקח סיכונים ומורה לנו להעמיס על המסוק ציוד חבלים, צלילה, קשר, חילוץ ממים ועוד ועוד. שיהיה, ליתר ביטחון. תחושת הבטן שלי אומרת שבקרוב מאוד נקבל הודעה על חזל”ש.
כעבור ארבע דקות אנחנו מאשרים לטייסים שאנחנו מוכנים להמריא. מתברר שטעיתי. אנחנו מוזנקים בכל זאת. הציפור הענקית עמוסת הציוד ממריאה בשאגה. 13 דקות בדיוק מרגע הישמע הסירנה – ואנחנו באוויר.
באירוע מורכב ומתמשך שכזה מעורבים אינספור גופים וגורמים. האוגדה והחטיבה, המשטרה ויחידת החילוץ שלה, טייסות הינשוף והיסעור, בור השליטה של חיל האוויר ועוד. וכולם תלויים באופן מוחלט בדיווחים של עוז היושב על ידי על מדף סלע רטוב, מכווץ ורועד בניסיון לצבור מעט חום
טסים צפונה, לכיוון רמת הגולן. 40 דקות טיסה. אני מעיף מבט חטוף מבעד לחלון. הארץ שמתחתינו משגעת ביופייה. הירוק של ישראל בחורף בוהק גם מתחת לענני הסערה. השמן מטפטף עלינו כהרגלו מהתקרה, אך היום נוספו לזרזיפי השמן גם מקלחות מים שנשפכים עלינו מהתקרה מרושתת הצינורות של מסוק היסעור שׂבע הקרבות.
40 דקות נשמע אולי כמו המון זמן, אך בפועל צריך להכין בזמן הזה את כל ציוד החילוץ והציוד הרפואי. אני עדיין משוכנע כי בקרוב נקבל דיווח שהיחל”ץ כבר חילצו אותם ונשוב על עקבותינו לתל־נוף עם הציוד שנרטב לחינם.
אנחנו כבר מרחפים מעל הכנרת. המסוק שובר מזרחה בגובה נמוך לכיוון רמת הגולן ומטפס בהדרגה בגובה לעבר נחל הזוויתן.
“יחל”ץ מדרדר, האם שומע?”, קורא הקברניט בקשר לאנשי יחידת החילוץ המשטרתית שנמצאים בשטח.
“שומע, עבור”.
“אנחנו עוד עשר דקות אצלך. מה תמונת המצב?”
“אנחנו עדיין מחפשים. יש לנו קשר טלפוני עם מטייל אחד. לדבריו, הוא וחבר שלו יצאו לעשות סנפלינג בנקיק השחור וחבר שלו נסחף בזרם. הראשון הצליח לחלץ את עצמו והתקשר לקרוא לעזרה. הוא לא יודע לומר היכן בדיוק נמצא חברו”.
משהו מוזר בהזנקה הזאת.
***
הנקיק השחור הוא המקטע המחורץ והעמוק של הזוויתן, מהנחלים המרהיבים והמסוכנים בארץ. קניון צבוע סלע בזלת שחור וצמחייה ים־תיכונית ירוקה. לאורך הנקיק שלושה מפלים עיקריים. המקטע השני, הגבוה והתלול שבהם, נשפך מגובה שלושים מטר. מפל מהפנט ביופיו ומסוכן באותה המידה. בגלל הסכנה שטמונה בו, רשות הטבע והגנים מתירה רק לאנשים המוסמכים בעבודה עם חבלים לחצות את הנקיק, ובתיאום מראש בלבד. טיילתי בפנינת הטבע הזו פעמים רבות. הפעם האחרונה הייתה לפני כשנה וחצי עם כל משפחתי, לכבוד יום ההולדת החמישים של אמי, בטסי. קראנו לטיול המשפחתי “Fit Fifty”, בגלל עיסוקה של אמא בספורט ועל שום כושרה הגופני המצוין. אז עוד לא ידעתי כי הנקיק המופלא עלול להפוך פניו בן רגע.
אנחנו מתחילים לסרוק את השטח מהאוויר כדי לאתר את המטייל שהצליח לקרוא לעזרה. טסים לאורך הנחל. חזירי בר מתרוצצים תחתינו. מפלי מים זורמים מגדות הוואדי התלולים אל תוך הערוץ העמוק. מדי פעם מבליח ברק בשמיים ורעם מתגלגל מטלטל אותי, מזכיר לי שלא מדובר בסרט טבע באפריקה. אנחנו במשימת חילוץ.
פתאום אני מבחין בו, עומד מתחתינו, מנופף בשתי ידיו במרץ.
“מצד ימין של המסוק! בחולצה ירוקה!”, אני קורא בקשר.
בגירה מחליט שהוא ומייקל יֵרדו מהמסוק באמצעות כבל כדי לתחקר את האדם ולנסות להבין היכן בדיוק נמצא חברו שנסחף. ייתכן שהוא בקרבת מקום. עוז, המשמש כקשָר הכוח, תופס בינתיים פיקוד על המסוק.
המכונאי מוריד את בגירה ומייקל בכבל והם ניגשים אל הבחור שמתחתינו. כעבור זמן מה הם מדווחים שיש על ידם שטח צר שבו ניתן לנחות ומבקשים מהטייסים שהמסוק ינחת שם. הטייס מנחית את המסוק במיומנות רבה בדיוק בין שני עצים. מייקל ובגירה חוזרים אלינו למסוק, רטובים מהגשם עד לשד עצמותיהם.
“חבר’ה, חוץ מהרופא כולם עולים על חליפות צלילה. תתכוננו מנטלית, זה לא יהיה פשוט”, צועק בגירה לעברנו.
כאן כבר נופל לי האסימון. הזַנֵּק הזה לא הולך להתחזל”ש.
“מה כבר יכול להיות לא פשוט? הולכים להביא את הבן אדם. עד הערב כבר ננחת בחזרה בתל־נוף. אני צריך להספיק לתת אימון גב־יד אחורית לפני ארוחת הערב”, צועק בני, ספק לעצמו ספק לכולנו.
אני פושט בזריזות את המדים ולובש את חליפת הצלילה האישית. נועל נעלי הרים וחובש קסדה. ברגע שסיימנו להתארגן ולהצטייד אנו יוצאים מהמסוק. אני נושא על גבי תיק עם ציוד רפואי, ושאר הכוח סוחב מגוון רחב של אמצעי חילוץ – מציוד חבלים דרך ציוד צלילה ועד ציוד תאורה למקרה שחס וחלילה נישאר כאן לאחר שעות האור.
שלושה אנשי יחל”ץ מגיעים אלינו ומציגים את עצמם: איציק, יהודה ושי. אנשי היחל”ץ הם תושבים מקומיים שמכירים היטב את האזור ואת הנחל ובקיאים בתוואי השטח של שמורות הטבע בגולן.
“אני מציע שאוביל אותנו למטה לנחל יחד עם שי ויהודה, שהם מוסמכים בחילוץ ממים זורמים. מה אתה אומר, בגירה?”, מציע איציק.
בגירה מאשר ואנחנו מתחילים לרדת במורדות התלולים של הוואדי.
***
זהו מסע פילים. הציוד הכבד רק נהיה כבד יותר בגלל הגשם הנספג בבד ובחבלים. השיפוע תלול בצורה קיצונית. צעד לא נכון – ותמצא עצמך מרוסק בתחתית הנחל. מצד שני, מה שלא ניקח כעת מהמסוק, לא יהיה לנו לעזר מאוחר יותר במהלך החילוץ. חייבים לקחת כל תיק ואמצעי גם אם הסיכוי שנשתמש בו נמוך; על אחת כמה וכמה כאשר איננו יודעים היכן ממוקם הפצוע.
"אחי, אני זורק לך קצה חבל. תקשור אותו לעצמך!", צועק מייקל. הוא לא יודע אם הפצוע שמע, אבל מחליט לנסות וזורק לו את קצה החבל הצהוב. הקצה השני של החבל מגיע עד לבריכה שבגומחה ומחליק מטה. מייקל תופס את החבל, קושר לולאה בקצהו ומשליך שוב. הפעם החבל נתפס על חבלי הגלישה של הפצוע. מפלס המים כבר חצה את גובה פניו
לבי פועם בחוזקה. שילוב של הקור החודר, המאמץ וההתרגשות. אני בורר את צעדיי בקפידה כדי לא להחליק. הבוץ חלק כמו סבון כלים. אי אפשר להיאחז בעשבייה או באבנים כי הכול ניתק ונסחף עם הגשם המתנקז לנחל.
בתחתית הנחל אנחנו פוגשים את הזרימה. זה ממש לא הנחל שטיילתי בו עם המשפחה בקיץ. הזרימה הקיצית החביבה הפכה לנהר גועש.
“ממה שהצלחנו להבין מהבחור השני על גדת הנחל, חבר שלו ככל הנראה נסחף עד לאזור הזה”, מתנשף בגירה מהמאמץ ומצביע על בריכת המים הנשפכת למפל השני.
בדיוק מזה חששנו. האזור שהפצוע נסחף אליו, המפל השני, הוא המפל הכי גבוה ומסוכן בנחל. ועדיין לא הצלחנו ליצור קשר עם הפצוע. “הוא כנראה בהמשך. נהיה חייבים לחצות”, מבטא מייקל בקול את מה שכולם חושבים.
הנהר הגועש מחריש אוזניים, כאילו צוחק על הכוונה לחצות אותו. ברק מפלח את השמיים והגשם מתגבר.
“חבר’ה, שי ואני עברנו הסמכה בתחום המים הזורמים, אני מציע שניקח אחריות על מעבר הנחל”, אומר יהודה מהיחל”ץ.
יהודה מפרט בפנינו את תוכניתו למעבר הנחל. כולנו שחיינים מעולים, אך עם מעט ניסיון במתאר הייחודי והנדיר בישראל של חציית מים זורמים. בראשי חולפים עשרות אסונות שעלולים להתרחש בעקבות התוכנית הזאת לחציית הנהר. אבל מה לעשות, חילוץ הוא מקצוע מסוכן. אם לא תסתכן, לא תגיע לפצוע. אין דרך אחרת. יש לנו פצוע להוציא מכאן והחושך כבר יורד.
“בגירה, הטייס עלה מולי בקשר להודיע שנגמר לו הדלק והוא חייב לחזור לבסיס תל־נוף!”, אומר עוז, קשר הצוות.
“למה לתל־נוף? שיתדלק איפשהו בצפון”, מציע אוריין.
“כל הבסיסים בצפון סגורים בגלל הסערה, הוא יהיה כאן רק בעוד שעה וחצי”.
בינתיים אנשי יחל”ץ נוספים מגיעים לנקודה שלנו כדי לסייע בחילוץ.
בגירה חותך: “אני, מייקל, בני ואוריין לוקחים את ציוד החבלים וחוצים את הזרימה עם שי ויהודה מהיחל”ץ. גל, עוז, גיא – אתם תנסו למצוא נקודת תצפית על מיקום הפצוע. ד”ר אמיר, אתה תישאר כרגע כאן עם איציק ושאר אנשי היחל”ץ”.
בתוך כמה דקות אנחנו מתפצלים. הרביעייה של בגירה, יחד עם יהודה ושי, חוצים את הזרם הגועש לעבר הגדה המערבית. בינתיים אנחנו מטפסים לאורך הגדה המזרחית כדי לנסות להבין היכן נמצא הפצוע. הליכתנו מסורבלת ואיטית. אנו משתמשים בחבלים קצרים כדי לאבטח את עצמנו שלא ניפול לנחל הזורם מתחת למפלים השוצפים.
החושך יורד. דמדומי ערב אחרונים מתחלפים בחושך מוחלט. הגשם מתחזק. הקור חודר עצמות. חליפות הצלילה נועדו לצלילה ולא לתצפית מצלע הר חשוף לרוחות צפוניות קפואות.
“אאאעעעעההההההה!”, אנחנו שומעים צרחה בוקעת ממעמקי המפל. לבי מנתר ממקומו.
“שמעתם את זה?”, צועק גל.
התרגשות אוחזת בנו. הפצוע חי. הוא זועק לעזרה!
“תחזיק מעמד! אנחנו בדרך!”, צועק עוז ככל יכולתו. צעקותיו של הפצוע מפיחות בכולנו כוחות מחודשים.
***
בגירה והחבר’ה מטפסים לאורך הגדה המערבית אל מצוק הממוקם מעל למפל. השיפוע בשתי הגדות תלול בצורה בלתי רגילה. ממש כמו ללכת על קירות.
בעוד אנו מתקדמים לאורך הזרימה, מתקבלת בחדר המבצעים של היחידה ההודעה שהמסוק שלנו חוזר לתל־נוף הרחוקה כדי לתדלק. מפקד היחידה מורה מיד לטייסת להכין מסוק, וללוחמים המעטים שנותרו במקרה ביחידה בחמישי בערב – להתכונן לצאת איתו לכיוון האירוע.
חלפו כבר ארבע שעות מרגע הישמע הסירנה, וההזנקה מתחילה לעורר עניין והדים. מפקדים מהמשטרה וממטה האוגדה המרחבית מגיעים לחפ”ק הראשי שהוקם מעל לנחל בחניון יהודייה. אלא שאנו בנחל לא מרגישים את התכונה הרבה שסביבנו. מי שמנהל את כל המתרחש סביבנו ומאפשר לשאר להתמקד בחילוץ הוא עוז, אשר שולט ביד רמה בחדר מלחמה של איש אחד בעזרת מכשיר הקשר והטלפון הלווייני. “מפקד היחידה עם יסעור בדרך לכאן. בנוסף אליהם, חוליית לוחמים נוספת על גבי מסוק ינשוף מתארגנת ברגעים אלה ליציאה לכיווננו”, הוא מעדכן אותנו בדיווחים שהוא מקבל מהבור של חיל האוויר, משם שולט החיל על כוחותיו בארץ ומחוצה לה.
באירוע מורכב ומתמשך שכזה מעורבים אינספור גופים וגורמים. האוגדה והחטיבה המרחבית, המשטרה ויחידת החילוץ שלה, רשות הטבע והגנים, טייסות הינשוף והיסעור, מִפקדת כוחות האוויר המיוחדים, בור השליטה של חיל האוויר ועוד. וכולם תלויים באופן מוחלט בדיווחים של עוז היושב על ידי על מדף סלע רטוב, מכווץ ורועד בניסיון לצבור מעט חום.
“איך אני מקווה שהאירוע הזה יסתיים בשלום”, אני ממלמל.
“ויסתיים בקרוב”, מוסיף גל בשיניים נוקשות.
בעוד אנו עושים דרכנו בניסיון להגיע לנקודת תצפית שממנה נוכל לראות את הפצוע, החבר’ה של בגירה קושרים עגינות לשני העצים היחידים שבגדה המערבית שניתן לבטוח בהם כי לא ייתלשו מהאדמה הרטובה. הם ממוקמים בגובה של שלושים מטר מעל המצוק שממנו נשפך המפל מגובה של עוד שלושים מטר. כלומר, כשישים מטר מעל מיקומו המשוער של הפצוע.
צעקותיו של הפצוע נשמעות מדי כמה דקות ומפיחות בנו תקווה. “תחזיק מעמד, אחי! אנחנו בדרך!”, שואג עוז, מנסה להתגבר על שאון המפל, בתקווה שהפצוע ישמע אותו.
מייקל, שנמצא בכוח של בגירה, מתכונן לרדת כמחלץ בחבלים. בני ואוריין עורכים בדיקה הדדית לעגינות שקשרו לעצים ולמייקל.
“אני מתחיל לרדת”, מדווח מייקל.
בני ואוריין מתחילים לשלח אט אט את החבלים. בגירה עומד בקצה המצוק ומביט במייקל היורד אל תוך החושך וערפילי הענן.
בינתיים אני שומע מאחוריי את עוז מנסה לכוון את שני המסוקים שנשלחו לסייע לנו בחילוץ. המסוקים מתקשים להוריד אלינו את הלוחמים הנוספים בגלל הסופה המשתוללת, והטייסים לא מצליחים למצוא מנחת בקרבת מקום. האופציה של הורדה בכבל לנקודה שאנו נמצאים בה נשקלה במשך כמה דקות, אולם לבסוף הוחלט כי זה יהיה מסוכן מאוד ללוחמים היורדים בכבל, ועוד יותר מסוכן ללוחמים העסוקים למטה בחילוץ. משב רוח של יסעור עלול לגרום לנפילה ממדף הסלע הצר שהחבר’ה של בגירה עומדים עליו.
הזמן חולף במהירות. תנאי מזג האוויר, והתנאים לחילוץ בכלל, הולכים ומחמירים. רק צעקותיו של הפצוע שקורעות את הלילה מדי כמה דקות מזרימות לנו אנרגיה טהורה לגוף.
הטלפון והקשר של עוז לא מפסיקים לצפצף.
“הלו?”, עונה עוז לטלפון.
“עוז – זה נורקין”.
“מה קורה, אחי?”, עונה עוז בהיסח דעת, תוך שהוא מבקש שאכייל תדר נוסף למכשיר הקשר שלו.
“הכול בסדר. תן לי תמונת מצב”.
“אחי אני לא שומע, דבר חזק יותר”, מתרגז עוז כאילו בצדו השני של הקו נמצא חבר מהשכונה.
“בחייאת, עוז, זה מח”א!”, מזדעק גל מהנונשלנטיות שלו.
“עוז, אנא דווח תמונת מצב”, מגביר מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, את קולו בעודו פוקד מבור השליטה שבקריה על עוז המסתופף רטוב תחת שיח קוצני ברמת הגולן.
לפתע נשמע בקשר קולו של מייקל, היורד בחבלים במורד המצוק: “אני מזהה את הפצוע! הוא נמצא בגדה המזרחית!”. המפל הגועש לצדו של מייקל נשמע ברקע כמטח אש מתמשך.
לא טוב. אנו עובדים כבר שלוש שעות על חילוץ מהגדה המערבית, ששיערנו שהפצוע נמצא תחתיה, ועכשיו מתברר שהוא בגדה השנייה.
“הפצוע בהכרה בכוך בסלע, עשרה מטר מולי בגדה המזרחית. אני חוזר שנית, צריך לחלץ מהגדה המזרחית!”, מדווח מייקל, בעודו תלוי באוויר על יד המפל הקוצף.
עוז, גל ואני ממוקמים על הגדה המזרחית. הגדה הזו תלולה כמו קיר. קיר של בוץ ועשבייה נמוכה. השיפוע מתמתן רק כמאה מטר מעלינו. “מייקל, זה בלתי־אפשרי להקים כאן עמדת חילוץ, חייבים לעבוד מהעמדה שלך”, מודיע לו עוז בנחרצות.
המסוק של מפקד היחידה עדיין מרחף סמוך אלינו, מנסה ללא הצלחה לאתר מקום שאפשר יהיה להוריד אליו את הלוחמים כדי לסייע לבגירה בנקודת החילוץ. “עוז, תבקש מהמסוק שיאיר אותנו ואת המפל, אולי נצליח להבחין בעמדה שנוכל לקשור אליה חבלים”, מציע גל.
“דרדר מעוז, תכוון את זרקורי הגחון שלך לכיוון המפל”, מבקש עוז מהטייס שמעלינו. בן רגע המפל השואג מואר כבאור יום בשתי אלומות אור עוצמתיות. תחת האור המחזה מפחיד ועוצמתי עוד יותר. אני סורק את המדרון בניסיון למצוא עץ או אבן גדולה שניתן לעגון אליהם ולקשור חבלים. כלום. רק בוץ ועשב. הרוח האימתנית של המסוק מאיימת להפיל את כולנו מהעמדות הרעועות שעל המדרון התלול. עוז מוותר ואומר לטייס לצאת.
תחושה לא טובה מתפשטת בתוכי. אנחנו חייבים להגיע לשם ולסייע לחבר’ה של בגירה. “עוז, אני וגל נחצה את הנחל. בגירה צריך עוד עזרה ואני כפרמדיק חייב להיות שם איתם לכל מקרה של טיפול רפואי נדרש”. עוז מאשר ששמע בעודו דורש בקשר שיזניקו מטוס עם פצצות תאורה.
אוריין מפסיק את העיסויים, ובתוך שניות אני והפצוע נמשכים מעלה לשמיים. מייקל מתחתיי מחזיק בחבל ההכוונה המחובר לרתמתי, כדי לוודא שלא אתנגש בדופן הנקיק. אני ממתין עד שאנחנו מחוץ לטווח סכנה ומשחרר את החבל, הנופל מטה כנחש. הטייס נוסק בעודנו תלויים מהמנוף כדי להתרחק מדופנות הוואדי העמוק והצר המסוכן למסוק
בזמן שעוז ממשיך לנהל את חיל האוויר מהשיח, גל ואני חוזרים לכיוון הנקודה שבה ניתן לחצות את הנחל, במקום שבו השארנו את אמיר הרופא עם אנשי היחל”ץ. בינתיים, בתוך המפל, מייקל מנסה להגיע אל הפצוע. תלוי באוויר, נתזים ממימי המפל המתרסקים על סלעי הבזלת ניתכים בו כרסיסי זכוכית. הפצוע נמצא בתוך בריכת מים בגומחה עמוקה בקיר הבזלת שבגדה השנייה. ככל שעובר הזמן זרם המים מתגבר ומפלס המים בבריכה עולה.
מייקל מבין שאם לא יתקדם לכיוונו של הפצוע, אין לנו סיכוי להגיע אליו. הפצוע נמצא קרוב כל כך למחלצים, אך עדיין אינו יכול להבחין בהם. הוא ממשיך לזעוק לעזרה.
“בגירה, אני חייב שתעבירו את העגינות שמאלה!”, צועק מייקל בקשר.
“להעביר את העגינות שמאלה?!”
“כן, אחי. אני חייב להתקרב!”
“מייקל, זה מסובך מאוד! אין כאן לאן לעגון!”
“אני יודע, אבל זאת הדרך היחידה”.
בגירה מביט לאחור על בני ואוריין. אף שמדובר בשניים מהלוחמים החזקים ביותר בפלגת הלוחמים, תשעים קילוגרם של שריר כל אחד, לאחר חמש שעות מפרכות התשישות והקור כבר מתחילים לתת בהם את אותותיהם. גם אם ימצאו עגינה נוספת שתתאים לזווית הנכונה לחילוץ, הזזת עגינה בתנאים כאלו היא פעולה מסוכנת וקשה. הם מביטים בבגירה בעיניים עייפות. הידיים של שניהם חרוכות מהעבודה עם החבלים שמייקל קשור אליהם.
“אין לנו ברירה. חייבים להזיז את העגינות”, אומר בגירה.
גל ואני מגיעים לנקודת מעבר הזרם שבה מרוכזים אנשי היחל”ץ ורשות הטבע והגנים. כמות האנשים כאן גדלה מאוד מאז הפעם האחרונה שהיינו בנקודה הזאת, לפני כמה שעות. אמיר הרופא ניגש אלינו: “אתם בסדר? איך אתם מרגישים?”, הוא שואל בקול מודאג.
“תותים. החיים דבש!”, מחייך גל בשיניים נוקשות.
“אנחנו חייבים לעבור את הזרם ולהגיע לעזור לבגירה!”, אני אומר לאדם הראשון שאני פוגש מהיחל”ץ. “מי יכול להעביר אותנו את הנחל? מי יכול לקבל את ההחלטה הזאת?”
אני שוקל לנסות לעבור בעצמי את הנחל, אולם במהרה הרעיון היומרני הזה מתבטל. חיפזון וביטחון עצמי מופרז הם המפתח לכישלון במשימות חילוץ. אם יש כאן אדם הבקיא יותר ממני בכל תחום – אעבוד על פי הנחיותיו.
“אני מפקדת הזירה. קוראים לי רותם. מי אתה?”, ניגשת אליי אישה מכוסה במעיל ובחליפת סערה.
“אני גיא, הפרמדיק של הכוח של 669. אני וגל חייבים להגיע לצד השני כדי לעזור לבגירה. גל כדי לסייע בהרמה עם מכונת ההרמה שברשותנו כאן, ואני חייב להיות שם כדי לטפל בפצוע בסיום החילוץ”, אני מודיע לה בטון הנחרץ ביותר שאני מצליח לגייס, חמוש בנימוקים שלא יותירו לה ברירה אלא לסייע לנו לחצות.
“קודם כול תשתו משהו”, אומרת רותם בתגובה למראה גופינו המשקשקים ומגישה לי ולגל כוסות קפה מהבילות. אין בפי די מילים להודות לה. אני גומע את הקפה המתוק בשלוק אחד ומרגיש אותו מתפשט בגופי כמו תרופה מצילת חיים.
“זה הדבר הכי מדהים ששתיתי בחיי”.
“לבריאות”, היא מחייכת. “אתם רוצים לעבור את זה?”, היא מצביעה על הנחל שכבר הפך לנהר, ועכשיו הוא זרם מפלצתי בעוצמתו.
“כן!”, אני אומר שוב בביטחון שהפוך לחלוטין לתחושתי הפנימית.
“טוב, אנחנו נעזור לכם. אבידור, תעזור לחבר’ה של 669 להגיע לצד השני”, קוראת רותם לאחד המחלצים המצויד בחליפה ובציוד המתאימים למים זורמים. אני מביט על עצמי, עם הציוד המותאם לחילוץ של טייס נוטש מהים, לבוש חליפת צלילה קיצית ומצויד באמצעי ציפה בסיסי. ככה זה. מה שלא הבאנו איתנו – לא יהיה לנו בחילוץ.
***
אני שומע מרחוק את הצרחות של הפצוע מכיוון המפל בזמן שאבידור והיחל”ץ נערכים למעבר. מביט לתוך החשֵכה ומהרהר. זו תחושה מוזרה שלא הרגשתי עד היום. תחושת אחריות ששמעתי עליה הרבה, אבל רק עכשיו אני באמת מבין אותה. ההבנה שאין מישהו אחר שיכול להגיע אל הפצוע; אין יחידת חילוץ אחרת; אין מחלצים טובים יותר שממתינים שנקרא להם. בכל סיטואציה בחיי, קשה ומפחידה ככל שתהיה, תמיד ידעתי שיש מי שיבוא לעזור אם אזדקק לכך. מישהו מקצועי יותר. מישהו מנוסה יותר. פתאום אני העזרה הזאת. לנו כבר אין אל מי לפנות בבקשה לעזרה. העזרה שלנו כבר ניסתה להגיע הנה ולא הצליחה לנחות. אנחנו המוצא האחרון. כשאני מבין שאנחנו הסיכוי האחרון להציל את האדם הזה, חולפת בי צמרמורת מפחידה.
“יאללה, אבידור, תעביר אותנו!”
אבידור מסביר לי בקצרה מה עליי לעשות. “אתה תופס את החבל הזה בחוזקה”, הוא מעביר לי קצה חבל, “מתקדם איתו אל תוך הזרם עד שאינך יכול לעמוד יותר, ואז נשכב על הגב ולא מרפה מהחבל עד שאתה נחבט בגדה השנייה”. כמו קפיצת טרזן במים. “אם אתה עוזב את החבל, אנחנו ננסה לזרוק לך חבל נוסף. אם לא תתפוס את החבל הנוסף שנזרוק לך – אז…”
“גל, אני חוצה ראשון”, אני מודיע בהחלטיות. אם אתחיל להסס, לעולם לא אחצה.
***
אני מתחיל להתקדם אל תוך המים. הכפור צורב את גופי עם כל צעד. אני מנסה לדמיין איך הפצוע מרגיש עכשיו, אחרי שעות במים הקפואים. אוחז בחבל כפי שלא אחזתי בשום דבר מימיי. מתקדם צעד אחר צעד. רגל אחרי רגל. פתאום כף רגלי כבר לא מרגישה בקרקעית. אני נופל פנימה אל תוך הזרם. מחזיק חזק בתוך המערבולת, שומע ברקע את הצעקות מהגדה, מתערבל כמו חתיכת נייר טואלט באסלה עד שאני פוגע בגדה השנייה בחבטה. אני קופץ מתוך המים ומשתטח על הגדה השנייה, מרגיש כאילו יצאתי מנהר של חומצה.
גל עובר אחריי בדיוק באותה הדרך ולאחר מכן אנחנו מעבירים את הציוד הרפואי שלי ואת מכונת ההרמה החשמלית באמצעות אומגה מאולתרת שהותקנה מעל הנחל. מעמיסים את התיקים על הגב ומתחילים לטפס לכיוון נקודת החילוץ.
“גיא!”, קורא לי אבידור מהגדה השנייה. אני מסתובב לכיוונו. “תביא את הפצוע חי! זה עליך. דיר באלאק!”
“סוף הערב אתה והוא שותים קפה ביחד בארומה בצומת צמח!”, אני צועק בחזרה.
***
בגירה, בני ואוריין, בסיוע אנשי יחידת החילוץ המשטרתית, מצליחים במאמץ אדיר למצוא עגינות ולהעביר את מייקל, המשתלשל כמעט שישים מטר מתחתם, למקום קרוב יותר לפצוע. מייקל מבחין שהפצוע, הנמצא בצדו השני של המפל, הסתבך בחבלים שלו ושוכב עם הפנים לכיוון המים. מפלס המים מטפס במהירות. מייקל מבין שהזמן אוזל. בכל כמה שניות מרים הפצוע את ראשו מתוך המים כדי לשאוף אוויר ולצעוק לעזרה.
“בגירה, תורידו לי חבל כלשהו. עכשיו. דחוף!”, צועק מייקל בקשר.
אוריין מחפש בתיק החבלים, אך אין בו חבלים נוספים. כל החבלים כבר בשימוש במערכת החבלים שבנו.
“מצאתי”, מכריז בני ושולף שארית של חבל פלסטיק שמיועד בכלל לסימון מצופים במים. “בגירה, זה מה יש לנו”, אומר בני בחשש.
“תביא!”, בגירה תופס את החבל ומשלשל אותו לאורך החבל של מייקל. מייקל תופס את חבל הפלסטיק הצהוב.
אוריין מפסיק את העיסויים, ובתוך שניות אני והפצוע נמשכים מעלה לשמיים. מייקל מתחתיי מחזיק בחבל ההכוונה המחובר לרתמתי, כדי לוודא שלא אתנגש בדופן הנקיק. אני ממתין עד שאנחנו מחוץ לטווח סכנה ומשחרר את החבל, הנופל מטה כנחש. הטייס נוסק בעודנו תלויים מהמנוף כדי להתרחק מדופנות הוואדי
“אחי, אני זורק לך קצה חבל. תקשור אותו לעצמך!”, צועק מייקל לפצוע. הוא לא יודע אם הפצוע שמע, אבל מחליט לנסות וזורק לכיוונו את קצה החבל הצהוב. הקצה השני של החבל מגיע עד לבריכה שבגומחה ומחליק מטה.
מייקל תופס את החבל, קושר לולאה בקצהו ומשליך שוב. הפעם החבל נתפס על חבלי הגלישה של הפצוע. מפלס המים כבר חצה את גובה פניו.
***
גל ואני מתקדמים לכיוון דרום־מערב במעלה הגדה המשופעת. עולים אל מדף הסלע הצר המתנשא מעל המפל שהחילוץ מתבצע ממנו. בגלל הבוץ החלקלק אנו מתקדמים על ברכינו כמו תינוקות. אני מביט אל הנחל הזורם למטה. מעולם לא פחדתי ככה. די בצעד לא נכון או בבחירה שגויה של שיח קוצני לתפוס בו, ואני צונח אל מותי. אין אבטחה, אין חבלים, אין הזדמנות שנייה.
פתאום אני מבחין שרמסתי שורת רקפות במהלך הזחילה. הרקפות בוהקות בצבען הוורוד. כל כך הרבה יופי יש במקום הנורא הזה.
מחשבותיי נקטעות כבאבחה כשאני שומע את קולו של מייקל בקשר: “בגירה, תרימו אותנו עכשיו! אנחנו טובעים!”
מיד לאחר שמייקל הצליח להתחבר לפצוע, עוצמת המפל שהפריד ביניהם החלה לגרום לשניהם להסתובב במהירות מתחת לזרם, חגים כספירלה מתחת למפל השואג בלי יכולת לעצור בעוד חבליהם מתלפפים כמו צמה ענקית.
“בגירה, תעלו אותנו! הפצוע מחוסר הכרה!”
“אנחנו חייבים להתקדם יותר מהר!”, אני צועק בדחיפות לגל שעל גבו מכונת ההרמה. המכונה הזו היא הסיכוי היחיד שלהם להרים את מייקל והפצוע ביחד. אני זוחל מהר ככל יכולתי, וממש מאחוריי מתקדם גל עם המכונה הכבדה על גבו, כמו צב ענק.
“בגירה, אני באפיסת כוחות…”. הרוח מתחזקת. הידיים האוחזות בקרקע נשטפות במים הזורמים במורד הגדה. “בבקשה, תעלו אותנו. אני הולך לט….”, צועק מייקל וקול גרגור מים נשמע בקשר.
הלב שלי בתחתונים. אני מפסיק לנשום. מייקל טובע. אנחנו הולכים לאבד את מייקל.
גל ואני קמים ורצים בחושך כמו יעלים על המדרון המשופע לכיוון מדף הסלע הצר. בגירה נמצא במרחק של חמישים מטר מאיתנו.
שנינו מגיעים למדף. במרחק קצר מאיתנו, לכיוון שיא הגובה, עומדים אוריין ובני התשושים מהמאמץ האדיר והבלתי נגמר, ממשיכים להילחם באיתני הטבע.
“גל, תרכיבו את מכונת ההרמה כמה שיותר מהר!”, אני צועק ומתקרב לשפת המדף, היכן שבגירה ממוקם. כזאב בודד על מדף הסלע, הוא מפקד על המתרחש מתחתיו ומעליו. שני אנשים בסכנת חיים, עשרות מחלצים, מאות אנשים ברחבי הארץ ושני מסוקים מעלינו נושאים עיניהם אליו.
“גיא, מרימים ברגע שהמכונה מחוברת”, הוא אומר בקור רוח בלי להתבלבל וממשיך לנסות לקרוא למייקל בקשר.
“מייקל מבגירה!”
“מייקל, מייקל מבגירה!”
“המכונה מוכנה!”
“יאללה, תרימו!”, מאשר בגירה.
אני לא מצליח לנשום. אף אחד לא מעז לדבר. רק שלא איבדנו את מייקל.
“מייקל מבגירה, האם שומע?”
“מייקל, מייקל מבגירה! תענה לי!”
מכונת ההרמה מושכת באיטיות בחבלים.
בגירה ממשיך לנסות לקרוא למייקל בקשר. הכול קפוא. אין זמן. הגרוע מכול עובר לכולנו בראש.
“בגירה מממיייקאאל!”
אין לי מספיק אוויר בריאות כדי לפלוט אנחת רווחה. מייקל חי. ברוך השם.
“מייקל! אתם בסדר?”
“יצאנו מהמפל…”, אנחנו שומעים את מייקל משתעל ומתנשף בקשר, “אבל אנחנו תקועים. בגלל חבלי הגלישה המקוריים של הפצוע. הפצוע מחוסר הכרה!” מייקל והפצוע אינם מסוגלים לעלות כי הפצוע עדיין מחובר לחבלי הסנפלינג המקוריים שגלש איתם בבוקר. הוא מחובר באמצעות חבל הציפה הצהוב לחבלים של מייקל, אך גם לחבלי הגלישה שלו.
מייקל שולף סכין מהווסט שלו כדי לחתוך את חבל הגלישה של הפצוע. הוא נשען קדימה ככל יכולתו, אך אינו מצליח להגיע עד לפצוע שנמצא כעת מתחתיו. מייקל מנסה שוב, אך הסכין נשמטת מידיו, צוללת למפל ונעלמת אל תוך החושך.
“בגירה, תורידו לי סכין!”
יהודה איש היחל”ץ מעביר לי סכין ובתוך שניות בגירה ואני משלשלים אליו חוט עם סכין המחובר לקצהו, יחד עם פנס שיאפשר לו לראות היכן נמצאת הסכין. מייקל תופס את הסכין, מתנדנד כדי לצבור תנופה ומצליח לחתוך את החבל של הפצוע מחוסר ההכרה.
“קדימה, להרים!”, צועק בגירה לכיוון העגינות.
גל מסובב את ידית ההרמה, אך דבר לא קורה. הוא מנסה שנית. נאדה.
“סאאמק! המכונה הפסיקה לעבוד!”
לעזאזל. המכונה החשמלית שבקה חיים בגלל המים השוטפים. רק זה היה חסר לנו. מה יהיה? מה עוד יכול להסתבך בחילוץ הזה?
בני ואוריין לא מתבלבלים. בעוד גל מנסה לתקן את המכונה, הם כבר מרכיבים רווח כוח על החבלים. גלגלות רווח הכוח יעניקו לנו סיכוי להרים את השניים.
“המכונה חזרה לעבוד, אבל היא גוססת. היא לא תעמוד בעומס”, קובע גל.
“נשלב את השניים. נסייע למכונה עם הידיים!”, פוסק אוריין.
“ומשוך! ומשוך! ומשוך!”, אוריין מכתיב את קצב ההעלאה. מושכים עם הידיים והמכונה מסייעת לנו במעט.
הגוף כואב עד דמעות מהמאמץ ומהקור. אנחנו מושכים בכל הכוח. בכל משיכה מעלים את השניים עוד כמה סנטימטרים. גל מאחוריי ובני ואוריין בעגינות, מושכים את משיכת חיינו. בקצה החבל קשור פצוע שהסיכוי הקטן שלו לחיות תלוי בכך שלא נוותר ונמשיך למשוך.
ראשו של מייקל מופיע והוא מתגלגל אל מעבר למדף הסלע. ואז, בלי להסס, בפעולה שמבטאת יותר מכול את מהות הלוחם ביחידה, לאחר שלוש שעות מתחת למפל שבמהלכן כמעט איבד את חייו – מייקל מצטרף אלינו מיד למשיכה.
במקביל אנו מבקשים מעוז ליצור קשר עם השליטה בקריה שיזניקו את הינשוף והיסעור הנמצאים בקרבת מקום וממתינים לאות מאיתנו.
“עצור הרמה!” צורח בגירה. “החבל עוד רגע נקרע, תעיפו לי לכאן פּרוֹסיק!” (לולאת חבל).
חבל הפלסטיק הצהוב שבאמצעותו חיבר מייקל את הפצוע לחבלים שלו נפרם על גבי הסלע ונמצא כעת במרחק סיב פלסטיק בודד מלהיקרע. אוריין זורק בזריזות פרוסיק לבגירה, וזה יוצר מעקף מעל האזור שעומד להיקרע.
אני עוזב את מלאכת המשיכה ותופס את תיק המטפל עם הציוד הרפואי, מתרחק מעט ובוחר נקודה קצת יותר מרווחת הצמודה למושכים. פורס את הציוד הרפואי ומכין עמדת טיפול מאולתרת. בודק מה מתוך הציוד הספוג במים עובד ומה לא. פורס שמיכה רטובה על הקרקע ומריץ בראשי תרחישים לפי חומרת מצבו של הפצוע.
“הפצוע למעלה!”, מכריז בגירה.
“בני ואוריין, תביאו את הפצוע לכאן!”, אני צועק מחדר הטיפולים המאולתר, בין האבנים ומתחת לשיח.
בני ואוריין תופסים את הפצוע, מרימים אותו ומניחים אותו בעדינות סמוך אליי. המחולץ שוכב מתחתיי, עיניו מביטות בי פעורות לרווחה.
כולם מסתכלים עליי. אני במצב של ערנות שיא. חושיי מחודדים כשל חיית טרף.
מניח שתי אצבעות על צווארו הקר כקרח של הפצוע. בודק לו דופק ונשימה ־ אין.
“חברים, אנחנו בהחייאה!”, אני מכריז.
באירוע מורכב ומתמשך שכזה מעורבים אינספור גופים וגורמים. האוגדה והחטיבה, המשטרה ויחידת החילוץ שלה, טייסות הינשוף והיסעור, בור השליטה של חיל האוויר ועוד. וכולם תלויים באופן מוחלט בדיווחים של עוז היושב על ידי על מדף סלע רטוב, מכווץ ורועד בניסיון לצבור מעט חום
אחרי כל כך הרבה תרגולי החייאה, בהכשרות שלי כחובש ואחר כך כפרמדיק, אני פועל כמכונה אוטומטית. “בני, תתחיל עיסויי חזה. אוריין, תכין אינטובציה. בגירה, תזניק לכאן ינשוף. תודיע להם שאני עולה עם פצוע בהחייאה בכבל!”
הפצוע שלנו היה עדיין בחיים רק לפני זמן קצר. הסיכוי להחזיר דופק עצמוני של הלב בהחייאה על רקע של היפותרמיה וטביעה גבוה יחסית. אין מצב שאנחנו מוותרים עליו כאן. אין מצב כזה.
“גל, תפשיט אותו מהביגוד שלו ותכסה אותו בדבר הכי יבש שתמצא”. בינתיים אני מנשים אותו במפוח הנשמה. הלסת שלו קשה מאוד.
“אינטובציה מוכנה, גיא!”
“גיא, שלוש דקות המסוק מעליך”.
אני מנסה לפתוח את הפה שלו. הלסת נעולה. מנסה חזק יותר. לא מצליח. אין לי כאן תרופות ואין לי זמן.
גלגלי מוחי רצים. אני מתלבט מה לעשות. אין ברירה. אני צריך לנסות להכניס לו אוויר באופן כירורגי.
“אוריין! תפרוס קוניוטומיה!”
***
כרמל, מפקד חוליית החילוץ במסוק הינשוף שנקרא לעזור, קיבל כבר לפני כמה שעות דיווח שיש חילוץ מורכב, אבל המחולץ בהכרה מלאה והכול בסדר. בהתחלה הם ניסו למצוא דרך להגיע ולעזור בזירת החילוץ, אך בשלב מסוים הוחלט כי המסוק שלהם ימתין בקרבת מקום וייקרא רק כשהפצוע חולץ בשלום מהנחל. הוא מתדרך את הלוחמים אסף ועודד שהם רק יצטרכו להעלות אותו בכבל מהמצוק ולקחת אותו למקום חם ויבש. ככל הנראה, בכלל לא יזדקק לבית חולים.
אני נערך לבצע את הפרוצדורה.
אין באמת אפשרות ללמוד איך עושים קוניוטומיה. אסור לבצע את ניתוח השדה הזה במד”א ולא עושים אותו בבתי חולים. אפילו בצבא זה המוצא האחרון שלך, כאשר אין שום דרך אחרת להנשים פצוע.
תוך כדי שאני ואוריין מכינים את הציוד לפרוצדורה, עולים בעיני רוחי כבמעין חלום דגשים שקיבלתי מפרמדיקים ומרופאים מנוסים לאורך הכשרתי הארוכה כלוחם חילוץ וכפרמדיק. אני נזכר באנשים ובטיפים שהם זרקו לי כבדרך אגב. רובם מסיפורים ששמעו ומבקיאותם בספרות המקצועית, ומיעוטם מניסיונם האישי. אני נזכר גם בחילוץ מפורסם שבו פרמדיק בכיר ורופא כירורג המנוסים פי כמה וכמה ממני נכשלו בניסיון לבצע קוניוטומיה לפצוע.
אני לוקח נשימה עמוקה. “אוריין, אנחנו מוכנים?”
“כן”.
“תביא לי סקַלפֶּל”.
אוריין מושיט לי את סכין המנתחים. אני ממשש לאורך הגרון עד שאני מוצא את הנקודה המדויקת וחותך בתנועות עדינות עד שקנה הנשימה נחשף. לבן על רקע אדום. מופתע שידיי לא רועדות למרות הלחץ, החשש המקונן וכמובן הקור.
“את הקוניוטום בבקשה”.
אוריין מושיט לי את צינורית הפלסטיק.
אני חותך עוד קצת וחושף את החלל הפנימי של קנה הנשימה. מכניס את האצבע שלי ומרחיב במעט את הנקודה. מחדיר את חתיכת הפלסטיק ומנסה לוודא שאני נמצא בתוך הקנה ולא בשכבה התת־עורית. המכשיר החשמלי המודד פחמן דו־חמצני וקובע אם אני במקום התקלקל בגלל המים. להאזין לריאות עם סטטוסקופ בסופה הזאת זה חסר סיכוי. אין לי אלא לסמוך על עצמי.
אוריין מקבע את הפלסטיק לצווארו של הפצוע בזמן שאני מנשים. בני עושה עיסויים וגל מרכיב את הרתמה לגופו של הפצוע.
“אוריין, תחליף את בני בעיסויים. בני, תחבר אותי לרתמה ותיתן לגל לעשות בדיקה הדדית”, אני אומר בלי להוריד את העיניים מהפצוע. אני מתפלל שעשיתי הכול נכון וכשורה.
***
במסוק שמעלינו המכונאי כבר משלשל את הכבל לכיווני. האלונקה פרוסה ועודד מצפה לפתוח וריד לפצוע קל המיובש מעט וזקוק לקצת חימום. זה המצב שהכינו אותו אליו.
הטייסים במסוק הינשוף של כרמל מצליחים ליצור קשר ישיר עם עוז ומקבלים לראשונה את הדיווח העדכני. הפצוע במצב אנוש ואנחנו מבצעים החייאה. כרמל שומע את הדיווח וצועק לכולם: “הוא בהחייאה! הפצוע בהחייאה!”, הכוח המצומצם במסוק עובר מאפס למאה.
בני תופס את הווינץ’ המתנדנד באוויר ומעביר לי אותו. אני מחבר את הטבעת שלי לטבעת של המסוק. בני מוודא אותי בבדיקה הדדית.
“גיא, אתה מוכן?”, צועק מייקל.
אני מהנהן ולא מפסיק להנשים את הפצוע הרתום אליי. אני מסמן לאוריין המתמיד בכל הכוח בעיסויים שיפסיק. מייקל מסמן למכונאי בתנועה רחבה מעלה ומטה שאפשר להרים אותי.
אוריין מפסיק את העיסויים, ובתוך שניות אני והפצוע נמשכים מעלה לשמיים. מייקל מתחתיי מחזיק בחבל ההכוונה המחובר לרתמתי, כדי לוודא שלא אתנגש בדופן הנקיק. אני ממתין עד שאנחנו מחוץ לטווח סכנה ומשחרר את החבל, הנופל מטה כנחש.
הטייס נוסק בעודנו תלויים מהמנוף כדי להתרחק מדופנות הוואדי העמוק והצר המסוכן למסוק. אנחנו מתרוממים בסיבובים. אני והפצוע מסתחררים. איני מפסיק להנשים אותו.
בעודי תלוי כמה מטרים מתחת למפתן המסוק אני נתקף לפתע בחולשה וסחרחורת. מנסה להרים את רגליי כדי לבלום את ההיחבטות במסוק, וכל שריריי מתכווצים. בקושי רב אני מצליח לבלום את החבטה בגלגלי המסוק. כאב חד מפלח את שריריי בכל הגוף.
תלויים באוויר, מאה מטר מעל הנחל, הגשם שוטף אותנו. המכונאי בפתח ממתין שאכנס. שרירי גופי מתנגדים לי כאומרים: די! אנחנו לא מסוגלים יותר! כפות ידיי אינן חשות בדבר מלבד נימול, בגלל הקור הנורא. צמרמורת חורכת את חוליות עמוד השדרה. אני מגייס כל טיפת כוח שנותרה בי אחרי שבע שעות של חילוץ. עוד קצת, גיא! במסוק יש פרמדיק ורופא שיטפלו בו. תוכל לתת לגוף כמה דקות להתאושש.
אני דוחף פנימה את הפצוע. החוליה שממתינה לי במסוק נראית המומה. אני יכול להבין אותם. אני בחליפת צלילה ובאמצעי ציפה של טייסים, עולה בכבל עם פצוע הזקוק להחייאה.
בתוך שנייה כרמל וניר הרופא מתעשתים, עוזרים לי ומושכים פנימה את הפצוע. אני מביט סביבי. משהו כאן מוזר. זו לא חוליית חילוץ רגילה. זו חוליה מצומצמת שהוקמה במיוחד. אין כאן פרמדיק!
“גיא, אנחנו צריכים אותך איתנו!”, צועק לי ניר הדוקטור, תוך כדי שהוא מנשים ביד אחת ושולף אמפולה של אדרנלין בידו השנייה.
וכמו שלמדתי אינספור פעמים ביחידה – כאשר אתה בטוח שהגעת לאפיסת כוחות ולא תוכל להמשיך מכאן ולו קצת – נפתחים בגופך ובנפשך מאגרי אנרגיה נסתרים ואתה מקבל כוחות חדשים המאפשרים לך להמשיך.
***
רבע שעה הנדמית כנצח של טיסה לבית החולים פורייה המשקיף על טבריה והכנרת. ממשיכים בהחייאה. אני מבקש מניר הרופא שיוודא באמצעות מד הפחמן הדו־חמצני שבמסוק שהקוניוטמיה שהכנסתי באמת נמצאת במקום, ומתחיל להכין תרופות. הלוחמים מתחלפים בעיסויי חזה. הנשמות, עוד תרופות, מכות חשמל וחימום אינטנסיבי. המסוק כולו נלחם על חייו של הפצוע. אין יד פנויה. אפילו המכונאים מחזיקים אמפולות של תרופות ונוזלים או מבצעים עיסויי חזה.
נוחתים בבית החולים. בתוך דקות אנחנו מעבירים את הפצוע תוך כדי החייאה לצוות חדר הטראומה. רק כאשר האחות מתחילה לבצע עיסויים על הפצוע, אני מרשה לעצמי להרפות. הסיכויים נמוכים. פתאום אני מרגיש את גרוני מיובש וניחר. אני יוצא מחדר הטראומה למסדרון חדר המיון, מחפש אחר ברז לשתות מעט מים.
“גיא, אתה לא יכול להסתובב ככה, אתה כולך רועד מקור”, אומר לי ניר בטון אבהי פוקד.
“עזוב שטויות, זה וואסח”, אני מעקם חיוך ובוחן את פריטי הלבוש החריגים שלגופי הרועד. מתהלך בחדר המיון בנעלי הרים, חליפת צלילה המשילה חתיכות בוץ בגודל של קערות, ומצופי ציפה כתומים משתלשלים מכתפיי. למזלי, ניר מתעקש. לא חולפות שתי דקות והוא מדבר עם אחת האחיות ומסדר לי שירותים ומקלחת. ממילא המסוק שלנו טס לתדלק ברמת דוד.
אני נכנס לחדר המקלחת הממוקם בסמוך לשירותי הנכים בקצה חדר המיון. מביט בראי שמעל הכיור. שערות ראשי הן עיסה בוצית ופניי חומות.
פושט בקושי רב את חליפת הצלילה, ידיי רועדות ללא שליטה, ונכנס מתחת לזרם המים החמים השוטף את גופי. לראשונה זה שעות ארוכות, גופי מתחיל להפשיר. שכבות הבוץ מתקלפות ומתפשטות ככתמים חומים מימיים על המרצפות הלבנות של בית החולים.
כתפיי נשמטות. כפות ידיי אינן מפסיקות לרעוד. אני משפיל את ראשי ומרגיש את חום המים מטפטף בזרם דקיק על עצמות לחיי. עוצם עיניים ומנסה להירגע, אך הדופק לא מאט.
פתאום משהו בי עולה, פקק של בקבוק מלא רגשות נפתח בבת אחת. תחושת מחנק עולה בגרוני. דמעות נקוות בעיניי. בלי שאני מצליח לעצור אותן, הן זולגות על לחיי ומתערבבות בבוץ המתנקז בסיבובים לפתח הביוב.
***
כבר אחרי חצות. כעבור שעה ארוכה וניסיונות עיקשים של צוות המיון לנסות להחזיר דופק, ד”ר ערן, המשרת ביחידה והוזעק מביתו עם ההודעה בדבר נחיתת המסוק בבית החולים, יוצא מחדר הטראומה. הוא יוצא לבשר למשפחת הפצוע שהתאספה במקום את הנורא מכול.
אנו ממתינים בשולי המנחת הקטן של בית החולים. המסוק קרב אלינו ונוחת. ניר ואני עולים דרך דלת הצוות. התחושה קשה. מועקה שלא מרפה.
זהו מסוק היסעור עם מפקד היחידה והצוות שהורכב בבהילות, אך לא הצליח להגיע לחילוץ. במקום זאת הם המתינו במנחת בקרבת מקום. להפתעתי הרבה, בבטן המסוק המואר ממתינים לנו בזרועות פתוחות החבר’ה מהצוות. הצוות שלי. דב, צניר, דדה וכוכבי ניגשים אליי. אין צורך בדיבורים. הם לא מצפים שאומר דבר. הם יודעים שאין צורך לשאול. אני יודע בדיוק מה עובר בראשיהם, והם יודעים מה עובר בראשי. אחרי כל כך הרבה זמן אנחנו מתַקשרים ללא מילים. הקשר הזה נבנה בדם, יזע ודמעות. אנחנו משפחה.
חיבוק ארוך וצ’פחה על העורף. בן־רגע הרגשתי משתפרת. הסכר נפרץ. באמת שאין בעולם חברים כמו החברים מהצוות. 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
