מתוך הווילון הכחול הגיחו שני גברים לבושים בחליפות לבנות זהות, שעליהן מוטבעים אינספור שטרות של מאה דולר אמריקני. השניים, אנדראס וטימוטי ווס, אב ובנו, עשו את כל הדרך מהולנד לתיאטרון סנדרס שבאוניברסיטת הרווארד, כדי לקבל לידיהם כוס קפה ריקה שאליה מוצמדים טלפון סלולרי ומברשת שיניים. את התשורה הגיש להם ריץ' רוברטס, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, שחבש לראשו כובע טיפשי ועליו דגל מולדתו אנגליה. אחרי שרוברטס שב למקומו, נעו הווסים לעבר דוכן הדוברים שעל בימת התיאטרון, כדי לשאת נאום לרגל זכייתם בפרס. אילולא עצרה אותם ילדה בת 8 בשמלה נוצצת, שצעקה ללא הרף "בבקשה תפסיקו, משעמם לי! בבקשה תפסיקו, משעמם לי!", היו השניים מפליגים עוד ועוד בתיאור מחקרם שעסק בשאלה הטורדת: שטרות כסף של איזו מדינה נושאים על גבם הכי הרבה בקטריות מסוכנות.
"כשאתם שוהים במדינה זרה, האם אי פעם עלה בדעתכם שהכסף שמועבר לידיכם ונדבק לאצבעותיכם הוא מלוכלך?", פנה אנדראס ווס ליושבי התיאטרון, כשבנו מהנהן מאחור. "השאלה אם הוא גם מזוהם ומהווה סיכון בריאותי. אנחנו בדקנו את העניין, וגילינו שהעובדה ששטר כסף הוא דביק ומלוכלך, לא מחייבת שהוא יהיה מזוהם. מסקנתנו הייתה שדולר אמריקני ולאו רומני הם בין הגרועים ביותר. ולכן יש לנו הצעה בשבילכם: קחו את הדולרים שלכם מהארנק, קפלו אותם לצורת מטוס והשליכו אותם".
כשגברו צעקותיה של "מיס סוויטי פו" – בת השמונה שמונתה לקטוע נואמים המאריכים בדבריהם – העניק לה ווס האב שטר כסף מגולגל וירד מהבימה, נושא איתו את "פרס איג־נובל לכלכלה" שבו זכה. אז ניתן האות, בפעם השנייה מתחילת הערב, לריטואל חגיגי: על הבמה נעמד אדם הנושא על גופו לוח מטרה, ובתום ספירה לאחור הושלכו אליו מהיציעים וממרכז התיאטרון המוני מטוסי נייר לבנבנים.
כל הטוב הזה התרחש ביום חמישי לפני שבועיים (12.9), שש אחר הצהריים שעון ארה"ב, באולם שוקק וגדוש בבני מזל שהצליחו לשים ידם על כרטיסים. זו השנה ה־29 שבה נערך טקס הענקת האיג־נובל, אירוע צבעוני שמושך אליו מדענים, אנשי חינוך, סקרנים, ילדים וגיקים מרחבי העולם. לא בכדי מתקיים הטקס בסמיכות יחסית להכרזה על הזוכים בנובל, שצפויה בעוד פחות מחודש.
הפרס הפרודי מתכתב עם המקור היוקרתי בכמה וכמה היבטים. ראשית, חתני פרס נובל בעצמם לוקחים חלק פעיל בפסטיבל, ולאורך השנים הוענק האיג־נובל בידי פיזיקאים, ביולוגים, כימאים, מהנדסים ושאר חוקרים רמי מעלה. השנה היו אלה אריק מסקין, חוקר יהודי־אמריקני שזכה בפרס נובל לכלכלה לשנת 2007; ג'רום פרידמן, יהודי־אמריקני גם הוא, שקיבל את הנובל לפיזיקה לשנת 1990; וכאמור סר ריצ'רד רוברטס הבריטי, חתן הפרס בשנת 1993. שלושתם ישבו בחזית הבימה, והשתטו לפי כל כללי הטקס.
פרס האיג־נובל מוענק, כהגדרת המארגנים, על מחקרים ש"גורמים לאנשים לצחוק ואז לחשוב". בדיוק מסיבה זו ניתן לו השם Ig nobel – שילוב בין ignoble, בזוי או נחות, ל־Nobel, פרס הנובל. הסמל שנבחר לטקס דומה מאוד לפסל המפורסם של האדם החושב – The Thinker, רק שהפעם הוא שוכב על גבו בתנוחה זהה אחרי שכנראה נפל ממושבו, ובגרסה הזו הוא נקרא The Stinker. וכמו בנובל גם באיג־נובל מחולקים פרסים בכמה תחומים, אלא שכאן חלקם משתנים ומתעדכנים בהתאם למחקרים המשעשעים שנבחרו כזוכים. אחרי הכול, צריך לחשוב לאיזו קטגוריה לשייך את פועלו של יושירו נאקאמטסו, שתיעד וניתח כל ארוחה שאכל במהלך 34 שנים (איג־נובל בתזונה, 2005).
הפסלון שמוענק לזוכים מתכתב עם התמה המרכזית שנבחרה לטקס. הפעם חרתו על דגלם המארגנים את הנושא "הרגלים", ולפיכך עוצב הפרס כטנא של היומיום: מצע קטן שעליו כוס קפה, טלפון, מברשת שיניים, מסטיקים וסיגריה. מלבד זאת מוענק גם פרס כספי – לא פחות מ־10 טריליוני דולרים. האותיות הקטנות: מדובר בדולר זימבבואי. אגב, גדעון גונו, מי שעמד בראש הבנק המרכזי של זימבבואה, זכה לפני עשור באיג־נובל למתמטיקה בעקבות האינפלציה המטורפת שחולל. או בנימוק הרשמי של ועדת הפרס: על כך שאפשר לאנשים להתמודד ביומיום עם טווח רחב של מספרים.
מחקר שזכה בפרס ב־ 1996 בחן את חוק מרפי המקומם, שאומר כי צנים עם חמאה ייפול תמיד על הצד המרוח שלו. התברר שהתופעה לא קשור לסוג הממרח, אלא למסלול נפילת הטוסט ולמהירותו. החוקר רוברט מתיוס הוסיף עצה לעת צרה: אם התחיל טוסט במסלול נחיתה, כדאי לתת לו מכה שתגביר את המהירות האופקית שלו
קשה לומר שהפרס הפרודי מנבא זכייה בנובל, אבל לפחות פעם אחת זה אכן קרה: אנדריי גיים, פיזיקאי הולנדי ממוצא רוסי (כולל שורשים יהודיים מצד סבתו), זכה יחד עם עמיתו מייקל ברי בפרס איג־נובל לפיזיקה בשנת 2000, על מחקר שהוכיח כי ניתן "להרחיף" מים בין שני קוטבי מגנט חזק. לצורך העניין לקחו השניים עגבנייה, חגב וצפרדע – אובייקטים שאנחנו לאו דווקא מורגלים לראות בניסויים פיזיקליים – וגרמו להם להישאר תלויים בחלל האוויר. הצפרדע המרחפת היא שגנבה את כל 15 דקות התהילה וכיכבה בכל כלי תקשורת שחפץ בכותרת ססגונית. אותו גיים זכה בשנת 2010 יחד עם חבר אחר, קונסטנטין נובוסלוב, בפרס נובל לפיזיקה על פיתוח הגרפן – חומר עשוי אטומי פחמן שיכול להיות דקיק עד כדי דו־ממדיות. הפיתוח שלהם נחשב לבעל פוטנציאל מבטיח במגוון תחומים.
חרוט על הראש ומטאטא ביד
מי שיצר את מורשת האיג־נובל הוא מארק אברהמס, עורכם של כתבי־העת ההומוריסטיים Annals of Improbable Research ("תולדות המחקר הבלתי סביר") ו־Journal of Irreproducible Results ("ביטאון התוצאות שלא ניתן לחזור עליהן"). כתב־העת אחרון, אגב, נוסד כאן בארץ בשנת 1955 על ידי שני חוקרים שחפצו במגזין סאטירי שעוסק במדע ומיועד למדענים. היו אלה פרופ' אלכסנדר כהן, וירולוג וראש המכון למחקר ביולוגי בישראל, ופרופ' צבי ליפקין ממכון ויצמן למדע, אחד מבכירי חוקרי החלקיקים. הביטאון עבר מאז ידיים רבות, אבל הוא ממשיך לבעוט ולייצר הומור (גיקי) מוכוון חוקרים. יש בו קריקטורות, בדיחות, סאטירה על פרקטיקה מדעית וגם דיונים על מחקרים מצחיקים שנערכו באמת.
אברהמס הוא גם האיש שמנהל בחן את הטקס, כשלצידו מרצים ובוגרים של אוניברסיטת הרווארד. מי שעד לא מזמן טאטא מהבימה את האווירונים המקופלים היה רוי גלאובר, פיזיקאי יהודי זוכה פרס נובל. מדי שנה הגיע המדען הבכיר כשהוא חבוש בכובע סיני בצורת חרוט ועטוי בגדי חאקי, ועמל לסלק את הנייר המצטבר אחרי מטחי האווירונים. בדצמבר 2018 הלך גלאובר לעולמו, ובטקס שנערך בשבוע שעבר הוקדש לו סרטון שמציג את כל הופעותיו עם המטאטא – ובין לבין נראתה על המסך גם השנייה שבה קיבל את הנובל.
לאורך השנים התכבדו בפרס קומץ ישראלים, כמו המומחה לכלכלה התנהגותית פרופ' דן אריאלי, שבניגוד לרבים מהזוכים האחרים טרח והגיע לאירוע. אריאלי ועמיתיו זכו באיג־נובל לרפואה לשנת 2010 על מחקר שהראה כי תרופת פלצבו יקרה משפיעה יותר מתרופת פלצבו זולה. המשתתפים בסדרת הניסויים קיבלו משכך כאבים חדש ומבטיח בשם "ולאדון־RX", שעלותו, כך נאמר להם, היא כ־2.5 דולרים – מחיר שווה לכל נפש דואבת. לפני שייטלו את התרופה, הם עברו פרוצדורה: בדיקת מצב רפואי, בדיקת לחץ דם, ואז בחינת סבילות לכאב בעזרת רצף מכות חשמל. לאחר מכן בלעו את התרופה שאמורה לחולל נפלאות, ובחלוף רבע שעה ניגשו שוב לאלקטרודות ולמכות החשמל. עכשיו דיווחו המשתתפים על הפחתה ניכרת בעוצמת הכאב. מה חבל שכמוסות הוולאדון היו בסך הכול גלולות ויטמין סי; מי אמר פלצבו ולא קיבל.
לעומת זאת, כשנאמר לנסיינים שמחיר התרופה הוא עשרה סנט בלבד, רק מחציתם דיווחו כי היא הועילה להם. בשורה התחתונה – גם את הפלצבו שלנו אנחנו רוצים בקלאסה. ב־140 התווים שהוקצו לו כדי לשאת נאום נרגש, הספיק אריאלי לספר כי הוא חש שהוא ראוי לאיג־נובל בכל שנה. מי שמכיר קצת את מחקריו, יודע עד כמה הוא צודק.
ישראלים נוספים שזכו בכבוד היו ד"ר דוד ויצטום, פרופ' איליה ריפס ויואב רוזנברג, שיחד עם מייקל דרוזנין האמריקני עוטרו בפרס על מחקרם בדבר הצפנת מסרים בתורה באמצעות דילוגי אותיות. הנושא השנוי במחלוקת, כמו גם הארומה המסתורית סביבו, הניבו להם את האיג־נובל לספרות לשנת 1997.
האם החוקרים וכותבי המאמרים המדעיים כוססים ציפורניים בביתם ומתפללים שלא ייבחרו לקבל את הפרס הסאטירי, או שמא הם מחכים בשקיקה לזכות בו ובתשומת הלב הנלווית אליו? כדי לברר את הנקודה פנינו לד"ר ארז גרטי, ראש תחום תקשורת המדע במכון דוידסון, ומי שעוקב בהנאה מדי שנה אחר חגיגת המדע ההיתולית. "אברהמס סיפר לא פעם שכאשר מחליטים על זהות הזוכה, קודם כול יוצרים איתו קשר בצורה דיסקרטית", אומר גרטי. "רק אם הוא מאשר – מכניסים אותו לרשימה. כלומר, רק מי שרוצה לקבל את האיג־נובל, יקבל אותו. אין כאן ניסיון להשפיל או לבזות, רוב העוסקים במלאכה הם הרי מדענים.
"אני חושב שכחוקר, האיג־נובל הוא משהו שאתה רוצה להיות חלק ממנו, סוג של פסטיבל פורימי שמאפשר לך להפגין קצת הומור עצמי ולקחת דברים בקלות. את יכולה לראות את הרשימה המכובדת של המדענים שבחרו להגיע לטקס לאורך השנים. חוץ מזה, מדובר בפרס חינוכי מאוד. בסופו של דבר אנחנו לומדים שגם דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, ושאנחנו בכלל לא מרגישים צורך להעלות שאלות לגביהם – גם אותם אפשר לחקור, והתוצאות עשויות להפתיע ואפילו לחולל שינוי גדול בעולם המדע".
ד"ר ארז גרטי: "כחוקר, האיג־נובל הוא משהו שאתה רוצה להיות חלק ממנו, סוג של פסטיבל פורימי שמאפשר לך להפגין קצת הומור עצמי. מדובר גם בפרס חינוכי מאוד. דרכו אנחנו לומדים שגם דברים שנראים לנו מובנים מאליהם – גם אותם אפשר לחקור, והתוצאות עשויות לחולל שינוי גדול בעולם המדע"
היה מחקר איג־נובלי שחולל שינוי כזה?
"אתן לך דוגמה. לפני כמה שנים ניתן הפרס למחקר שמצא כביכול פעילות מוחית אצל דג סלמון מת. מלכתחילה המחקר הזה נולד כביקורת על ניסוי אחר: באותה תקופה התעורר גל של מחקרים שבחנו באמצעות מכשיר fMRI את הפעילות המוחית בתגובה לגירויים שונים, ובאחד הניסויים הציגו לדג סלמון תמונות של אנשים שמביעים רגש מסוים, ובדקו אילו אזורי מוח הופעלו אצלו. קם מדען בשם קרייג בנט מאוניברסיטת קליפורניה ואמר: אני רוצה לבדוק את השיטה שבה עבדו במחקרים האלה. הוא ערך ניסויים דומים על דלעת, על רגל של תרנגולת וגם על סלמון מת, ולמרבה ההפתעה המכשיר הראה אותות חשמליים במוחו של הדג המת בתגובה לתמונות. כיוון שגלים כאלה לא אמורים להימצא, בנט למעשה הראה ששימוש בשיטות הנהוגות יכול להביא לתוצאות שגויות, ובעקבות זאת השתנה האופן שבו עורכים ביקורת למחקרים מהסוג הזה. בקיצור, בדיחה פנימית הפכה להיות מחקר אמיתי".
יש חוקרים שמלכתחילה קיוו לזכות בפרס?
"זה לא שבנאדם קם בבוקר ואומר 'אני הולך לעשות ניסוי מצחיק שיביא לי איג־נובל'. בכל המקרים מדובר במחקר שנראה קצת מוזר, אבל יש לו מטרה. המדענים שזכו השנה באיג־נובל לשלום בדקו איזה אזור הכי נעים לנו לגרד בתגובה לתחושת גֶרֶד. התברר שזהו חלק מסוים של הקרסול. על פניו זה נשמע מחקר מיותר לחלוטין, אבל הכרת המנגנונים הפיזיים האלה יכולה להביא למשל לפיתוח טיפולים לגרד כרוני, שהוא באמת גיהנום על אדמות".
חוקרי הגירוד אמנם לא הגיעו לטקס, אבל אחד מהם, פרנסיס מק'גלון, שלח סרטון שבו הוא מצולם כשעל כתפו בובת אדם מעוותת לכאורה: ידיה, לשונה ושפתיה נראו ענקיות ביחס ליתר איברי הגוף. רוב היושבים בקהל לא היו זקוקים להסבר. הם הבינו שמדובר בהומונקולוס – המחשה לייצוג שמקבלים האיברים השונים במידע העצבי בקליפת המוח. השפתיים למשל גדולות משום שיש להן רגישות עצבית גבוהה, לעומת הגב למשל.
ההפך מביצה קשה
נשוב למחקרי האיג־נובל המכוננים. "לפני כמה שנים הראו מדענים איך אפשר להחזיר ביצה קשה למצבה הנוזלי ההתחלתי", מספר גרטי. "כשאנחנו מבשלים ביצה, החלבון משנה את המבנה שלו, ולכאורה אי אפשר לחזור למבנה המקורי. החוקרים השתמשו בתמיסה שהצליחה 'לפרום' את הפלונטרים של החלבונים ולגרום להם להיפתח. על פניו זה נשמע מחקר למשועממים, ואת הביצה הזאת אי אפשר כמובן לאכול. ובכל זאת, העובדה שהיא חזרה למצב צבירה קודם יכולה להוליד יישומים שונים בעולם הביוטכנולוגיה – למשל בשימור תרופות חלבוניות שנוטות להתקלקל".
אם לחזור למחקרם של שני נציגי משפחת ווס, במקרה שלהם דווקא קל לדמיין יישומים אפשריים. ווס האב, שהסכים להידחס לחליפת כסף ולהיכנע ללוח הזמנים הדוחק של סוויטי פו, הוא חוקר רציני ובעל שם. כפרופסור שמתמחה בנושא של מניעת זיהומים, הוא עמל על שיפור ההיגיינה בבתי חולים בהולנד, ומנהל מלחמה בחיידקים עמידים. לא במקרה הוא נתפס ברשתם של ממליציו לפרס האיג־נובל ("אין כאן ועדה מאתרת", מסביר לי גרטי, "הזוכים נבחרים בדרך כלל על פי המלצות שנותנים אנשים אחרים").
האב, הבן והחוקר הטורקי שחבר אליהם, זיהמו במכוון שטרות כסף שונים בחיידקים מוכרים, והראו כיצד חיידק אלים בשם סטפילוקוק זהוב – זה ששימש את פלמינג בתגלית הפניצילין – מצליח לדלג מהדולרים לאנשים שמחזיקים אותם בכיסיהם. הם גם גילו מה גורם לחיידקים לחבב כל כך את הכסף הרומני, ומדוע החיידק המפורסם אי־קולי מעדיף להישאר על שטרות האירו ולא לעבור לבני האדם המשתמשים בהם.
מלבד הווסים, היו עוד בני משפחה שכיכבו השנה יחד בטקס. פרס האיג־נובל בכימיה ניתן לצוות חוקרים יפנים שבדק מהי כמות הרוק המופרש במהלך יום אחד על ידי ילד ממוצע בן חמש. על הבימה צעד שיגורו וואטנבה מלווה בשלושת בניו, ששימשו אותו כאובייקט המחקר שנערך לפני כרבע מאה. הזוכה המאושר חזר בקול על שאלת המחקר הבסיסית, ואז הציג את התשובה בדמות בקבוק מים מינרליים ששלף מכיס מקטורנו: חצי ליטר.
לאחר מכן הניח על הדוכן משקל, בננות וכוס כדי להדגים את המתודה שבה עבדו. לאחר ששקל את הבננות, הבנים קילפו אותן, לעסו בלי לבלוע, ובהינתן האות ירקו את העיסה לתוך הכוס. כעת יכול היה אביהם להשוות בין משקלה המקורי של הבננה ובין משקלה אחרי הלעיסה, ולהבין כמה רוק נספח אליה. כשמיס סוויטי פו התחילה לזעוק, העניק גם לה וואטנבה בננה וכוס.
לפחות פעם אחת, הפרס הפרודי ניבא זכייה בנובל: אנדריי גיים זכה באיג־נובל לפיזיקה בשנת 2000, על מחקר שהוכיח כי ניתן "להרחיף" מים בין שני קוטבי מגנט חזק. לצורך העניין הוא לקח עגבנייה, חגב וצפרדע, וגרם להם לרחף בחלל האוויר. גיים גם זכה בשנת 2010 בפרס נובל לפיזיקה על פיתוח חומר בשם גרפן
יפנים, אגב, הם המלכים הבלתי מעורערים של הטקסים, וגם בננות כבר קנו שם את עולמן. במחקר שהניב איג־נובל בפיזיקה לשנת 2014 בדקו חוקרים יפנים מדוע קליפת הבננה ידועה לשמצה כגורמת החלקה. הם בחנו את מקדם החיכוך בינה לבין סוליית נעל ובינה לבין רצפה, ומצאו שהוא נמוך מאוד לעומת הנתונים של קליפת תפוח או תפוז – ומה היינו עושים בלי המידע הזה.
כשהגיע תורו של פרס האיג־נובל בביולוגיה, קרא אברהמס בקול דרמטי את השורה התחתונה של מחקר חוצה יבשות ופורץ דרך: מקק מת "מתמגנט" טוב יותר ממקק חי. שלושת הנציגים של צוות המחקר בחרו להדגים את פועלם באמצעות סרטון קצרצר. על המסך נראתה כף יד עטופה בכפפה לוקחת מקק מת ו"מדביקה" אותו למקרר, כמו המגנטים שיש בכל בית. ניסיונות חוזרים ונשנים לעשות זאת למקק חי, הסתיימו בכישלון. לקול צחוקו של הקהל הוסברו כמה עובדות בסיסיות על תיקנים, על יכולת ההתמגנטות שלהם כתוצאה מחשיפה לשדה מגנטי, ועל משך הזמן שבו נשארת התכונה הזו. בעוד התיקנים החיים "נפטרים" מהשדה המגנטי מהר יחסית, אלה המתים שומרים עליו לפרק זמן ארוך של יומיים. בינתיים השליכו חבריו של הדובר תיקני פלסטיק (לא ממוגנטים) על הקהל.
עם הכרזת הזוכים בפרס איג־נובל בפיזיקה, פסע דרך הווילון הכחול אדם מחופש לוומבט, חיית כיס אוסטרלית (והפתרון האולטימטיבי ל"חי באות ו'"). לצידו פסע אדם נוסף שקובייה גדולה מקיפה אותו, ואישה שקובייה לראשה. כל המחווה הזו נועדה לתמצת את מאמרם החשוב של השלושה, על אודות הסיבה שבגינה גללי הוומבט הם בעלי צורה רבועה. מחקר אחר, שלא זכה לייצוג מצולם או אנושי, קטף את פרס איג־נובל להנדסה: חוקר איראני תכנן מכונה מורכבת שמחליפה חיתולים וגם שוטפת ומייבשת את העור, מה שאומר שהמגבונים הלחים יחלפו מן העולם.
בריכת סירופ בין שני ענקים
כשאני שואלת את גרטי אילו מבין המחקרים זוכי האיג־נובל זכורים לו במיוחד, הוא מספר על ניסויים שבדקו מיתוסים, כמו למשל "חוק חמש שניות": "התברר שזה לא עובד. כלומר, גם מזון שנופל לרצפה ונשאר שם למשך חמש שניות בלבד, סופג את הלכלוך והחיידקים. זה בבחינת 'נגעת נסעת'. הודות למחקר הזה גילו גם שהרצפה של האוניברסיטה נקייה יותר ממקומות אחרים".
מחקר שזכה בפרס ב־1996 בחן גם הוא מיתוס מוכר. רוברט מתיוס יצא לבדוק את חוק מרפי המקומם, שאומר כי צנים עם חמאה ייפול תמיד על הצד המרוח שלו. מתיוס גילה שהתופעה לא קשור לסוג הממרח, אלא למסלול נפילת הטוסט ולמהירותו. כמו כן יש משמעות לעובדה שהצנים מתחיל את הנפילה כשהחמאה בצידו העליון. מתיוס הגדיל עשות והוסיף עצה לעת צרה: אם התחיל טוסט במסלול נחיתה, כדאי לתת לו מכה שתגביר את המהירות האופקית שלו, מה שיוריד בצורה חדה את הסיכוי שהוא ייפול על הצד המרוח.
והיו גם זוכי איג־נובל שהכריעו בשאלות הרות חשיבות. "מחקר מעניין יישב אחת ולתמיד את המחלוקת בין שניים מענקי המדע, אייזק ניוטון וכריסטיאן הויגנס", אומר גרטי. "ניוטון סבר שמהירותו של גוף שנע בנוזל מושפעת מהציפה שלו, והויגנס טען שלא. במחקר שנערך באמצע שנות התשעים כדי לפתור את הסוגיה, בדקו האם שחייה בתוך סירופ צמיגי, שבו הציפה גבוהה, תהיה מהירה יותר משחייה במים רגילים. מילאו בריכה אחת במים ובריכה שנייה בסירופ דמוי נזלת, ונתנו לכמה שחיינים מקצוענים וחובבים לצלוח אותן. לא היה הבדל משמעותי בתוצאות שנרשמו בשתי הבריכות, מה שאומר ששחייה בסירופ אולי דורשת מאמץ רב יותר, אבל ההתנגדות של הסירופ מול תנועות השחיין מסייעת להתקדמות. 1:0 להויגנס, שניצח בזכות החוק השלישי של ניוטון. האתגר הגדול שעמד בפני החוקרים היה מה לעשות עם כל הסירופ הזה ולאן לשפוך אותו בלי לגרום לסתימה במערכת הביוב. כמו שאת מבינה, בכל הקשור לכמות השאלות שניתן לחקור ולתובנות שאפשר להוציא מהן, השמיים הם הגבול".
"בבקשה תזכרו", חתם אברהמס את הטקס החגיגי. "אם לא זכיתם באיג־נובל לשנה זו – ובמיוחד אם כן זכיתם בו – אני מאחל לכם יותר הצלחה בשנה הבאה".
שש תגליות שלא ידעתם שחסרות לכם
1. פיזה בפריז
מדענים הולנדים מצאו שכאשר אדם מטה את גופו שמאלה, מגדל אייפל ייראה לו קטן יותר מאשר אם יטה את הגוף לצד ימין.
2. חתול בשק
פיזיקאי צרפתי החליט לבחון האם חתולים הם בעלי תכונות של נוזל. הוא הראה שממש כמו נוזלים, גם חתולים מאמצים את הצורה של המכל שהם נמצאים בו, וכי הם חולקים עוד תכונות משותפות עם מצב הצבירה הזה.
3. מצמוץ גורלי
בעזרת חוקי ההסתברות מצא מכון מחקר ממשלתי אוסטרלי מה המספר המינימלי של תמונות קבוצתיות שצריך לצלם כדי להבטיח שאיש מהמצולמים אינו עוצם עיניים.
4. עוגייה עם מזל
חוקר אנגלי חבר לחוקר אוסטרלי כדי לחשב את משך הזמן האופטימלי לטבילת ביסקוויט בתה בלי שיתפורר.
5. תנין הכסף
צמד חוקרים מאוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה גילו שהחזקה של תנין צעיר לפני משחק מזל, מעלה את סכום ההימורים – אם השחקן ניחן בנטייה להימורים, ולא חווה באותו זמן רגשות שליליים. בשל נוכחות התנין הופרש אדרנלין, וההתרגשות "עברה" למשחק המזל וגרמה למשתתפי הניסוי להשקיע יותר כסף בהימור.
6. להפריד פחמימות
זוג חוקרים צרפתים זכו בפרס לאחר שגילו מדוע ספגטי יבש נשבר ליותר משתי חתיכות – בדרך כלל שלוש או ארבע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
